שיחה ד

408שיחה ד

תשא

א. דברי רש"י "כאן לא אמר ועמך"

בפסוק¹ "וידבר ה' אל משה לך עלה מזה אתה והעם אשר העלית מארץ מצרים", מפרש רש"י ב"דבור המתחיל" השני: "אתה והעם, כאן לא אמר ועמך".

בפשטות, בא פירוש רש"י זה כהמשך לפירוש השני ב"דבור המתחיל" הראשון "לך עלה מזה" – "כלפי שאמר לו בשעת הכעס לך רד² אמר לו בשעת רצון לך עלה", ובהמשך לכך אומר רש"י שבדיוק כשם שלגבי משה "רפא" הקדוש־ברוך־הוא באמרו "לך עלה" את אמירתו לפני כן – "בשעת הכעס" – "לך רד", כך גם לגבי ישראל: כנגד דברי הקדוש־ברוך־הוא לפני כן "כי שחת עמך אשר העלית מארץ מצרים", שאינם לשבחם של ישראל, כפי שמפרש זאת רש"י³ "שחת עמך, שחת העם לא נאמר אלא עמך, ערב רב שקבלת מעצמך... הם שחתו והשחיתו", אמר הקדוש־ברוך־הוא עתה ("לך עלה מזה ..") "אתה והעם...", ולא "ועמך".

אך צריך להבין: לגבי הפסוק הקודם, כאשר מדובר על ה"ערב רב", אשר הם "שחתו והשחיתו",

ד מובן שרש"י צריך לפרש את הדיוק בפסוק "עמך" ולא "העם", כי עד עתה עדיין לא למדנו שרק ה"ערב רב" נקראים "עמך". אבל לאחר מכן, בפסוקנו, כאשר מדובר על ההליכה לארץ ישראל – "עלה... אל הארץ אשר נשבעתי..." – הרי מדובר בפשטות על כל ישראל, ומדוע תהיה בכלל מחשבה שצריך להיות כתוב "עמך", ומדוע צריך רש"י להבהיר את זאת ש"כאן לא אמר ועמך"?

ומצד שני: אם קיימת מחשבה שכל ישראל ייקראו "עמך", שבענין זה הם צריכים להיזכר דוקא בצורה זו, ואשר לפיכך החידוש והדגש הוא ש"כאן לא אמר ועמך" – צריך היה רש"י להתעכב על המילים "לך נחה את העם אל אשר דברתי לך" – המוזכרות לפני כן⁴ (לפני שני פסוקים), ולומר שם "כאן לא אמר עמך"⁵?

408ב. שני הפסוקים מדברים על שני סוגים שונים של העם

ההסבר לכך הוא: כוונת רש"י היא להבהיר כאן ענין נוסף שאינו מובן: לגבי משה ("אתה"), מובן מדוע צריכה התורה לומר "לך עלה מזה", כי עד עתה לא מצאנו שהסירו ממנו את הדבור "לך רד".

אך לגבי כלל ישראל, ה"עם", כבר נאמר לפני כן "לך נחה את העם אל אשר דברתי לך", ומה מוסיפות המילים "לך עלה... אל הארץ..."⁶? ועד כדי כך, שהדברים נאמרו בדיבור מיוחד של הקדוש־ברוך־הוא – "וידבר ה' אל משה לך עלה...", ובהפסקת הסיפור "ויגוף ה' את העם..."?

לפיכך מסיק רש"י ששני פסוקים אלו מדברים על שני סוגים שונים: "לך נחה את העם..." מדבר אודות בני אברהם יצחק ויעקב, והאחרים "אשר חטא לי – אמחנו מספרי". ומאוחר יותר, לאחר "ויגוף ה'... (קצת פרעון) על אשר עשו את העגל"^*, מופיע החידוש, המוזכר בדיבור נפרד, "לך עלה מזה... והעם..." – כאן מדובר רק על ה"ערב רב"⁷, הזקוקים לאזהרה ותיקון מיוחדים, כפי שיוסבר להלן בסעיף ה'.

