שיחה א

481שיחה א

החודש

פ'

א. צריך ללמוד בענין פרשת החודש גם מן היום בחודש בו היא

חלה

כבר דובר פעמים רבות על כך, שאמנם, "ימי החודש" ו"ימי השבוע" נמנים לפי חישובים שונים, שאינם תלויים זה בזה,

ולפי זה: כאשר יום־טוב, הנקבע לפי חישוב ימי החודש (כגון: פסח, שהוא תמיד בט"ו ניסן), חל בשבת, צריך להיות, לכאורה, ששתי הקדושות שבאותו יום קדושת השבת (שמצד ימי השבוע) וקדושת יום־טוב (שמצד ימי החודש), הם ענינים נפרדים, שאין קשר ביניהם,

אך כיון שכל דבר בעולם, ועל־אחת־כמה־וכמה בתורה, הוא בהשגחה פרטית ובדיוק רב, מובן, שעצם העובדה שיום זה בחודש חל, ביום זה בשבוע, מוכיחה שיש קשר ביניהם, ואף יותר מכך – יוצרת קשר ביניהם.

וכפי שידועה ההוכחה לכך מן הגמרא: במסכת זבחים¹ נאמר: "ראש חודש למוספין דידיה אהני, למוספי שבת לא אהני (בתמיהה)" (=ראש חודש "מועיל" למוספין שלו, ולמוספי שבת אינו "מועיל"?) כלומר, בקרבנות מוספי השבת המובאים בראש־חודש שחל בשבת ישנה גם קדושת ראש חודש (ומוספי ראש חודש "מוקדשין משל שבת"²), יוצא, שהקשר וההשפעה של ראש חודש אינם ביום זה רק על פי מנין החודש, אלא גם בשבת ובעניניה, ששבת זו נעשית לשבת מיוחדת, שבת של ראש חודש³.

מכך מובן גם בענינינו, שלמרות שפרשת החודש אינה קבועה ביום מסויים בחודש, אלא ביום השבת, בכל זאת צריך ללמוד (לגבי הענין של "החודש") גם מן היום המסויים מימי החודש שבו חלה שבת פרשת החודש.

ולדוגמא, כבשנה זו, כאשר שבת פרשת החודש חלה בכ"ה באדר, שהוא, לדעת רבי יהושע⁴ (האומר ש"בניסן נברא העולם"), ה"יום הראשון" של ששת ימי בראשית.

482ב. קיום המצוות מביא גאולה לעולם

נאמר במדרש⁵ "לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם", ולפי זה יש לומר – כיון שהסדר בתורה אף הוא מדויק וחלק מן התורה – שמסתבר ש"החודש הזה לכם..." הוא יסוד לתורה כולה. ההתחלה והיסוד לכל המצוות היא "החודש...".

ההסבר לכך מובן מדברי חז"ל!⁶ על "החודש הזה לכם ראש חדשים"⁷ – שהוא חודש ניסן, חודש הגאולה מגלות מצרים⁸ – כי "כשבחר ביעקב ובניו קבע בו (ראש) חודש של גאולה". כלומר, עבודת "יעקב ובניו" – קיום המצוות – היא כדי להביא את ה"גאולה" לעולם ("בחר הקדוש־ברוך־הוא בעולמו"):

העולם כשלעצמו הוא במצב של גלות, כי "עולם" הוא מלשון העלם⁹ – האלקות היא נסתרת בעולם, ואף גם כאשר נמצאים בעולם, מגיעים להכרה שיש "בעל־הבית לבירה זו", הרי הכרה זו מוגבלת לבעלות על העולם הניכרת בהכרח מן העולם. במילים אחרות: ההכרה היא רק באור האלקי ה"מלובש" בעולם, אור מדוד ומוגבל. ואילו על־ידי עבודת ישראל בקיום התורה והמצוות מתממש ענין ה"גאולה" – משתחררים מן ההעלמות והמצרים, ו"ממשיכים" למטה את האור האלקי שמעל העולמות.

כיון שעבודת ישראל מביאה את ענין הגאולה, מובן, שהעבודה עצמה צריכה להתבצע באופן של "גאולה":

יהודי צריך לקיים מצוות באופן של "חירות", ובתחושת חירות וחופשיות מבלי להשתעבד למגבלות ההסתרה שבעולם, כך ששום דבר אינו יכול להפריעו בעבודת התורה והמצוות. ביתר עמקות הכוונה היא, שהיהודי ישתחרר מן המגבלות שבטבעו העצמי¹⁰: עבודתו לה' אינה מוגבלת רק לענינים שבהם הוא מוצא טעם מטבעו, כשגם בהם חיותו מוגבלת בהתאם לנדרש על־פי טבעו – אלא הוא מקיים את כל המצוות בחיות בלתי מוגבלת של הנשמה.

