שיחה ג

402שיחה ג

תשא

א. שני ההסברים השונים של רש"י לטענת משה

מן הפסוק¹ "ויחל משה את פני ה' אלקיו ויאמר למה ה' יחרה אפך בעמך..." מצטט רש"י את המילים "למה ה'...", ומפרש: "כלום מתקנא אלא חכם בחכם גבור בגבור".

בפשטות מתכוון רש"י להבהיר בפירושו, כפי שמסבירים מפרשיו²: בני ישראל חטאו חטא חמור ביותר של עבודה זרה (חטא העגל), ומובן מדוע יש עליהם חרון אף, וכיצד שואל משה רבנו "למה ה' יחרה אפך בעמך"?

מפני תמיהה זו אומרים מפרשים אחרים על התורה³ שמשמעות המילה "למה" כאן איננה "מדוע" אלא "לא". כלומר, משה ביקש מאת הקדוש־ברוך־הוא "אל יחרה אפך בעמך". אך רש"י, המפרש לפי פשוטו של מקרא, מסביר גם כאן את המילה "למה" כפשוטה, ולכן הוא מפרש שהטעם לטענה "למה ה' יחרה אפך" הוא "כלום מתקנא אלא חכם בחכם גבור בגבור".

ג

אך יש להבין: הרי רש"י הסביר בפרשת יתרו⁴, שהקדוש־ברוך־הוא אמר "אנכי ה' אלקיך" – "לשון יחיד" כדי "ליתן פתחון פה למשה ללמד סנגוריה במעשה העגל וזהו שאמר: למה ה' יחרה אפך בעמך, לא להם צוית לא יהיה לכם אלקים אחרים, אלא לי לבדי" – ואם כך, מדוע מחפש רש"י כאן הסבר אחר לטענת משה רבנו "למה ה' יחרה אפך בעמך"?

אי אפשר לומר, שרש"י מתכוון לפרש את הפסוק לפי שני ההסברים⁵, ואיננו מביא כאן את ההסבר שבפרשת יתרו מפני שכבר אמרו לפני כן, כי בלתי־סביר לומר, שרש"י לא יזכיר פירוש זה כלל (אפילו בקיצור, או בביטוי "דבר־אחר" וכדומה) כאן בפרשתנו, במקור הענין, והוא יסתמך על כך שפירש זאת בדרך אגב ושלא במקומו בפרשת יתרו. ובמיוחד כאשר ההסבר ההוא חזק יותר, ושולל לחלוטין כל טענה כלפי ישראל, ולא רק חרון אף של מתקנא.

הכרחי איפוא לומר, ששני הפירושים של רש"י מבארים שני ענינים שונים, כדלהלן.

403ב. מדוע מופנית טענת משה כלפי עבודה זרה ולא

כלפי עובדיה?

כן יש להבין:

מפשטות לשון רש"י "כלום מתקנא אלא חכם בחכם גבור בגבור" מובן, שהענין של "מתקנא" נאמר בקשר לעבודה זרה עצמה – וטענה כזאת כלפי הקדוש־ברוך־הוא היא היפך הכבוד.

יותר מכך: את הטענה "כלום מתקנא..." שאל אגריפס (גוי⁶) את רבן גמליאל⁷ (על כך שהקדוש־ברוך־הוא נקרא "א־ל קנא"⁸) ורבן גמליאל ענה על־כך במשל, שהענין של "מתקנא" לא נאמר כלפי העבודה־זרה עצמה, אלא כלפי עובדיה⁹.

ולפי זה תמוה:

א) אף אם נאמר שרש"י מוכרח להסביר שטענת משה היתה "כלום מתקנא...", קשה להבין מדוע הוא מסביר שהטענה היתה בקשר לעבודה זרה עצמה, כקושית אגריפס, ולא כפי שטענת משה מוסברת במדרש¹⁰ במקום זה: "אמר רבון העולם עשו לך סיוע ואתה כועס עליהם, העגל הזה שעשו יהיה מסייעך... אמר הקדוש־ברוך־הוא משה אף אתה טועה כמותם והלא אין בו ממש, אמר לו אם־כן למה אתה כועס על בניך...", ובמדרש זה: (א) הדברים נאמרים בלשון מכובדת יותר, (ב) מודגש רק הכעס "עליהם", "על בניך"?

ב) על טענת משה להקדוש־ברוך־הוא "כלום מתקנא אלא חכם בחכם גבור בגבור" אין מוצאים, בפשוטו של מקרא, שום תשובה, ולכן לא ברור: מהי ה"רעש" של איסור עבודה זרה "לא יהיה לך אלקים אחרים... לא תעשה..." אם אין זו מציאות כלל?

ג. מדוע מציין רש"י את שני

הענינים: חכם וגבור

בנוסף לכך אין מובן, מדוע מציין רש"י את שני הענינים: "(כלום מתקנא אלא) חכם בחכם גבור בגבור"¹¹?