[לפי זה מובן גם מדוע אומרת התורה כאן "והעם אשר העלית מארץ מצרים", שמשה הוציאם ממצרים – אותו ביטוי המופיע לפני כן "שחת עמך אשר העלית מארץ מצרים", שכוונתו ל"ערב רב שקבלת בעצמך", כאמור לעיל – כי גם כאן הכוונה היא רק ל"ערב רב"].

ג. ההבדל בין "בני ישראל" לבין "ערב רב"

ההבדל בין שני הסוגים הללו בענין עובדי העגל בפועל מוזכר בתורה:

רש"י כבר פירש לפני כן⁸: "שלש מיתות נדונו שם אם יש עדים והתראה בסייף .. עדים בלא התראה במגפה .. לא עדים ולא התראה בהדרוקן שבדקום המים וצבו בטניהם".

לגבי "שלש המיתות" כפי שהן מוזכרות בתורה, יש הבדל בולט לעין: לגבי "סייף" נאמר⁹ "ויפול מן העם...", וכן לגבי המגיפה נאמר¹⁰ "ויגוף ה' את העם". ולעומת זאת, לגבי אלה אשר "בדקום המים וצבו בטניהם" נאמר⁸: "וישק את בני ישראל".

ההבדל בין "עם" לבין "בני ישראל" בפשטות הוא: הביטוי "עם" כולל את כל 409כל העם – גם את הגרים וכדומה, ואילו הביטוי "בני ישראל", המופיע בניגוד לביטוי "עם", משמעותו – בני אברהם יצחק ויעקב¹¹. כפי שנאמר בתורה¹² לגבי יציאת מצרים: "ויסעו בני ישראל... כשש מאות אלף רגלי הגברים... וגם ערב רב עלה אתם", מכאן רואים ש"ערב רב" אינם נכללים במספר השישים ריבוא¹³ של בני ישראל¹⁴.

ולפי זה מתחדש חידוש גדול: כיון שנאמר "וישק את בני ישראל" מובן, שאת ה"ערב רב" לא השקו. ולפי זה, אנשי ה"ערב רב" אשר עבדו לעגל בלא עדים ובלא התראה נותרו בחיים¹⁵,

והגזירה "אמחנו מספרי" לא התבצעה באופן של "לכלותם יחד", אלא "וביום פקדי ופקדתי" כפי שהיה אצל בני ישראל, כי גם על ה"ערב רב" התחנן משה רבינו, והקדוש־ברוך־הוא נענה "שמעתי אליך"¹⁶.

ד. את ה"ערב רב" אין מתאים לבדוק כ"סוטות"

ואכן, מדוע לא השקו את ה"ערב רב"? את זאת מסביר רש"י בפירושו על "וישק את בני ישראל"⁸ ובפירושו בהמשך הפרשה:

על "וישק את בני ישראל"⁸ אומר רש"י "נתכוין לבדקם כסוטות". וכיצד מתקשר לכאן הענין של "סוטות"^*? הדבר מובן מפירוש רש"י בהמשך הפרשה. על "פסל לך"¹⁷ אומר רש"י: "משל למלך... והניח ארוסתו עם השפחות... כך המלך זה הקדוש־ברוך־הוא, השפחות אלו ערב רב, והשושבין זה משה, ארוסתו של הקדוש־ברוך־הוא אלו ישראל". כלומר, חטא העגל דומה לקלקול של ארוסה¹⁸, ולכן "נתכוין לבקדם כסוטות".

ולפי זה מובן בפשטות מדוע לא השקו את ה"ערב רב", שהרי "השפחות אלו ערב רב". כלומר, הם אינם "ארוסתו של הקדוש־ברוך־הוא", ולגביהם אין מתאים הענין של "לבדקם כסוטות".

