שיחה א

1שיחה א

א. שאלת ה"צמח צדק" אל אדמו"ר הזקן, ותשובתו

הרבי (מוהריי"צ) סיפר (בהתוועדות של פסח¹) על האופן שבו הוליך אדמו"ר הזקן את נכדו, אדמו"ר בעל ה"צמח צדק", ל"חדר". בין השאר הוא סיפר, שאדמו"ר הזקן ציוה על ה"מלמד" ללמוד עם הילד את הפרשה הראשונה של "ויקרא"². לאחר שסיים המלמד את לימוד הפרשה עם הילד, שאל הילד את אדמו"ר הזקן: מדוע כתובה המילה "ויקרא" באל"ף זעירא?

אדמו"ר הזקן נכנס לדבקות זמן מה ואחר־כך אמר:

אדם הראשון היה יציר כפיו של הקב"ה³, והקב"ה מעיד עליו שחכמתו מרובה מחכמת מלאכי השרת⁴. הוא – אדם הראשון – הכיר במעלת עצמו והחשיב עצמו בכך, ולכן נכשל בחטא עץ הדעת⁵.

גם משה רבנו הכיר במעלת עצמו, אך לא רק שלא התגאה בכך, אלא, אדרבה, הדבר גרם לו ללב נשבר ונדכה, והוא היה שפל^* בעיני עצמו, בחושבו שאם ליהודי אחר, שאינו בנו של עמרם, ואינו דור השביעי לאברהם אבינו, היתה נשמה גבוהה כזו, וזכות אבות כזאת, היה הלה בודאי טוב יותר ממנו⁶.

ועל כך אומר הקב"ה בתורה⁷ "והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה". לכל אדם, ויהיה קטן ופשוט בדעת ככל שיהיה, השווה משה רבנו את עצמו אליו, במחשבה, שאם היו ניתנות לאחר המתנות שניתנו לו, ללא עמל ויגיעה עצמית, מעלות הנשמה וזכות אבות, היה הלה ודאי טוב יותר ממנו⁸.

בצורות האותיות שנתן הקב"ה בסיני ישנם שלושה סוגי אותיות: אתוון רברבין, אתוון בינונין, ואתוון זעירין. (=אותיות גדולות, אותיות בינוניות ואותיות קטנות). התורה נכתבה באותיות בינוניות. כלומר על 1האדם להיות בינוני⁹, ובאמצעות התורה מגיעים לדרגת בינוני. אצל אדם הראשון, שנכשל בחטא עץ הדעת בגלל הכרתו בערך עצמו, כתוב¹⁰ "אדם" באל"ף רבתי; אצל משה רבנו, שהגיע לדרגה הגבוהה ביותר של ענוה, באמצעות העבודה של הכרה בשפלות עצמו, כתוב "ויקרא" באל"ף זעירא.

ב. לשם מה ההסבר על האל"ף רבתי של אדם הראשון?

סיפור זה דורש הסבר:

מדוע היה צריך אדמו"ר הזקן לומר (ובנוסף לכך – להקדים) את כל ההרחבה בקשר לאדם הראשון, ועל הסיבה לכך שכתובה אצלו אל"ף רבתי, כדי להסביר מדוע האל"ף של "ויקרא" היא אל"ף זעירא. הלא, לכאורה, אין קשר בין הענין של אל"ף רבתי של אדם הראשון לכאן, ודי בהסבר שהאל"ף הזעירא של "ויקרא" מהווה רמז לענותנותו הגדולה של משה רבנו.

יתר על כן: ההסבר המובא לעיל לגבי אל"ף זעירא של "ויקרא", שהיא רמז לענותנותו של משה רבנו, מוזכר ע"י כמה ממפרשי התורה¹¹, והם¹² אינם מזכירים את האל"ף רבתי של אדם הראשון; ועל־אחת־כמה־וכמה בענינינו, כאשר ה"צמח צדק" עדיין לא למד על האל"ף רבתי של אדם הראשון (הכתובה רק ב"דברי הימים"¹⁰), רק עתה הוא התחיל ללמוד חומש – ולכאורה, אין כל מקום להביא את ענין האל"ף רבתי של אדם הראשון, ובפרט בהרחבה כל־כך?

