שיחה יג
527שיחה יג
חנוכה
מוסג"פ הקונטרס לחנוכה. ויה"ר אשר יאיר בו את כל סביבתו באור תורה ובמאור שבתורה באופן דמוסיף והולך, וכידוע דחנוכה ר"ת ח"נ והלכה כבית הלל, שהוסיף כמה גרים בישראל ע"י הנהגתו.
וכ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה*ה נבג"מ זי"ע הכ"מ הורה לנו גם בזה את הדרך, לכל אחד ואחת מאתנו, כי במשך ימי חייו חיותו בעלמא דין,
הי' הולך ומדליק את הנרות דבני ובנות ישראל, נר הוי' נשמת אדם, הי' מוסיף והולך בהדלקתו זו מזמן לזמן ומשנה לשנה,
הדלקתו זו היתה על פתח ביתו (אבל) מבחוץ, כדי שהנרות יאירו את השוק, מקום חשך ואפילה כי שקעה החמה,
ומכבר הבטיחו אותנו רז"ל, אשר ברכה שרוי' בהדלקת גרות זו, ובלבד שיעשה אותה האדם בכונה רצוי" כונה פנימית, וכלשונם:
הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו וכל הברכות שנתתי לך לברך את בני אינן בטלין לעולם.
בברכת חנוכה שיהי' האור מוסיף הולך ואור עד נכון היום, הוא יום הגאולה, (ממכתב חנוכה, ה'תשי"א)
ב"ה, עש"ק וחנוכה, כד כסלו, ה'תשליו בווקלין, 1..
שלום וברכה!
...בעמדנו בערב שבת קדש וערב חנגכה, הרי הזמ"ג להתבונז בתוכן שני הענינים דשבת וחנוכה וצירופם והתאחדותם וע"מ ללמוד מזה הוראה בנוגע למעשה, אשר המעשה הוא העיקר.
528הוראה לימים אלה ולכל השנה כולה, ובפרט שזכירת יום השבת צ"ל בכל יום, ומעין זה אמחזיל בנרות חנוכה ,שהם לעולם כו' וכן ברכת כהנים כו' נוהגת לעולם" -- והרי ברכת כהנים ענינה ופעולתה שכל השנה כולה: יברכך הוי' גו' וישם לך שלום.
מובן ג"כ שהצירוף והאיחוד מודגש ביותר באותם הענינים שהם נמצאים הן בשבת והן בחנוכה, ולכן גם ההוראות הנ"ל מודגשות ביותר בהם,
וענין כזה ה"ה -- נר מצוה דשבת ונר מצוה דתנוכה,
ובזה שלשה דברים והוראות: כל אחד מהם בפ"ע, והשלישי -- צירופם ואיחודם.
כמו בכל עניני התורה ומצותי' -- כמה פרטים ופנים והוראות בנרות הללו, ומהם:
נר שבת ענינו -- שלום בית (שלא יכשל בעץ או באבן), נר חנוכה -- להראות ולגלות הנס, צירופם -- שלום ביתו (ע"י נר שבת) קודם ועדיף מנר חנוכה.
529ומההוראות בזה בעבודת האדם לקונו מדי יום ביומו:
שלא יכשל, חלק העבודה בסור מרע -- הוא ע"י שמאיר ביתו (חייו) בנר מצות אלקינו מלך העולם, קבלת עול מלכותו, ולא שסומך על שכלו והבנתו, נר שבת, ש,ביתו" מואר (ובקביעות הוא בנפשו) באמונת חידוש העולם, שהוא חבל המושכת כל יסודי הדת, ובמילא מובן שהוא מחדשו מאין ליש בכל יום תמיד,
להראות ולגלות הנס -- שמצאו פך אחד של שמן טהור ולא הי' בו אלא > כדי להדליק יום אחד ונתנוהו במנורת המקדש והדליקו ממנו שמונה ימים עד שהשיגו שמן טהור, חלק העבודה בעשה טוב -- קיום מצוה בדבר טהור ומותר ומדליק ומאיר והולך -- למעלה מהגבלות הטבע, ועשייתו באופן דחנוכת בית-מקדש (פנימית לב כל אחד ואחת מבנ"י, גוי קדוש) מחדש -- ועד שישיגו עוד דבר שידליקו ויאיר וכו'.
וזה כל האדם: את האלקים ירא (מצות לא תעשה -- סור מרע) ואת מצותיו שמור (מצות עשה -- עשה טוב).
וכאשר שתי הפעולות לפניו -- שלום ביתו שלא יכשל קודם, וכסדר הכתוב: סור מרע ועשה טוב.
וכמו שהי' ג"כ בימים ההם בזמן הזה, בימי מתתיהו ובניו שפינו את היכלך וטהרו את מקדשך ו(אח"כ) הדליקו נרות בחצרות קדשך.
ויה"ר שיעשה כאו"א, בתוככי כבנ"י, בכהנ"ל ובאופן דמוסיף והולך ואור מיום ליום, 530ויפעול אלקים ישועות בקרב הארץ,
ונזכה בקרוב ממש לראות בחנוכת בית המקדש השלישי ע"י משיח צדקנו.
בברכה
ב'ה, כ' כסלו ה'תשל"ח ברוקלין, נ.י.
אל בני ובנות ישראל בכל מקום שהם
ה' עליהם יחיו שלום וברכה !
531(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
532(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
533(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
534בנועם קבלתי הדרישת שלום מהם, ותשואות חן כפולה על זאת.
וכיון שנכנסנו לחודש כסלו המבשר שימי החנוכה ממשמשים ובאים, ימים הקשורים בכמה ענינים תוכניים ועקריים, במחשבה ובדיבור וגם במעשה, שהמעשה עיקר, מעשה המצוה, שהמצוה המיוחדת לחג האורים היא מצות נר חנוכה, אבוא כאן בנקודות אחדות כדבר בעתו, אף שכבר דובר בזה,
שהרי כל אדם-חושב מסתכל בעין בוחנת סביבו ובפרט בענין כללי שנעשה חלק בתורתנו -- תורה מלשון הוראה -- שיש לה שני תוארים בעלי משמעות: תורת חיים ותורת אמת, רוצה לומר שהיא הוראה לחיים הראויים לשמם, וכל הוראותי' אינם להניח את הדעת, אלא שאמתיות הענינים כך היא באמת.
535והנה כל עניני התורה יש בהם כמה וכמה הוראות, ואעמוד רק על אחדות מהן.
ולראשונה, על דרך האמור שבטפה אחת מהים נשקפת כל השמש כמו בים הגדול, על דרך זה במצוה אחת פרטית משתקפים כמה ענינים כלליים ופרטיים של כללות המצוות בתורה. ענין מעשה המצוות בכלל הוא, כלשון הכתוב, נר מצוה ותורה אור, ובמצות נר חנוכה ענין זה הוא בגלוי גם לעיני בשר, שהרי נרות חנוכה מאירים.
ומעניז לענין באותו ענין, שלא מספיק רגש שבלב וגם לא הבנה במוח, ואפילו לא דיבור, אלא צריך לקחת שמן ופתילה וכיוצא בהן -- דברים גשמיים, ובכח אדם לעשותם לדבר המאיר אצלו ובסביבתו.
ועוד נקודה בנר חנוכה, שאף על פי שבלילה הראשון עושה כל מה שצריך לעשות על פי התורה על ידי שמדליק נר אחד, ולא עוד אלא שעשה בתכלית השלמות ונקרא ,מהדרין מן המהדרין", הרי כשעבר עליו יום אחד, אין זה מספיק לגמרי להשאר במצב של אתמול, אלא צריך להדליק עוד נר אחד ולהוסיף עוד אור. וגם אחרי שהראה שהתקדם למצב נעלה יותר, גם זה לא מספיק לגבי היום שלאחריו וצריך להוסיף עוד נר ואור, וכן הלאה הולך ומוסיף.
ועוד נקודה בזה, שנר חנוכה צריך להעמיד -- כלשון חכמינו זכרונם לברכה -- על פתח ביתו מבחוץ, או כנהוג גם כן להעמיד בחלון, בכדי שיאיר גם בחוץ וברשות הרבים. שהענין בזה הוא שיהודי לא מסתפק במה שמאיר משתשקע החמה, שעה שהחושך יכסה ארץ גו'.
ולקשר כל האמור במיוחד ובאופן פרטי לכל אנשי הצבא, יחיו, הנמצאים במצב של הכון להגן על עם הקדוש בארץ הקודש מכל אוייב ואורב מבחוץ, יהי רצון שעצם מציאותם על משמרתם, ובפרט כשיעשו מכל ענין גשמי - ענין של רוחניות ואור, הקשור בנר מצוה ותורה אור, אשר אפילו מעט אור דוחה הרבה מן החושך, על אחת כמה וכמה הרבה אור, ומוסיף והולך, הרי האור הולך ובוקע גם בחוץ, עד שלא יעלה על דעת מישהו ולא יהין מישהו להתגרות מלחמה בעם הנאור, כך שימלאו תפקידם באופן שיבוטל החושך אפילו בחוץ ולא יהי' ,חשך* לענינים של מריבה ומלחמה, ובלשון נביאנו: לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה, יעוד הקשור עם האמור לפניו: בית יעקב לכו ונלכה באור ה 536ב"ה, ט"ו כסלו, חודש הגאולה, ה'תשל"ח
ברוקלין, נ.י. לכל בני ישראל ובנות ישראל הנמצאים (לעת עתה) בכלא, ה' עליהם יחיו שלום וברכה !
בקשר לימי החנוכה הממשמשים ובאים, אביע איחולי לחנוכה מאיר ושמח, ועוד ועיקר -- למילוי משאלות לבבם לטובה בכל,
ועידוד ורמז מיוחד בזה בימי חנוכה, ובהקדמה שכמו שהוא בנוגע לכל החגים והמועדים -- הרי כוונתם היא לא רק לשם זכרון, אלא העיקר הוא ללמוד מהם הוראות ממשיות בהנוגע לחיי היום-יום, ולהלן אחת מהן.
כידוע, המצוה המיוחדת לימי החנוכה היא הדלקת נר-חנוכה, שמצותה משתשקע החמה -- שלא כנר שבת קודש, שמצותה דוקא קודם שקיעת החמה, וגם לא כנרות בית המקדש שהדלקתם היתה עוד קודם לזה, מבעוד יום.
וההוראה מזה, שכשנמצאים במצב שלאחרי ,שקיעת החמה", שעה של אפילה וחושך -- כמו שהי' בימים ההם דשעבוד מלכות יון הרשעה -- אסור להתייאש ח"ו, אלא אדרבה, צריך להתחזק בבטחון גמור בהשי"ת, שהוא עצם הטוב, ולהאמין אשר החושך אינו אלא לתקופה קצרה לבד, ותיכף אחריו יה" אור ויראה ויורגש יתרון האור מן החושך, וביתר שאת וביתר עז. וזהו שמדליקים נר חנוכה ובאופן דמוסיף והולך, שרואים גם בעיני בשר - ומראים גם לאחרים, לכל עובר ושב -- שאור דוחה את החושך, ואפילו מעט אור דוחה הרבה מן החושך, על אחת כמה וכמה אור הולך ומוסיף, ואם בגשמיות כך, ברוחניות מכל שכן.
והאמור הוא הן בנוגע לעמנו בני ישראל בכלל, ובנוגע לכל אחד ואחת מישראל בפרט. והמסקנא היא שאף על פי שעמנו עדיין במצב של גלות והחושך יכסה ארץ, שעה של ,רגשו גויים ולאומים יהגו" גו', אין להתפעל מזה, ואדרבה, להגביר בטחוננו בהשם שומר עמו ישראל אשר לא ינום ולא יישן ויגז על עמו בכל מקום שהם ויצליחם בכל ובאופן דמוסיף והולך ואשר יחיש פעמי משיח צדקנו ונזכה לגאולתנו האמתית והשלימה הקרובה לבוא.
ועל דרך זה בנוגע להפרט, אותם שנמצאים במצב של גלות פרטי - אין מקום לנפילת רוח ויאוש ח"ו, אלא אדרבה, צריך להתחזק בבטחון גמור בבורא עולם ומנהיגו, כי גאולתם הפרטית ממיצר ומעצור -- קרובה לבוא.
537אדם -- בנר מצוה ותורה אור, ולהוסיף בזה מיום ליום, עדי יקויים היעוד הנבואי העם ההולכים בחושך (הגלות) יראו אור גדול -- אור הגאולה.
בברכה להצלחה ולבשורות טובות בכל האמור
...ולסיים בדבר טוב ומענינא דיומא:
הנה נ*ח מצותה וענינה להאיר בר"ה במקום החושך -- ועיין תו*א סד"ה כי אתה נרי שזהו ג"כ וד' יגי' חשכי שבדורותינו עקבתא דמשיחא. והנה השך ר"ת חמור שור כלב כמ"ש סד"ה נ"ח רמ"ג (נדפס בהתמים ג') שהם גקה"ט חמור קו הימין שור קו השמאל ובלב -- עמלק, כמ"ש בד"ה, הנ"ל, דעת דקליפה -- וזה אפשרי רק עיי תו"א משא"כ תפלה, וכמשנ"ת בדרושי חנוכה רנ"ט.
והנה מוכח שם שזהו דוקא ע"י נגלה דתורה, תושבע"פ, שהוא במקום המתברר (עי' אגה"ק סי' כ"ו, הקדמת ביאוה"ז, קונ' עה"ח, מכ' (הנדפס : בהתמים ג') לאדנ"ע ועוד).
ולולא דמסתפינא לומר דבר חדש הנה לכאורה חלק העבודה דלימוד החסידות יש לו יתרון דזה וזה, כי הוא פני' התורה ונמצא במקום המתברר. (ממכתב כ' כסלו, תש"ח)
6/7
במענה על מכתבו מה' כסלו, נעם לי לקרות בו מפעולותיהם הטובות בהפצת היהדות והחסידות ועניני'. ובודאי לא יסתפק בהנעשה עד עתה, ואדרבה זה יעורר בו תוספת כח ואומץ להוסיף בפעולות אלו, מוסיף והולך, וכהלימוד דימי חנוכה הבע"ל שמוסיפין והולכין ומאירין גם את החוץ וחשכת הלילה, שהרי מצותה משתשקע החמה ועל פתח ביתו מבחוץ.
ולשאלתו אודות זמן הדלקת נר חנוכה, מנהגנו הוא להדליק בין מנחה למעריב (אלא שבאם לא הדליק אז -- מדליק לאחר זה).
בודאי גם לעצמו מוסיף בקביעות עתים לתורה בנגלה ובחסידות. והשי"ת יצליחו. (ממכתב ט"זו כסלו, תשי"ז) 538...מחד גיסא נהניתי מתיאורו הפעולות שנעשו בשבועות שעברו, אבל מאידך גיסא נצטערתי לכתבו שכמה זמן לא שיתף פעולה מפני החילוקי דעות ולא רצה להתערב וכו' וכו' -- כי מה יועילו כל הטעמים וההסברות (אפילו אם צודקים במילואם) להאיר החושך שבחוצה ואשר בעוה"ר חדר גם לפניט. וגם הפנים דביהכנ"ס ובביהמ"ד, צריך לרפוי (עיין המשך וככה פס"ג ואילך), לתיקון ולשיפור. והיום לעשותם ולא לדבורים ושקו"ט ודו"ד ומו"מ שאינם אלא מצדיקים' העדר הפעולה ומגדילים תרדמת הפרט ובמילא גם תודמת הגלות. ויה"ר אשר ימי הגאולה והנסים הללו יעוררו את כאו"א וכפתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר -- מען זאָל דערהערען וואַָס די ליכטעלעך דערציילען, ויבוא במעשה בפועל, להאיר על פתח ביתו (עד שיאיר גם)
מבחוץ. ובאופן דמוסיף והולך. (ממכתב כ"א כסלו, תשי"ז)
אל כל קהל עדת ישורון חובבי ומוקירי תורה ומצוה 539(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
540ב"ה, כ' כסלו, ה'תשל"ח 541ב"ה, כ"ף כסלו, ה'תשל"ו ברוקלין, נ.י.
