שיחה ד

79שיחה ד

וארא

א. דברי רש"י "והיו מכין אותה..." לא נראים כפשט

מן הפסוק¹ "ויט אהרן את ידו... ותעל הצפרדע ותכס את ארץ מצרים" מצטט רש"י את המילים "ותעל הצפרדע", ומפרש: "צפרדע אחת היתה והיו מכין אותה והיא מתזת נחילים נחילים...".

לכאורה, רוצה רש"י להסביר כאן מדוע נכתב "ותעל הצפרדע" בלשון יחיד, כאשר היו צפרדעים רבים, והוא מפרש, שבתחילה היתה צפרדע אחת, ועל־ידי ש"היו מכין אותה" יצאו ממנה "נחילים נחילים".

גם בגמרא² (וב"שמות רבה"³) מתעכבים על שנאמר "ותעל הצפרדע" בלשון יחיד, ומובאות על־כך שתי דעות: "רבי עקיבא אומר צפרדע אחת היתה (והיא השריצה) ומלאה כל ארץ מצרים. אמר לו רבי אלעזר בן עזריה... צפרדע אחת היתה שרקה להם והם באו".

צריך להבין: פירוש רש"י מבוסס, כידוע, על פשוטו של מקרא. וכיון שהכלל ש"קודשא־בריך־הוא לא עביד

ד ניסא למגנא"⁴ (=הקדוש־ברוך־הוא אינו מחולל נסים לחנם) מתאים לפי דרך הפשט, כפי שהוסבר פעם בהרחבה⁵, לפיכך סביר לומר, שגם נס שאכן התקיים, צריך לפרשו ככל האפשר בדרך שיש בה אחיזה בדרכי הטבע, ואין הכרח לומר כי הוא באופן המנוגד לגמרי לחוקי הטבע כי כל תוספת כזאת היא "למגנא"⁶,

ואם כך, מדוע מצטט רש"י (מן המדרש⁷) את הפירוש ש"היו מכין אותה והיא מתזת נחילים נחילים" (שנבראו מן ההכאה נבראים חדשים "נחילים נחילים"), שאין לכך שום אחיזה בדרכי הטבע, בעוד אשר יכול היה לפרש (על פי הגמרא ושמות־רבה) כדעת רבי אלעזר בן עזריה, שהצפרדע "שרקה להם והם באו" (כפי שמסביר שם רש"י ש"שמעו קולה כל הצפרדעים שבעולם והם באו"), שזה איננו נס 79מופלא כל־כך של בריאה חדשה⁸, או, לפחות כדעת רבי עקיבא ש"השריצה⁹ ומלאה כל ארץ מצרים", שאמנם, גם זוהי בריאה באופן ניסי, אך קשורה לדרך ההולדה הטבעית – "השריצה"¹⁰, כפי שמסביר רש"י¹¹: "ממעיה ויצאו ולדות"?

ב. השאלה על דברי רש"י "שרוץ הצפרדעים קורא לשון יחידות"

אחר־כך ממשיך רש"י ואומר "זהו מדרשו. ופשוטו יש לומר שרוץ הצפרדעים קורא לשון יחידות. וכן ותהי הכנם¹² – הרחישה (וכדי שהבן חמש למקרא יבין היטב מתרגם רש"י ללע"ז¹³) גדוליר"א¹⁴ בלע"ז ואף ותעל הצפרדע גרינוליר"א בלע"ז".

יש להבין: בתחילה בא רש"י לפרש פשוטו של מקרא, ורק כאשר הפשט אינו "חלק" מביא רש"י "אגדה המיישבת דברי המקרא"¹⁵ – מדוע, אפוא, מקדים רש"י את "מדרשו", כפי שהוא עצמו מציין, לפני "פשוטו"?

כן אין מובן:

הצורך של רש"י להביא הוכחה שב"הצפרדע" הכוונה ל"שרוץ הצפרדעים", מובן בפשטות: קשה לומר, שהשם "צפרדע" מכוון לשרוץ (הצפרדעים), דבר שאיננו מוזכר בפסוק והוא מושג המתאים לכל השרצים, ולאו דוקא לצפרדע. לכן מביא רש"י הוכחה מ"ותהי הכנם", ש"כנם" היא "רחישה", למרות שגם "רחישה" אינה קשורה רק למין ה"כינים".