[ובמיוחד כאשר ההסבר של אדמו"ר הזקן¹³ על האל"ף רבתי של אדם הראשון מביא לידי היפך שבחו של אדם הראשון, ואם "בגנות בהמה טמאה לא דבר הכתוב"¹⁴, על־אחת־כמה־וכמה על יציר כפיו של הקב"ה, אדם הראשון, כפי שהוא עצמו מציין (אלא אם כן יש הכרח בדבר¹⁵)]

ג. קשה להבין גם את ההרחבה בהסבר על ענותנותו של משה

ועוד: לכאורה, היה די לציין בקיצור (כמו המפרשים שצויינו לעיל), שמשה רבנו היה עניו גדול, כפי שמעיד עליו הקב"ה בתורה "והאיש משה עניו מאד...", ולשם מה כל ההרחבה בהסבר על ענוותנותו?

אף אם נאמר שאדמו"ר הזקן רצה 2להסביר ל"צמח צדק" כיצד אפשרי שמשה רבנו יהיה "שפל בעיני עצמו" בשעה ש"הוא גם ידע מעלת עצמו" (עד כדי כך שאין אדם שיכול להשתוות למשה¹⁶) – כי הוא חשב שאם ליהודי אחר היו ניתנות המתנות שניתנו לו – ללא יגיעה עצמית – מעלות הנשמה וזכות אבות, היה האחר בודאי טוב יותר ממנו.

בכל זאת, לא הכל ברור:

(א) ענין זה עצמו דורש הסבר: מדוע חשוב להדגיש כאן שמשה הכיר במעלת עצמו (וכתוצאה מכך יש הכרח להסביר מדוע אין זה סותר את ענותנותו)?

(ב) כדי להסביר מדוע לא התגאה משה רבנו במעלתו, שלא כאדם הראשון ש"ידע מעלת עצמו והחשיב עצמו בכך" – די היה לומר שזה מפני שמשה חשב שאת מעלותיו הוא לא "השיג ביגיעת עצמו", אלא מפני מעלות הנשמה וזכות אבות שניתנו לו.

ומדוע הוא מרחיב ומסביר שמשה השווה את עצמו לכל אדם, וחשב שאם לאחר היו ניתנות המעלות שניתנו לו וכו', בודאי היה הלה טוב יותר ממנו?

ד. סתירה לאמור לעיל

מעיון ראשון בהסברו של אדמו"ר הזקן נראה שה"אל"ף רבתי" של אדם הראשון היא רמז להיפך מן הרצוי, לכך שהרגיש את "מעלת עצמו" (להיפך מן ה"אל"ף זעירא" של "ויקרא" המורה על ענותנותו של משה רבנו).

אך לאמיתו של דבר אי אפשר לומר כך, שהרי זהו כלל פשוט, שהאותיות הגדולות הכתובות בתורה הן נעלות יותר מן האותיות הבינוניות, ובודאי מן האותיות הקטנות¹⁷. אפילו ילד מבין, שכאשר התורה משתמשת באות גדולה, הרי זה מפני שלפי תורת אמת יש כאן גדלות, חשיבות.

לפיכך אכן אומרים המפרשים¹⁸, שהאל"ף הרבתי של אדם הראשון היא רמז לכך ש"לא היה אדם גדול כמותו .. או על רוב חכמה שהיה בו עד שקרא שמות".

יתר על כן: אדמו"ר הזקן עצמו כותב ב"לקוטי תורה"¹⁹ על ההבדל שבין ה"אל"ף דויקרא זעירא" ו"בדברי הימים כתיב אדם באל"ף רבתי" והוא מסביר שאדם הראשון הוא נעלה ממשה:

האל"ף הרבתי של אדם הראשון היא "בחינת אדם הראשון כמו שהיה לפני החטא שהיה במדרגה גבוה מאד נעלה"²⁰ (ולכן הוא יכול היה לקבל 3השפעות רוחניות מדרגה גבוהה ביותר, של אל"ף רבתי, שהיא "בחינת הכתר כמו שהוא במהותו ועצמותו"), אך לא כן משה, עליו נאמר²¹ "ולא יכול משה לבוא... כי שכן עליו הענן" – הענן הוא ירידת שפע רוחני "ממקום עליון ונורא מאד"²² (דרגת "כתר") – ולכן אצל משה כתוב "ויקרא" באל"ף זעירא, כי הקריאה והורדת השפע למשה, מן הענן, היא רק "על ידי צמצום"²³.

יוצא אפוא, במבט ראשון, שהתוספות בדברי אדמו"ר הזקן שאצל אדם הראשון כתובה אל"ף רבתי היא סתירה לאמור לעיל, שהרי זאת הוכחה לכך שאדם הראשון הוא נעלה יותר ממשה רבנו, ויתר על כן – זהו איננו רמז על שהוא "נכשל (בחטא עץ הדעת)", אלא להיפך: על "בחינת אדם הראשון כמו שהיה לפני החטא"?