מאשר הנני קבלת המכתבים והדו"ח מהפעולות, ויהי רצון שההצלחה בזה, בעבר -- תגדיל החשק לעשות בזה עוד ביתר שאת ובאופן דמוסיף והולך ואור,
ובפרט שזהו מהדגשת ימי החנוכה הבע"ל, וידוע מאמר חכמינו ז"ל ,אף הן (הנשים) היו באותו הנס"*, וכמודגש עוד יותר בפירוש רש"י שם -- ,שעל ידי אשה הי' הנס". וכמדובר כמה פעמים, ענין ימי החנוכה ונר חנוכה, הנזכרים ונעשים מדי שנה בשנה, אין זה סתם לזכרון, אלא -- שהזכרון והמעשה יעוררו את הכוונה והתכלית בזה בהנוגע לחיי היום-יום.
ומההוראות דימי החנוכה, כמודגש בתפלת ,ועל הנסים", שאין יהודי מתפעל כלל ממצב של ,חלשים* ו,מעטים" (בכמות) כנגד ,גבורים" ו,רבים", ואדרבא כיון שהיהודים הם ,טהורים וצדיקים ועוסקים בתורתך"* מתגברים הם על כל הדברים מבחוץ ומבפנים העלולים להשכיח תורת ה' ומצותיי, ועד - לנצחון גמור והדלקת נרות וכו'.
ומההוראות דנר חנוכה -- שמדליקים דוקא משתשקע החמה, שעה שהחושך יכסה ארץ וגו', ועל פתח ביתו מבחוץ, 542ולא מסתפקים בנר אחד, ואף שכשמדליק נר אחד בלילה ראשון מקיים המצוה בשלימות והוא בסוג ד,מהדרין מן המהדרין", מוסיף נר ואור בליל שני, וגם לאחרי שהראה שכבר הוסיף, הרי כשעובר עוד יום -- גם זה לא תספיק וצריך להוסיף עוד נר ואור, וכז הולך ומוסיף משך שבוע שלם;
וההוראה מובנת, שבכל עניני נר מצוה ותורה אור -- ובפרט בתקופתנו זו ובימינו אלה -- צריך להתנהג באופן דהולך ומוסיף, להאיר כל אחד ואחת חייהם הם, וגם להאיר את הבית וגם את הרחוב ולהאיר לכל אלה ההולכים בחושך שיראו אור גדול, אור התורה ומצותי', ועד שיאירו גם הם חייהם והנהגתם באור ה', הלוך ומוסיף ואור.
ויהי רצון שכל הפעולות בהאמור, ובפרט מבצע נש"ק ששייכות מיוחדת בזה' להאמור, תעשינה מתוך שמחה וטוב לבב (וכן גם מבצע כשרות וטהמש"פ, במובן),
וזהו גם צנור וכלי שיאירו כל עניניהן גם בגשמיות, בכל המצטרך להן ולבני ביתן שיחיו.
בברכה לימי חנוכה מאירים ולהצלחה ולבשורות טובות בכל האמור
673 ב'ה, ערב חנוכה ה'תשכ"ה ברוקלין, 1.י. בנות חב"ד סניף ירושלים ת"ו ה' עליהן תחיינה ברכה ושלום!
בודאי אין צורך להסביר להן על דבר פרשת ימי החנוכה הממשמשים ובאים, ובפרט מה שסיפרו חכמינו זכרונם לברכה שגם הנשים היו באותו הנס, ולא עוד אלא שהי' להן חלק חשוב בהנסים והתשועות שבימים ההם בזמן הזה. והרי זכרון הימים ההם הנזכרים ונעשים בזמן הזה צריך לעורר את הרצון וההחלטה ללכת בעקבות הנשים ההן להפיץ אור תורה ונר מצוה ובאופן שמוסיף והולך מוסיף ואור, כהוראת נר חנוכה. ויהי רצון שהתעוררות הימים האלה תאיר ותחדיר את פעולותיהן בכל ימי השנה.
בברכה להצלחה ולבשורות טובות 543... והרי הימים ימי חנוכה, זמן נסים וישועות בגשמיות וברוחניות, ימים טובים בהלל והודאה.
ובסגנון חז"ל: אף הן היו באותו הנס, נשי ובנות ישראל.
והרי בודאי אשר הציווי לזכור פרשת ימים אלו הוא כדי שכל אחד ואחת, מתאים למעמדו ומצבו ומתאים להענינים דימי זכרון אלו, יתעורר ויתחזק בפעולות מסוג אלו שהיו בימים ההם בזמן הזה, ולהוסיף בהז -
הלוך והוסיף ואור. (ממכתב ימי חנוכה, תשכ"ו)
בזה הנני לבקש את כת"ר שי' לערוך התועדות בליל חמישי או בליל שמיני של חנוכה הבע"ל עם תלמידי הישיבה אשר לומדים סדר שלם בדאיח (ולא רק תניא בלבד) ולחלק לכל אחד מהם דמי חנוכה בשמי -- 500 פראנק.
ואם אפשר מה טוב שיהי' במטבע או בניר חדש (להעיר מ,התמים" חלק ו' עמוד צ'ו)
מובן מעצמו אשר הנ"ל יהי' על חשבוני.
תיה ת'"ח מראש על הטרחה שבזה. ומטובו להודיעני ג'כ את שמות התלמידים שנתן להם דמי חנוכה כנ"ל, בצרוף שם אמם. (ממכתב יב כסלו, תשי"ב)
בנועם קבלתי הידיעה על דבר ,חג המילואים"... ויהי רצון שיהי' בהצלחה רבה, להגדיל תורה ולהאדירה*...
ובודאי ... כשמו כן הוא, שאיש את רעהו יעזורו במילוי עיקר תפקידם, שהוא לנהל כאו"א את בני קהילתו, וכולם יחד -- ברוב יועץ, שיבססו חייהם על יסודי התורה והמצוה בתיי היום-יום ובאופן דמעלין בקודש, ובנוגע למעשה שהוא העיקר.
544ואם בנוגע לכאו"א חל ציווי התורה להעלות בקודש, על אחת כמה וכמה בנוגע לרב, וביתר שאת וביתר עז להעומדים בראש איגודי רבנים.
והרי זהו ג"כ מהוראות הימים הבאים לקראתנו לשלום ולאורה ולשמחה**, ימי החנוכה, להיות מוסיף והולך ואור מיום ליום, ולהדליק הנרות משתשקע החמה ועל פתח ביתו (וקהילתו) מבחוץ. והנמשל מובן... (ממכתב י"ד כסלו תשל*ז)
מספר התיבות בועל הנסים -- ראה ס' היעב"ץ: דחנוכה -- ק"ח כוי (והוא - כנוסח אדה"ז), דפורים -- ס"ח. והמובא מכלבו וכו' קכ"ד-קכ"ה ייל שתלוי בשתי הדיעות שבשו"ע סו"ס תרפ"ב. וראה שה"ג להג' מרדכי
פ"ב דשבת: בעה"נ יש קכ"ד תיבות כו' עם החתימה כשם שעשית כו (ממכחב כ"ט שבט, תעשכ"א) 545(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
546(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
547(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
548(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
549(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
550(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
551נאָר צום אַלעם ערשטן דאַרף זִיין ,קשוט עצמך** -- אַז ביי אים אַליין זאָל צוקומען אַ הוספה ביתר שאת וביתר עוז אין לימוד התורה וקיום המצוות.
552אוז עס זאַל זיין ,טועמי' חיים זכו" -- נאַך זייענדיק אין די לעצטע רגעים פון גלות וועט מען טועם זיין ,מכל תבשיל ותבשיל*:: וואַס וועט זיין לע"ל.
הערות
עמוד 527
- 1. ==
- 2. פתח ביתו: וכפתגם כ"ק מו*ח אדמו"ר הכ"מ: מיר קומען אומעטום מיט אונזערע ד' אמות. ועיין ברכות י, ב דרזיל עה"פ כי שם ביתו.
- 3. וכלשונם: במדבר רבה פט"ו, וא"ו.
- 4. הולך ואור: עיין זח"ב רט"ו, א. לקו"ת שה"ש ד"ה לסוסתי פ"ג. ת"ז תייג ד"ה תמינאה.
- 5. כ"ד נסלו: ראה תגי ב, יח. שם כא ואילך. ללמוד מזה הוראה: ובפרט ע"פ מאמר הבעש"ט דכל מה שהאדם רואה ושומק הוא הוראה מלמעלה בעניו עבודתו בסור מרע ועשה טוב (סד"ה שובה, תש"ה).
עמוד 528
- 1. ב-.-..-(תתתת--.]
- 2. שזכירת יום: שו"ע אדה"ז חאו"ח ס"ס ס"ד (מרמב"ן שמות כ, ח (ובראב"ע שם) ממכילתא שם).
- 3. אמחז"ל .. לעולם": תנחומא ובמדב"ר ר"פ בהעלתך (כפי' הרמב"ן בפ' בהעלתך שם). -- עוד צד השווה בחנוכה וברכת כהנים -- ראה לקוטי לוי יצחק אגרות ע' ריז.
- 4. בנרות חנוכה .שהם לעולם: עפ"ז, שפעולתם נמשכת בכל יום -- יומתק איך שזהו גדולה מקרבנות (במחז"ל שם) אף שקרבנות הם בכל יום.
- 5. ברכת כהנים .. כולה: להעיר שהיא מ"ע מה"ת .. בכל יום (שו"ע אדה"ז חאו"ח ר"ס קכ'ה - רמב"ם לפני הלי תפלה).
- 6. יברכך .. שלום: נשא ו, כדזכו.
- 7. בפ"ע :. ואיחודם: ועיין תו"א בי" כי אתה נרי (מא, ב). אוה"ת שם (שכו, א).
- 8. נר .. שלום בית: שו"ע אדה"ז (חאו'"ח ר"ס רס"ג), ויש בזה שייכות לעונג שבת (שם, אבל לא הביאו בר"ס רמ"ב (וי"ל -- עפמש"כ בס"ב -- כי הוא רק גורם לשלימות העונג דאכו"ש, וכ"מ בתוד"ה הדלקת (שבת כה, ב), משא"כ להרמב"ם (הל' שבת רפ"ה) ה"ז בכלל עונג שבת -- ואאפ"ל דשייך לאכו"ש -- שהרי קאי שם ב,אפילו אין לו מה יאכל*)) ולכבוד שבת (שם פ"ל ה"ה (משבת קיט, ב) -- אבל אדה"ז (שם ר"ס רס"ב. וכ"ה בשו"ע הב"י) השמיט נר דלוק ממרז"ל זה בכבוד שבת -- ודוחק גדול לומר שסומך על ההמשך בסי' שלאחריו ובפרט בריש ס"ו שם שצ"ל ,מדליקו לכבוד שבת". וברש"י דיה חובה (שבת כה, ב) משמע דזהו רק גורם בכבוד (חשיבות) הסעודה. ולהעיר מהגירסא בירושלמי פ' הרואה הובאה בהגמי"י (הלי שבת רפ"ה) לברך: להדליק נר לכבוד יו"ט (שבת). ואב"מ)*.
- 9. שלא .. באבן: שו"ע אדה"ז שם.
- 10. להראות ולגלות הנס: רמב"ם הל' חנוכה פ"ג הי'ג (צפע"נ -- להרגצובי -- שם). וראה שם פ"ד ה"ב.
- 11. שלום .. קודם: רמב"ם שם ספ"ד (מש"ס שבת כג, ב). ולהעיר שברמב"ם הובא זה (ואפילו הא דנר שבת וקידושו -- נר קודם) רק בהל' חנוכה, אבל בשו"ע (הב"י, משא"כ דאדה"ז) הובא גם בהלי שבת (סרס"ג ס'ג)**,
- 12. נר שבת) קודס: הטעם ע"פ פנימיות התורה -- ראה פע"ח ש' החנוכה פ"ד. וממשיך שם: וגם לכך ראוי להדליק ע"ש נ"ח קודם שידליק נר שבת כו -------
- 13. *) ראה בכהנ"ל לעיל ע' 374 ס"ד ובהערות שם. המו"ל. *י) הביאור בזה -- ראה לעיל ע' 372 ואילך. המו"ל.
עמוד 529
- 1. קבלת עול מלכותו: ראה ברכות פ"ב, מ"ב. עטרת ראש ד"ה תקעו (נג, א ואילך).
- 2. נר שבת .. העולט: ראה זח"א (מח, ב) דע"י נר שבת יסגון שלמא בארעא.
- 3. ובקביעות .. הדת: חינוך מצוה לב. ולהעיר ממפרשי הרמב"ם סוף הל' שבת.
- 4. ובמילא מובן: תניא ח"ב בתחלתו. המשך מים רבים -- תרל"ו פכ"ג ואילך.
- 5. שמצאו .. שהשיגו שמן טהור: הר"נ מדובראוונע -- נדפס בהוספות לשו"ע אדה'ז -- סתרע"א ס"יב (מש"ס ופוסקים -- כנסמן שם).
- 6. קיום .. ומותר: ראה תניא רפל"ז.
- 7. באופן דחנוכת: שהוא ע"י מתנות רבות שנותנים ולא דבר ההווה תמיד (לקו"ת ס"פ נשא. תו"א סד"ה בכ"ה בכסלו). וצע"ק מסד"ה ויגש תרס"ו.
- 8. כל .. מבנ"י: כדרז"ל עה"פ ועשו לי מקדש ושכנתי בתוך כאו"א (של"ה ש' האותיות אות ל. מסכת תענית רד"ה מענין העבודה. פ' תרומה חלק תו"א -- שכה, ב. שכו, א. - ועוד). ראשית חכמה (שער האהבה פ"ו קרוב לתחלתו).
- 9. ועד שישיגו . . ויאיר: ראה רמב"ם הל' דעות פ"ג ה*ב: צריך האדם כו' כולם כו' בלבד. ושם ה"ג: המהלך בדרך זו כו' ועל עגין זה ציוו תכמים כו'. וראה תניא רפ"ז. או"ת להה"מ רד"ה גדולה תשובה.
- 10. וזה .. שמור: עפמש"נ קהלת בסופו.
- 11. וכסדר הכתוב: תהלים לד, טו. ולהעיר מלקו"ת ד*ה מה טובו.
- 12. וכמו .. שפינו כו': וכן הי' בכללות ענין חנוכה שהי' תחלה מלחמה ואח"כ הנס ביום מנוחה (תו"א ס"פ וישב). וייל שבפרט -- גם בנס השמן עצמו ה" ג'כ עדיז -- שמצאו פך השמן שלא טמאוהו עכו"ם, ואח"כ -- שהדליקו בו כו' -- ראה ד"ה מאי חנוכה, תש"א.
- 13. בימים .. קדשך: ב,ועל הנסים".
עמוד 530
- 1. ויפעול .. הארץ: ע"פ מש"נ תהלים עד, יב. בחנוכת .. צדקנו: ראה רמב"ם הל' מלכים ספי"א, ושם ג"כ הסדר: וילחם כו' ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל.
- 2. כ כסלו: להעיר אשר יציאת אדמו"ר הזקן מבית האסורים הי" בי"ט כסלו בעת תפלת מנחה, ביאתו לבית החסידים בפטרבורג הייתה יותר מג' שעות לאחרי זה -- היינו בכ' כסלו ואז (בבוקר) אמר: ביום הרביעי (כי אז חל יט"כ ביום השלישי) כו' נתלו המאורות, ושב לפלך שלו (ויטעבסק) בחנוכה (לקו"ד ח"א שיחת י"ט וכ'י כסלו תרצ"ג (יב, א. כט, א, מב, א)) וראה ברכות הנהנין לאדהיז (פי"ג ה"ה): לא יברך החולה (ברכת הגומל) עד שיחזור לבוריו לגמרי.
- 3. ובנות ישראל: שאף הן היו באותו הנס (שבת כג, א. ולהעיר מהרשב"ם פסחים קח, ב ובתוס' שם) וחייבות בנ"ח (טושו"ע או"ח סתרע"ה ס"ג).
- 4. נאָענט צו .. חנוכה: ראה במפרשי המקרא (וטעמי המצוות) הטעם שבכו"כ מאורעות שבתורה ובמצוותי' נזכר ונקבע הזמו דשבע ימים.
- 5. די דאַזיגע טעג .. לעצטער צייט: להעיר מדברי השל"ה (חלק תושב'כ פ' וישב דרוש צאן יוסף בהג'יה) אשר ענין חנוכה קשור ופועל בכל העולם כולו. -- ,וכשגברו החשמונאים .. נתחנך העולם".