410ה. "לך עלה..." – אמור לגבי "ערב רב" אשר עבדו לעגל

לפי כל האמור לעיל מובן החידוש שבפסוק "לך עלה... והעם..." בנוסף לפסוק "לך נחה את העם...":

בפסוק "לך נחה את העם..." מדובר על בני ישראל אשר לא עבדו לעגל, שהרי עובדי העגל מבני ישראל נדונו בשלוש מיתות. וחטאם היה בכך שלא מחו וכדומה¹⁹.

ואילו בפסוק "לך עלה..." הודיע הקדוש־ברוך־הוא למשה דבר חדש, שאפילו אלו מבין ה"ערב רב" אשר חטאו בחטא העגל ונותרו בחיים כיון שלא היו לכך עדים והתראה – גם לגביהם נאמר "לך..." ויותר מכך – "לך עלה...", שגם אצלם תהיה עליה.

ובמה מתבטאת עלייתם? על כך אומר רש"י "כאן לא אמר ועמך": הם חזרו בתשובה על חטאם, ולכן אין לכנותם "עמך", הם מכונים בתואר נעלה יותר – "העם".

ו. עלה מזה להתרחק מחטא העגל

בכך מובן גם מדוע כאן מדייקת התורה ומוסיפה על הנאמר לפני כן "לך נחה את העם אל אשר דברתי" את המילים "לך עלה מזה אתה והעם...", בעוד אשר, לכאורה, צריך היה לכתוב "לך עלה אתה והעם...".

הדיוק כאן הוא²⁰, שה"עלה" צריך להיות "מזה"²¹ – לעלות ולהתרחק מחטא העגל, לגבי משה אשר "לא נתתי לך גדולה אלא בשבילם"²², ולגבי ה"ערב רב" – אשר עבדו לעגל.

ואילו אצל בני ישראל, שלגביהם נאמר "לך נחה את העם...", ואשר לא עבדו לעגל, אין צריך להדגיש "לך... מזה", מחטא העגל.

ז. ערב רב – "מעשי" משה

אך למרות הכל עדיין אין מובן: כיצד ייתכן שדוקא אצל ה"ערב רב", אשר הם היו עיקר החוטאים ועובדי העגל – "הם שחתו והשחיתו" – הרי (א) 411לא כולם נידונו במיתה²³, (ב) דוקא אצלם נאמר "עלה", ולא סתם "נחה"?

ויש להסביר על כך, תוך הקדמת מאמר חז"ל²⁴ שהמשכן נצחי כיון שמעשי משה הם נצחיים. וזאת כאשר הזהב והכסף וכדומה הובאו על ידי כל ישראל, מעשה המשכן וכליו היה על ידי בצלאל וכו' ולא על ידי משה²⁵, ורק ההקמה היתה על ידי משה, וההסבר כיצד לעשותו – "אשר הראית"^*. ואם כך, על־אחת־כמה־וכמה "ערב רב²⁶ שקבלת מעצמך וגיירתם", שאז זהו "הנפש אשר עשה"²⁷.

ח. חטא העגל – גזירת מלך כדי להגיע למעלת התשובה

ויש לומר, שההסבר הפנימי לכך הוא: השלימות של תיקון חטא העגל מתבטאת בכך שלא איבדו את ה"ערב רב", אלא תיקנו והעלו אותם, כדלהלן.

כדי להבין זאת יש להקדים ולהבהיר את מאמר חז"ל²⁸ לגבי חטא העגל "לא ישראל ראויין לאותו מעשה", ושחטא העגל "גזירת מלך היתה... כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה".

וידוע²⁹ שהביאור לכך בפנימיות הוא, שהענין של "ליתן פתחון פה לבעלי תשובה" אינו מכוון רק לגבי בעלי תשובה שלאחר מכן, אלא ש(גם) בני ישראל שבתקופה ההיא יגיעו למעלת התשובה. שהרי תשובה היא עבודה רוחנית שהיהודי אינו יכול לבחרה מלכתחילה, אלא אדרבה: האומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה³⁰ – אלא רק לאחר שמישהו נכשל, ניתנת לו האפשרות לחזור בתשובה.

