12

לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה... דמו (של הקרבן) תחת דמו נפש תחת נפש..." וזהו הגורם לכך שהקרבן יכפר.

הדבר מתבטא גם בשם קרבן, שאחד מפירושיו הוא: מלשון קירוב. כלומר, עבודת הקרבן היא קירוב כוחות הנפש והחושים אל הקדוש־ברוך־הוא.³⁴

לפי זה אין מובן: אם העיקר בקרבנות איננו המעשה, אלא מחשבת האדם לפני ההקרבה ובשעתה, כיצד ייתכן שבתורה אין כתוב כלל אודות המחשבה והכוונה וכו'³⁵?

לפיכך מקדימה התורה את הדינים של קרבנות נדבה, שכל הקרבתם היא מפני נדיבות הלב לשמים. ובכך אומרת התורה, שכוונת הלב היא הקדמה כללית לכל ענין הקרבנות: זוהי הנקודה העיקרית של כל הקרבנות, כולל קרבנות חובה.

וזהו הדיוק בלשונו של רש"י "בקרבנות נדבה דיבר הענין³⁶": ה"ענין" של כל הקרבנות הוא, בעצם, קרבנות הנדבה, מפני שהעיקר בכל הקרבנות היא נדיבות הלב וכוונת המקריב.

ז. הכוונה קיימת אצל כל יהודי בפנימיות

ביתר עומק: הכוונה ונדיבות הלב הדרושים אצל כל הקרבנות, קיימים בעצם ובפנימיות אצל כל אחד ואחד מישראל. אך רק בקרבנות נדבה, שאינם מובאים מפני חובה, אלא כנדבה של רצון עצמי טוב, נראית פנימיות זו בגלוי.

לפיכך אין על כך ציווי בתורה, אלא רש"י מספר על מציאות זאת – "בקרבנות נדבה דיבר הענין": כל הקרבנות הם קרבן נדבה, כי לכל יהודי יש נדיבות לב וכוונה בפנימיותו ובנשמתו.

כך אנו מוצאים בקרבנות גם את פסק הדין³⁷: "יקריב אותו מלמד שכופין אותו, יכול בעל כרחו, תלמוד לומר לרצונו, הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני", וכפי שמסביר על כך הרמב"ם לגבי גט³⁸ "מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצוות ולהתרחק מן העבירות, ויצרו הוא שתקפו, וכיוון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני, כבר גרש לרצונו".

ובדיוק כשם שקיים ענין זה לגבי "לרצונו", כך הוא גם לגבי כל הכוונות הנדרשות ממקריב הקרבן, ועד לענין של קרבן מלשון קירוב הכוחות והחושים לקדוש־ברוך־הוא, כדלעיל.