1
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
האדם להיות בינוני9, ובאמצעות התורה מגיעים לדרגת בינוני. אצל אדם הראשון, שנכשל בחטא עץ הדעת בגלל הכרתו בערך עצמו, כתוב10 "אדם" באל"ף רבתי; אצל משה רבנו, שהגיע לדרגה הגבוהה ביותר של ענוה, באמצעות העבודה של הכרה בשפלות עצמו, כתוב "ויקרא" באל"ף זעירא.
ב. לשם מה ההסבר על האל"ף רבתי של אדם הראשון?
סיפור זה דורש הסבר:
מדוע היה צריך אדמו"ר הזקן לומר (ובנוסף לכך – להקדים) את כל ההרחבה בקשר לאדם הראשון, ועל הסיבה לכך שכתובה אצלו אל"ף רבתי, כדי להסביר מדוע האל"ף של "ויקרא" היא אל"ף זעירא. הלא, לכאורה, אין קשר בין הענין של אל"ף רבתי של אדם הראשון לכאן, ודי בהסבר שהאל"ף הזעירא של "ויקרא" מהווה רמז לענותנותו הגדולה של משה רבנו.
יתר על כן: ההסבר המובא לעיל לגבי אל"ף זעירא של "ויקרא", שהיא רמז לענותנותו של משה רבנו, מוזכר ע"י כמה ממפרשי התורה11, והם12 אינם מזכירים את האל"ף רבתי של אדם הראשון; ועל־אחת־כמה־וכמה בענינינו, כאשר ה"צמח צדק" עדיין לא למד על האל"ף רבתי של אדם הראשון (הכתובה רק ב"דברי הימים"10), רק עתה הוא התחיל ללמוד חומש – ולכאורה, אין כל מקום להביא את ענין האל"ף רבתי של אדם הראשון, ובפרט בהרחבה כל־כך?
[ובמיוחד כאשר ההסבר של אדמו"ר הזקן13 על האל"ף רבתי של אדם הראשון מביא לידי היפך שבחו של אדם הראשון, ואם "בגנות בהמה טמאה לא דבר הכתוב"14, על־אחת־כמה־וכמה על יציר כפיו של הקב"ה, אדם הראשון, כפי שהוא עצמו מציין (אלא אם כן יש הכרח בדבר15)]
ג. קשה להבין גם את ההרחבה בהסבר על ענותנותו של משה
ועוד: לכאורה, היה די לציין בקיצור (כמו המפרשים שצויינו לעיל), שמשה רבנו היה עניו גדול, כפי שמעיד עליו הקב"ה בתורה "והאיש משה עניו מאד...", ולשם מה כל ההרחבה בהסבר על ענוותנותו?
אף אם נאמר שאדמו"ר הזקן רצה
הערות
- 9. להעיר מרמב"ם הל' דעות פ"א ה"ד. ח' פרקים פ"ד.
- 10. דה"י בתחלתו.
- 11. פי' הרא"ש (עה"ת), פענח רזא, מושב זקנים, תולדות יצחק (מהר"י קארו), צרור המור, כלי יקר, ש"ך עה"ת – ריש פרשתנו.
- 12. לבד בפענח רזא ותולדות יצחק. וראה הערה הבאה.
- 13. משא"כ במפרשים שבהערה הקודמת שמבארים האל"ף רבתי דאדה"ר למעליותא, כדלקמן בפנים סעיף ד.
- 14. ב"ב קכג, א.
- 15. ראה לקו"ש ח"ה ע' 281. ח"י ע' 26 ואילך.
משנה תורה, הלכות דעות א׳:ד׳ - הטקסט מספריא
הדרך הישרה היא מדה בינונית שבכל דעה ודעה מכל הדעות שיש לו לאדם והיא הדעה שהיא רחוקה משתי הקצוות ריחוק שוה ואינה קרובה לא לזו ולא לזו לפיכך צוו חכמים הראשונים שיהא אדם שם דעותיו תמיד ומשער אותם ומכוין אותם בדרך האמצעית כדי שיהא שלם בגופו כיצד לא יהא בעל חמה נוח לכעוס ולא כמת שאינו מרגיש אלא בינוני לא יכעוס אלא על דבר גדול שראוי לכעוס עליו כדי שלא יעשה כיוצא בו פעם אחרת וכן לא יתאוה אלא לדברים שהגוף צריך להן ואי אפשר להיות בזולתן כענין שנאמר צדיק אוכל לשובע נפשו וכן לא יהיה עמל בעסקו אלא להשיג דבר שצריך לו לחיי שעה כענין שנאמר טוב מעט לצדיק ולא יקפוץ ידו ביותר ולא יפזר ממונו אלא נותן צדקה כפי מסת ידו ומלוה כראוי למי שצריך ולא יהא מהולל ושוחק ולא עצב ואונן אלא שמח כל ימיו בנחת בסבר פנים יפות וכן שאר דעותיו ודרך זו היא דרך החכמים כל אדם שדעותיו דעות בינונית ממוצעות נקרא חכם.
מצוטט ב־3 עמודים
תורת שמואל ספרי כ"ק אדמו"ר מהר"ש נ"ע 2
- תרל"ט ח"ב ‹ מאמרים ‹ מי זאת הנשקפה כו' (א) ‹ שצ לקו"ש חי"ז ע' 1
- תרל"ט ח"ב ‹ הנחות כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע ‹ מי זאת הנשפקה (ש"פ במדבר) ‹ תקעח לקו"ש חי"ז ע' 1
ספר המאמרים ספרי כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע 1
- תרצ"ב-תרצ"ג ‹ תרצ"ב ‹ בס"ד. ש"פ נח צב"ר, וואַרשא. ‹ קט לקוטי שיחות חי"ז ע' 1
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.