עמוד 531
- 1. איבערלעבן .. פונדאָסניי: להעיר מתורת הבעש"ט במרז"ל (מגילה יז, א) הקורא את המגילה למפרעץ לא יצא (כתר ש"ט -- הוצאת קה"ת -- הוספות ע' בד).
- 2. הנה לא ינום .. ישראל: תהלים קכא, ד. -- הנה לשון שמחה (ספרי קורח יח, ח. הובא בפרש"י שם).
- 3. חנוכה . . ספעציעלער . . הדלקת נר: משא"כ נר שבת (ויו"ט - דענינו שלום בית (שבת כג, ב. ולהעיר שברמב"ם הובא זה ב(סוף) הל' חנוכה ולא בהלי שבת -- משא"כ בטושו"ע).
- 4. חנוכה .. ספעציעלער מצוה פון הדלקת נר חנוכה: להעיר מהצפע"נ לרמב"ם (הל' חנוכה פ"ג, ה"ג): דעכשיו כו' נשאר רק מן (נס) הנרות (בהדה"נ -- ולא על שניצולו מן העכו"ם), אבל לע"ע לא מצאתי לו חבר. ובכלל צע'ג -- שהרי גם עכשיו אומרים ועל הניסים.
- 5. משתשקע .. מבחוץ: שבת כא, ב. -- משא"כ נרות המנורה בביהמ"ק ונרות שבת -- שהם מבעוד יום ובפנים דוקא. וראה אוה"ת ד"ה מצותה משתשקע החמה (בראשית כרך ה' תתקמ, ב). דשנת תר"ל. תרע"ח. ועוד.
- 6. ,חלשים". . רצונך": כב,ועל הנסים".
- 7. חורתך . . .חוקי רצונך': דיוק לשונות אלו ראה ד"ה מאי חנוכה, תש"א (סה"מ תשיא ע' 059 ובכ"מ.
עמוד 532
- 1. אויך בומן הזה: שג"ז נַרמז ב,בזמן הזה". -- ובקדושת לוי (דרושים לחנוכה ד"ה בנוסת הברכה): וזהו שאנו אומרים בי*ח ולעמך ישראל עשית כו' כהיום הזה כו' דגם היום התשועה ופדיון בימים ההם כמו בעת ההוא. ובלבוש (סתרפ"ב ס"ב) שלכן צ"ל ,ובזמן הזה". -- וראה לקו"ד שם כא, א
- 2. המעט מכל העמים: דברים ז,
- 3. הקול .. עשו: תולדות כז, כב. ובב"ר שם.
- 4. ורב יעבוד צַעיר: שם כה, כג. וראה תיב'ע שם.
- 5. מסרת .. מעטים: ב,ועל הנסים".
- 6. איצטיגע לעצטע טעג .. (עקבתא דמשיחא): ראה סוטה בסופה -- סימני הזמן דעקבתא דמשיחא,
- 7. נר מצוה ותורה אור: משלי ו, כ*ג. וראה רש"י (שבת כג, ב) דיה בנים.
- 8. מאַכט עס: ההדלקה, כי הדלקה עושה מצוה (שבת כג, א). וראה פע"ח ש' החנוכה. /
- 9. פאַרטרייבט די ליכטיקייט .. אונמעכטיק: ראה פי' מחזיל (שבת כא, ב) דכליא ריגלא דתרמודאי - אותיות מורדת (בד'ה מצותה משתשקע הנ"ל. ועוד).
- 10. וראו .. ממך: דברים כח, יוד. דרז"ל (ברכות ו, א) דבפרט קאי על תפילין וראה בשייכות תפלין וחנוכה לקו"ש כרך ה' ע' 226. \
- 11. טשַן אויך בדרך הטבע: גם בחייו בכלל, כי איז סומכין על הנס (פסחים סד, ב) ונאמר וברכר ה'א בכל אשר תעשה (דברים טו, יח. -- וראה קונטרס ומעין מאמר כג ואילך). ועיין או"ת להה"מ דיה גדולים צדיקים שמהפכים (קי"א, ד), והרי ועמך כולם צדיקים.
עמוד 533
- 1. . . ₪
- 2. ליכט .. פתילה .. שמן: ראה ביאורם בדרושי חנוכה (תו"א ד"ה מי כה' אלקנו. שערי אורה ואוה*ת שם. ועוד).
- 3. די מצוה באַשטייט אין דעם: ויתרה מזה -- ידועה השקו"ט -- איך הדליקו נרות המנורה משמן נסי, אפילו את'ל שבנס נברא שמן זית גשמי.
- 4. ניט שולטות: בראשית רבה שם.
- 5. כל מעשיך .. דעהו: טושו"ע או'ח סרל"א.
- 6. אתהפכא חשוכא לנהורא: ע*ד לשון הזהר ח'א ד, א. ובתו"א רד"ה בכיה בכסלו ובש"א ואוה"ת שם -- בנוגץ לחנוכה בפרט. ובירוש' ברכות ספ"ט דאברהם עשאו ליצה"ר טוב.
- 7. מנהג הפשוט: רמ"א בשו"ע אויח (סתרע"א, ס"ב) -- נוסף על המנהג ,פשוט בכל ערינו בספרד* שברמב"ם שם ה'ג.
- 8. חנוכה .. מהדרין מן המהדרין: ראה לקוטי לוי"צ לזח"א ע' ריד.
עמוד 534
- 1. החושך .. יזרח ה? ישעיי ס, ב.
- 2. נרות בחצרות: ידועה הקושיא נרות בחצר מאי בעי. וי"ל פירושו דכשראו הנסים הדליקו נרות (של שמחה וכבוד שכינה -- ע"ד גרות דשמחת בית השואבה בעזרת נשים (סוכה נא, א) ונרות ביהכ"נ (ברכות נג, א) וכל אלו א"א בהיכל, כ"א) בחצרות קדשך ו(גם) קבעו כו'י.
- 3. הנרות .. והנצחי: להעיר שנרות חנוכה אינם בטלים לעולם (רמב"ן ר"פ בהעלותך ממדרש).
- 4. ויהי בשלם סוכו: תהלים עו, ג. ובתרגום.
- 5. משיח צדקנו: שהוא משמונה נסיכים (סוכה גב, ב) בדוגמת שמונת ימי חנוכה (תו"א דרושי חנוכה לד, א. סהמ"צ להצ"צ מצות נ"ח. ועוד).
- 6. --------
- 7. *) ראה בארוכה לקו"ש חכ"ה ע' 256 ואילך. המו"ל.
עמוד 535
- 1. לקוטי הוספות/ חנוכה שיחות 5
- 2. בכבוד ובברכה להצלחה בכל האמור ולימי חנוכה מאירים ומזהירים
- 3. (ממכתב כ"ק אדמו"ר עשליט"א)
עמוד 536
- 6. -לקוטי הוספות/ חנוכה שיחות
- 2. ובפרט כאשר מוסיפים במילוי רצון השם בחיי היום יום על פי תורתנו ומצוותיו, שמצות נר חנוכה היא אחת מהן, ותוכנה הארת נר השם נשמת
עמוד 538
- 58. לקוטי הוספות / חנוכפת שיחות
- 2. ב"ה, נר חמישי דחנוכה, ה'תשייד ברוקלין 1.י.
- 3. ה' עליהם יחיו שלום רב וברכה מרובה!
עמוד 539
עמוד 540
- 20. לקוטי הוספות/ הנוכה שיחות
עמוד 541
עמוד 542
- 412. לקוטי הוספות/ חנוכת שיחות
עמוד 543
- 1. *) להעיר משני הפירושים ביגדיל תורה ויאדיר: הראשון -- להגדיל ולהאדיר חינוך תינוקות ישראל, מבלי התחשב במוחה כו'; והשני -- בנוגע לטעמי תורה (חולין סו, ב). ודוקא הראשון הובא לפסיד הלכה למעשה ביד החזקה (הל' ת"ת ספ"ב. אלא שבשו"ע חו"מ סקנ"ו ס'ג מסיים: הוא הדין (-- שלמדים מזו) לכל מילי דמצוה כו').
עמוד 544
- 1. **) ראה ב'"ח או"ח סו"ס עתר. הוספות לשו"ע אדה"ז סתר"ק ס'ג. וש"נ. ואכ"מ.
עמוד 545
- 1. תוד"ה נפסל -- מנחות כ, ב.
- 2. היום יום כ"ח כסלו (ע' ז).
- 3. פר"ח לאו"ח סתי"ז (מהרמ"ק). של"ה (קכ, ב. קעט, א. ועוד). יעביץ בסידורו. ועוד. וראה אוה"ת בא ק' רנג: ערב ראש חודש הוא נקרא כיפור קטן. וראה נ"כ השו'ע חאו"ה שם.
- 64. כנדפס ב,סדר יו"כ קטן" וכיו"ב.
- 6. שו"ע או"ח סקל*א ס"ו. סידור אדה"ז לפני ,ובא לציון". השלמה לשו"ק אדה"ז סקל"א ס"ח.
- 66. טושו"ע (ואדה"ז) או"ח סתכ"ט ס"ב (ס"ח). רמ"א או"ה סקל"א ס"ז. סידור אדה"ז שם. השלמה לשו"ע אדה"ז שם.
- 7. מג'א או"ח סו"ס תרסט. סידור אדה"ז שם. השלמה לשו"ע אדה"ז שם.
- 8. טושו"ע או"ח סתקפ"א ס"ג. רמ"א או"חה סקל'א ס'ג. סידור אדה"ז שם. השלמה לשו"ע אדה"ז שם.
עמוד 546
- 46. לקוטי הוספות/ חנוכה שיחות
- 2. =
- 9. פ"ט. ואף ש,בטלה מגילת תענית" -- הרי ,שאני חנוכה דמיפרסם ניסא* (ר"ה יח, ב (ירושי תענית ב, יב). שו*ע או"ח סתקע"ג).
- 0. מדרז"ל הובא באגרת הטיול דרוש אות מ. ס' החיים ת'ג רפ"ז. וראה גם רמב"ן ר"פ בהעלותך. וצעיק מרמב"ם הל' מגילה בסופן.
- 1. והרי ערב ר"ח נקרא יו"כ קטן, כנ"ל בפנים (ס"א).
- 2. שבועות יג, א, ושינ. וראה לקו"ש ח"ד ס"ק 1149 ואילך. רמב"ם הל' תשובה פ"א ה'ג-ד.
עמוד 547
- 1. לקוטי הוספות / חנוכת שיחות 417
- 3. ראה לקו"ת ר"ה נז, ב.
- 4. ניצה יז א.
- 5. ב"מ לח, א.
- 6. תהלים קמח, יד.
- 6. דו) תניא רפליו.
עמוד 548
- 1. 18[ לקוטי הוספות / הנוכת שיחות
- 8. להעיר ממענה משה רבינו למלאכי השרת (לאמרם ,תנה הודך על השמים') -- ,למצרים ירדתם כו" (שבת פח, סע"ב), כי דוקא ע"י הירידה למצרים זכו למ"ת וכל עניָניו (נת' בד"ה אריב"ל בשעה שעלה משה למרום תשיו. ועוד).
- 3. ועדיז ייל בנוגע לגלות יוז, שדוקא ע'י הירידה דגלות יון (,ליון ירדתם"), זכו (לגאולתה ועד --) לחנוכה וכל עניניי.
- 9. ראה כתובות סז, רעיא.
- 0. רמב'ם שם פ"ב ה"
- 1. שבת כא, ב.
- 2. רפ"ד. ספ"ח ואילך.
- 3. תהלים נא, יט. וראה תניא פי"ז (כג, א). פכיו (לב, ב). אגהית פיז (צז, א)
- 4. תהלים שם, י.
- 65. אגה"ת פי"א (ק, סע*ב ואילך). ובפכ"ו מוסיף גם הכתוב (תהלים שם, יד) ,השיבה לי ששוו ישעך".
עמוד 549
- 1. לקוטי הוספות/ חנוכה שיחות 499
- 6. ראה אגה"ת פ'א (צא, א): וזהו עיקר פי' לשון תשובה לשוב אל ה' בכל לבו ובכל נפשו כו'
- 7. נוסף על השמחה שבכללות מצות התשובה -- שעל ידה מתקן ומשלים את כל החסרונות בתומ"צ, שמשו"ז השמחה שבמצות התשובה היא למעלה מהשמחה שצ"ל בכללות קיום התומ"צ.
- 8. מאחר שעבודתו היא באופן דיתרון האור מן החושך ויתרון החכמה מן הסכלות -- ראה תניא פכ"ו, ובארוכה -- פל"א. \
- 9. ראה זח"ג נג, ב.
- 0. ל' הכתוב -- זכר" יג, ב.
- 1. ספ"ח ופ"ט.
- 2. להעיר מהשייכות המיוחדת דלימוד התורה לחנוכה -- מאחר שגזירת היוונים היתה ,להשכיחם תורתך". ובפרט פנימיות התורה -- שהרי ,טמאו כל השמניםי (שבת שם), אשר שמן רומז על פנימיות התורה (אמ"ב שער הק"ש פנ"ד ואילך), ובה מודגש הענין ד,תורתך", תורת הי
עמוד 550
- 3. ראה קידושין מ, ב.
- 4. להעיר מהשייכות המיוחדת דמצות צדקה לחנוכה -- ראה מג"א או"ח ר"ס עתר (הועתק בהשלמה לשו"ע אדה"ז סו"ס עתר). לקו"ש ח"ה ע' 443 ובהע' 15-14 שם. - ובמיוחד בנר חמישי דחנוכה -- ע"פ המבואר בשיחת מוצאי ש"פ וישב תשל"ח סכ'ג דאפ"ל
- 3. שהמנהג דנתינת .מעות חנוכה* קשור עם ענין מצות הצדקה שבחנוכה -- ונתינת ,מעות חנוכה >
- 4. שייכת במיוחד לגר חמישי דחנוכה, כנ"ל בפנים (ס"א).
- 5. ועד ש,בכל תלמוד ירושלמי היא נק' בשם מצוה סתם" -- תניא פל"ז (מח, ב).
- 6. ראה רמ"א או"ח סתרע"א סיב.
- 7. אבות פ'ב מי"ב. משלי ג, ו. רמנ"ם הל' דעות ספ'ג. טושו"ע או"ח סרל'א. וראה לקויש ח'ג ע' 907. 932. ועוד.
- 8. אבות פ"א מי"ז.
- 9. ראה רמב"ם הל' תשובה (פ"ז ה"ה) שישראל עושין תשובה ,ומיד הן נגאלין" -- מדה כנגד מדה -- גאולה הפרטית מעין גאולה הכללית (ראה אגה'ק ס"ד).
- 0. ראה לקו"ש ח"ט ע' 292 ואילך.
עמוד 551
- 41. ל' כיק מו"ח אדמו"ר במכתבו לחגיגת ייב תמוז הראשונה -- נדפס בסה*מ תרפ"ח ע' קמו ואילך. תש'ח ע' 263 ואילך.
- 2. להעיר שענין האחדות שבישראל שייך במיוחד לחנוכה -- מאחר שחנוכה הו"ק נצחי (כנ"ל בפנים), למעלה מהגבלות וחילוקי הזמנים, ועד'ז מובן שהוא למעלה מהחילוקי דרגות שבישראל, מאחר שג' הענינים דעולם שנה (זמן) ונפש קשורים זב"ז.
- 43. להעיר מתענית כב, א: הנך נמי בני עלמא דאתי נינהו .. אנשי בדוחי אנן (.שמחים ומשמחים בני אדם" (פרש"י שם ד"ה בדוחי)). וראה כתר ש"ט סימן נח. ועוד.
- 6. ב"מ קז, סע'ב. וש"נ.
- 5. סנהדרין לז, סע'א במשנה.
- 6. שם פ'"ג ה"ד.
- 7. ד)) ישעי' א, כז
- 8. לקו"ת דברים א, סע"ב ואילך.
- 9. ש"ב כב, כט.
- 0. תו"א דיה כי אתה נרי גו' (מא, א ואילך). שערי אורה ד'ה זה פי"ח ואילך.
עמוד 552
- 2. לקוטי הוספות / חנוכת שיחות
- 2. (משיחות נר ה' דחנוכה, אור לכ"ט כסלו, ה'יתש"מ)
- 7. -
- 1. ראה שערי אורה שם פי"ט.