ואופן זה של קיום התורה והמצוות נרמז בשם הפרשה "החודש" (מלשון חידוש¹¹): קיום התורה והמצוות אינו צריך להיעשות כפי שעושים דבר "ישן" ורגיל, אלא כדבר חדש – "בכל יום יהיו בעיניך חדשים"¹² – שאת זאת מבצעים מתוך חיות והתמסרות, 483המתבטאות בקיום התורה והמצוות במירב ההידור האפשרי.

כיצד ניתן לדרוש שהיהודי יקיים את התורה והמצוות "כחדשים", בשעה שגופו מורגל יום־יום בלימוד תורה ובקיום מצוות?

אכן, כל עוד הוא מוגבל במציאות העצמית, אין הוא מסוגל להשתחרר מן התחושה שהתורה והמצוות הן "הרגל" לגביו. אך כאשר הוא "מדלג"¹³ ומשתחרר ממציאותו, ויוצר אצלו מצב של "יציאת מצרים" במובנה הפנימי¹⁴ – יציאה מן המצרים והגבלות של הטבע – אז גם קיום התורה והמצוות אצלו הוא באופן של חידוש.

ג. גם ב"כל מעשיך" נדרשת יציאה ממצרים

אפשר לחשוב שכל זה אמור רק לגבי סוג העבודה של לימוד התורה וקיום המצוות הקשור לנשמה. כי למרות שהתורה והמצוות מיושמים בדברים גשמיים ובעניני העולם הזה¹⁵, בכל זאת הן קשורות יותר לנשמה מאשר לגוף – ובסוג זה של עבודה מובן שאפשר להגיע לידי "יציאה ממצרים", השתחררות מן המצרים וההגבלות של הגוף הטבעי, ולעבוד באופן של "החודש...".

אך כאשר מדובר אודות עבודה של "כל מעשיך יהיו לשם שמים"¹⁶, ו"בכל דרכיך דעהו"¹⁷, אודות התעסקות היהודי בענינים של העולם, הרי אז, הוא אמנם עושה כל זאת "לשם שמים...", אך בכל זאת מורגש שאלה הם "מעשיך" ו"דרכיך" – מעשי הגוף – וכיצד אפשר לדרוש בעבודה זו להגיע לידי השתחררות מטבע הגוף, כאשר בה בשעה הוא שקוע בעניני הגוף?

על כך נלמדת ההוראה מכך ששבת פרשת החודש חלה בכ"ה אדר – היום הראשון של מעשה בראשית – שגם בעניני הבריאה (כ"ה אדר) אפשרית וחייבת להיות עבודה באופן של "החודש", מעל למדידה והגבלה.

ד. בניסן – בריאה במחשבה; בתשרי – בריאה בדיבור בפועל

אך, בכל זאת, כיצד ייתכן ששני הענינים הנוגדים יהיו בבת אחת, שכאשר שקועים בעניני הגוף יהיו משוחררים בו בזמן מטבע הגוף? זאת, משום שהיהודי קשור לבריאה כפי שהיא נבראה בכ"ה אדר, כדעת רבי יהושע, ולא בכ"ה אלול, כדעת רבי אליעזר¹⁸ ("בתשרי נברא העולם").

ידוע¹⁹ ששתי הדעות – דעת רבי 484יהושע ודעת רבי אליעזר – הן אמת: בניסן "עלה במחשבה לברוא" את העולם, והבריאה בפועל היתה בתשרי²⁰. וזה מתאים למבואר בספרי קבלה²¹, ש"בניסן נברא העולם" אמור לגבי ענין הבריאה בקשר לפנימיות העולמות, ואילו בתשרי נברא העולם" – חיצוניות העולמות.

חיצוניות העולמות היא העולם כפי שהוא נראה לעיני בשר, כדבר בפני־עצמו, נפרד מאלקות, והתהוות זו היא מדיבור ה', ש"דיבורו של הקדוש־ברוך־הוא חשיב מעשה"²², והדיבור "נמשך" למטה באופן הנראה לנבראים כדבר נפרד, כביכול, מהקדוש־ברוך־הוא²³. פנימיות העולמות היא כפי שהעולם מאוחד עם אלקות, התהוות מבחינת מחשבתו יתברך²⁴, כמו שלמטה, כביכול, המחשבה נשארת תמיד מאוחדת עם האדם החושב²⁵.

וזהו הקשר בין שני עניני ההתהוות לבין החדשים תשרי וניסן:

העבודה הרוחנית בחודש תשרי היא מלמטה למעלה, עבודת התשובה. מעצם העובדה שצריך להתקרב לה', מובן שהיו קודם רחוקים²⁶ מאלקות – מצד סוג זה של עבודה נראה העולם כמציאות, וזקוקים להוכחות שיש בעל־בית לבירה זו.