ה. "הכרת מעלת עצמו" – היא חשיבות ויתרון

ההסבר לכך – יש לומר בדרך אפשר:

באומרו ל"צמח צדק" את ההסבר שהובא לעיל, לא התכוון אדמו"ר הזקן לענות על שאלתו על הפסוק בלבד, אלא ללמד ולחנך את ה"צמח צדק". הוא הסביר לו את ההוראה בעבודת ה' הרוחנית שיש ללמוד מהאל"ף הזעירא של "ויקרא"²⁴.

ודברים אלו באים כהמשך לסיפורו של הרבי (בהתוועדות קודמת לזאת²⁵) על כך שאדמו"ר הזקן התמסר לחינוכו ולהדרכתו של ה"צמח צדק", ולכן הוא עצמו הוליכו ל"חדר" וכו'.

וכדי שההוראה הנלמדת מהאל"ף זעירא תהיה מושלמת, יש צורך בכל ההקדמה הנ"ל בקשר לאדם הראשון.

על ידי הרחבת הדיבור על מעלותיו של אדם הראשון, שהיתה אצלו "הכרת מעלת עצמו" לא התכוון אדמו"ר הזקן לשלול את דרכו של אדם הראשון, אלא אדרבה – כך צריך להיות אצל כל יהודי (מפני הניצוץ של אדם הראשון שבו, כפי שיבואר להלן בסעיף ז'), וכפי הפתגם הידוע²⁶ "כשם שצריך לדעת את החסרונות, כך צריך לדעת גם את המעלות שלו".

מכך יוצא ש"הכרת שפלות עצמו" איננה באופן השולל "הכרת מעלת עצמו"²⁷, אלא, שלמרות שהוא מכיר במעלת עצמו – אין זה משפיע עליו, בידעו שיתרונותיו היו "מתנת – לא השגה ביגיעת עצמו – מעלת הנשמה וזכות אבות" (כעין הענווה של משה 4רבנו²⁸ – ובכל אחד יש ניצוץ מנשמתו של משה²⁹).

ויתר על כן: כיוון שקיימת אצלו "הכרת מעלת עצמו" נדרשת ממנו עבודה בכיוון של שפלות, עד לקיצוניות ההפכית "עניו מאד מכל האדם...", כפי שיובהר להלן בסעיף ט.

ולכן אין כל סתירה בכך שהאל"ף רבתי של אדם הראשון רומזת לכך שהיתה אצלו "הכרת מעלת עצמו" וביחד עם כך היא מורה על גודל מעלתו – כי הענין של "הכרת מעלת עצמו" הוא עבודה רוחנית לפי התורה, ואדרבה – יש לו קשר עם עבודת צדיקים דווקא (כפי שיוסבר להלן בסעיף ז):

ולכן היא מביעה את חובת הזהירות החמורה ב"הכרת מעלת עצמו", שאפילו מי שיש לו באמת מעלות גדולות, עד כדי כך שתורת אמת כותבת עליו באל"ף רבתי, גם הוא צריך להזהר מתוצאות שליליות של הכרה בערך עצמו, כי אפילו אדם הראשון נכשל על ידי כך בחטא עץ הדעת – מקור כל החטאים.

ו. יתרונו של אדם הראשון נשאר בו גם לאחר החטא

כיוון שאדם הראשון (גם גופו) היה "יציר כפיו של הקב"ה", מובן, שלו עצמו לא היה שום קשר לענינים של רע³⁰ (בדומה ל"מפי עליון לא תצא הרעות"³¹). גם בעולם שסביבו – ידוע³², שלפני החטא לא היה עירוב של טוב ורע כי הקליפות (הטומאה) היו נפרדות, למטה מן העולם.

ולמרות שעל ידי חטא עץ הדעת נגרמה לו (ולכל העולם) ירידה, בכל זאת, כיוון שמעשי ידיו של הקב"ה הם נצחיים, מובן שיתרונו זה של אדם הראשון הוא ענין נצחי שנשאר בו (לפחות בצורה נסתרת) גם לאחר החטא.

גם ענין זה רמוז בלשונו של אדמו"ר הזקן, שצוטט לעיל – "אדם הראשון שעל ידי הכרת מעלת עצמו נכשל בחטא עץ הדעת כתוב אדם באל"ף רבתי" – שהרי, לכאורה, אם האל"ף רבתי של אדם הראשון היא "בחינת אדם הראשון כמו שהיה לפני החטא" היה עליו לומר את הדברים בסדר הפוך: "אדם הראשון שכתובה אצלו אל"ף רבתי – על ידי הכרת מעלת עצמו (אחר־כך) נכשל בחטא עץ הדעת"?