- 2. ישע" לה, י. נא, יא.
- 3. לי אדה"ז בשו"ע או"ח סר"נ ס*ח. וראה לעיל ע' 282. ושינ. עקב א, יב.
- 5. תהלים מח, ג.
לקוטי תורה, שיר השירים ט׳ - הטקסט מספריא
לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי. כי הנה כתיב לא בגבורת הסוס יחפץ. והענין כי הנה כתיב כי תרכב על סוסיך כו׳ כי מלשון אם תרכב על סוסיך שיש כמה בחינת מרכבות להקב״ה מרכבת יחזקאל פני ארי׳ פני שור כו׳ ומרכבות זכריה סוסים שחורים סוסים לבנים כו׳. וגם אמרינן בגמ׳ (ע״ז ג׳ ע״ב) ובלילא מאי קעביד רוכב על כרוב קל שלו ושט כו׳. וכמשל המלך שיש לו כמה מיני מרכבות פעם משתמש במרכבה זו ופעם במרכבה זו. והנה כל בחי׳ ומדריגות המרכבה הוא לגבי בחינת אדם העליון וכמ״ש ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם כו׳ שהוא בחינת רמ״ח מצות עשה רמ״ח פיקודין רמ״ח אברין דמלכא ושס״ה לא תעשה שס״ה גידים שהם בחי׳ אורות וכלים ורמ״ח אברים בחינת כלים ושס״ה גידים בחינת אורות הממשיכים הדם הוא הנפש חיות האברים וכמארז״ל י״ה עם שמי שס״ה.
וזכרי עם ו״ה רמ״ח ששס״ה מצות לא תעשה מבחינת י״ה ורמ״ח מ״ע מו״ה ובחינת אדם זה שהוא בחינת אורות וכלים המשכת אור א״ס ב״ה והארתו בתחתונים בבחינת ירידה והשתלשלות בששת ימי המעשה יום ראשון בחסד כו׳.
והנה תכלית ירידות המדרגות והשתלשלות הארות אור א״ס ב״ה בששת ימי המעשה הוא כדי שיהיה עליה ביום השבת כנודע כי ירידה לצורך עליה היא כנודע. דהיינו ע״י בירור מלבושי נוגה כו׳ בימות החול. ולכן צריך המשכות אור א״ס ב״ה מבחינת אדם דוקא כי האיש דרכו לכבוש ולעשות מלחמה לאכפייא כו׳.
והנה כתיב סוס מוכן למלחמה שבכדי לירד למקום המלחמה צ״ל בחינת סוס רץ כמו עד״מ שהסוס רץ למקום שאין האדם מגיע שם מפני מרחק המקום, וכך עד״מ מפני הירידה הגדולה מאיגרא רמה כו׳ להיות אור א״ס ב״ה שכשמו כן הוא אור א״ס ואין תכלית כו׳ שורה ומתגלה בתחתונים צ״ל בבחינת מרכבות סוסים רצים כו׳.
ולכן ישעיה ויזקאל שהיו בזמן הבית וקרוב לו שאז היו ישראל במעלה עליונה לא היה אור א״ס ב״ה בבחי׳ ירידה והשפלה כ״כ שימות החול אינם רחוקים כ״כ מיום השבת לכך ראו את המרכבה בבחינת פני אריה פני שור כו׳ שהחיות נושאות ומנושאות עם הכסא שהכסא נושא אותם גם כן שאינם בבחי׳ ריחוק מקום כ״כ שיש להם איזה שייכות בצד מה לגבי הארות אור א״ס ב״ה הרוכב עליהם. משא״כ זכריה ראה את המרכבה בבחינת סוסים שהם רצים כו׳ ואינם מנושאים כלל שאין להם ערך ויחוס והשגה במה שרוכב עליהם כלל שהסוס הוא בחינת אותיות כו׳ שאין בהם השכלה. (והיינו לפי שירידת המלכות בגלות היא בחינת הירידה שלא בדרך ירידת וסדר המדרגות רק בבחי׳ אותיות שירדו מלמעלה מעלה ונתלבשו למטה מטה מ שא״כ ישעיה ויחזקאל ראו המרכבה פני אריה ופני שור כו׳ שהן המשכות המדות שנלקחו מחכמה דרך ירידת סדר המדרגות והתלבשות החכמה עצמה היא במדות כו׳ ועמ״ש ההפרש בין קבלת המדות מהשכל ובין האותיות בד״ה וייצר כו׳ את האדם בפ׳ בראשית ע״ש). והנה כמו שהירידה היא בבחינת סוס כך הוא עלי׳ ג״כ בבחינת סוס כמ״ש נפשי אויתיך בלילה. פי׳ בזמן שאין בהמ״ק קיים נפשי אויתיך בלא טעם ודעת בבחי׳ נפשי בבחי׳ אותיות כו׳.
וכתיב עד מהרה ירוץ דברו שהסוס רץ למקום שאין האדם יכול לילך בעצמו ברגליו כך עד״מ כתיב והארץ הדום רגלי והסוס רץ למקום שאין רגליו משיגים והוא דוקא בזמן שאין בהמ״ק קיים שאין כח ברגלים להיות בחי׳ חיות נושאות ומנושאות כו׳ אזי הסוס רץ למעלה מעלה עד רום המעלות למעלה מבחי׳ אדם שעל הכסא כי בחינת אדם הוא אדמה לעליון משא״כ עליון ממש כו׳ (ועמ״ש במ״א ע״פ אתם נצבים מענין פי׳ עליון כו׳) כדכתיב ה׳ איש מלחמה פי׳ מה שהוי׳ נקרא בשם איש הוא בבחי׳ מלחמה להיות נקרא בשם איש ואדם. אבל באמת כי לא אדם הוא להנחם כתיב (ועמ״ש מזה בביאור ע״פ זכור את יום השבת לקדשו) והגם שהוא בבחי׳ סוס שאין בו השכלה להשיג את הרוכב כו׳ מ״מ יש בו בחי׳ זו להעלות את הרוכב מעלה מעלה כו׳. (ועיין מ״ש בד״ה יביאו לבוש מלכות בענין וסוס אשר רכב עליו המלך שריצת הסוס גדולה מריצת הכרוב כו׳ ובד״ה וקבל היהודים ובפ׳ בשלח בד״ה אז ישיר משה ובד״ה אשירה כו׳ כי גאה גאה) אך הכח שיש לבחינת סוס כנ״ל. הנה כתיב לא בגבורת הסוס יחפץ שגבורת הסוס הנ״ל לא מצד עצמו הוא כ״א רוצה ה׳ את יראיו את המיחלים לחסדו חסדו של הקב״ה בכבודו ובעצמו דהיינו מהותו ועצמותו של אור א״ס ב״ה נמשך ונשתלשל למטה להעלות בחינת סוס הנ״ל. וזהו בחינת טלא דנטיף מעתיקא קדישא בשבת כו׳ שהוא המשכות אור א״ס ב״ה מריש כל דרגין למטה ליתן כח ועוז לעליית הסוס כו׳ (והיינו כענין מ״ש בפ׳ בשלח בד״ה לסוסתי שיש סוסין נוקבין וסוסין דוכרין אתעדל״ת ואתעדל״ע כו׳ אך יש עוד אתעדל״ע שהם אותיות זכרים שהם באים שלא על ידי אתעדל״ת כלל כו׳ והיינו המשכות מבחינת עתיקא כו׳ ע״ש והנה משם הוא שנמשך הכח ועוז לעליית הסוס דאתעדל״ת וע״ש עוד ע״פ ויאמר משה אכלוהו היום מענין מוריד הטל כו׳). וזהו לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי. פי׳ כמו שיש זה לעומת זה בחינת סוס ברכבי פרעה דקליפה שהחיות אלקות שיש בהם אינו נתפס ומושג בהם להיות בהם בחינת ביטול כו׳ אלא בבחי׳ מקיף עליהם מלמעלה והיא בחינת לבונ ה זכה שבקטורת.
ולכן קרו לי׳ אלקא דאלקייא כו׳. כך דמיתיך רעיתי פרנסתי שישראל מפרנסין ומתפרנסין כו׳ שהוא ענין המשכת חיות ואור א״ס ב״ה בתוך עלמין על ידי התורה ומצות. כמו שהמאכל ממשיך חיות מהמוח לשאר האברים כו׳. נמשל לבחינת סוסתי ברכבי פרעה שהוא בחינת מקיף לפי שהתורה ומצות מעלים את האדם העליון כמו סוס כו׳ (ועיין בהרמ״ז פ׳ כי תצא) (דער״ה סע״ב) והנה היכל קה״ק הוא כו׳ הנהגתו ע״י הסוסים ועיין בסש״ב פנ״ב גבי ומהו הלבוש כו׳ דלעילא לעילא כו׳ בהיכל קה״ק ועיין מ״ש מזה סד״ה את שבתותי תשמרו גבי ומקדשי תיראו ומשם יובן מש״כ שהתומ״צ מעלים כו׳ כמו סוס כו׳ ועמש״ל מענין אותיות התורה בד״ה לריח שמניך כמ״ש אשר יעשה אותם האדם וחי בהם פי׳ שעושין ומתקנין בחינת אדם שיתעלה למעלה מעלה לבחינת כי לא אדם כו׳ וד״ל (ועיין עוד מענין לסוסתי ברבות בשה״ש במקומו ובפ׳ בשלח ס״פ כ״ג נשא רפ״ח ובזהר ס״פ ויגש דרי״א ע״ב ובפ׳ בשלח דמ״ו סע״ב):
משנה תורה, הלכות שבת ה׳ - הטקסט מספריא
הדלקת נר בשבת אינה רשות אם רצה מדליק ואם רצה אינו מדליק. ולא מצוה שאינו חייב לרדוף אחריה עד שיעשנה כגון עירובי חצרות או נטילת ידים לאכילה אלא זה חובה. ואחד אנשים ואחד נשים חייבין להיות בבתיהן נר דלוק בשבת. אפילו אין לו מה יאכל שואל על הפתחים ולוקח שמן ומדליק את הנר שזה בכלל עונג שבת. וחייב לברך קודם הדלקה ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של שבת. כדרך שמברך על כל הדברים שהוא חייב בהם מדברי סופרים.
מותר להשתמש בנר של שבת. והוא שלא יהא הדבר צריך עיון הרבה. אבל דבר שצריך לדקדק בראייתו אסור להבחינו לאור הנר גזירה שמא יטה.
המדליק צריך להדליק מבעוד יום קודם שקיעת החמה. ונשים מצוות על דבר זה יותר מן האנשים לפי שהן מצויות בבתים והן העסוקות במלאכת הבית. ואף על פי כן צריך האיש להזהירן ולבדוק אותן על כך ולומר להן ולאנשי ביתו ערב שבת קודם שתחשך הדליקו את הנר. ספק חשיכה ונכנס השבת ספק לא נכנס אין מדליקין.
משתשקע החמה עד שיראו שלשה כוכבים בינונים הוא הזמן הנקרא בין השמשות בכל מקום והוא ספק מן היום ספק מן הלילה ודנין בו להחמיר בכל מקום. ולפיכך אין מדליקין בו. והעושה מלאכה בין השמשות בערב שבת ובמוצאי שבת בשוגג חייב חטאת מכל מקום. וכוכבים אלו לא גדולים הנראים ביום ולא קטנים שאין נראין אלא בלילה אלא בינונים. ומשיראו שלשה כוכבים אלו הבינונים הרי זה לילה ודאי.
פתילה שמדליקין בה לשבת אין עושין אותה מדבר שהאור מסכסכת בו כגון צמר ושער ומשי וצמר הארז ופשתן שלא נופץ וסיב של דקל ומיני העץ הרכים וכיוצא בהן. אלא מדבר שהאור נתלית בו. כגון פשתה נפוצה ובגדי שש וצמר גפן וכיוצא בהן. והמדליק צריך שידליק ברוב היוצא מן הפתילה.
הכורך דבר שמדליקין בו על גבי דבר שאין מדליקין בו. אם להעבות הפתילה כדי להוסיף אורה אסור. ואם להקשות הפתילה כדי שתהא עומדת ולא תשתלשל למטה מותר.
נותנין גרגיר של מלח וגריס של פול על פי הנר בערב שבת שיהיה דולק בליל שבת. וכל הפתילות שאין מדליקין בהן בשבת עושין מהן מדורה בין להתחמם כנגדה בין להשתמש לאורה בין על גבי מנורה בין על גבי קרקע. ולא אסרו אלא לעשותן פתילה לנר בלבד.
שמן שמדליקין בו לשבת צריך שיהא נמשך אחר הפתילה אבל שמנין שאין נמשכין אחר הפתילה כגון זפת ושעוה ושמן קיק ואליה וחלב אין מדליקין בהן. ומפני מה אין מדליקין בפתילות שאין האור נתלית בהן ולא בשמנים שאין נמשכים אחר הפתילה גזירה שמא יהיה אור הנר אפל ויטה אותה בשעה שישתמש לאורה.
חלב שהתיכו וקרבי דגים שנמוחו נותן לתוכן שמן כל שהו ומדליק. אבל שמנין שאין מדליקין בהן אפילו ערבן בשמנים שמדליקין בהן לא ידליק מפני שאין נמשכין.
אין מדליקין בעטרן מפני שריחו רע שמא יניחנו ויצא וחובה עליו לישב לאור הנר. ולא בצרי מפני שריחו טוב שמא יקח ממנו מן הנר ועוד מפני שהוא עף. ולא בנפט לבן ואפילו בחול מפני שהוא עף ויבא לידי סכנה.
מותר להדליק לכתחלה בשאר שמנים כגון שמן צנון ושומשמין ולפת וכל כיוצא בהן אין אסור אלא אלו שמנו חכמים בלבד.
לא יתן אדם כלי מנוקב מלא שמן על פי הנר בשביל שיהא מנטף. ולא ימלא קערה שמן ויתננה בצד הנר ויתן ראש הפתילה לתוכה בשביל שתהא שואבת. גזירה שמא יקח מן השמן שבכלי שהרי לא נמאס בנר. ואסור ליהנות בשבת מן השמן שהודלק בו ואפילו כבתה הנר ואפילו נטף מן הנר מפני שהוא מוקצה מחמת איסור. ואם חיבר הכלי שיש בו השמן אל הנר בסיד ובחרסית וכיוצא בהן מותר.
אין נותנין כלי תחת הנר לקבל בו שמן בשבת שהרי מבטל הכלי מהיכנו. ואם נתנו מבעוד יום מותר. ונותנין כלי תחת הנר בשבת לקבל בו ניצוצות מפני שאין בהן ממש והרי לא בטלו מלטלטלו. ואסור ליתן לתוכו מים ואפילו מערב שבת מפני שהוא מקרב כיבוי הניצוצות.
אין פולין לאור הנר ולא קורין לאור הנר ואפילו גבוה שתי קומות ואפילו עשרה בתים זה על גב זה והנר בעליונה לא יקרא ולא יפלה לאורה בתחתונה שמא ישכח ויטה.ואם היו שנים קורין בענין אחד מותרין לקרות לפני הנר שכל אחד מהן מזכיר חבירו אם שכח. אבל לא בשני ענינים שכל אחד מהן טרוד בענינו.
התינוקות קורין לפני רבן לאור הנר מפני שהרב משמרן. אבל הוא לא יקרא מפני שאין אימתן עליו. ויש לו לראות בספר לאור הנר עד שיראה ראש הפרשה שהוא צריך להקרותן. ואחר כך נותן הספר בידן והם קוראין לפניו.
כלים הדומים זה לזה ואינן ניכרין אלא בעיון הרבה אסור להקריבן לאור הנר ולהבחין ביניהן שמא ישכח ויטה. לפיכך שמש שאינו קבוע אסור לו לבדוק כוסות וקערות לאור הנר מפני שאינו מכירן. בין בנר של שמן זית בין בנר של נפט שאורו רב. אבל שמש קבוע מותר לו לבדוק לאור הנר כוסות וקערות מפני שאינו צריך עיון הרבה. ואם היה נר של שמן זית אין מורין לו לבדוק ואע"פ שהוא מותר גזירה שמא יסתפק ממנו.
