שיחה ה

87שיחה ה

וארא

א. המחלוקת בקשר למכות מצרים, ומשמעותה

בקשר למכות שהביא הקב"ה על המצרים, קיימת מחלוקת¹ בין רבי אליעזר ורבי עקיבא²: "רבי אליעזר אומר... כל מכה... היתה של ארבע מכות... רבי עקיבא אומר... של חמש מכות..."

מהי מהותן של שתי הדעות "של ארבע" ו"של חמש"?

ב"כלבו"³ מוסבר בשם "בעל המלמד", שהמחלוקת היא כדלהלן:

רבי אליעזר סובר שהמכות חדרו לארבעת היסודות של כל דבר^*, שבו היתה המכה. כלומר, המכה לא שרתה רק בדבר המורכב מארבעת היסודות, אלא חדרה לעומק, והגיעה גם אל עצמויות של כל יסוד, ולפיכך היתה כל מכה "של ארבע".

ה

לדוגמא, במכת דם לא הוכו רק המים בתור מציאות של "מים", אלא גם האש, הרוח והעפר שבמים.

רבי עקיבא מוסיף, שהמכה היתה גם ב"חומר ההיולי"⁴ של הדבר, המופשט מארבעת היסודות. יוצא אפוא, שכל מכה היתה "של חמש": ארבעת היסודות ו"החומר ההיולי".

ב. המחלוקת תלויה בעומק שאליו חדרה טומאת מצרים

כוונת המכות היתה, כשמן, להכות ולהכניע את מצרים. מכך מובנים כמה פרטים לגבי העובדה הנ"ל, שהמכות חדרו אל פנימיות הדברים המוכים:

(א) לפי שתי הדעות לא היו המכות רק בחפץ הנראה בגלוי, אלא גם בעצמיותו ומהותו של החפץ, ב"העלם" 87שבו; (ב) שתי הדעות הנ"ל, אם המכה חדרה (גם) לחומר ההיולי או רק לצורת החומר, להרכבו מארבעת היסודות,

תלויות בהשקפתן על העומק שאליו חדרה⁵ טומאת מצרים, שהרי המכות באו לבטל את טומאת מצרים לפי עומק זה של חדירתה.

ג. איסור חמץ – הוכחה לחדירת טומאת מצרים למהות העצמית של

המציאות

כשם שכל עניני האגדה ופנימיות התורה מתגלים גם בתורת הנגלה ובהלכה, כך מתגלה ענין זה, של חדירת טומאת מצרים עד למהות העצמית של הדברים והמחלוקת על כך, שהובאה לעיל, בתוכנו ואופנו של איסור חמץ (שהוא תוצאה מטומאת מצרים):

חמץ אסור לא רק באכילה ובהנאה, אלא גם ב"בל יראה ובל ימצא" (המביאים למצוות ביעור חמץ).

ההבדל בין שלושת הענינים הללו (איסור אכילה, איסור הנאה, ו"בל יראה ובל ימצא") הוא:

אכילה, ואיסור אכילה, קשורים לצורתו המוגמרת של הדבר הנאכל, כפי שהוא ראוי לאכילה, ולא ל"חומר" בפני עצמו. כלומר, אכילה קשורה לעצם מציאותו של דבר־המאכל. הנאה, ואיסור הנאה, קשורים ב"חומר" ממנו עשוי המאכל.

[וזהו אחד ההסברים⁶ לעובדה שאפשרי דבר האסור באכילה ומותר בהנאה. שהרי, לכאורה, יש להבין: אם דבר מסוים מכיל רע או איסור, כיצד אפשר ליהנות ממנו?

אלא, התשובה לכך היא: באיסור אכילה הכוונה היא שהרע קיים רק בצורתו של הדבר הנאכל, בחיצוניות ההופכת אותו לראוי לאכילה, ולפיכך הוא מותר בהנאה, כיוון שב"חומר" של המאכל, שאליו קשורה ההנאה אין שום רע].

אך גם הנאה (ואיסורה) קשורים בשימוש בדבר, כשהוא בצורה מסויימת, וזוהי הוכחה לכך שהנאה קשורה בדבר כאשר יש לו כבר צורה.

לגבי חמץ נוסף גם האיסור להימצאותו ברשות יהודי אפילו ללא שימוש כל־שהוא. כלומר, האיסור חל על עצמיותו של הדבר, כפי שהוא "מופשט" (עירום) מכל צורה שהיא, וגם אז אסור ה"ימצא", אסורה⁷ עצם 88המצאותו של החמץ ברשותו של יהודי.