5אלא שבכך הוא רומז, שגם לאחר ש"נכשל בחטא עץ הדעת כתוב אדם באל"ף רבתי (שהיא "בחינת אדם הראשון כמו שהיה לפני החטא" כאמור לעיל).

ז. יתרונו של אדם הראשון הוא נצחי וקיים אצל כל יהודי

נצחיות יתרונו של אדם הראשון איננה מתבטאת רק בכך שהיא נשארה (ולפחות בהסתר) בו עצמו גם לאחר החטא, אלא בנוסף לכך קיים יתרון זה אצל כל יהודי עד סוף כל הדורות.

וכידוע³³, שבני ישראל נקראים על־שם אדם – "אתם קרויים אדם"³⁴ כי בכל "נשמה וניצוץ מישראל" יש "חלק מנשמת אדם הראשון", ולכן ניתנו היתרונות של אדם הראשון לכל יהודי.

עד כדי כך, שגם המעלה ש"חכמתו מרובה מחכמת מלאכי השרת" – שבזכותה יכול היה לקרוא "שמות" לכל הנבראים לפי ה"נפש חיה"³⁵ של כל נברא³⁶ – קיים משהו בדומה לה אצל כל יהודי, כפי שנאמר במספר מקומות³⁷ שהשם שהורים נותנים לילדיהם, ניתן במעין רוח הקודש: מלמעלה נותנים להם את הרעיון לקריאת השם הזה, המתאים ל"נפש חיה" של ילד זה.

ולכן יש בכל יהודי, בכל מצב שהוא נמצא, משהו מדרגת אדם הראשון לפני החטא³⁸. ההבדל הוא: אצל אדם הראשון היה יתרון זה קיים גם בגוף (כיוון שגם גופו היה יציר כפיו של הקב"ה), ואצל כל ישראל קיימים הדברים (בגלוי³⁹) רק בנשמה "חלק אלקה ממעל ממש"⁴⁰, ולכן אין לנשמה קשר עם ענין החטא, כפי שכתוב בזוהר⁴¹ על הפסוק⁴² "נפש כי תחטא" – "אורייתא וקוב"ה תווהין עליה ואמרי נפש כי תחטא וגו' (בתמיהה)"; וגם כאשר יהודי נכשל, חס וחלילה, בחטא, עדיין הנשמה "גם בשעת החטא היתה באמנה אתו"⁴³.

וזהו הפירוש העמוק והפנימי לפסוק⁴⁴ "ועמך כולם צדיקים": מצד דרגת אדם הראשון (כפי שהיה לפני החטא) הקיימת אצל כל יהודי, עבודתו היא בדרגה של צדיקים. אפילו אם היה שקוע לפני־כן בענינים של היפך וכו'. כאשר הוא עוסק בעניני תורה ומצוות, הרי זה (מפני פנימיות הנשמה, דרגת 6אדם הראשון שבו) – לא עבודה של תשובה, רחוק שנעשה קרוב, אלא עבודה מעין עבודת צדיק⁴⁵ שלכתחילה אין לו קשר לרע ולחטא.

ומפני מעלה זו הקיימת אצל כל יהודי יכולה להיות אצלו "הכרת מעלת עצמו", כי מציאותו של צדיק איננה עצמית, ח"ו, אלא זוהי מציאות של קדושה, שבה אין לטומאה שום כח אחיזה (שלא כבעל תשובה, שגם לאחר התשובה הוא צריך "שמירה מעולה שלא יחזור לסורו"⁴⁶).

ואדרבה – צריכה להיות הכרה בערך עצמו, עד שלפעמים זוהי הדרך (על ידי "ויגבה לבו בדרכי ה'"⁴⁷) כדי לנצח את ההעלמות וההסתרים של העולם הזה – כשהעבודה היא בתוקף של קדושה, עבודה הדומה לעבודת הצדיקים.

ח. גם אצל צדיק יש צורך ב"הכרת שפלות עצמו"

יחד עם "הכרת מעלת עצמו" צריכה להיות גם "הכרת שפלות עצמו", כי לולא זאת יכולה הכרת מעלת עצמו לגרום, ח"ו, לירידה ונפילה וכו', ועל כך בא ההסבר.

ברור הוא, שאדם שאיננו צדיק – הרע⁴⁸ אצלו הוא בתוקף, ובודאי הוא צריך להישמר ולהיזהר בהכרת מעלת עצמו, כי הוא יכול להיגרר להרגשת קיום עצמי פשוטה מצד היצר הרע וכו'.