במילים אחרות: אילו היה שרוץ הצפרדעים שונה משרצים אחרים היה מובן שב"צפרדע" (כשם שהכוונה היא לשרץ המסויים הזה מכל הבחינות: במראהו, בהתנהגותו...) הכוונה היא לשרוץ המסויים הזה.

אם־כי גם זה איננו "חלק", כי המילה היתה צריכה להיות שונה, (בניקוד וכדומה) כמו "כנם" לעומת "כינים".

אך כיון שהתורה משתמשת באותו ביטוי "שירוץ" לגבי הצפרדעים ולגבי כל "שרץ נפש חיה"^* קשה, לכאורה, להסביר שהכוונה ב"צפרדע" לדבר 80שדומה אצל כל השרצים, ולכן מביא רש"י הוכחה מ"ותהי הכנם".

אך אין מובן, מדוע פשוט אצל רש"י שב"ותהי הכנם" הכוונה ל"הרחישה", שלכן אינו מביא לכך הוכחה או פירוש נוסף, ואילו לגבי "ותעל הצפרדע" הוא אומר (ורק כפירוש שני) "יש לומר שרוץ הצפרדעים קורא ל' יחידות"?

ג. צפרדע – שרוץ צפרדעים, למרות שאינו ביטוי מיוחד

יש המסבירים¹⁶, שההכרח של רש"י לפרש "ותהי הכנם" – "הרחישה", נובע מכך שהמילה "כנם" (נו"ן קמוצה) אינה כלשון הרבים ("כנים") ואינה כלשון היחיד ("כנה"), ולכן הכרחי לומר שאין הכוונה לשם־העצם של הכנים, אלא לפעולת "רחישת" הכנים.

לפי זה מובן, שזו אינה הוכחה מושלמת שגם ב"צפרדע" הכוונה ל"שרוץ הצפרדעים", כי אין שום הוכחה שמשמעות הביטוי "הצפרדע" כאן שונה ממשמעות מילה זו כשם עצם של צפרדע בלשון יחיד¹⁷.

וזהו גם הדיוק בלשון רש"י: "וכן ותהי הכנם... ואף ותעל הצפרדע" – ועל כן הוא מוסיף "גרינולירא בלע"ז", הרי אין הוא מביא את התרגום בלע"ז למילה "צפרדעים" המוזכרת מספר פעמים לפני־כן, שמכך מובן שפירוש מילה זו ידוע, ולאחר שרש"י אומר "שרוץ הצפרדעים" וגם משמעות ה"שירוץ" ידועה מלפני־כן – (ושרץ היאור צפרדעים), מה מוסיף התרגום של "שרוץ הצפרדעים" ללע"ז?

אלא, שהסיבה היא זאת:

"צפרדע" בלע"ז היא "גרינולי" – ואת זאת כבר יודע בן החמש, שהרי זוהי שפתו (צרפתית, וכך גם בימינו),

ואילו בתרגום ללע"ז של "שרוץ הצפרדעים" חל שינוי, ואומרים "גרינולירא", כשם שיש שינוי בין "כנם" לבין "כנים". למרות זאת "ואף ותעל הצפרדע" – למרות שבלשון התורה אין שינוי במילה, בכל זאת משמעותה כאן היא "גרינולירא בלע"ז", ולא "גרינולי".

אך כיון שבכל זאת קוראת התורה לרחישת הכנים בשם "כנם", בלי להתחשב בכך שרחישה אינה קשורה רק למין הכנים (שזהו הקושי העקרי בהסבר הביטויים "כנם" או "צפרדע" במשמעות של "רחישה" או "שרוץ") – לפיכך "יש לומר" שהמילה "צפרדע" כאן היא במשמעות של "שרוץ צפרדעים".

לפי זה ניתן היה, לכאורה, להסביר¹⁷, שרש"י מקדים את פירוש המדרש לפני הפירוש שהוא "פשוטו", כי "פשוטו" בעניננו אינו פשוט ו"חלק" כל־כך, כדלעיל.

81ד. הביטוי "ופשוטו" מצביע שהכוונה לפשט של המילה המבוארת

אך לאמיתו של דבר, אי־אפשר לומר ש(רק) משום כך מקדים רש"י את פירוש המדרש לפירוש "שרוץ הצפרדעים". כדי להבין זאת יש להקדים הסבר:

כדי להדגיש שפירוש מסויים הוא לפי דרך הפשט, ולא דרש, משתמש רש"י בביטויים הבאים: א) כבעניננו – "ופשוטו". ב) "ופשוטו של מקרא"¹⁸, ההבדל ביניהם מובן בפשטות: משמעות הביטוי "ופשוטו של מקרא היא, שפירוש זה הוא לפי הפשט של המקרא – של התוכן הכללי בפסוקים. לעומת זאת, כוונת הביטוי "ופשוטו" היא, שזהו הפירוש הפשוט של המילה או הענין שעליו מתעכב רש"י בלבד, אם כי ייתכן שאין הוא מתאים לפשוטו של התוכן הכללי.

