169
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
יתירה מזאת, לפי דעת רש"י34, היתה רבקה בעת חתונתה בת שלוש שנים, גיל שעדיין אין בו חיוב במצוות, ובכל זאת היא קיימה את מצוות הדלקת נרות שבת35. וזה היה הסימן העיקרי לבירור התדמותה של רבקה ל"שרה אמו", ולהחלטה של "ויקח".
והנה, אברהם אבינו קיים את כל התורה כולה, וגם את מצוות דרבנן (כדברי רש"י36). הדין הוא37 שאם אין האשה מדליקה נר בערב שבת, מכל סיבה שהיא, מוטלת חובה זו על האיש. יש להניח, אם כן, שמאז פטירת שרה הדליק אברהם (ויצחק) נר38 בכל ערב שבת39, כך שגם לולא הדלקתה של רבקה, היה נר שבת דלוק בבית. בכל זאת לא הסתפקה רבקה בנר של אברהם אבינו (שהיה חייב במצוות באופן שהיה מקובל אז) אלא הדליקה בעצמה, למרות גילה הצעיר.
קיימת כאן, אפוא, הוראה ברורה (בהתאם למדובר פעמים רבות40) שלא רק בנות מצוה לפני נשואיהם חייבות בהדלקת נרות, אלא גם ילדות קטנות, מגיל שלוש ומעלה (שאינם חייבות במצוות)41, אם הן כבר מבינות קצת
הערות
- 34. תולדות כה, כ (וראה גם פרש"י לפנ"ז – וירא כב, כ) וכ"ה בסדר עולם פ"א (ראה תוד"ה וכן (יבמות סא, ב): ואי אפשר להגי' בס"ע). סוף מס' סופרים. פס"ז פרשתנו כד, מד. מדרש שכל טוב פסוק יד. ועוד. וראה הערה הבאה והערה 41.
- 35. כל הנ"ל מוכח גם במדרש וילקוט, דגם שם הובא הא דנר הי' דלוק, ואשר זה גרם שיצחק ישא את רבקה, כבהערה 22 (ולהעיר מההמשך במדרש שם: למדתך תורה .. יהי' משיאן תחלה ואח"כ .. בתחלה ויבאה יצחק האהלה כו') וכמפורש בלבוש כאן דהג' דברים שבמדרש, נר דלוק (וברכה מצוי' וענן קשור) הי' קודם נשואי'. וגם אי' בב"ר לפנ"ז (פ"ס, י"ב) "מכאן שאין משיאין את היתומה כו'" ש(דין) היתומה כאן קאי על קטנה דוקא. ובילקוט מפורש "שאין משיאין את הקטנה".
- 36. תולדות כו, ה.
- 37. שו"ע אדה"ז או"ח סי' רס"ג ס"ה, ס"ט וי"א.
- 38. ואין לומר שאברהם (ויצחק) הדליק באהל אחר לא בהאהל שהדליקה רבקה*, דלפ"ז אינו מתאים הל' "וכשמתה פסקו" שבפרש"י, הרי לא הודלק הנר מלכתחילה. וראה לקמן הערה 48.
- 39. וצ"ע אם לאחר שרבקה התחילה להדליק פסק אברהם (ויצחק) להדליק, כי הדלקתה של רבקה (גם לאחר נישואי' – ראה לקמן הערה 41) "ז רק ענין דחינוך, ואינו פוטר את אברהם (ויצחק). וראה (– להלכה – ובמצות דרבנן כנדו"ד) שו"ע או"ח סי' תרפ"ט ס"ב ובמ"א (ומחה"ש) שם סק"ד. מ"א (ומחה"ש) סי' תרעז סק"ח. או שבקיום המצות דאבות (לפני מ"ת) אין נפק"מ בזה. ואכ"מ.
- 40. ראה בארוכה שיחות חודש תשרי תשל"ה. לקו"ש חי"א ע' 281 ואילך. לקו"ש חי"ז ע' 7־146. ועוד.
- 41. וגם לפמ"ש בחזקוני בהכתוב עשרה גמלים אהל לאיש בפ"ע ולאשה בפני עצמה" ומביא הכ' (ויצא ל, טז) אלי תבוא, ומ"ש שם (לא, לג) ויבא באהל יעקב ובאהל לאה. ומשמע מדבריו שאברהם ויצחק לא היו בהאהל של שרה כל הזמן עד שבאה רבקה (וכ"מ בזהר שם קלג, ב. וברמב"ן עה"פ). אבל לפי פרש"י (שם ל, טו) פי' "אלי תבוא" הוא לפי "שלי (של רחל) היתה שכיבת לילה כו'", וב"אהל יעקב" פרש"י "הוא אהל רחל כו'" (ולא כמו שפי' הרד"ק דלעיל וכן בראב"ע וברמב"ן שם). וראה גם פרש"י וישלח לה, כב. ולפ"ז לכאו' מוכח דעת רש"י שלא הי' להאיש אהל מיוחד כ"א שהי' אהל א' לשניהם. ומה שפרש"י (לך יב, ח) "אהל אשתו כו'" י"ל שזהו כפרש"י (פרשתנו כד, כח) "הנשים .. בית לישב בו למלאכתן כו'".
