ספרי כ"ק אדמו"ר לקוטי שיחות כרך טז וארא שיחה ה

89

מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.

וכו', קיימות שתי דרכים, בדומה לכך, גם באיסור ההנאה עצמו, השונות ביניהן בהסתכלות על חדירת הרע לעומק, יותר מצורת הדבר, והן?

א) הנאה ש"מביא לידי שום אכילה"¹², כי "סתם הנאות לידי אכילה הם באות שלוקח בדמים דבר מאכל"¹². במבט רחב יותר כולל סוג זה של הנאות כל הנאה הנותנת לאדם רווחים¹³, וכתוצאה מכך נגרם ש"מביא לידי שום אכילה... שלוקח בדמים דבר מאכל"¹².

ב) שימוש שאינו נותן לאדם שום רווחים. לדוגמא: האכלת דבר האיסור לכלבי הפקר, שעליה אין לומר שזוהי הנאה המביאה לידי אכילה.

בירושלמי¹⁴ קיימת מחלוקת בקשר להאכלת חמץ לכלבי הפקר. שיטה אחת סוברת שמותר¹⁵ לעשות זאת, ושיטה אחרת סוברת שהפסוק¹⁶ "ולא יאכל חמץ" אוסר גם את השימוש בחמץ על־ידי האכלתו לכלבי הפקר.

ניתן לומר, שמחלוקת זו קשורה לשאלה בדבר חדירתו של איסור חמץ¹⁷ אל עצמיות של הדבר¹⁸:

אם האיסור שורה רק על צורתו ותוארו של הדבר, הרי איסור ההנאה, הקשור לעצמיותו של הדבר, כפי שהוסבר לעיל, מוגבל רק להנאות שיש להן קשר לאיסור אכילה ("מביא לידי שום אכילה")¹⁹;

הערות

12. לשון רש"י – פסחים כא, ב ד"ה לא יאכל [בדעת חזקי' (שיליף איסור הנאה בחמץ מ"לא יאכל חמץ לא יהא בו היתר אכילה"). וראה שד"ח (כללים מערכת כ"ף כלל קיט ד"ה ואנא בסופו) שגם לרב אבהו (ד"לא יאכל לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע"), גדר ההנאה שאסרה תורה הוא "שלא יהא בו היתר אכילה"*. אבל להעיר מסהמ"צ להרמב"ם מל"ת קפז. חינוך מצוה קיג. ואכ"מ].
13. ראה מהר"ם חלואה לפסחים כא, ב.
14. פסחים רפ"ב.
15. וכבר האריכו (נ"כ הירושלמי שם, ועוד) בדעת רש"י (פסחים ה, ריש ע"ב ד"ה ש"מ): יאכילנו לכלבים. ובגליוני הש"ס (להר"י ענגל) פסחים (כא, א) מביא מספר הפרנס סי' נב: ואם מצא .. מיני איסורי חמץ .. ואסור בהנאה ולכלב תשליכון אותו. וראה פרמ"ג (אשל אברהם) או"ח סתמ"ח סק"ט.
16. בא יג, ג.
17. ראה מקור חיים או"ח שם סק"י – דאיסור זה הוא רק בחמץ ולא בשאר איסורי הנאה (וראה גם ביאורי הגר"א או"ח שם. פרמ"ג הנ"ל). אבל רוב הפוסקים ס"ל דאיסור זה הוא גם בשאר איסורי הנאה (ראה שד"ח כללים מערכת אל"ף כלל רכג. פאת השדה כללים שם כלל לח. וש"נ. וכ"ה בשו"ע אדה"ז שם סתמ"ז קו"א סק"ב). ולהעיר, שלדעת כמה הטעם הוא רק משום דבעי קבורה (ולא מצד עצם איסור הנאה) – ראה שד"ח שם.
18. אבל מובן שיש לחלק בין פלוגתא זו להפלוגתא בביעור חמץ – כי כללות איסור הנאה אינו בעצם מציאות הדבר כמו ב"י וב"י וביעור, וכנ"ל בפנים. וראה שו"ע או"ח ר"ס תמה (ושו"ע אדה"ז שם סעיף ד, ז) שהלכה כחכמים דמפרר וזורה לרוח כו', ובסי' תמח ס"ו (ושו"ע אדה"ז סתמ"ג ס"ג. תמה ס"ה. תמח בסופו) נפסקה ההלכה דאסור להאכיל חמצו לבהמות של הפקר.
19. ואף שחמץ אסור בב"י וב"י (שמורה שהאיסור הוא בעצם המציאות כנ"ל) – יש לומר, שלדיעה זו האיסור דב"י וב"י הוא רק סייג (מה"ת*) שלא יבא לאכלו, כמ"ש הר"ן ריש פסחים. פרמ"ג פתיחה להל' פסח ח"א פ"א אות ט'.
. שלכן צריך לימוד מיוחד לאסור להאכיל חמץ לכלבי הפקר, כדלקמן בפנים.

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 11 עמודים.