אך עם זאת, יש יתרון גדול בעבודת התשובה על פני עבודת הצדיקים, כדברי חז"ל³¹ "מקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורין יכולין לעמוד בו".

ולפיכך, כדי שבני ישראל שהיו במתן תורה יוכלו להגיע למעלת התשובה, אשר כשלעצמן לא היו מגיעים לעבודה זו שהרי "שליטים ביצרם היו"³², היתה 412הכרחית "גזירת מלך" שהיצר הרע יוכל לשלוט בהם זמנית, ועל ידי כך יוכלו להגיע למעלת התשובה.

ט. עבודת התשובה – העלאת ניצוץ הקדושה אשר ברע

אחד מן היתרונות של עבודת התשובה על פני עבודת הצדיקים הוא, שדוקא על ידי תשובה ניתן "לברר" ולזכך את ניצוצות הקדושה שנפלו ונמצאים בתוך שלוש קליפות הטמאות³³.

אדם ישר, צדיק יכול להעלות את ניצוצות הקדושה הנמצאים בדברי הרשות וההיתר, אך את דברי האיסור עליו לדחות³⁴, ואין הוא יכול להפוך דבר אסור לקדושה.

לעומת זאת בעל תשובה מביא לידי כך שעל ידי תשובה שלימה הופכים זדונותיו לזכויות³⁵. כלומר, לא זו בלבד שהוא מבטל את הרע, אלא יותר מכך – הוא מעלה את ניצוצות הקדושה שנמצאים בזדונות, עד להפיכתם לזכויות וקדושה.

י. הבדל בן עבודת הצדיקים לעבודת בעלי תשובה

הבדל זה בין צדיק לבין בעל תשובה אינו נובע מכך שלצדיק אין "זדונות", אלא הוא בהתאם להבדל הכללי שבין עבודת הצדיקים לבין עבודת התשובה.

ההסבר לכך הוא: מצד האחדות האמיתית של הקדוש־ברוך־הוא הרי לא ייתכן לומר שיש מציאות כל שהיא שלשם אין מגיעה ח"ו האחדות, כמאמר חז"ל³⁶ "אין עוד מלבדו... ואפילו כשפים... שמכחישין פמליא של מעלה", אלא שבאחדות זו ישנם שני ענינים:

א) הרע אינו סותר לאחדותו יתברך, כי אין הוא מציאות אלא ענין של "העדר" – וזה מתגלה על ידי עבודה של דחיית הרע.

ב) ניצוץ הקדושה המחיה את הרע מתאחד בגלוי עם אלקות, למרות שלפני כן הוא "נתרחק ונחשך כל כך עד שהוא כמו רע"³⁷, כי תכלית בריאת הרע, שזהו ניצוץ הקדושה שבו, היא, שהוא יתהפך לטוב ויתעלה לקדושה – וזאת על ידי עבודת התשובה, כאשר "זדונות נעשות לו כזכיות".

יא. אופן ההסתכלות על הרע

באופן כללי, זהו ההבדל בין אחדות ה' כפי שהיא מצד אלקות לבין אופן התגלותה בעולם³⁸:

413מצד אחדות ה' כפי שהיא מתגלה בעולם, כלומר, שהעולם מצדו מאוחד עם אלקות, הרי כיון שמהות הרע כפי שהוא מצד העולם היא היותו מנוגד לאלקות, מתגלה אחדות ה' על ידי דחיית הרע, שעל ידי כך בא הגילוי שהרע הוא "העדר" ואי־מציאות.

לעומת זאת, מצד האלקות הרי המציאות האמיתי של כל דבר היא פנימיותו – הניצוץ האלקי ודבר ה' המחיה אותו. ולפיכך, מבחינת "דבר ה'" המחיה את הרע, כביכול, מורגש, שמציאותו של הרע היא התעלותו לקדושה על־ידי תשובה.