ד. המחלוקת בקשר למצות ביעור חמץ, ומשמעותה

לגבי מצות ביעור חמץ קיימת מחלוקת⁸ בין רבי יהודה לחכמים: רבי יהודה אומר, שאין ביעור חמץ אלא שריפה, וחכמים אומרים שניתן לבער חמץ גם על־ידי פירור וזריה לרוח, או הטלה לים.

ה"רוגוצ'ובי"⁹ מסביר את הסיבה למחלוקת. לפי רבי יהודה יש להשבית את עצם המציאות של החמץ, ולכן יש לשרפו, כי על־ידי פרור וזריה לרוח וכדו' עדיין נשארת עצם מציאותו של החמץ. לא כך היא דעתם של חכמים, הסוברים, שדי בביטול והשבתת צורתו ותוארו של החמץ, די בביטול האפשרות לאכילת החמץ, או להנאת האדם ממנו, וזה נעשה גם ע"י פרור וזריה לרוח וכדו'.

מובן, שסוג ההשבתה תלוי בעומק שאליו חודר איסור החמץ בתוך הדבר האסור: אם האיסור מגיע עד לעצם מציאותו של החמץ, צריכה להיות השבתה כזאת, שתבטל את עצם מציאותו של החמץ, ואם האיסור קשור רק לצורתו ותוארו של החמץ – די בהשבתת האפשרות לאכילת החמץ ולהנאה ממנו, ואין צורך בהשבתת עצם החמץ, שהרי בו אין שום איסור¹⁰.

ויש לומר ששתי דעות אלו מתאימות לדעות רבי אליעזר ורבי עקיבא בענין המכות:

דעתו של רבי אליעזר, האומר ש"כל מכה... של ארבע מכות", כלומר, שהמכות היו רק בצורתו של הדבר, כפי שהוא מורכב מארבעת היסודות, מתאימה לשיטתם של חכמים "אף מפרר וזורה לרוח...", הסוברים שיש לבער את צורתו ותוארו של החמץ, דהיינו את האפשרויות לאכילה ולהנאה.

ואילו דעתו של רבי עקיבא, האומר ש"כל מכה... של חמש מכות", שהמכות חדרו גם את החומר ההיולי, נובעת מהתאמת סברתו¹¹ לשיטתו של רבי יהודה, ש"אין ביעור חמץ אלא שריפה".

ה. באיסור הנאה עצמו, קיימים שני סוגים

כפי שקיימות שתי שיטות בביעור חמץ, החלוקות ביניהן בשאלה אם התורה אסרה גם את עצם מציאותו של החמץ, המופשט מכל צורה שהיא, או רק את המציאות הקשורה בצורה ו"תואר", בעובדה שהחמץ ראוי להנאה 89וכו', קיימות שתי דרכים, בדומה לכך, גם באיסור ההנאה עצמו, השונות ביניהן בהסתכלות על חדירת הרע לעומק, יותר מצורת הדבר, והן?

א) הנאה ש"מביא לידי שום אכילה"¹², כי "סתם הנאות לידי אכילה הם באות שלוקח בדמים דבר מאכל"¹². במבט רחב יותר כולל סוג זה של הנאות כל הנאה הנותנת לאדם רווחים¹³, וכתוצאה מכך נגרם ש"מביא לידי שום אכילה... שלוקח בדמים דבר מאכל"¹².

ב) שימוש שאינו נותן לאדם שום רווחים. לדוגמא: האכלת דבר האיסור לכלבי הפקר, שעליה אין לומר שזוהי הנאה המביאה לידי אכילה.

בירושלמי¹⁴ קיימת מחלוקת בקשר להאכלת חמץ לכלבי הפקר. שיטה אחת סוברת שמותר¹⁵ לעשות זאת, ושיטה אחרת סוברת שהפסוק¹⁶ "ולא יאכל חמץ" אוסר גם את השימוש בחמץ על־ידי האכלתו לכלבי הפקר.

ניתן לומר, שמחלוקת זו קשורה לשאלה בדבר חדירתו של איסור חמץ¹⁷ אל עצמיות של הדבר¹⁸:

אם האיסור שורה רק על צורתו ותוארו של הדבר, הרי איסור ההנאה, הקשור לעצמיותו של הדבר, כפי שהוסבר לעיל, מוגבל רק להנאות שיש להן קשר לאיסור אכילה ("מביא לידי שום אכילה")¹⁹; 90אך אם האיסור שורה גם על עצמיותו של הדבר, ללא קשר עם צורה ותואר, הרי אז איסור ההנאה הוא איסור בפני עצמו, שכולל איסור בשימוש כל־שהוא בחמץ, גם שימוש שאינו "מביא לידי שום אכילה".