- . ברד"ק פי' "כן הי' מנהג בימים ההם להיות (כד, י) "להרכיב עליהן עשרה אנשים לברך ברכת " אירוסין ונשואין"* – הרי: א) אין זה שייך כלל לבירור דעתו בענין חיוב ההדלקה אם הוא רק אחר הנשואין. ואדרבה, זה גופא שלא הביא ראי' דרבקה היתה כבר לאחר הנשואין כשבאתה האהלה " מזה שהדליקה נרות – מוכיח דס"ל שמדליקות גם קודם הנשואין. ב) ועוד ועיקר: מכיון שרבקה היתה בת ג' שנים (וכמפורש גם בחזקוני פסוק סד**) – אין נפק"מ אם היתה קודם הנשואין או לאחרי', כי אין הנשואין פועלים ומשנים בנוגע לחיוב במצות. ופשוט. ה
שולחן ערוך, אורח חיים תרפ״ט:ב׳ - הטקסט מספריא
אֶחָד הַקּוֹרֵא וְאֶחָד הַשּׁוֹמֵעַ מִן הַקּוֹרֵא, יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ; וְהוּא שֶׁיִּשְׁמַע מִפִּי שֶׁהוּא חַיָּב בִּקְרִיאָתָהּ. לְפִיכָךְ אִם הָיָה הַקּוֹרֵא חֵרֵשׁ אוֹ קָטָן אוֹ שׁוֹטֶה, הַשּׁוֹמֵעַ מִמֶּנּוּ לֹא יָצָא; וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהַנָּשִׁים אֵינָם מוֹצִיאוֹת אֶת הָאֲנָשִׁים. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים אִם הָאִשָּׁה קוֹרְאָהּ לְעַצְמָהּ מְבָרֶכֶת: לִשְׁמֹעַ מְגִלָּה, שֶׁאֵינָהּ חַיֶּבֶת בִּקְרִיאָה (מָרְדְּכַי פ"ק דִּמְגִלָּה).
רש"י על בראשית ל״ה:כ״ב - הטקסט מספריא
בשכן ישראל בארץ ההיא. עַד שֶׁלֹּא בָא לְחֶבְרוֹן אֵצֶל יִצְחָק אֵרְעוּהוּ כָל אֵלֶּה:
וישכב. מִתּוֹךְ שֶׁבִּלְבֵּל מִשְׁכָּבוֹ, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ שְׁכָבָהּ; וְלָמָּה בִלְבֵּל וְחִלֵּל יְצוּעָיו? שֶׁכְּשֶׁמֵּתָה רָחֵל נָטַל יַעֲקֹב מִטָּתוֹ, שֶׁהָיְתָה נְתוּנָה תָּדִיר בְּאֹהֶל רָחֵל וְלֹא בִּשְׁאָר אֹהָלִים, וּנְתָנָהּ בְּאֹהֶל בִּלְהָה; בָּא רְאוּבֵן וְתָבַע עֶלְבּוֹן אִמּוֹ, אָמַר אִם אֲחוֹת אִמִּי הָיְתָה צָרָה לְאִמִּי, שִׁפְחַת אֲחוֹת אִמִּי תְּהֵא צָרָה לְאִמִּי? לְכָךְ בִּלְבֵּל (שבת נ"ה):
ויהיו בני יעקב שנים עשר. מַתְחִיל לְעִנְיָן רִאשׁוֹן, מִשֶּׁנּוֹלַד בִּנְיָמִין נִשְׁלְמָה הַמִּטָּה וּמֵעַתָּה רְאוּיִים לְהִמָּנוֹת, וּמְנָאָן; וְרַבּוֹתֵינוּ דָּרְשׁוּ, לְלַמְּדֵנוּ בָא, שֶׁכֻּלָּן שָׁוִין וְכֻלָּן צַדִּיקִים, שֶׁלֹּא חָטָא רְאוּבֵן:
בשכן ישראל בארץ ההוא WHEN ISRAEL DWELT IN THAT LAND — before he came to Isaac at Hebron, all these troubles happened to him.
וישכב AND HE LAY — Because he had disturbed his couch Scripture accounts it to him as though he had actually sinned in this manner. But why did he disturb his couch? When Rachel died Jacob removed to Bilhah’s tent and Reuben came and protested against the slight thus inflicted on his mother (Leah). He said: “If my mother’s sister was her rival, is that any reason why the handmaid of my mother’s sister should become a rival to her!” On this account he disturbed the couch (Shabbat 55b).
ויהיו בני יעקב שנים עשר NOW THE SONS OF JACOB WERE TWELVE — Scripture begins again where it left off the previous narrative (i.e. the birth of Benjamin): when Benjamin was born the destined number of his sons was complete and it was proper that they should then be enumerated; and therefore it enumerates them. Our Rabbis explained that these words are intended to tell us that Jacob’s twelve sons were all equal — they were all equally righteous, for Reuben had committed no actual sin (Shabbat 55b).
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.