נר שאחורי הדלת אסור לפתוח הדלת ולנעול כדרכו מפני שהוא מכבהו אלא יזהר בשעה שפותח ובשעה שנועל. ואסור לפתוח את הדלת כנגד המדורה בשבת כדי שתהא הרוח מנשבת בה ואע"פ שאין שם אלא רוח מצויה. ומניחין הנר של שבת על גבי אילן המחובר לקרקע ואינו חושש.
כל מדינות ועיירות של ישראל, תוקעין בהן שש תקיעות בע"ש. ובמקום גבוה היו תוקעין כדי להשמיע כל אנשי המדינה וכל אנשי המגרש שלה.
תקיעה ראשונה נמנעו העומדים בשדות מלחרוש ומלעדור ומלעשות מלאכה שבשדה. ואין הקרובין רשאין ליכנס לעיר עד שיבואו רחוקים ויכנסו כולם בבת אחת. ועדיין החנויות פתוחות והתריסין מונחין. התחיל לתקוע שניה נסתלקו התריסין וננעלו החנויות. ועדיין החמין והקדרות מונחין על גבי כירה. התחיל לתקוע תקיעה שלישית סלק המסלק והטמין המטמין והדליקו את הנרות ושוהה כדי לצלות דג קטן או כדי להדביק פת בתנור ותוקע ומריע ותוקע ושובת
תקיעה ראשונה תוקע אותה במנחה. והשלישית קרוב לשקיעת החמה. וכן תוקעין במוצאי שבת אחר צאת הכוכבים להתיר העם למעשיהן.
יוה"כ שחל להיות בע"ש לא היו תוקעין. חל להיות במוצאי שבת לא תוקעין ולא מבדילין. יו"ט שחל להיות בע"ש תוקעין ולא מבדילין. חל להיות לאחר השבת מבדילין ולא תוקעין
משנה תורה, הלכות מגילה וחנוכה ג׳:י׳ - הטקסט מספריא
כל יום שגומרין בו את ההלל מברך לפניו. ומקום שנהגו לברך אחריו מברך. כיצד מברך יהללוך ה' אלהינו כל מעשיך וצדיקים וחסידים עושי רצונך וכל עמך בית ישראל ברנה יודו לשמך כי אתה ה' לך טוב להודות ונעים לשמך לזמר ומעולם ועד עולם אתה האל ברוך אתה ה' המלך המהולל המשובח המפואר חי וקיים תמיד ימלוך לעולם ועד.
משנה ברכות ב׳:ב׳ - הטקסט מספריא
אלו הן בין הפרקים בין ברכה ראשונה לשניה בין שניה לשמע ובין שמע לוהיה אם שמוע בין והיה אם שמוע לויאמר בין ויאמר לאמת ויציב. רבי יהודה אומר בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק. אמר ר' יהושע בן קרחה למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע אלא כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואחר כך יקבל עליו עול מצות. והיה אם שמוע לויאמר שוהיה אם שמוע נוהג ביום ובלילה ויאמר אינו נוהג אלא ביום:
משנה תורה, הלכות דעות ג׳ - הטקסט מספריא
שמא יאמר אדם הואיל והקנאה והתאוה והכבוד וכיוצא בהם דרך רעה הן ומוציאין את האדם מן העולם אפרוש מהן ביותר ואתרחק לצד האחרון עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא ישא אשה ולא ישב בדירה נאה ולא ילבש מלבוש נאה אלא השק והצמר הקשה וכיוצא בהן כגון כהני העובדי כוכבים גם זה דרך רעה היא ואסור לילך בה המהלך בדרך זו נקרא חוטא שהרי הוא אומר בנזיר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש אמרו חכמים ומה אם נזיר שלא פירש אלא מן היין צריך כפרה המונע עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה לפיכך צוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעתו התורה בלבד ולא יהא אוסר עצמו בנדרים ובשבועות על דברים המותרים כך אמרו חכמים לא דייך מה שאסרה תורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים ובכלל הזה אלו שמתענין תמיד אינן בדרך טובה ואסרו חכמים שיהא אדם מסגף עצמו בתענית ועל כל הדברים האלו וכיוצא בהן צוה שלמה ואמר אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה תשומם.
צריך האדם שיכוון לבו וכל מעשיו כולם לידע את השם ברוך הוא בלבד ויהיה שבתו וקומו ודבורו הכל לעומת זה הדבר כיצד כשישא ויתן או יעשה מלאכה ליטול שכר לא יהיה בלבו לקבוץ ממון בלבד אלא יעשה דברים האלו כדי שימצא דברים שהגוף צריך להם מאכילה ושתיה וישיבת בית ונשיאת אשה וכן כשיאכל וישתה ויבעול לא ישים בלבו לעשות דברים האלו כדי ליהנות בלבד עד שנמצא שאינו אוכל ושותה אלא המתוק לחיך ויבעול כדי ליהנות אלא ישים על לבו שיאכל וישתה כדי להברות גופו ואיבריו בלבד לפיכך לא יאכל כל שהחיך מתאוה ככלב וחמור אלא יאכל דברים המועילים לגוף אם מרים אם מתוקים ולא יאכל דברים הרעים לגוף אע"פ שהן מתוקים לחיך כיצד מי שהיה בשרו חם לא יאכל בשר ולא דבש ולא ישתה יין כענין שאמר שלמה דרך משל אכול דבש וגו' ושותה מי העולשין אף על פי שהוא מר שנמצא שותה ואוכל דרך רפואה בלבד כדי שיבריא ויעמוד שלם הואיל ואי אפשר לאדם לחיות אלא באכילה ושתיה וכן כשיבעול לא יבעול אלא כדי להברות גופו וכדי לקיים את הזרע לפיכך אינו בועל כל זמן שיתאוה אלא כל עת שידע שהוא צריך להוציא שכבת זרע כמו דרך הרפואה או לקיים את הזרע.
המנהיג עצמו על פי הרפואה אם שם על לבו שיהיה כל גופו ואבריו שלמים בלבד ושיהיו לו בנים עושין מלאכתו ועמלין לצורכו אין זו דרך טובה אלא ישים על לבו שיהא גופו שלם וחזק כדי שתהיה נפשו ישרה לדעת את ה' שאי אפשר שיבין וישתכל בחכמות והוא רעב וחולה או אחד מאיבריו כואב וישים על לבו שיהיה לו בן אולי יהיה חכם וגדול בישראל נמצא המהלך בדרך זו כל ימיו עובד את ה' תמיד אפילו בשעה שנושא ונותן ואפילו בשעה שבועל מפני שמחשבתו בכל כדי שימצא צרכיו עד שיהיה גופו שלם לעבוד את ה' ואפילו בשעה שהוא ישן אם ישן לדעת כדי שתנוח דעתו עליו וינוח גופו כדי שלא יחלה ולא יוכל לעבוד את ה' והוא חולה נמצאת שינה שלו עבודה למקום ברוך הוא ועל ענין זה צוו חכמים ואמרו וכל מעשיך יהיו לשם שמים והוא שאמר שלמה בחכמתו בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך.
תניא, ליקוטי אמרים ז׳ - הטקסט מספריא
אַךְ נֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית הַבַּהֲמִית שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל שֶׁמִּצַּד הַקְּלִיפָּה, הַמְלוּבֶּשֶׁת בְּדַם הָאָדָם כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, וְנַפְשׁוֹת בְּהֵמוֹת וְחַיּוֹת וְעוֹפוֹת וְדָגִים טְהוֹרִים וּמוּתָּרִים בַּאֲכִילָה, וְקִיּוּם וְחַיּוּת כָּל הַדּוֹמֵם וְכָל הַצּוֹמֵחַ הַמּוּתָּר בַּאֲכִילָה, וְכֵן קִיּוּם וְחַיּוּת כָּל הַמַּעֲשֶׂה דִּבּוּר וּמַחֲשָׁבָה בְּעִנְיְינֵי עוֹלָם הַזֶּה שֶׁאֵין בָּהֶם צַד אִיסּוּר, לֹא שֹׁרֶשׁ וְלֹא עָנָף מִשַּׁסַ״ה מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה וְעַנְפֵיהֶן דְּאוֹרַיְיתָא וּדְרַבָּנָן, רַק שֶׁאֵינָן לְשֵׁם שָׁמַיִם – אֶלָּא רְצוֹן הַגּוּף וְחֶפְצוֹ וְתַאֲוָתוֹ, וַאֲפִילוּ הוּא צוֹרֶךְ הַגּוּף וְקִיּוּמוֹ וְחַיּוּתוֹ מַמָּשׁ, אֶלָּא שֶׁכַּוָּונָתוֹ אֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם כְּדֵי לַעֲבוֹד אֶת ה׳ בְּגוּפוֹ – לָא עֲדִיפֵי מַעֲשֶׂה דִּבּוּר וּמַחֲשָׁבוֹת אֵלּוּ מִנֶּפֶשׁ הַחִיּוּנִית הַבַּהֲמִית בְּעַצְמָהּ, וְהַכֹּל כַּאֲשֶׁר לַכֹּל, נִשְׁפָּע וְנִמְשָׁךְ מִמַּדְרֵגָה הַשֵּׁנִית שֶׁבִּקְלִיפּוֹת וְסִטְרָא אָחֳרָא, שֶׁהִיא קְלִיפָּה רְבִיעִית הַנִּקְרֵאת ״קְלִיפַּת נוֹגַהּ״, שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה, הַנִּקְרָא ״עוֹלַם הָעֲשִׂיָּה״, רוּבּוֹ כְּכוּלּוֹ רָע, רַק מְעַט טוֹב מְעוֹרָב בְּתוֹכָהּ [שֶׁמִּמֶּנָּה בָּאוֹת מִדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הַבַּהֲמִית שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל].
וְהִיא בְּחִינָה מְמוּצַּעַת בֵּין שָׁלֹשׁ קְלִיפּוֹת הַטְּמֵאוֹת לְגַמְרֵי וּבֵין בְּחִינַת וּמַדְרֵגַת הַקְּדוּשָּׁה.
וְלָכֵן, פְּעָמִים שֶׁהִיא נִכְלֶלֶת בְּשָׁלֹשׁ קְלִיפּוֹת הַטְּמֵאוֹת [כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר מ״ט רֵישׁ פֶּרֶק ד׳ בְּשֵׁם הַזֹּהַר], וּפְעָמִים שֶׁהִיא נִכְלֶלֶת וְעוֹלָה בִּבְחִינַת וּמַדְרֵגַת הַקְּדוּשָּׁה, דְּהַיְינוּ, כְּשֶׁהַטּוֹב הַמְעוֹרָב בָּהּ נִתְבָּרֵר מֵהָרָע וְגוֹבֵר וְעוֹלֶה וְנִכְלָל בִּקְדוּשָּׁה.
כְּגוֹן דֶּרֶךְ מָשָׁל: הָאוֹכֵל בִּשְׂרָא שְׁמֵינָא דְּתוֹרָא וְשׁוֹתֶה יַיִן מְבוּשָּׂם לְהַרְחִיב דַּעְתּוֹ לַה׳ וּלְתוֹרָתוֹ, כִּדְאָמַר רָבָא: ״חַמְרָא וְרֵיחָא כוּ׳״, אוֹ בִּשְׁבִיל כְּדֵי לְקַיֵּים מִצְוַת עֹנֶג שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב, אֲזַי, נִתְבָּרֵר חַיּוּת הַבָּשָׂר וְהַיַּיִן שֶׁהָיָה נִשְׁפָּע מִקְּלִיפַּת נוֹגַהּ, וְעוֹלֶה לַה׳ כְּעוֹלָה וּכְקָרְבָּן.
וְכֵן הָאוֹמֵר מִילְּתָא דִבְדִיחוּתָא לְפַקֵּחַ דַּעְתּוֹ וּלְשַׂמֵּחַ לִבּוֹ לַה׳ וּלְתוֹרָתוֹ וַעֲבוֹדָתוֹ, שֶׁצְּרִיכִים לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה, וּכְמוֹ שֶׁעָשָׂה רָבָא לְתַלְמִידָיו שֶׁאָמַר לִפְנֵיהֶם מִילְּתָא דִבְדִיחוּתָא תְּחִלָּה וּבָדְחֵי רַבָּנָן.
אַךְ מִי שֶׁהוּא בְּזוֹלְלֵי בָּשָׂר וְסוֹבְאֵי יַיִן, לְמַלֹּאת תַּאֲוַת גּוּפוֹ וְנַפְשׁוֹ הַבַּהֲמִית, שֶׁהוּא בְּחִינַת יְסוֹד הַמַּיִם מֵאַרְבַּע יְסוֹדוֹת הָרָעִים שֶׁבָּהּ שֶׁמִּמֶּנּוּ מִדַּת הַתַּאֲוָה, הִנֵּה עַל יְדֵי זֶה יוֹרֵד חַיּוּת הַבָּשָׂר וְהַיַּיִן שֶׁבְּקִרְבּוֹ, וְנִכְלָל לְפִי שָׁעָה בְּרַע גָּמוּר שֶׁבְּשָׁלֹשׁ קְלִיפּוֹת הַטְּמֵאוֹת, וְגוּפוֹ נַעֲשֶׂה לָהֶן לְבוּשׁ וּמֶרְכָּבָה לְפִי שָׁעָה. עַד אֲשֶׁר יָשׁוּב הָאָדָם וְיַחֲזוֹר לַעֲבוֹדַת ה׳ וּלְתוֹרָתוֹ, כִּי לְפִי שֶׁהָיָה בְּשַׂר הֶיתֵּר וְיַיִן כָּשֵׁר, לְכָךְ יְכוֹלִים לַחֲזוֹר וְלַעֲלוֹת עִמּוֹ בְּשׁוּבוֹ לַעֲבוֹדַת ה׳, שֶׁזֶּהוּ לְשׁוֹן ״הֶיתֵּר״ וּ״מוּתָּר״, כְּלוֹמַר שֶׁאֵינוֹ קָשׁוּר וְאָסוּר בִּידֵי הַחִיצוֹנִים שֶׁלֹּא יוּכַל לַחֲזוֹר וְלַעֲלוֹת לַה׳.
רַק שֶׁהָרְשִׁימוּ מִמֶּנּוּ נִשְׁאָר בַּגּוּף, וְעַל כֵּן צָרִיךְ הַגּוּף לְחִיבּוּט הַקֶּבֶר, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן.
וְכֵן הַחַיּוּת שֶׁבְּטִפּוֹת זֶרַע שֶׁיָּצְאוּ מִמֶּנּוּ בְּתַאֲוָה בַּהֲמִית, שֶׁלֹּא קִדֵּשׁ עַצְמוֹ בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ עִם אִשְׁתּוֹ טְהוֹרָה.
מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּמַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת וּבִיאוֹת אֲסוּרוֹת, שֶׁהֵן מִשָּׁלשׁ קְּלִיפּוֹת הַטְּמֵאוֹת לְגַמְרֵי – הֵם אֲסוּרִים וּקְשׁוּרִים בִּידֵי הַחִיצוֹנִים לְעוֹלָם, וְאֵין עוֹלִים מִשָּׁם עַד כִּי יָבֹא יוֹמָם וִיבוּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וְאֶת רוּחַ הַטּוּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ״; אוֹ, עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה גְּדוֹלָה כָּל כָּךְ שֶׁזְּדוֹנוֹת נַעֲשׂוּ לוֹ כִּזְכֻיּוֹת מַמָּשׁ, שֶׁהִיא תְּשׁוּבָה מֵאַהֲבָה מֵעוּמְקָא דְלִבָּא בְּאַהֲבָה רַבָּה וַחֲשִׁיקָה וְנֶפֶשׁ שׁוֹקֵקָה לְדָבְקָה בּוֹ יִתְבָּרֵךְ, וְצָמְאָה נַפְשׁוֹ לַה׳ כְּאֶרֶץ עֲיֵפָה וְצִיָּה, לִהְיוֹת כִּי עַד הֵנָּה הָיְתָה נַפְשׁוֹ בְּאֶרֶץ צִיָּה וְצַלְמָוֶת, הִיא הַסִּטְרָא אָחֳרָא, וּרְחוֹקָה מֵאוֹר פְּנֵי ה׳ בְּתַכְלִית, וְלָזֹאת צָמְאָה נַפְשׁוֹ בְּיֶתֶר עֹז מִצִּמְאוֹן נַפְשׁוֹת הַצַּדִּיקִים, כְּמַאֲמָרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: ״בְּמָקוֹם שֶׁבַּעֲלֵי תְשׁוּבָה עוֹמְדִים כוּ׳״.