[לפי זה יש לומר, שדעת רבי יוסי הגלילי, המובאת במכילתא²⁰, לפני דעותיהם של רבי אליעזר ורבי עקיבא, ש"מנין... שלקו המצרים במצרים (רק²¹) עשר מכות ועל הים לקו חמישים מכות וכו'", נובעת משיטתן²², שחמץ מותר בהנאה²³. דעה זו מראה שאיסור חמץ הוא רק בצורתו של הדבר²⁴, ולגבי טומאת מצרים מראה הדעה, שהטומאה הגיעה רק אל חיצוניות הדברים, ולפיכך היתה כל מכה רק במציאותם של הדברים, כפי שהם כבר מורכבים מארבעת היסודות].

ו. המחלוקת לגבי החשבת מצרים כאחת מארבע גלויות קשורה בשתי

הדיעות הנ"ל

לפי האמור לעיל (סעיף ב') שהמחלוקת בין רבי אליעזר ורבי עקיבא תלויה בעומק חדירת טומאת מצרים אל תוך ארץ מצרים ואל אשר בה, ניתן להסביר הטעם למדרשות חלוקות בנוגע לד' גלויות:

ברוב המקומות²⁵ אין גלות מצרים מנויה בין ארבע המלכיות והגלויות, והסיבה הכתובה על כך²⁶ היא, כיון שמצרים "שקול ככולם ויותר מהם... ולכן לא הוזכר בכללם כי הוא בחינה גדולה מכולם". אך מצד שני קיימים מספר מקומות²⁷ שבהם מנויה מצרים בין ארבע המלכיות והגלויות, והיא הראשונה שבהם.

ויש לומר, שגם שתי שיטות אלו לגבי מניית מצרים כאחת מארבע 91גלויות קשורות במחלוקת זו, המחלוקת על עומק חדירת טומאת מצרים אל תוך ארץ מצרים.

והביאור בזה:

הסיבה לכך שמצרים איננה מנויה (ברוב המקומות) בין ארבע המלכיות והגלויות, היא, שארבע המלכיות והגלויות הן "נגד ארבע אותיות שם ה־ו־י־ה" ואילו גלות מצרים היא "נגד קוצו של יו"ד"²⁶, והרי ידוע שארבע היסודות "הם ארבע אותיות ה־ו־י־ה"²⁸, ואילו קוצו של יו"ד" היא "דוגמת החומר הקדום הנקרא היולי"²⁹, יוצא איפוא, לפי כל האמור, שארבע הגלויות הם כנגד ארבעת היסודות³⁰, וגלות מצרים חדרה והגיעה גם לחומר ההיולי.

במקומות בדברי חז"ל, שבהם מנויה מצרים בין ארבע המלכיות, הכוונה היא, שמצרים היא כנגד בחינת "חכמה"³¹. ולמרות שגם לפי דעה זו, מצרים היא השורש לכל הגלויות³², הרי זהו שורש הכולל את כל הגלויות³³. לפי דעה זו נגעה טומאת מצרים רק בחומר שיש לו צורה, רק בארבעת היסודות.

ז. המחלוקת בין רבי אליעזר ורבי עקיבא היא לגבי אופן העבודה

הרוחנית

הענין של גלות ויציאת מצרים קיים גם בעבודתו הרוחנית של היהודי: מצרים – מלשון מיצרים וגבולות. "גלות מצרים" היא עבודתו המוגבלת של יהודי, עבודה במדידה והגבלה, ואילו "יציאת מצרים" היא ההשתחררות מן ההגבלות בעבודה (אף מהגבלותיה של הנפש האלקית).

וכך תובן המשמעות הרוחנית של המחלוקת בין רבי אליעזר ורבי עקיבא לגבי המכות – אם הם חדרו רק לארבעת היסודות, או גם לחומר ההיולי: המחלוקת ביניהם היא: האם דרושה עבודה מסוג של "יציאת מצרים" (השתחררות מהגבלות) רק בעשרת כוחות הנפש, הנחלקים לארבעת הסוגים הבאים (כנגד ארבע אותיות שם ה־ו־י־ה^*)

– (א) עבודה בפועל במחשבה, בדיבור ובמעשה ("מלכות"). (ב) עבודה במידות – ("ז"א"), (ג) הכוחות 92השכליים ("בינה"), (ד) כח מסירות הנפש ("חכמה").