404אי אפשר לומר שהוא אומר זאת מפני שזהו לשון התורה¹² – "אל יתהלל חכם בחכמתו... גבור בגבורתו" – וכך גם הסיפור שדלעיל, כי:

(א) בפסוק זה, וכן בסיפור שדלעיל, יש ענין שלישי – "עשיר בעשרו¹³ (בעשיר)", שרש"י משמיטו.

(ב) כידוע, משתמש רש"י בכפילות ובהרחבה בכלל רק כאשר שני הענינים שבכפילות, או כל ההרחבה, חשובים להבנת פשוטם של הפסוקים, ולא מפני שזהו לשון התורה או מאמרי חז"ל.

ויש להבין: מהי החשיבות של שני הענינים הללו להבנת פשוטו של מקרא?

ד. טענת משה לא היתה על עצם עונש המוות לעובדי עבודה זרה

ההסבר לכך הוא:

ההכרח של רש"י לפירושו "כלום מתקנא..." נובע מכך שמהמילים "למה ה'..." (או, בדפוסים אחרים, "למה ה' יחרה אפך"¹⁴) שהוא מצטט אין מובן: לאחר שהקדוש־ברוך־הוא אמר למשה "ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם...", צריך היה משה למנוע ראשית־כל את "ואכלם" ולטעון "למה ה' תכלה את עמך" וכדומה, ורק לאחר מכן "למה ה' יחרה אפך", ואילו למעשה הוא טען קודם "למה ה' יחרה" ואחר־כך טען לגבי "לכלותם"?

ההסבר לכך הוא:

על עצם חובת המיתה על חטא־העגל לא היתה למשה שום שאלה. כבר כתוב לפני־כן בתורה שיש כמה וכמה עבירות שמגיע בעבורם עונש מוות ר"ל, ואין על־כך שום טענה ותמיהה. והטעם לכך מובן בפשטות: על עבירה חמורה מגיע עונש חמור – מיתה.

התמיהה האפשרית כאן היא בקשר לאופן העונש – "ואכלם" – שצריך לכך סיבה מיוחדת:

יש כלל בתורה, שחיוב ועונש מיתה יכולים לחול רק כאשר היו עדים, לאחר שהיתה התראה, ורק לאחר חקירה ודרישה של בית־דין¹⁵. אפילו כאשר מתבטאת התורה בלשון¹⁶ "מכשפה לא תחיה", שמשמעותה הפשוטה שאסור לאפשר ל"מכשפה" לחיות¹⁷, מסביר רש"י, שאין הכוונה להרוג כל "מכשפה" שרואים, "אלא תומת בבית־דין".

יותר מכך: אפילו בחטא הראשון, חטא עץ הדעת, שלגביו אמר הקדוש־ברוך־הוא באזהרתו לאדם הראשון¹⁸ בפירוש: "לא תאכל ממנו כי ביום 405אכלך ממנו מות תמות", רואים בכל זאת, שאדם הראשון לא נענש בעברו על־כך בעונש מיתה מיידית, אלא רק לאחר שחי תשע־מאות ושלושים שנים.

ואילו כאן, בחטא העגל, אמר הקדוש־ברוך־הוא "ועתה הניחה לי... ואכלם" – העונש הוא מיתה ומיד לאחר החטא¹⁹, ויותר מכך: "ואכלם" הכוונה היא לכל ישראל, גם למי שלא עבד²⁰ – כפי שמובן מן ההמשך "ואעשה אותך לגוי גדול"²¹ (וכפי שאומר רש"י²² "אם כסא של ג' רגלים אינו עומד לפניך בשעת כעסך, קל־וחומר לכסא של רגל אחת") –

ועונש כזה אינו אפשרי מפאת העבירה בלבד²³, אלא מפני "ויחר אפי בהם", ולכן חמור העונש יותר מכפי שמגיע על עצם העבירה.

וזו היתה טענת משה: "למה ה' יחרה אפך – כלום מתקנא אלא חכם בחכם...": אפשר להבין שעל חטא חמור של עבודה זרה מגיע עונש חמור, ובמיוחד לאחר שבעבודת "אלקים אחרים" אין מתקבל על הדעת לחשוב שיש בהם איזו שהיא ממשות ח"ו, וכן אין מקום ברגש להתאוות, לכך²⁴, כפי שרש"י מפרש לפני כן²⁵: שאינן אלקות אלא אחרים עשאום אלקים עליהם", וממילא מובן, שעל חטא כזה מגיע עונש חמור.

אבל מכך שהקדוש־ברוך־הוא אמר "ואכלם" – (א) ללא בית־דין, (ב) תיכף ומיד, (ג) את כל ישראל – מובן, שזהו עונש שאינו נובע רק מעצם החטא של עובדי העגל, אלא מפני חרון־אף בקשר לעבודה זרה עצמה²⁶.

ולפיכך טען משה "למה ה' יחרה אפך" – מצד עגל הזהב – "כלום מתקנא אלא חכם בחכם...": הרי העגל אינו שום מציאות העשויה לגרום ל"מתקנא" (לחרון אף) בעבודה־הזרה, דבר שיגרום לעונש "ואכלם" על כל ישראל תיכף ומיד.