עבודת חודש ניסן – עבודת הצדיקים – היא מלמעלה למטה: היהודי קרוב²⁶ ומאוחד עם אלקות מלכתחילה, והוא, אדרבה. מרגיש את האלקות בפשטות, ומציאות הנבראים תופסת אצלו מקום רק מפני שיש על כך הוכחות בתורה – 486"בראשית ברא אלקים"²⁷, ולפיכך העולם הוא חידוש לגביו ותופס אצלו מקום רק עד כמה שהתורה מאפשרת זאת.

וכיון שהנשמות קשורות לפנימיות העולמות²⁸, בחינת מחשבה²⁹, מובן שבכוחו של כל יהודי לעבוד על עצמו עד שיחוש "אלקות בפשיטות ומציאות בהתחדשות"³⁰ – שההוכחה אצלו למציאות העולם היא רק מן הנאמר בתורה "בראשית ברא אלקים", ולכן כל פעולותיו תהיינה לפי מציאות תורתית. עיסוקיו בעניני הגוף והעולם הם משום שהתורה מצווה עליו לעשות זאת, ובאופן של "כל מעשיך יהיו לשם שמים" ו"בכל דרכיך דעהו", ולכן גם עבודה זו מתבצעת באופן של "החודש" והתחדשות, מעל למדידות ולמגבלות של מציאות וטבעו.

ה. השאלות על פירוש רש"י

ל"בראשית ברא..."

ויש לומר, שלענין זה – איחוד בין "החודש" לבין "כ"ה אדר" – רומז רש"י במאמר "לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם", שהוא מצטטו בפירושו על הפסוק הראשון בתורה "בראשית ברא אלקים...", שהרי, לכאורה, אין מובן:

א) כידוע, אין דרכו של רש"י לציין את הקושי בפסוק ואחר־כך לתרצו, אלא הוא פותח מיד בפירוש ובהסבר, והקושי מתבטל מעצמו, ומדוע כאן מציין רש"י תחילה את הקושי "לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם" ואינו פותח מיד בפירוש "פתח בבראשית משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים³¹ שאם יאמרו..."³²?

ב) אף אם נאמר, שבעניננו לא היה מובן הקושי בכך ש"פתח בבראשית" אילו לא היה מוסבר תחילה שהתורה (השייכת לעם ישראל) היתה צריכה להתחיל³³ ב"החודש הזה לכם שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל"³⁴ – בכל זאת, אין "חלק" פירוש רש"י זה:

(א) מדוע חשוב להסביר כאן ש"מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל" היא "החודש הזה לכם"³⁵ – לכאורה, צריך היה רש"י לקצר ולומר "לא היה 487צריך להתחיל את התורה אלא ממצוה (ראשונה) שנצטוו בה ישראל"?

(ב) אם שאלת רש"י היא, כפי שמסבירים המפרשים, שכל הפרשיות הכתובות עד "החודש..." לא היו צריכות להיכתב בתורה שבכתב – מדוע הוא משתמש בביטוי "לא היה צריך להתחיל את התורה", שממנו משתמע שרק ההתחלה היתה צריכה להיות שונה³⁶. לכאורה, יותר מתאים היה לומר (כלשון המדרש³⁷) "לא היה צריך לכתוב את התורה אלא מהחודש הזה לכם"?

ההסבר לכך (לפי "יינה של תורה" שבפירוש רש"י), הוא:

"לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם" אינה רק סברה, אלא זוהי גם המסקנה³⁸: כיון שזוהי "מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל" הכרחי לומר שהיא באמת היסוד וההתחלה לתורה כולה (כדלעיל סעיף ב).

ולכך רומז רש"י בפירושו על "בראשית" – "לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם": מכיון שגם "בראשית ברא..." הוא חלק מן התורה, צריך לומר ש"החודש הזה לכם..." הוא ה"התחלה" והיסוד ל"בראשית ברא..." כלומר, עבודת ישראל באופן של "החודש..." צריכה להתחיל כעיקר ויסוד גם בעניני העולם, הבאת ענין הגאולה לעולם עצמו.

וכפי שמסביר רש"י בהמשך פירושו – "פתח בבראשית משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים": עבודת ישראל מתבססת על כך, שגם "נחלת גוים" – העולם – ישוחרר ויעבור לרשות ישראל, ההופכים אותו לשם שמים, ולדרך של "דעהו".