או שיש צורך בעבודה מסוג של "יציאת מצרים" גם בדרגת ה"יחידה" שבנפש – עצמיותה ומהותה של הנפש, המקבילה לחומר ההיולי בבריאה²⁹.

במחלוקת שהובאה לעיל סובר רבי אליעזר ש"כל מכה... של ארבע מכות", על סוג העבודה של "יציאת מצרים" להתבצע בכל ארבעת הסוגים של כוחות הנפש, יש להשתחרר מן ההגבלות בכל אחד מהם, כדלהלן:

בדרגה הנמוכה ביותר קיימות הגבלות במלחמתו ביצרו, דבר הגורם, ר"ל, ליהודי לעבור על התורה בפועל, במעשה (ובדיבור ומחשבה³⁴), ולפחות על איסורים הדרושים מלחמה גדולה יותר³⁵.

דרך עדינה יותר של "מיצרים" (=הגבלות) היא, שלמרות שהוא נזהר מלעשות דברים אסורים, בכל זאת התנהגותו בענינים המותרים מותאמת ל"הנחות העולם" (למוסכמות הצבור), בכל פעולותיו תופסת מקום המחשבה אודות "מה יאמרו הבריות" – וזאת עקב היותו מוגבל ב"מדות" (מדותיו – רגשותיו, מרגישות את הסביבה ומתחשבות בה³⁶ בכל פעולה.

לאחר שהיהודי כבר משתחרר מהגבלות אלה, הגבלות הסביבה, ייתכן, עדיין, שהוא יישאר קשור בהגבלותיו העצמיות – הוא יעבוד רק לפי השכל, עבודה שלפי "טעם ודעת", עבודה מתוך קרירותו של השכל.

כאשר הוא משתחרר גם מהגבלה זו, והוא עובד בעבודה ש"למעלה מטעם ודעת" עבודה של מסירות נפש ("חכמה שבנפש"), הרי גם אז יש להבטיח לדעת רבי אליעזר, דרגה גבוהה יותר של עבודת "יציאת מצרים" – השתחררות מהגבלות.

כפי שסיפר הרבי על יהודי שהאריך במילה "אחד" בקריאת שמע, והתעמק במשמעותה, ומאוחר יותר הוא אמר שהתעמקות זו נמשכה "כמעט דקה אחת". כלומר, הוא העמיק מחשבותיו במשמעותה של המילה "אחד", שענינה הוא מסירות נפש, ובה בשעה יכול היה להביט בשעון ולחשב את משך הזמן שבו היה שרוי בדרגת מסירות נפש.

או בצורה עדינה יותר: עדיין קיימת אצלו הרגשה שהוא מבצע מסירות נפש, דבר המוכיח שהוא עדיין לא השתחרר לחלוטין מן ההגבלות של מציאותו³⁷.

ח. רבי עקיבא – בן גרים, ועבודתו היא תיקון "עצם הנפש"

על השתחררות מהגבלות אלו הוסיף רבי עקיבא ש"כל מכה... של חמש מכות".

93רבי אליעזר – על שם "אלקי אבי בעזרי"³⁸ – היה בן הורקנוס³⁹, ובן אברהם יצחק ויעקב⁴⁰, והיה לו סיוע ועזרה של "אלקי אבי". לפיכך היתה קיימת אצלו ההנחה ששום דבר איננו יכול לפגוע ב"עצם הנפש" של יהודי, שהרי אפילו בשעת חטא "היתה באמנה אתו"⁴¹.

לעומת זאת רבי עקיבא הוא בן גרים⁴², ולכן הוא דאג לאלה שצריך להביאם תחילה תחת כנפי השכינה, עבודה של "מכפירים יחידתי"⁴³, עבודה לתיקון "עצם הנפש"⁴⁴.

מענין זה נובע יתרון: דוקא על־ידי כך נגרמת "יציאת מצרים" גם מדרגה זו, השתחררות מן ההגבלות של "עצם הנפש" – על־ידי חדירה אל עצמיותה של הנפש האלקית⁴⁵, שאין לה שום הגבלות⁴⁶.

עבודה זו מביאה ל"יציאת מצרים" בכל הדרגות, ולהשלמתה, ל"יציאת מצרים" בגשמיות, יציאה מן הגלות האחרונה הזו, "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"⁴⁷.