ה. טענת משה היתה על חרון־אף

לפי זה מובן מדוע אין רש"י מביא 406כאן את הפירוש שאמר בפרשת יתרו "ליתן פתחון פה למשה... וזהו שאמר למה ה' יחרה אפך בעמך לא להם צותה...":

שם מפרש רש"י את הדגש בטענת משה, לפי הפירוש השייך שם במקום הציווי, שיש "פתחון פה" אפילו לעובדי העגל עצמם, שגם הם אינם חייבים כלל בעונש על הציווי "לא יהיה לך אלקים אחרים...". אך כשלומדים את פשוטו של מקרא כאן – בסיפור המאורע, מובן מן הלשון "למה ה' יחרה אפך...", שהטענה איננה על עצם העונש לעובדי העגל, אלא על הענין של "יחרה אפך" בקשר לעבודה־הזרה עצמה²⁷, כפי שהוסבר לעיל בהרחבה.

ו. ליציאת מצרים נדרשו חכמה וגבורה, שאינם בעגל

לפי זה מובן גם מדוע מציין רש"י כאן את שני הענינים "חכם בחכם גבור בגבור": בדברי הקדוש־ברוך־הוא למשה "לך רד כי שחת עמך..." אמר לו "סרו מהר מן הדרך אשר צויתם, עשו להם עגל מסכה וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו אלה אלקיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" – אמנם, ישראל²⁸ אכן אמרו זאת, אך לשם מה מציינת זאת התורה – מדוע חשוב כשמדגישים את חומרת החטא של "עשו להם עגל מסכה וישתחוו לו ויזבחו לו" לציין שהם אמרו "אלה אלקיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים"? וכך גם מוצאים בטענת משה לקב"ה "למה ה' יחרה אפך בעמך", שהוא אומר בהמשך "אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה".

אלא מכך נובעת הוכחה, שחרון־האף – "מתקנא" – קשור לכך שישראל אמרו "אלה אלקיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים", ושעל־כך היתה טענת משה "כלום מתקנא" בשני הפרטים – "חכם" ו"גבור".

וההסבר לכך הוא: כדי להוציא את ישראל ממצרים ולהוליכם במדבר נדרשו שתי התכונות – "חכמה" ו"גבורה", אך לא היה שום הכרח בעושר, כפי שמובן, שפרטי יציאת מצרים עם כל הנסים והנפלאות שבכך היו תלויים בחכמה רבה, כיצד לבצעם²⁹, ובגבורה, בשעת ההוצאה לפועל.

ועוד: בקשת עובדי העגל לעזרה לא היתה בענין העושר, שהרי, כפי שכבר הסביר רש"י לפני־כן, היה להם עושר מופלג, מביזת מצרים, ויותר מכך מביזת הים³⁰.

407ואת זאת אמר משה רבנו: "למה ה' יחרה אפך", אין כלל מקום לענין של "מתקנא" בעגל, כי "כלום מתקנא אלא חכם בחכם גבור בגבור" – הרי האמת היא שהקדוש־ברוך־הוא הוציאם מ"מצרים בכח גדול וביד חזקה", ולא העגל ח"ו, לעבודה־זרה אין שום חכמה או גבורה, ולכן אין שייך "להתקנא" בה!

ז. "יינה של תורה": מהות היהודי שוללת עבודה זרה

מ"יינה של תורה" בפירוש רש"י:

לכאורה עדיין יש להבין: אמנם לגבי העבודה־הזרה אין מקום "להתקנא", כי "כלום מתקנא אלא חכם בחכם גבור בגבור", אבל מצד אלו שעבדו לעגל ואמרו "אלה אלקיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" יש, לכאורה, מקום, ח"ו, לענין של "מתקנא" – "א־ל קנא" – בעובדי העגל, כיון שהם חשבו שהעגל הוא "חכם" ו"גבור".

ההסבר לכך הוא:

יהודי כשלעצמו אינו טועה בעבודה זרה³¹, הוא יודע שזהו רק עץ ואבן ואינו מחשיב כלל את העבודה־זרה, אפילו כשהוא עובר על החטא, כי "גם בשעת החטא היתה באמנה אתו יתברך"³², כמאמר אדמו"ר הזקן: יהודי אינו רוצה ואינו יכול להינתק מאלקות³³. ודברי עובד העבודה־זרה "אלה אלקיך ישראל" נאמרים רק משום ש"נכנס בו רוח שטות"³⁴, ומכך נובעים דיבורים כאלו, ורוח־השטות היא דבר נפרד מן היהודי עצמו – "נכנס בו".

וזוהי טענת משה "למה ה' יחרה אפך בעמך" – גם מצד "עמך"³⁵, מצד ישראל, אין כלל מקום ל"מתקנא", כי במהותם הם אינם מסוגלים כלל להחשיב את העבודה־הזרה כ"חכם" או "גבור" – ולפיכך "כלום מתקנא³⁶ אלא חכם בחכם גבור בגבור", ודברים אלו גרמו ל"וינחם ה'...".