יב. עבודת הצדיקים – המשכה בעלי תשובה – העלאה

וזהו ההבדל בין עבודת הצדיקים לבין עבודת התשובה³⁹:

עבודת הצדיקים היא באופן של המשכת⁴⁰ אלקות בתוך העולם⁴¹ – מלמעלה למטה. וכך גם לגבי הרע – הם מגלים את אחדות ה' יתברך המצויה גם ברע, כפי שהוא מצד העולם – המעלים ומסתיר ומנוגד לאלקות. וזאת, כאמור, על ידי דחיית הרע.

ואילו עבודת בעלי תשובה היא בהעלאה⁴⁰ ממטה למעלה – לצאת מהעולם. וכך גם לגבי הרע – הם חשים בפנימיות אשר ברע, ב"דבר ה'" המאוחד עם הקדוש־ברוך־הוא – ולכן הם מעלים, באמצעות התשובה, את הרע לקדושה.

יג. חטא העגל נגרם כתוצאה מראיית פני שור שבמרכבה

בכך יובנו דברי חז"ל⁴² שחטא העגל נגרם על ידי כך שישראל ראו במתן תורה את "פני השור" שבמרכבה. ולכאורה, תמוה מאד: אמנם, כאמור לעיל, חטא העגל "גזירת מלך היתה" – אך כיצד ייתכן שהחטא ייגרם עקב ראיית "פני השור" שבמרכבה, ומדוע ייגרם חטא כזה על ידי דבר שראו בעת מתן תורה?

ולפי האמור לעיל, שחטא העגל היה כדי להביא את בני ישראל למעלת התשובה, מובן הענין, כיון שעבודת התשובה של ישראל היא המשך לגילוי האלקות במתן תורה:

במתן תורה התגלתה אחדות ה' כפי שהיא מצד "למעלה"⁴³, אבל כדי 414שתתגלה האחדות גם בעולם למטה, ואפילו במעשי־כשפים שמג' קליפות הטמאות, הרי זה באמצעות ("גזירת מלך") וחזרתם של ישראל בתשובה על חטא העגל.

יד. אתהפכא חשוכא לנהורא

בירור וזיכוך הניצוצות שברע התחתון ביותר באמצעות עשיית התשובה על חטא העגל התבטא בזאת שגם אלה מבין ה"ערב רב" אשר עבדו לעגל ונתרו בחיים חזרו בתשובה.

שהרי ה"ערב רב", אשר "הם שחתו והשחיתו", מסיתים ומדיחים, שתורתינו – תורת אמת – קובעת שאסור ללמד עליהם זכות^*, הם משלש קליפות הטמאות⁴⁴ והרעות לגמרי, ואין בהם טוב כלל^*, וחזרתם בתשובה היא אתהפכא חשוכא לנהורא (=הפיכת חושך לאור) – "זדונות נעשות לו כזכיות".

וזהו הפירוש בפנימיות הענינים ל"לך עלה מזה...": העליה "מזה" – העליה שנגרמה באמצעות חטא העגל מובעת בכך שה"ערב רב" נתעלו לקדושה, ש"עמך" הפכו ל"העם".

טו. ענין זה מצוי גם בהפטרת – אליהו בהר הכרמל

ההפטרות הן "מענינה של הפרשה"⁴⁵. הענין שלעיל נמצא גם בהפטרה⁴⁶ של פרשת תשא, בסיפור אודות אליהו בהר הכרמל:

על הפר "שעלה לשם הבעל" אומרים חז"ל⁴⁷, שהוא לא רצה ללכת "ואמר לאליהו... הוא (פרו של אליהו) עולה לחלקו של הקדוש־ברוך־הוא ושמו של הקדוש־ברוך־הוא מתקדש עליו, ואני עליתי לחלק הבעל להכעיס את בוראי". ועל כך ענה אליהו "כשם ששמו של הקדוש־ברוך־הוא מתקדש על ידי זה שעמי, כך מתקדש על ידך".