לפי זה יוצא בעניננו: אם נאמר, שרש"י מקדים את פירוש המדרש לפירוש של "פשוטו" מפני שהמשמעות "שרוץ הצפרדעים" איננה קיימת במילה "צפרדע", בעוד אשר לפי המדרש פירוש המילה צפרדע הוא אכן צפרדע אחת, לא היה רש"י צריך לומר "ופשוטו (שכוונתו: המשמעות הפשוטה של המילה צפרדע היא)... שרוץ הצפרדעים", אלא "ופשוטו של מקרא...". כלומר, כיון שאין בהמשך הפסוק רמז לנס ש"היו מכין אותה והיא מתזת נחילים נחילים" לכן פירוש זה, הראשון, הוא לפי "מדרשו", נס שנלמד בדרך הדרש שבתורה, ואילו לפי פשוטו של מקרא צריכה המשמעות הפשוטה של "ותעל הצפרדע" להיות "שרוץ הצפרדעים".

ה. פירוש המדרש מתאים יותר לתוכן הכללי בפסוקים

יש תמיהה נוספת בפירוש רש"י: רש"י עצמו מסביר בתחילת פרשת וישלח, ש"דרך ארץ לומר על שוורים הרבה שור" – שאפשר לקרוא לרבים מאותו מין בלשון יחיד, על־שם המין. וכך היה רש"י יכול לפרש כאן בפשטות, ש"ותעל הצפרדע" פירושו צפרדעים רבות הנקראות כאן בלשון יחיד¹⁹?

על כך מסבירים המפרשים²⁰, שקשה לרש"י השינוי בלשון התורה: בהמשך הפרשה מכונה מכה זו עשר פעמים בלשון רבים – "צפרדעים" – ומדוע דוקא בפסוק זה משנה התורה וכותבת בלשון יחיד: "ותעל הצפרדע"? מכך מובן שאין זה על־שם המין, אלא התורה מדגישה זאת בלשון יחיד כדי 82לרמוז לדבר שארע רק כאן²¹, ולכן מפרש רש"י "צפרדע אחת היתה...".

לפי זה מובן שלפירוש המדרש, אם כי הוא דרש, יש יתרון על־פני הפירוש "שרוץ הצפרדעים" מצד תוכן הפסוקים ("פשוטו של מקרא"): דוקא לפי פירוש המדרש מובן מדוע כתוב רק כאן "ותעל הצפרדע" בלשון יחיד. בעוד אשר הפירוש "שרוץ הצפרדעים" אמנם מסביר מדוע לא כתוב בכל מקום בפרשה בלשון יחיד²² (שהרי מתאים להשתמש בלשון יחיד רק כאשר מדובר על "שרוץ הצפרדעים"²³), אך הקושי הוא הפוך: צריך היה להיות כתוב בכל מקום, וגם כאן, לשון רבים, צורת היחיד כאן אינה "חלקה" כל־כך²⁴, כי מיד לאחר מכן כתוב "ויעשו כן החרטומים... ויעלו את הצפרדעים"?

לכן מציין זאת רש"י כפירוש שני, ואילו פירוש המדרש הוא הראשון והעיקרי לפי פשוטו של מקרא.

אך עדיין לא מובן: במה מהווה הפירוש השני יותר "פשוטו", לגבי משמעות המילים "ותעל הצפרדע", לעומת פירוש המדרש?

ו. אהרן קיים את הציווי על־ידי צפרדע ש"מתזת נחילים"

ההסבר לכך הוא: רש"י אינו צריך להסביר רק את השינוי בלשון, אלא יותר מכך – השימוש בלשון "ותעל הצפרדע" סותר להוראות ה' לאהרן בפסוק הקודם "נטה את ידך במטך... והעל את הצפרדעים...". כי מן ההדגשה "והעל את הצפרדעים..." (שלא כבמכת ארבה, שם נאמר²⁵ "נטה 83ידך על ארץ מצרים ב(שביל מכת ה)ארבה ויעל..." וכך במכות אחרות²⁶), מובן, שהציווי לאהרן אינו רק על־ידי ההכנה וההתחלה – "נטה את ידך במטך...", אלא עליו לפעול עד להבאת כל הצפרדעים ממש, ובריבוי – "והעל את הצפרדעים" – וכיצד, אפוא, הוא קיים ציווי זה כאשר למעשה היה זה באופן של "ותעל הצפרדע" (צפרדע אחת)?