וְעַל תְּשׁוּבָה מֵאַהֲבָה רַבָּה זוֹ אָמְרוּ שֶׁ״זְּדוֹנוֹת נַעֲשׂוּ לוֹ כִּזְכֻיּוֹת״, הוֹאִיל וְעַל יְדֵי זֶה בָּא לְאַהֲבָה רַבָּה זוֹ.
אֲבָל תְּשׁוּבָה שֶׁלֹּא מֵאַהֲבָה זוֹ, אַף שֶׁהִיא תְּשׁוּבָה נְכוֹנָה, וַה׳ יִסְלַח לוֹ, מִכָּל מָקוֹם לֹא נַעֲשׂוּ לוֹ כִּזְכֻיּוֹת, וְאֵין עוֹלִים מֵהַקְּלִיפָּה לְגַמְרֵי עַד עֵת קֵץ, שֶׁיְּבוּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח.
אַךְ הַחַיּוּת שֶׁבְּטִפּוֹת זֶרַע שֶׁיָּצְאוּ מִמֶּנּוּ לְבַטָּלָה, אַף שֶׁיָּרְדָה וְנִכְלְלָה בְּשָׁלשׁ קְלִיפּוֹת הַטְּמֵאוֹת – הֲרֵי זוֹ עוֹלָה מִשָּׁם בִּתְשׁוּבָה נְכוֹנָה, וּבְכַוָּונָה עֲצוּמָה בִּקְרִיאַת־שְׁמַע־שֶׁעַל־הַמִּטָּה, כַּנּוֹדָע מֵהָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, וּמְרוּמָּז בַּגְּמָרָא: ״כָּל הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע עַל מִטָּתוֹ כְּאִלּוּ אוֹחֵז חֶרֶב שֶׁל שְׁתֵּי פִיּוֹת כוּ׳״, לַהֲרוֹג גּוּפוֹת הַחִיצוֹנִים שֶׁנַּעֲשׂוּ לְבוּשׁ לַחַיּוּת שֶׁבַּטִּפּוֹת, וְעוֹלָה הַחַיּוּת מֵהֶם, כַּיָּדוּעַ לְיוֹדְעֵי חֵן.
וְלָכֵן לֹא הוּזְכַּר עֲוֹן זֶרַע לְבַטָּלָה בַּתּוֹרָה בִּכְלַל בִּיאוֹת אֲסוּרוֹת, אַף שֶׁחָמוּר מֵהֶן, וְגָדוֹל עֲוֹנוֹ בִּבְחִינַת הַגַּדְלוּת וְרִבּוּי הַטּוּמְאָה וְהַקְּלִיפּוֹת שֶׁמּוֹלִיד וּמַרְבֶּה בִּמְאֹד מְאֹד בְּהוֹצָאַת זֶרַע לְבַטָּלָה, יוֹתֵר מִבִּיאוֹת אֲסוּרוֹת. רַק, שֶׁבְּבִיאוֹת אֲסוּרוֹת מוֹסִיף כֹּחַ וְחַיּוּת בִּקְלִיפָּה טְמֵאָה בְּיוֹתֵר, עַד שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַעֲלוֹת מִשָּׁם הַחַיּוּת בִּתְשׁוּבָה,
הגהה
מִפְּנֵי שֶׁנִּקְלְטָה בִּיסוֹד דְּנוּקְבָא דִקְלִיפָּה הַמְקַבֶּלֶת וְקוֹלֶטֶת הַחַיּוּת מֵהַקְּדוּשָּׁה, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּזֶרַע לְבַטָּלָה, שֶׁאֵין שָׁם בְּחִינַת נוּקְבָא דִקְלִיפָּה, רַק שֶׁכֹּחוֹתֶיהָ וְחַיְילוֹתֶיהָ מַלְבִּישִׁים לַחַיּוּת שֶׁבַּטִּפּוֹת, כַּיָּדוּﬠַ לְיוֹדְﬠֵי חֵן:
אֶלָּא אִם כֵּן יַעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה מֵאַהֲבָה רַבָּה כָּל כָּךְ, עַד שֶׁזְּדוֹנוֹת נַעֲשׂוּ לוֹ כִּזְכֻיּוֹת.
וּבָזֶה יוּבַן מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״אֵיזֶהוּ מְעֻוָּות שֶׁלֹּא יוּכַל לִתְקוֹן – זֶה שֶׁבָּא עַל הָעֶרְוָה וְהוֹלִיד מַמְזֵר״, שֶׁאָז, גַּם אִם יַעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה גְּדוֹלָה כָּל כָּךְ, אִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהַעֲלוֹת הַחַיּוּת לִקְדוּשָּׁה, מֵאַחַר שֶׁכְּבָר יָרְדָה לָעוֹלָם הַזֶּה וְנִתְלַבְּשָׁה בְּגוּף בָּשָׂר וָדָם:
משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות י״א - הטקסט מספריא
המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות בית דוד ליושנה לממשלה הראשונה ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם מקריבין קרבנות ועושין שמטין ויובלות ככל מצותה האמורה בתורה וכל מי שאינו מאמין בו או מי שאינו מחכה לביאתו לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר אלא בתורה ובמשה רבינו שהרי התורה העידה עליו שנאמר ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך וגו' אם יהיה נדחך בקצה השמים וגו' והביאך ה'. ואלו הדברים המפורשים בתורה הם כוללים כל הדברים שנאמרו על ידי כל הנביאים. אף בפרשת בלעם נאמר ושם נבא בשני המשיחים במשיח הראשון שהוא דוד שהושיע את ישראל מיד צריהם ובמשיח האחרון שעומד מבניו שמושיע את ישראל מיד בני עשיו. ושם הוא אומר אראנו ולא עתה זה דוד אשורנו ולא קרוב זה מלך המשיח דרך כוכב מיעקב זה דוד וקם שבט מישראל זה מלך המשיח ומחץ פאתי מואב זה דוד וכן הוא אומר ויך את מואב וימדדם בחבל וקרקר כל בני שת זה המלך המשיח שנאמר בו ומשלו מים עד ים והיה אדום ירשה זה דוד שנאמר ותהי אדום לדוד לעבדים וגו' והיה ירשה וגו' זה המלך המשיח שנאמר ועלו מושיעים בהר ציון וגו'.
אף בערי מקלט הוא אומר אם ירחיב ה' אלהיך את גבולך ויספת לך עוד שלש ערים וגו' ומעולם לא היה דבר זה ולא צוה הקדוש ברוך הוא לתוהו אבל בדברי הנביאים אין הדבר צריך ראייה שכל הספרים מלאים בדבר זה.
ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו אין הדבר כך שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח עד שנהרג בעונות כיון שנהרג נודע להם שאינו ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת ועיקר הדברים ככה הן שהתורה הזאת חוקיה ומשפטיה לעולם ולעולמי עולמים ואין מוסיפין עליהן ולא גורעין מהן.
ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצות כדויד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה ויילחם מלחמות ה' הרי זה בחזקת שהוא משיח אם עשה והצליח וניצח כל האומות שסביביו ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל הרי זה משיח בודאי
ואם לא הצליח עד כה, או נהרג--בידוע שאינו זה שהבטיחה עליו תורה, והרי הוא ככל מלכי בית דויד השלמים הכשרים שמתו. ולא העמידו הקדוש ברוך הוא אלא לנסות בו רבים, שנאמר "ומן המשכילים ייכשלו, לצרוף בהן ולברר וללבן--עד עת קץ: כי עוד, למועד"
אף ישוע הנוצרי שדימה שיהיה משיח, ונהרג בבית דין--כבר נתנבא בו דנייאל, שנאמר "ובני פריצי עמך, יינשאו להעמיד חזון--ונכשלו" (דניאל יא,יד). וכי יש מכשול גדול מזה: שכל הנביאים דיברו שהמשיח גואל ישראל ומושיעם, ומקבץ נדחיהם ומחזק מצוותן; וזה גרם לאבד ישראל בחרב, ולפזר שאריתם ולהשפילם, ולהחליף התורה, ולהטעות רוב העולם לעבוד אלוה מבלעדי ה'.
אבל מחשבות בורא עולם--אין כוח באדם להשיגם, כי לא דרכינו דרכיו ולא מחשבותינו מחשבותיו. וכל הדברים האלו של ישוע הנוצרי, ושל זה הישמעאלי שעמד אחריו--אינן אלא ליישר דרך למלך המשיח, ולתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד: שנאמר "כי אז אהפוך אל עמים, שפה ברורה, לקרוא כולם בשם ה', ולעובדו שכם אחד" (ראה צפניה ג,ט).
כיצד: כבר נתמלא העולם כולו מדברי המשיח, ומדברי התורה ומדברי המצוות, ופשטו דברים אלו באיים רחוקים, ובעמים רבים ערלי לב; והם נושאים ונותנים בדברים אלו, ובמצוות התורה--אלו אומרים מצוות אלו אמת היו, וכבר בטלו בזמן הזה, ולא היו נוהגות לדורות. ואלו אומרים דברים נסתרות יש בהם, ואינן כפשוטן, וכבר בא משיח, וגילה נסתריהם.
וכשיעמוד המלך המשיח באמת, ויצליח וירום ויינשא--מיד הם כולן חוזרין ויודעים ששקר נחלו אבותיהם, ושנביאיהם ואבותיהם הטעום.
פסחים ק״ח ב - הטקסט מספריא
שֶׁאַף הֵן הָיוּ בְּאוֹתוֹ הַנֵּס.
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: אַרְבָּעָה כּוֹסוֹת הַלָּלוּ צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא בָּהֶן כְּדֵי מְזִיגַת כּוֹס יָפֶה. שְׁתָאָן חַי — יָצָא. שְׁתָאָן בְּבַת אַחַת — יָצָא. הִשְׁקָה מֵהֶן לְבָנָיו וְלִבְנֵי בֵיתוֹ — יָצָא.
שְׁתָאָן חַי יָצָא, אָמַר רָבָא: יְדֵי יַיִן — יָצָא, יְדֵי חֵירוּת — לֹא יָצָא.
שְׁתָאָן בְּבַת אַחַת, רַב אָמַר: יְדֵי יַיִן — יָצָא, יְדֵי אַרְבָּעָה כּוֹסוֹת — לֹא יָצָא. הִשְׁקָה מֵהֶן לְבָנָיו וְלִבְנֵי בֵיתוֹ — יָצָא, אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: וְהוּא דְּאִשְׁתִּי רוּבָּא דְכָסָא.
מֵיתִיבִי: אַרְבָּעָה כּוֹסוֹת הַלָּלוּ צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא בָּהֶן כְּדֵי רְבִיעִית, אֶחָד חַי וְאֶחָד מָזוּג, אֶחָד חָדָשׁ וְאֶחָד יָשָׁן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא בּוֹ טַעַם וּמַרְאֵה יַיִן. קָתָנֵי מִיהַת כְּדֵי רְבִיעִית, וְאַתְּ אָמְרַתְּ כּוֹס יָפֶה!
אָמְרִי: אִידֵּי וְאִידֵּי חַד שִׁיעוּרָא הוּא, מַאי ״כְּדֵי מְזִיגַת כּוֹס יָפֶה״ דְּקָאָמַר — לְכׇל חַד וְחַד, דְּהָוֵי לְהוּ כּוּלְּהוּ רְבִיעִית.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא בּוֹ טַעַם וּמַרְאֶה. אָמַר רָבָא: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה, דִּכְתִיב: ״אַל תֵּרֶא יַיִן כִּי יִתְאַדָּם״.
תָּנוּ רַבָּנַן: הַכֹּל חַיָּיבִין בְּאַרְבָּעָה כּוֹסוֹת הַלָּלוּ, אֶחָד אֲנָשִׁים, וְאֶחָד נָשִׁים, וְאֶחָד תִּינוֹקוֹת. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: וְכִי מָה תּוֹעֶלֶת יֵשׁ לְתִינוֹקוֹת בְּיַיִן? אֶלָּא מְחַלְּקִין לָהֶן
As they too were included in that miracle of the Exodus, they are therefore obligated to participate in the celebration.
Rav Yehuda said that Shmuel said: These four cups must contain enough undiluted wine to allow for diluting a significant cup. In talmudic times, people would not drink pure wine. They would dilute it with water, generally adding three times as much water as wine. If one drank them undiluted, he has fulfilled his obligation. If one drank them all at once, i.e., he poured all four cups of wine into one large cup and drank it, he has fulfilled the obligation. If one gave his sons or the members of his household to drink from them, he has nevertheless fulfilled the obligation.
The Gemara now addresses each of these rulings of Shmuel in turn. Shmuel said that if one drank them undiluted he has fulfilled his obligation. Rava said: He has fulfilled the obligation to drink the four cups of wine, but he has not fulfilled the obligation to drink in a way that expresses freedom, which is the preferable way to fulfill the mitzva, as aristocrats do not drink undiluted wine.
If one drank the four cups all at once, Rav said that he has fulfilled the obligation to drink wine as an expression of rejoicing on the Festival, but he has not fulfilled the obligation to drink four cups, which requires four distinct cups, each drunk separately. Shmuel also stated that if one gave his sons or the members of his household to drink from them, he has nevertheless fulfilled his obligation. Rav Naḥman bar Yitzḥak said: And this is the case only if he himself drank the majority of the cup.
The Gemara raises an objection to the above rulings from a baraita: These four cups must contain one quarter-log, whether the wine is undiluted or diluted, whether it is new or aged. Rabbi Yehuda says: It must have the taste and appearance of wine. In any event, this baraita is teaching that each cup must contain at least the amount of one quarter-log, and yet you said that each must contain enough for diluting a significant cup.
They say in response that this and that are one and the same measure. The Gemara explains: What is the meaning of the expression: Enough for diluting a significant cup, which Shmuel said? He meant that there must be enough undiluted wine for each and every one of the cups, i.e., one quarter-log of diluted wine. This amounts to one quarter-log of undiluted wine for all of them combined. A significant cup contains one quarter-log. This quarter-log is comprised of one quarter undiluted wine and three quarters water. Therefore, each cup must contain at least one quarter of one quarter-log of undiluted wine, so that one consumes a full quarter-log of liquid from each cup.
The baraita stated that Rabbi Yehuda says the cup from which one drinks must have the taste and appearance of wine. Rava said: What is the reason for the opinion of Rabbi Yehuda? As it is written: “Look not upon wine when it is red” (Proverbs 23:31). This verse proves that the appearance of wine and not only its taste is important.
The Sages taught in a baraita: All are obligated in these four cups, including men, women, and children. Rabbi Yehuda said: What benefit do children receive from wine? They do not enjoy it. Rather, one distributes to them
רש"י על במדבר י״ח:ח׳ - הטקסט מספריא
ואני הנה נתתי לך. בְּשִׂמְחָה, לְשׁוֹן שִׂמְחָה הוּא זֶה, כְּמוֹ "הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ" (שמות ד'); מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁנָּתַן שָׂדֶה לְאוֹהֲבוֹ, וְלֹא כָתַב וְלֹא חָתַם וְלֹא הֶעֱלָה בְעַרְכָּאִין, בָּא אֶחָד וְעִרְעֵר עַל הַשָּׂדֶה, אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ כָּל מִי שֶׁיִּרְצֶה יָבֹא וִיעַרְעֵר לְנֶגְדְּךָ, הֲרֵינִי כוֹתֵב וְחוֹתֵם לְךָ וּמַעֲלֶה בְעַרְכָּאִין, אַף כָּאן, לְפִי שֶׁבָּא קֹרַח וְעִרְעֵר כְּנֶגֶד אַהֲרֹן עַל הַכְּהֻנָּה, בָּא הַכָּתוּב וְנָתַן לוֹ כ"ד מַתְּנוֹת כְּהֻנָּה בִּבְרִית מֶלַח עוֹלָם, וְלְכָךְ נִסְמְכָה פָרָשָׁה זוֹ לְכָאן (ספרי):
משמרת תרומתי. שֶׁאַתָּה צָרִיךְ לְשָׁמְרָן בְּטָהֳרָה:
למשחה. לִגְדֻלָּה (שם):
ואני הנה נתתי לך AND I, BEHOLD, I HAVE ALSO GIVEN THEE [THE CHARGE OF MINE HEAVE OFFERING] with pleasure. This is suggested by the word “Behold”, for this is an expression used when something is done with pleasure, just as in, (Exodus 4:14) “Behold, he goeth forth to meet thee and when he will see thee he will rejoice in his heart!” A parable! This may be compared to a king who presented a field to his friend, but he did not write or seal a deed of gift nor did he record it in the court. When a man came and laid claim to the field, the king said to him, “It seems that anyone who wishes to do so may come and claim against you; behold, I will write and seal a deed of gift to you, and record it in the court! So here, too, because Korah came and made a claim against Aaron to the Priesthood, Scripture (God) came and gave him the twenty-four “gifts” of the priesthood as an everlasting covenant of salt (i.e. an enduring covenant). For this reason is this section recording the gifts of the priests placed here after that which narrates Korah’s rebellion (Sifrei Bamidbar 117:1).
