87

שבו; (ב) שתי הדעות הנ"ל, אם המכה חדרה (גם) לחומר ההיולי או רק לצורת החומר, להרכבו מארבעת היסודות,

תלויות בהשקפתן על העומק שאליו חדרה⁵ טומאת מצרים, שהרי המכות באו לבטל את טומאת מצרים לפי עומק זה של חדירתה.

ג. איסור חמץ – הוכחה לחדירת טומאת מצרים למהות העצמית של

המציאות

כשם שכל עניני האגדה ופנימיות התורה מתגלים גם בתורת הנגלה ובהלכה, כך מתגלה ענין זה, של חדירת טומאת מצרים עד למהות העצמית של הדברים והמחלוקת על כך, שהובאה לעיל, בתוכנו ואופנו של איסור חמץ (שהוא תוצאה מטומאת מצרים):

חמץ אסור לא רק באכילה ובהנאה, אלא גם ב"בל יראה ובל ימצא" (המביאים למצוות ביעור חמץ).

ההבדל בין שלושת הענינים הללו (איסור אכילה, איסור הנאה, ו"בל יראה ובל ימצא") הוא:

אכילה, ואיסור אכילה, קשורים לצורתו המוגמרת של הדבר הנאכל, כפי שהוא ראוי לאכילה, ולא ל"חומר" בפני עצמו. כלומר, אכילה קשורה לעצם מציאותו של דבר־המאכל. הנאה, ואיסור הנאה, קשורים ב"חומר" ממנו עשוי המאכל.

[וזהו אחד ההסברים⁶ לעובדה שאפשרי דבר האסור באכילה ומותר בהנאה. שהרי, לכאורה, יש להבין: אם דבר מסוים מכיל רע או איסור, כיצד אפשר ליהנות ממנו?

אלא, התשובה לכך היא: באיסור אכילה הכוונה היא שהרע קיים רק בצורתו של הדבר הנאכל, בחיצוניות ההופכת אותו לראוי לאכילה, ולפיכך הוא מותר בהנאה, כיוון שב"חומר" של המאכל, שאליו קשורה ההנאה אין שום רע].

אך גם הנאה (ואיסורה) קשורים בשימוש בדבר, כשהוא בצורה מסויימת, וזוהי הוכחה לכך שהנאה קשורה בדבר כאשר יש לו כבר צורה.

לגבי חמץ נוסף גם האיסור להימצאותו ברשות יהודי אפילו ללא שימוש כל־שהוא. כלומר, האיסור חל על עצמיותו של הדבר, כפי שהוא "מופשט" (עירום) מכל צורה שהיא, וגם אז אסור ה"ימצא", אסורה⁷ עצם