לכן מפרש רש"י "והיו מכין אותה והיא מתזת נחילים נחילים". אמנם, מלכתחילה, על־ידי "ויט אהרן את ידו...", הגיעה צפרדע אחת בלבד, אך היתה זו צפרדע מיוחדת, אשר מתזת נחילים נחילים – כפי שמים ניתזים כאשר מכים "על מימי מצרים", ואין נוצרים מים חדשים יש מאין. וכך היתה גם הצפרדע שבאה מ"מימי מצרים", ולא חשוב מי מכה אותה, ולפיכך משמיט²⁷ רש"י את המילה "מצרים".

לפי זה מובן מדוע אין רש"י יכול לפרש, כפי שמוסבר בגמרא וב"שמות־רבה", ש"שרקה להם והם באו" או ש"השריצה ומלאה כל ארץ מצרים", כי לפי זה יוצא שאהרן גרם להבאת צפרדע אחת בלבד ואחר־כך נגרם ריבוי הצפרדעים על־ידי "שרקה" או "השריצה", ובכך לא קיים אהרן את הציווי "והעל את הצפרדעים". לכן מוכרח רש"י להביא את הפירוש ש"מתזת נחילים".

ז. "ותעל" – שתי משמעויות הכוללות את שני הפרטים במדרש

התורה אומרת בפירוש שאהרן צווה "והעל את הצפרדעים", בלשון רבים, ומוכרח, אפוא, להיות מובן מן הפסוק, לפחות ברמז, שציווי זה קויים.

ההסבר לכך הוא: את "ותעל הצפרדע" אפשר לבאר בשתי דרכים: א) הצפרדע עלתה. ב) בהפעיל – הצפרדע העלתה צפרדעים אחרות²⁸.

ושני הפרטים בפירוש המדרש – (א) שאהרן גרם לבוא צפרדע אחת, (ב) שהצפרדע העלתה אחרות – כלולים בשתי המשמעויות הנ"ל: א) "ותעל הצפרדע" – "צפרדע אחת היתה", ב) "ותעל" – "מתזת נחילים נחילים".

בכך מובן גם מדוע מביא רש"י את ה"דרש" – "והיא מתזת נחילים נחילים" על המילים "ותעל הצפרדע" ולא על "ותכס את ארץ מצרים".

ח. רק לפי "מדרשו" ניתן לפרש שתי משמעויות

אמנם, לפירוש זה יש אחיזה בלשון הפסוק, כדלעיל, אך על כך אומר רש"י 84"זהו מדרשו" – כי לפי פירוש זה מוכרחים לומר ששתי המשמעויות השונות של "ותעל הצפרדע" קויימו, וזה אינו מתאים לדרך הפשט בלימוד המקרא, אלא זוהי דרך "מדרשו"²⁹. לפי "פשוטו" צריכה המילה להפרש באופן אחד בלבד: על "ותעל", כמו על ההמשך "ותכס", צריך להסביר שהכוונה ב"צפרדע" – לשון יחיד – היא "שרוץ הצפרדעים".

עם זאת מביאו רש"י כפירוש שני – ואילו הפירוש העיקרי הוא מדרשו" – כי: א) מצד תוכן הכתובים מתאים פירוש המדרש ועפ"ז לפשוטו של מקרא (כאמור לעיל), ב) גם עצם המובן של המילה "צפרדע" "חלק" יותר לפי פירוש המדרש מכפי הפירוש "שרוץ הצפרדעים"³⁰, (כדלעיל ס"ג).

ט. גם אם אי־אפשר לגמור, צריך להתחיל

מ"יינה של תורה" אשר בפירוש רש"י:

ישנו כלל³¹ ש"המתחיל במצוה אומרים לו גמור", כפי שחז"ל מזהירים³² שעונשים כבדים נגרמים כאשר אפשר לגמור מצוה, ואין גומרים אותה.

יותר מכך, ובמיוחד, לגבי לימוד תורה עם הזולת, צריך להיות "תשים לפניהם" – כשולחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם³³.