משמרת תרומתי [I HAVE GIVEN UNTO YOU] THE KEEPING OF MY HEAVE OFFERINGS — This means that you have to keep them in a state of purity (to guard them against uncleanness).
למשחה means as a distinction (cf. Onkelos; Sifrei Bamidbar 117:2; Zevachim 91a).
משנה תורה, הלכות מגילה וחנוכה ג׳:ג׳ - הטקסט מספריא
ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת ימים האלו שתחלתן כ"ה בכסליו ימי שמחה והלל ומדליקין בהן הנרות בערב על פתחי הבתים בכל לילה ולילה משמונת הלילות להראות ולגלות הנס. וימים אלו הן הנקראין חנוכה והן אסורין בהספד ותענית כימי הפורים. והדלקת הנרות בהן מצוה מדברי סופרים כקריאת המגילה.
מנחות כ׳ ב - הטקסט מספריא
אַדְּרַבָּה: דָּם הֲוָה לֵיהּ לְרַבּוֹיֵי, שֶׁכֵּן מַתִּיר כְּמוֹתָהּ, נִפְסָל בִּשְׁקִיעַת הַחַמָּה כְּמוֹתָהּ! הָנָךְ נְפִישָׁן.
אָמַר מָר: שׁוֹמֵעַ אֲנִי אֲפִילּוּ עֵצִים וָדָם שֶׁנִּקְרְאוּ קׇרְבָּן. מַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּאָמַר עֵצִים אִיקְּרוֹ קׇרְבָּן? רַבִּי! לְרַבִּי מִבַּעְיָא בָּעוּ מֶלַח!
דְּתַנְיָא: ״קׇרְבַּן מִנְחָה״ – מְלַמֵּד שֶׁמִּתְנַדְּבִין עֵצִים, וְכַמָּה? שְׁנֵי גְּזִרִין, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וְהַגּוֹרָלוֹת הִפַּלְנוּ עַל קֻרְבַּן הָעֵצִים״, רַבִּי אָמַר: עֵצִים קׇרְבַּן מִנְחָה הֵן, וּטְעוּנִין מֶלַח, וּטְעוּנִין הַגָּשָׁה.
וְאָמַר רָבָא: לְדִבְרֵי רַבִּי, עֵצִים טְעוּנִין קְמִיצָה. וְאָמַר רַב פָּפָּא: לְדִבְרֵי רַבִּי, עֵצִים צְרִיכִין עֵצִים.
סְמִי מִיכָּן עֵצִים, וְאֶלָּא קְרָא לְמַעוֹטֵי מַאי? אִי לְמַעוֹטֵי דָּם – מֵ״עַל מִנְחָתֶךָ״ נָפְקָא!
The Gemara rejects this proof: On the contrary, blood should be included in the requirement to have salt applied, since it renders the offering permitted to be sacrificed and eaten, as is so with regard to the handful, which renders the remainder of the meal offering permitted to be eaten. In addition, blood becomes invalid at sunset and can no longer be sprinkled on the altar, as is the halakha with regard to the handful of a meal offering, whereas the limbs of the burnt offering may be sacrificed at any point during the night. The Gemara responds: These characteristics shared by the meal offering and the limbs of the burnt offering are more than those shared by the blood and the meal offering.
§ The Gemara continues discussing the baraita: The Master said above: Had the verse stated only: And every offering you shall season with salt, I would derive that this applies to even the wood and the blood, which are also termed: An offering. Therefore, the verse states “and every meal offering of yours” (Leviticus 2:13), to teach that just as the meal offering is unique in that other items come as a requirement for it, so too, anything that is unique in that other items come as a requirement for it requires the application of salt. Therefore, the wood and the blood do not require salting, as in their case no other item is needed. The Gemara asks: Whom did you hear who says that the wood is termed an offering? It is Rabbi Yehuda HaNasi. But according to Rabbi Yehuda HaNasi, doesn’t the wood in fact require salting?
This is as it is taught in a baraita: The verse states: “And when one brings a meal offering [korban minḥa]” (Leviticus 2:1). The superfluous word korban teaches that one can voluntarily give wood as an offering for the altar. And how much wood must one bring if he does not specify an amount? Two logs. And the support for the fact that wood can be brought as a voluntary offering is from a verse, as the verse states: “And we cast lots for the wood offering” (Nehemiah 10:35). Rabbi Yehuda HaNasi says: This voluntary donation of wood is an offering like a meal offering, and therefore it requires salt and requires bringing to the corner of the altar, like a meal offering.
And Rava says: According to the statement of Rabbi Yehuda HaNasi, wood donated in this manner requires the removal of a handful, just as in the case of a meal offering, a portion of the wood must be removed and sacrificed separately. And Rav Pappa says that according to the statement of Rabbi Yehuda HaNasi, since it is an offering for the altar, the wood that is brought as an offering needs to be placed on other wood to burn, like any other offering that is burned on wood on the altar. Apparently, this means that Rabbi Yehuda HaNasi, who holds that the wood is termed an offering, also holds that it requires the application of salt, in contrast to the ruling in the baraita.
The Gemara responds: Remove wood from the baraita here, as it is not excluded by the term “and every meal offering of yours.” The Gemara asks: But then, the phrase in the verse “and every meal offering of yours” is to exclude what? If it serves to exclude blood, this is derived from the continuation of the verse, which states: “From your meal offering,” as explained in the continuation of the baraita.
משנה תורה, הלכות תשובה א׳ - הטקסט מספריא
כל מצות שבתורה, בין עשה בין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני האל ברוך הוא, שנאמר: "איש או אשה כי יעשו וגו' והתודו את חטאתם אשר עשו" (במדבר ה, ו-ז), זה וידוי דברים. וידוי זה מצות עשה.כיצד מתודין? אומר: 'אנא השם, חטאתי, עויתי, פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך, והרי נחמתי ובושתי במעשי, ולעולם איני חוזר לדבר זה'. וזהו עיקרו של וידוי. וכל המרבה להתודות ומאריך בענין זה, הרי זה משובח.וכן בעלי חטאות ואשמות, בעת שמביאין קרבנותיהן על שגגתן או על זדונן, אין מתכפר להן בקרבנם עד שיעשו תשובה ויתודו וידוי דברים, שנאמר: "והתודה אשר חטא עליה" (ויקרא ה, ה).וכן כל מחוייבי מיתות בית דין ומחוייבי מלקות, אין מתכפר להן במיתתן או בלקייתן עד שיעשו תשובה ויתודו.וכן החובל בחבירו והמזיק ממונו, אף על פי ששילם לו מה שהוא חייב לו, אינו מתכפר עד שיתודה וישוב מלעשות כזה לעולם, שנאמר: "מכל חטאות האדם" (במדבר ה, ו).
שעיר המשתלח, לפי שהוא כפרה על כל ישראל, כהן גדול מתודה עליו על לשון כל ישראל, שנאמר: "והתודה עליו את כל עונות בני ישראל" (ויקרא טז, כא).שעיר המשתלח מכפר על כל עבירות שבתורה, הקלות והחמורות, בין שעבר בזדון, בין שעבר בשגגה, בין שהודע לו, בין שלא הודע לו, הכל מתכפר בשעיר המשתלח.והוא שעשה תשובה. אבל אם לא עשה תשובה, אין השעיר מכפר לו אלא על הקלות.ומה הן הקלות ומה הן החמורות? החמורות הן שחייבין עליהם מיתת בית דין או כרת, ושבועת שוא ושקר, אף על פי שאין בהן כרת, הרי הן מן החמורות. ושאר מצות לא תעשה ומצות עשה שאין בהן כרת הם הקלות.
בזמן הזה שאין בית המקדש קיים, ואין לנו מזבח כפרה, אין שם אלא תשובה.התשובה מכפרת על כל העבירות. אפילו רשע כל ימיו, ועשה תשובה באחרונה, אין מזכירין לו שום דבר מרשעו, שנאמר: "ורשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו" (יחזקאל לג, יב)ועצמו של יום הכפורים מכפר לשבים, שנאמר: "כי ביום הזה יכפר עליכם" (ויקרא טז, ל).
אע"פ שהתשובה מכפרת על הכל, ועצמו של יוה"כ מכפר, יש עבירות שהן מתכפרים לשעתן, ויש עבירות שאין מתכפרים אלא לאחר זמן. כיצד?* עבר אדם על מצות עשה שאין בה כרת ועשה תשובה, אינו זז משם עד שמוחלין לו. ובאלו נאמר: "שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם" (ירמיהו ג, כב).* עבר על מצות לא תעשה שאין בה כרת ולא מיתת בית דין ועשה תשובה, תשובה תולה ויום הכפורים מכפר. ובאלו נאמר: "כי ביום הזה יכפר עליכם" (ויקרא טז, ל).* עבר על כריתות ומיתות בית דין ועשה תשובה, תשובה ויוה"כ תולין, ויסורין הבאין עליו גומרין לו הכפרה. ולעולם אין מתכפר לו כפרה גמורה עד שיבואו עליו יסורין. ובאלו נאמר: "ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם" (תהלים פט, לג).* במה דברים אמורים? בשלא חילל את השם בשעה שעבר. אבל המחלל את השם, אע"פ שעשה תשובה, והגיע יום הכפורים והוא עומד בתשובתו ובאו עליו יסורין, אינו מתכפר לו כפרה גמורה עד שימות. אלא תשובה, יוה"כ ויסורין - שלשתן תולין, ומיתה מכפרת, שנאמר: "ונגלה באזני ה' צבאות אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון" (ישעיהו כב, יד).
תניא, ליקוטי אמרים י״ז - הטקסט מספריא
וּבָזֶה יוּבַן מַה שֶּׁכָּתוּב: ״כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂוֹתוֹ״.
דְּלִכְאוֹרָה, הוּא – ״בִּלְבָבְךָ״ – נֶגֶד הַחוּשׁ שֶׁלָּנוּ [וְהַתּוֹרָה הִיא נִצְחִית], שֶׁאֵין קָרוֹב מְאֹד הַדָּבָר לְהַפֵּךְ לִבּוֹ מִתַּאֲווֹת עוֹלָם הַזֶּה לְאַהֲבַת ה׳ בֶּאֱמֶת, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּגְּמָרָא: ״אָטוּ יִרְאָה מִילְּתָא זוּטַרְתִּי הִיא״? וְכָל שֶׁכֵּן אַהֲבָה. וְגַם אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה דְּ״צַדִּיקִים – דַּוְקָא – לִבָּם בִּרְשׁוּתָם״.
אֶלָּא, דְּ״לַעֲשׂוֹתוֹ״ – רוֹצֶה לוֹמַר, הָאַהֲבָה הַמְּבִיאָה לִידֵי עֲשִׂיַּית הַמִּצְוֹת בִּלְבָד, שֶׁהִיא ״רְעוּתָא דְלִבָּא״ שֶׁבְּתַעֲלוּמוֹת לֵב, גַּם כִּי אֵינָהּ בְּהִתְגַּלּוּת לִבּוֹ כְּרִשְׁפֵּי אֵשׁ, וְדָבָר זֶה ״קָרוֹב מְאֹד״ וְנָקֵל לְכָל אָדָם אֲשֶׁר יֵשׁ לוֹ מוֹחַ בְּקָדְקֳדוֹ, כִּי מוֹחוֹ בִּרְשׁוּתוֹ וְיָכוֹל לְהִתְבּוֹנֵן בּוֹ כְּכָל אֲשֶׁר יַחְפּוֹץ, וּכְשֶׁיִּתְבּוֹנֵן בּוֹ בִּגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, מִמֵּילָא יוֹלִיד, בְּמוֹחוֹ עַל כָּל פָּנִים – הָאַהֲבָה לַה׳ לְדָבְקָה בוֹ בְּקִיּוּם מִצְוֹתָיו וְתוֹרָתוֹ.
וְ״זֶה כָּל הָאָדָם״, כִּי – ״הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם״ כְּתִיב, שֶׁ״הַיּוֹם״ הוּא עוֹלַם הַמַּעֲשֶׂה דַּוְקָא ״וּלְמָחָר כוּ׳״, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר.
וְהַמּוֹחַ – שַׁלִּיט בְּטִבְעוֹ וְתוֹלַדְתּוֹ עַל חָלָל הַשְּׂמָאלִי שֶׁבַּלֵּב, וְעַל פִּיו, וְעַל כָּל הָאֵבָרִים שֶׁהֵם כְּלֵי הַמַּעֲשֶׂה. אִם לֹא מִי שֶׁהוּא רָשָׁע בֶּאֱמֶת, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה שֶׁ״הָרְשָׁעִים הֵם בִּרְשׁוּת לִבָּם״, וְאֵין לִבָּם בִּרְשׁוּתָם כְּלָל, וְזֶה עוֹנֶשׁ עַל גּוֹדֶל וְעוֹצֶם עֲוֹנָם. וְלֹא דִבְּרָה תוֹרָה בְּמֵתִים אֵלּוּ, שֶׁבְּחַיֵּיהֶם קְרוּיִם מֵתִים.
כִּי בֶּאֱמֶת, אִי אֶפְשָׁר לָרְשָׁעִים לְהַתְחִיל לַעֲבוֹד ה׳ בְּלִי שֶׁיַּעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה עַל הֶעָבָר תְּחִלָּה – לְשַׁבֵּר הַקְּלִיפּוֹת שֶׁהֵם מָסָךְ מַבְדִּיל וּמְחִיצָה שֶׁל בַּרְזֶל הַמַּפְסֶקֶת בֵּינָם לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, עַל יְדֵי שְׁבִירַת לִבּוֹ וּמְרִירַת נַפְשׁוֹ עַל חֲטָאָיו, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר עַל פָּסוּק: ״זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה, לֵב נִשְׁבָּר וְגוֹ׳״, שֶׁעַל יְדֵי לֵב נִשְׁבָּר – נִשְׁבָּרָה רוּחַ הַטּוּמְאָה דְסִטְרָא אָחֳרָא [עַיֵּין שָׁם פָּרָשַׁת פִּינְחָס דַּף ר״מ וּפָרָשַׁת וַיִּקְרָא דַּף ח׳ וְדַף ה׳ עַמּוּד א׳ וּבְפֵירוּשׁ הָרַב מֹשֶׁה זַכּוּת שָׁם].
וְהִיא בְּחִינַת תְּשׁוּבָה תַּתָּאָה, לְהַעֲלוֹת הֵ״א תַּתָּאָה, לַהֲקִימָהּ מִנְּפִילָתָהּ שֶׁנָפְלָה אֶל הַחִיצוֹנִים, שֶׁהוּא סוֹד גָּלוּת הַשְּׁכִינָה, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״גָּלוּ לֶאֱדוֹם – שְׁכִינָה עִמָּהֶם״, דְּהַיְינוּ, כְּשֶׁאָדָם עוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה אֱדוֹם מוֹרִיד וּמַמְשִׁיךְ לְשָׁם בְּחִינַת וְנִיצוֹץ אֱלֹהוּת הַמְחַיֶּה אֶת נֶפֶשׁ־רוּחַ־נְשָׁמָה שֶׁלּוֹ, הַמְלוּבָּשִׁים בּוֹ בַּנֶּפֶשׁ הַבַּהֲמִית מֵהַקְּלִיפָּה, שֶׁבְּלִבּוֹ שֶׁבֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי, הַמּוֹלֶכֶת בּוֹ בְּעוֹדוֹ רָשָׁע וּמוֹשֶׁלֶת בָּעִיר קְטַנָּה שֶׁלּוֹ, וְנֶפֶשׁ־רוּחַ־נְשָׁמָה כְּבוּשִׁים בַּגּוֹלָה אֶצְלָהּ.