אך כאשר אדמו"ר הזקן רצה לחנך את ה"צמח צדק" – צדיק⁴⁹, שיגדל להיות נשיא⁵⁰ בישראל – הוא רצה להזהירו יותר מכך: כיוון שאפילו אצל אדם הראשון, אשר היה צדיק, ובנוסף לכך יציר כפיו של הקב"ה, ולכאורה לא היה לו שום קשר לחטא, ולא היה אצלו שום מקום לאחיזה ל"לעומת זה" (טומאה) ובכל זאת גם אצלו גרמה ההכרה בערך עצמו לכשלון בחטא עץ הדעת – וודאי שכל צדיק צריך להיזהר בהכרת מעלת עצמו⁵¹.

ט. הענווה האמיתית – הכרה בערכו של הזולת

כך יובן מדוע האריך אדמו"ר הזקן בהסבר על ענוותנותו של משה, אשר בנוסף להיותו עניו בחושבו שמעלותיו הן מתנה, הוא חשב שאדם אחר עם אותן מעלות היה ודאי טוב יותר ממנו.

וזאת מפני שצריך להיזהר, שכאשר נמצאים בדרגה נעלית בקדושה 7ובהכרת מעלת עצמו, לא תתערב כל הרגשת קיום עצמו – ולשם כך אין די בהכרה רגילה של שפלות עצמו, אלא יש צורך בקצה ההפכי⁵² – ענווה והתבטלות מוחלטים:

וההוכחה לענווה האמיתית היא כאשר אין מחפשים רק את ה"לא" שבו עצמו, אלא מחפשים את יתרונותיו של הזולת.

וכפי שרואים במציאות: יש אנשים, המפתחים בעצמם את ענין ההתבטלות העצמית, ומוכנים לסבול אפילו שהזולת יבטלם, אך תוך כדי כך מתגנבת לתוכם המחשבה: אמנם אני כלל אינני מציאות עצמית, אך האחר הוא עוד פחות ממני...

הידיעה כיצד להגיע להכרה שהוא עצמו איננו כלום, והאחר הוא מציאות, דורשת סדר עבודה רוחנית מיוחדת, דרגה נעלית של התבטלות עצמית.

גודל ענוותנותו של משה רבנו מתבטא גם בכך שהוא תיקן את חטא עץ הדעת [כידוע, שבמתן תורה – כשמשה קיבל תורה מסיני⁵³ – פסקה זוהמתן מחטא עץ הדעת⁵⁴]. הוא לא היה עניו באופן הרגיל, אלא בקיצוניות מיוחדת – "עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה"⁵⁵ – הוא השווה את עצמו לכל יהודי תוך מחשבה ש"אם לאחר היו המעלות .. שלו .. היה ודאי טוב יותר ממנו".

י. ההוראה לפועל

זהו גם אחת ההוראות למעשה שיש ללמוד מן הסיפור:

מצד אחד יש לדעת שלכל יהודי יש בירושה מעלות נפלאות, והוא צריך להכיר בערך עצמו. כאשר הדבר נוגע למצווה וכדומה, וידע אינש בנפשיה מעמדו ומצבו הרוחני, הוא טוען: מי אני ומה אני שאקבל על עצמי דבר שבקדושה? אומרים לו: אצלך קיימת עכשיו בחינת אדם הראשון, כפי שהיה לפני החטא, ולפיכך: ללא קשר למה שהתרחש אצלך עד עתה – עכשיו אתה צריך להתנהג כאילו אתה נעלה לגמרי מענין החטאים.

אך מצד שני יש לזכור שכל המעלות הנפלאות הן מתנה, ונכון הוא, שאם כל המעלות הללו היו לאחר, הוא היה טוב יותר ממך – וכתוצאה מכך לא תגרום ההכרה במעלת עצמו להרגשת גאווה וכדומה, ואדרבה – תביא אותו להרגשה של "שפל בעיני עצמו".

8ובאמצעות התבטלות זו הוא זוכה לגדולה אמיתית – כמאמר⁵⁶ "מאן דאיהו זעיר איהו רב" (=מי שהוא קטן, הוא גדול) – הוא זוכה ל"ויקרא אל משה", קריאה של חיבה⁵⁷ לדרגת משה שבנפשו, וזה נותן את האפשרות לעבודת הקרבנות, ועד לידי עבודת הקרבנות בשיא שלימותה, כפי שתהיה בבית המקדש השלישי "ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו .. כמצוות רצונך"⁵⁸, בקרוב ממש.