עם־זאת, אם יהודי יודע שמסיבות בלתי־נמנעות הוא לא יוכל להשלים את המצוה המותחלת, בכל זאת אסור לו להימנע מהתחלת המצוה וקיום החלק שבאפשרותו לקיים, כפי שמוצאים אצל משה רבנו, שהוא הבדיל את שלוש ערי המקלט בעבר הירדן³⁴, למרות ש"אינן קולטות עד שיבדלו אותן שבארץ כנען"³⁵, כי "מצוה שאפשר לקיימה אקיימנה"³⁶.

מובן שכאשר יש ספק מהי שלמות המצוה, הרי במצוות כגון צדקה, כל המרבה הרי זה משובח, ואילו במצוות כגון מלקות הרי "לא יוסיף פן יוסיף"³⁷, עד אשר לדעת כמה מהאמוראים "בצרי רבנן חדא³⁸ 85(=הפחיתו חכמים אחת) "מפני החשש של "פן יוסיף³⁹".

דומה לכך ההבדל בין שני פירושי רש"י:

לפי הפירוש הראשון יוצא, שאהרן גרם ל"העל את הצפרדעים", אבל "ותכס את ארץ מצרים" נגרם מאוחר יותר, על־ידי ש"היו מכין".

ואילו לפי הפירוש השני יוצא, שאהרן גרם לכל שרוץ הצפרדעים, שכסה את כל ארץ מצרים.

כי הצפרדעים היו: א) בפשטות – מכה ונגף למצרים, ולכן בפשוטו גרם אהרן לכל. ב) פעולה שממנה ילמד פרעה שצריך להיות מאוחר יותר "ואשלחה את העם", ולכן לפי מדרשו פעל אהרן כך שיהיה אחר־כך "מכין".

במילים אחרות: כאשר מבארים את התורה בדרך הדרש, הרי שכך הוא גם הפירוש לציווי "והעל את הצפרדעים" – לאו דוקא צפרדעים רבים כפשוטו, אלא אפשר לפרש שהכוונה לצפרדע אחת, וכיון שזהו ענין הדומה למלקות, לכן "בצרי" והוא הניח שהציווי הוא על "אחת...", ואין חשש ל"פן יוסיף".

י. ההוראה

ההוראה הנלמדת משני הפירושים היא:

מהפירוש הראשון (שאהרן העלה רק "צפרדע אחת") לומדים שאם במדת פרעניות (מכה למצרים) כך, במדה טובה על־אחת־כמה־וכמה⁴⁰, שצריך לדאוג לחשש של "פן יגרע".

מהפירוש השני (שאהרן "גמר" המצוה) לומדים שצריך להשתדל לקיים מצוה בשלימותה מתחילתה ועד סופה. וכאשר מדובר, לדוגמא, במצות קירוב יהודי לתורה ולמצוות ו"תלמוד תורה כנגד כולם", אין להסתפק בהתחלת הקירוב, אלא צריך להשלימו, צריך לעסוק בכך עד שיהיה כשולחן הערוך, שיא ההתעלות.

אבל אם האדם נמצא במצב שבו מתאפשר לו רק להתחיל במצוה, ויוכל רק "להתחיל" בקירוב הזולת לתורה ולמצוות, הרי הוא עלול לחשוב: מה ערך לפעולה של התחלת ה"התעסקות" בקירוב הזולת, כאשר אין הוא יודע אם יוכל להצליח בכך, ומי יודע מה יהא בסופו של דבר?

לכך באה ההוראה האמורה ש"מצוה שאפשר לקיימה אקיימנה".

ובכלל: אין להיכנס לעריכת חישובים – "בהדי כבשא דרחמנא למה לך"⁴¹ (=בצפונותיו של הקדוש־ברוך־הוא למה לך להתעסק), אין זה ה"עסק" שלו, היהודי צריך להתחיל ככל אשר ביכולתו כדי לקרב יהודי אחר.

ויותר מכך – כאשר הוא יעשה את כל התלוי בו, הרי "מחשבה טובה 86הקדוש־ברוך־הוא מצרפה למעשה"⁴² – הקדוש־ברוך־הוא מצרף ומביא את המחשבה הטובה לידי מעשה⁴³.

וכאשר הקדוש־ברוך־הוא "גומר" את ה"מצוה", היא מתקיימת ללא שום מגבלות, עד לשיא של השלימות.

(משיחת ש"פ וארא תשכ"ז)