משמעות הענין בפשטות היא: כשם שפרו של אליהו קידש את שמו של הקדוש־ברוך־הוא על ידי הנס שהתרחש בהקרבה, אשר הוכיח בגלוי 415את אמיתותה של נבואת אליהו, כך גם הפר "שעלה לשם הבעל" קידש את שמו של הקדוש־ברוך־הוא על ידי ש"אין קול ואין עונה"⁴⁸ בעת הקרבתו – הוכחת השקר של נביאי הבעל, ועל ידי כך – אמת ה'.

אך עדיין אין מובן: מלשון המדרש "כשם ששמו של הקדוש־ברוך־הוא מתקדש על ידי זה שעמי, כך מתקדש על ידך" נראה, שקידוש שם ה' על ידי שני הפרים היה באופן זהה. אך, לכאורה: קידוש ה' על ידי פרו של אליהו נעשה באמצעותו ובפר עצמו – אמיתות ה' התגלתה בהקרבתו. לעומת זאת "קידוש שמו של הקדוש־ברוך־הוא, על ידי הפר "שעלה לשם הבעל" נעשה באופן שלילי, אי הקרבתו הוכיחה שהבעל אינו אמת?

ההסבר לכך הוא: באמצעות עבודת אליהו והשפעתו על ישראל לחזור בתשובה⁴⁹ נתגלתה למטה אחדות ה' – "ה' הוא האלקים"⁵⁰ – כפי שהיא מצד "למעלה"⁵¹. וכיון שמצד אחדות זו גלוי "–דבר ה'", הפנימיות שבכל דבר בעולם

לפיכך "כשם ששמו של הקדוש־ברוך־הוא מתקדש על ידי זה שעמי, כך מתקדש על ידך" – זוהי אותה אחדות⁵², שהרי באמצעות התשובה נתגלתה פנימיות הפר שעלה לשם הבעל⁵³ – עלייתו לקדושה.

416טז. ההוראה למעשה

מכך נלמדת גם ההוראה למעשה: יש העוסקים רק בדברים שהם עניני קדושה מלכתחילה, הם טוענים, שבהם מתקדש "שמו של הקדוש־ברוך־הוא",

אך להשפיע על עוברי עבירה ר"ל – שכפי שמסביר אדמו"ר הזקן⁵⁴, כל עבירה היא ההיפך ממש מרצון ה' ודומה לאיסור השתחואה לעבודה זרה – בזה אין הם עוסקים. לטענתם, אין הם רוצים להתעסק ב"פר של עבודה זרה".

על כך אומרים "כשם ששמו של הקדוש־ברוך־הוא מתקדש על ידי זה שעמי, כך מתקדש על ידך" – אחדות ה' מתגלה דוקא על ידי הוצאת יקר מזולל⁵⁵, על־ידי החזרה בתשובה של אלו הזקוקים לכך, ועל ידי כך – זדונות נעשות להם כזכיות.

ואדרבה: אליהו נתן בתחילה לנביאי הבעל את הפר "שעלה לשם הבעל" שינסו להקריבו, ורק לאחר מכן הוא הקריב את פרו. כלומר, העבודה של קידוש "שמו של הקדוש־ברוך־הוא" באמצעות הפר "שעלה לשם הבעל" באה לפני "שמו של הקדוש־ברוך־הוא מתקדש על ידי זה שעמי".

וכך גם בעבודה הרוחנית של כל אחד ואחד: אף כאשר העבודה של קירוב יהודי רחוק כרוכה לפעמים ב"גזילת" זמן משל לימוד תורה ועבודה רוחנית עצמית ("זה שעמי") – יש לדעת, שצריך לגרום לקידוש שם שמים על ידי העלאה לקדושה של הפר "שעלה לשם הבעל" – קירוב יהודי הרחוק מיהדות, כשם ש"שמו של הקדוש־ברוך־הוא מתקדש על ידי זה שעמי" – בדומה לתורה והעבודה העצמיים שלי.

והעבודה הכפולה, בדומה לסיפור התורה אודות אליהו הנביא מבשר הגאולה, תביא לגאולה האמיתית והשלימה בקרוב ממש.

(משיחות ש"פ תשא תשל"א,

חגה"ש תשכ"ד, ש"פ שמות תשל"ו)