ו. גם תחילת הבריאה – מצד הקב"ה – קשורה לעבודת האדם

ענין נוסף בקשר שבין "החודש" לבין כ"ה אדר:

בפסוק "החודש הזה לכם ראש חדשים..." מדובר על ראש־חודש ניסן³⁹ – יום שישי למעשה בראשית, לדעת רבי יהושע, יום בריאת האדם. וגם זהו הקשר למאמר חז"ל הנ"ל על "החודש הזה..." – "כשבחר ביעקב ובניו קבע בו ראש חודש של גאולה", כי ביום זה נברא האדם, ובכך התחילה עבודת האדם (של "בחר ביעקב ובניו"⁴⁰) באופן של "חידוש" ו"גאולה", כדלעיל. ואילו בבריאה של כ"ה באדר, 488לפני בריאת האדם ועבודתו, היתה התהוות העולם וקיומו באתערותא דלעילא, מפני ש"חפץ חסד הוא"⁴¹.

על כך נלמדת ההוראה מפרשת החודש שחלה בכ"ה אדר, שגם תחילת הבריאה, שלכאורה הוא רק משום ש"חפץ חסד הוא", קשורה לאמיתו של דבר, ובפנימיות הענינים, ל"החודש...", לעבודת האדם⁴². כפי שידועים דברי חז"ל⁴³ אודות בריאת העולמות: "במי נמלך – בנשמותיהם של צדיקים", שכל ענין הבריאה הוא מפני ש"עלה לפניו ית' התענוג שיתענג כביכול בעבודת הצדיקים"⁴⁴.

ההסבר לכך הוא: הבריאה היא מצד "חפץ חסד הוא", משום שלפני הבריאה, כאשר האור האלקי הוא עדיין נעלה מגדר עולמות ונבראים – לא ייתכן שעבודת הנבראים תתפוס מקום, ולכן יכולה הבריאה להיעשות רק בדרך של אתערותא דלעילא מצד ה', כי חפץ חסד הוא⁴⁵. אך מצד שני, דוקא משום שחפץ חסד הוא, הוא מביא לכך שעבודת הנבראים בכל זאת תשפיע⁴⁶, ולכן קשורה סיבת הבריאה (על־ידי שהוא "חפץ חסד") בכך ש"עלה לפניו ית'" עבודת הצדיקים.

זהו אחד ההסברים לתורת המגיד ממזריטש⁴⁷, שהבריאה היתה "בשביל שיהיו ישראל צדיקים בכל דור", וכיון שאצל הקדוש־ברוך־הוא "העבר והעתיד שוים", לכן "היה הוא ית' מתענג ממעשה הצדיקים וצמצם את עצמו". וכך גם לגבי ישראל, ש"ישראל עלו במחשבה"⁴⁸ – הוא 489מסביר⁴⁹ – שאצל בשר ודם "מי שלא היה לו בן מעולם לא יכול לומר שיהא נחקק במחשבתו צורת הבן שיהיה לו אחר־כך... אבל אצל השם יתברך... אף קודם שנבראו ישראל היה נחקק בצורתם במחשבה... כי אצלו יתברך העבר והעתיד אחד" –

ולכאורה, מהו החידוש בכך? הן ברור שהקדוש־ברוך־הוא הוא למעלה מן הזמן, ושהעבר והעתיד "שווים" אצלו? אלא, ההסבר לכך הוא: מדובר כאן על האור האלקי הנעלה מצמצום ומקשר – אפילו בכח⁵⁰ – לבריאה, ולכאורה, לא ייתכן לומר שבדרגה זו תיחקק עבודת הצדיקים (או "צורת הבן" בכלל) – וכיצד אפשר, אפוא, לומר שזוהי הסיבה לצמצום ולבריאה?

על כך מוסבר: כיון שאצל הקב"ה "העבר והעתיד שוים", כבר נחקק בפועל⁵¹ הענין של מעשה הצדיקים ו"צורת הבן" בדרגה של "חפץ חסד הוא", הנעלית לגמרי מן הנבראים, עד אשר זוהי הסיבה⁵² לצמצום ולבריאה.

ז. כל הענינים תלויים בעבודת האדם

זוהי גם ההוראה לעבודה בפועל, שגם הענינים הבאים בדרך אתערותא דלעילא, הנעלים לכאורה מהשפעת האדם על עבודתו – גם אלה תלויים, לאמיתו של דבר, בעבודת האדם⁵³.

ויש לומר, שזהו הטעם הפנימי לכך שרש"י מביא את המאמר "לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם" מיד בפירושו על הפסוק "בראשית ברא...", ובכך הוא רוצה לרמוז:

כאשר יהודי לומד בתורה את הפסוק "בראשית ברא...", זה עצמו ענין של "עבודה", ולכן נגרם על־ידי כך, שמיד בענין של "בראשית ברא..." – שהוא ענין של אתערותא דלעילא, כדלעיל – קיימת עבודה של "החודש הזה לכם", עבודה של "יעקב ובניו"⁵⁴.