וּכְשֶׁנִּשְׁבָּר לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ, וְנִשְׁבְּרָה רוּחַ הַטּוּמְאָה וְסִטְרָא אָחֳרָא, וְיִתְפָּרְדוּ כוּ׳ – הִיא קָמָה מִנְּפִילָתָהּ וְגַם נִצָּבָה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר:
תניא, אגרת התשובה י״א - הטקסט מספריא
וְאָמְנָם, לִהְיוֹת בְּלִבּוֹ הַהַכְנָעָה, הִיא בְּחִינַת תְּשׁוּבָה תַּתָּאָה כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, וְגַם הַשִּׂמְחָה בַּה׳, שְׁתֵּיהֶן בְּיַחַד – כְּבָר מִילְּתָא אֲמוּרָה בְּלִקּוּטֵי־אֲמָרִים סוֹף פֶּרֶק ל״ד, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ ״חֶדְוָה תְּקִיעָא בְּלִבַּאי מִסִּטְרָא דָא וְכוּ׳״. וּבְצֵירוּף עוֹד הָאֱמוּנָה וְהַבִּטָּחוֹן, לִהְיוֹת נָכוֹן לִבּוֹ בָּטוּחַ בַּה׳, כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא, וְחַנּוּן וְרַחוּם וְרַב לִסְלוֹחַ, תֵּיכֶף וּמִיָּד שֶׁמְּבַקֵּשׁ מְחִילָה וּסְלִיחָה מֵאִתּוֹ יִתְבָּרֵךְ (״כְּרוֹב רַחֲמֶיךָ מְחֵה פְשָׁעָי״ ״כַּבְּסֵנִי טַהֲרֵנִי״, וְכָל עֲווֹנוֹתַי מְחֵה״ וְכוּ׳), בְּלִי שׁוּם סָפֵק וּסְפֵק סְפֵיקָא בָּעוֹלָם.
וּכְמוֹ שֶׁאָנוּ מְבָרְכִין בְּכָל תְּפִלַּת י״ח תֵּיכֶף שֶׁמְּבַקְשִׁים ״סְלַח לָנוּ כוּ׳״ – ״בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ חַנּוּן הַמַּרְבֶּה לִסְלוֹחַ״, וַהֲרֵי ״סְפֵק בְּרָכוֹת לְהָקֵל״, מִשּׁוּם חֲשַׁשׁ בְּרָכָה לְבַטָּלָה? אֶלָּא, אֵין כָּאן שׁוּם סָפֵק כְּלָל, מֵאַחַר שֶׁבִּקַּשְׁנוּ ״סְלַח לָנוּ״ ״מְחָל לָנוּ״, וְאִילּוּ לֹא הָיִינוּ חוֹזְרִים וְחוֹטְאִים – הָיִינוּ נִגְאָלִין מִיָּד, כְּמוֹ שֶׁאָנוּ מְבָרְכִין: ״בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ גּוֹאֵל יִשְׂרָאֵל״.
וַהֲרֵי אֲפִילוּ בְּמִדַּת בָּשָׂר וָדָם כֵּן, שֶׁצָּרִיךְ הָאָדָם לִמְחוֹל תֵּיכֶף וּמִיָּד שֶׁמְּבַקְשִׁים מִמֶּנּוּ מְחִילָה, וְלֹא יְהֵא אַכְזָרִי מִלִּמְחוֹל, וַאֲפִילוּ בְּקוֹטֵעַ יַד חֲבֵירוֹ, כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא בְּסוֹף פֶּרֶק ח׳ דְּבָבָא קַמָּא:
וְאִם בִּיקֵּשׁ מִמֶּנּוּ ג׳ פְּעָמִים וְלֹא מָחַל לוֹ – שׁוּב אֵין צָרִיךְ לְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ, וְהַגִּבְעוֹנִים שֶׁבִּיקֵּשׁ דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו־הַשָּׁלוֹם מֵהֶם מְחִילָה בְּעַד שָׁאוּל שֶׁהֵמִית אֶת הַגִּבְעוֹנִים, וְלֹא רָצוּ לִמְחוֹל – גָּזַר דָּוִד עֲלֵיהֶם שֶׁלֹּא יָבֹאוּ בִּקְהַל ה׳, שֶׁהֵם רַחֲמָנִים וְכוּ׳, כִּדְאִיתָא בְּפֶרֶק ח׳ דִּיבָמוֹת.
וּבְמִדַּת הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה לְאֵין קֵץ.
וּמַה שֶּׁמְּשַׁבְּחִים וּמְבָרְכִים אֶת ה׳ ״חַנּוּן הַמַּרְבֶּה לִסְלוֹחַ״ – ״הַמַּרְבֶּה״ דַּיְיקָא, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֶזְרָא ״וְרַב לִסְלוֹחַ״, דְהַיְינוּ, שֶׁבְּמִדַּת בָּשָׂר וָדָם, אִם יֶחֱטָא אִישׁ לְאִישׁ וּבִיקֵּשׁ מִמֶּנּוּ מְחִילָה וּמָחַל לוֹ וְאַחַר כָּךְ חָזַר לְסוּרוֹ – קָשֶׁה מְאֹד שֶׁיִּמְחוֹל לוֹ שֵׁנִית, וּמִכָּל שֶׁכֵּן בִּשְׁלִישִׁית וּרְבִיעִית.
אֲבָל בְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא אֵין הֶפְרֵשׁ בֵּין פַּעַם אַחַת לְאֶלֶף פְּעָמִים, כִּי הַמְּחִילָה הִיא מִמִּדַּת הָרַחֲמִים, וּמִדּוֹתָיו הַקְּדוֹשׁוֹת אֵינָן בִּבְחִינַת גְּבוּל וְתַכְלִית, אֶלָּא בִּבְחִינַת אֵין־סוֹף, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב ״כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמָיו״, וּלְגַבֵּי בְּחִינַת אֵין־סוֹף אֵין הֶפְרֵשׁ כְּלָל בֵּין מִסְפָּר קָטָן לְגָדוֹל, דְּ״כוּלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא – מַמָּשׁ – חֲשִׁיב״, וּ״מַשְׁוֶה קָטָן וְגָדוֹל וְכוּ׳״.
וְלָכֵן ״מַעֲבִיר אַשְׁמוֹתֵינוּ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה״, וְכָל הַחֲטָאִים שֶׁמִּתְוַודִּים בְּ״עַל חֵטְא״ מִדֵּי שָׁנָה, אַף שֶׁחָזַר וְעָבַר עֲלֵיהֶם – חוֹזֵר וּמִתְוַדֶּה עֲלֵיהֶם בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים בְּשָׁנָה הַבָּאָה, וְכֵן לְעוֹלָם. וּ״בְכָל שָׁנָה וְשָׁנָה״ לָאו דַּוְקָא, אֶלָּא כְּמוֹ כֵן בְּכָל יוֹם וָיוֹם ג׳ פְּעָמִים מְבָרְכִים: ״בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ חַנּוּן הַמַּרְבֶּה לִסְלוֹחַ״.
וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״תְּפִלָּה כְּנֶגֶד תְּמִידִין תִּקְּנוּהָ״, וְתָמִיד שֶׁל שַׁחַר הָיָה מְכַפֵּר עַל עֲבֵירוֹת הַלַּיְלָה, וְתָמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּייִם עַל שֶׁל יוֹם, וְכֵן מִדֵּי יוֹם בְּיוֹם לְעוֹלָם: אֶלָּא שֶׁיּוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר עַל עֲבֵירוֹת חֲמוּרוֹת, וְהַתָּמִיד, שֶׁהוּא קָרְבַּן עוֹלָה, מְכַפֵּר עַל מִצְוֹת עֲשֵׂה בִּלְבַד, וְכֵן הַתְּפִלָּה בִּזְמַן הַזֶּה עִם הַתְּשׁוּבָה, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
וְאֵין זֶה ״אֶחֱטָא וְאָשׁוּב״, כִּי הַיְינוּ דַוְקָא שֶׁבִּשְׁעַת הַחֵטְא הָיָה יָכוֹל לִכְבּוֹשׁ יִצְרוֹ, אֶלָּא שֶׁסּוֹמֵךְ בְּלִבּוֹ עַל הַתְּשׁוּבָה, וְלָכֵן, הוֹאִיל וְהַתְּשׁוּבָה גּוֹרֶמֶת לוֹ לַחֲטוֹא – ״אֵין מַסְפִּיקִין וְכוּ׳״. וְאַף גַּם זֹאת ״אֵין מַסְפִּיקִין״ דַּיְיקָא, אֲבָל אִם דָּחַק וְנִתְחַזֵּק וְנִתְגַּבֵּר עַל יִצְרוֹ וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה – מְקַבְּלִין תְּשׁוּבָתוֹ.
אֲבָל אָנוּ שֶׁמְּבַקְשִׁים בְּכָל יוֹם: ״סְלַח לָנוּ״ – אָנוּ מַקְדִּימִין לְבַקֵּשׁ: ״וְהַחֲזִירֵנוּ בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵימָה לְפָנֶיךָ״, דְּהַיְינוּ שֶׁלֹּא נָשׁוּב עוֹד לְכִסְלָה, וְכֵן בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים מְבַקְשִׁים: ״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁלֹּא אֶחֱטָא עוֹד״ – מַסְפִּיקִין וּמַסְפִּיקִין, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״הַבָּא לִטַּהֵר מְסַיְּיעִין אוֹתוֹ״ – ״הַבָּא״ דַיְיקָא, מִיָּד שֶׁבָּא. וְאֵי לָזֹאת, גַּם הַסְּלִיחָה וְהַמְּחִילָה הִיא מִיָּד.
וּמַה שֶּׁכָּתוּב ״וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד״ – אֵין הַמְכֻוָּון לִהְיוֹת תָּמִיד עָצֵב נִבְזֶה חַס וְשָׁלוֹם, דְּהָא כְּתִיב בַּתְרֵיהּ: ״תַּשְׁמִיעֵנִי שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה וְגוֹ׳ וְרוּחַ נְדִיבָה תִסְמְכֵנִי וְגוֹ׳״, וּמִשּׁוּם שֶׁצָּרִיךְ לִהְיוֹת כָּל יָמָיו בִּתְשׁוּבָה עִילָּאָה, שֶׁהִיא בְּשִׂמְחָה רַבָּה כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. אֶלָּא ״נֶגְדִּי״ דַיְיקָא, כְּמוֹ: ״וְאַתָּה תִּתְיַצֵּב מִנֶּגֶד״, ״מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ״, וּפֵירֵשׁ רַשִׁ״י ״מֵרָחוֹק״. וְהַמְכֻוָּון, רַק לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ, וְלִהְיוֹת שְׁפַל רוּחַ בִּפְנֵי כָל הָאָדָם, כְּשֶׁיִּהְיֶה לְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינָיו שֶׁחָטָא נֶגֶד ה׳.
וְאַדְּרַבָּה, לְעִנְיַן הַשִּׂמְחָה יוֹעִיל זִכְרוֹן הַחֵטְא בְּיֶתֶר שְׂאֵת, בִּכְדֵי לְקַבֵּל בְּשִׂמְחָה כָּל הַמְּאוֹרָעוֹת הַמִּתְרַגְּשׁוֹת וּבָאוֹת, בֵּין מִן הַשָּׁמַיִם, בֵּין עַל־יְדֵי הַבְּרִיּוֹת, בְּדִיבּוּר אוֹ בְּמַעֲשֶׂה (וְזוֹ עֵצָה טוֹבָה לְהִנָּצֵל מִכַּעַס וְכָל מִינֵי קְפֵידָא וְכוּ׳). וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״הַנֶּעֱלָבִין וְאֵינָן עוֹלְבִין, שׁוֹמְעִין חֶרְפָּתָם וְאֵין מְשִׁיבִין, עוֹשִׂים מֵאַהֲבָה וּשְׂמֵחִים בְּיִסּוּרִים וְכוּ׳״, וְ״כָל הַמַּעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו – מַעֲבִירִים לוֹ עַל כָּל פְּשָׁעָיו״:
משנה אבות א׳:י״ז - הטקסט מספריא
שמעון בנו אומר כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה. וכל המרבה דברים מביא חטא:
הטקסט של רש"י על משלי ג ו אינו זמין בספריא.
שולחן ערוך, אורח חיים ר״נ - הטקסט מספריא
יַשְׁכִּים בַּבֹּקֶר בָּיוֹם הָשִּׁשִּׁי לְהָכִין צָרְכֵי שַׁבָּת, וַאֲפִלּוּ יֵשׁ לוֹ כַּמָּה עֲבָדִים לְשַׁמְּשׁוֹ יִשְׁתַּדֵּל לְהָכִין בְּעַצְמוֹ שׁוּם דָּבָר לְצָרְכֵי שַׁבָּת כְּדֵי לְכַבְּדוֹ, כִּי רַב חִסְדָּא הָיָה מְחַתֵּךְ הַיֶּרֶק דַּק דַּק; וְרָבָה וְרַב יוֹסֵף הָיוּ מְבַקְּעִין עֵצִים; וְרַ"ז הָיָה מַדְלִיק הָאֵשׁ; וְרַב נַחְמָן הָיָה מְתַקֵּן הַבַּיִת וּמַכְנִיס כֵּלִים הַצְּרִיכִים לְשַׁבָּת וּמְפַנֶּה כְּלֵי הַחֹל; וּמֵהֶם יִלְמַד כָּל אָדָם, וְלֹא יֹאמַר: לֹא אֶפְגֹם כְּבוֹדִי, כִּי זֶה הוּא כְּבוֹדוֹ שֶׁמְּכַבֵּד הַשַּׁבָּת. הַגָּה: וְיֵשׁ לְהַשְׁחִיז הַסַּכִּין בְּעֶרֶב שַׁבָּת, כִּי זֶהוּ מִכְּבוֹד הַשַּׁבָּת שֶׁמֵּכִין עַצְמוֹ לַאֲכִילָה (כָּל בּוֹ וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם סֵפֶר חַיֵּי עוֹלָם).
יַרְבֶּה בְּבָשָׂר וְיַיִן וּמִגְדָּנוֹת כְּפִי יְכָלְתּוֹ.
מצוטט ב־16 עמודים
אגרות קודש 9
- כרך ב ‹ שיג לקו"ש חט"ו ע' 537
- כרך ד ‹ תתמה לקו"ש חט"ו ע' 527
- כרך ה ‹ א'רצ לקו"ש חט"ו ע' 543
- כרך ח ‹ ב'שכג לקו"ש חט"ו ע' 538
- כרך יד ‹ ד'תתקמא לקו"ש חט"ו ע' 537
- כרך יד ‹ ד'תתקנט לקו"ש חט"ו ע' 538
- כרך כ ‹ ז'תקפב לקו"ש חט"ו ע' 544
- כרך כג ‹ ח'תתקטז לקו"ש חט"ו ע' 542
- כרך כד ‹ ט'סד לקו"ש חט"ו ע' 543
לקוטי שיחות 5
- כרך לב ‹ ניסן ‹ ניסן ‹ 19 לקו"ש חט"ו ע' 546
- כרך טו ‹ חנוכה ‹ שיחה א ‹ 367 לקו"ש חט"ו ע' 534
- כרך טו ‹ חנוכה ‹ שיחה ב ‹ 374 לקו"ש חט"ו ע' 528
- כרך כג ‹ הוספות - שיחות ‹ שיחה ג ‹ 247 לקו"ש חט"ו ע' 546
- כרך כה ‹ הוספות - שיחות ומכתבים ‹ שיחה ח ‹ 511 לקו"ש חט"ו ע' 531
שולחן ערוך ספרי כ"ק אדמו"ר הזקן 1
שוע"ר עם ביאור דברי שלום ספרי כ"ק אדמו"ר הזקן 1
- הלכות שבת - ח"ב (סי' רנג-רסו) ‹ רסב לקדש השבת בשולחן ערוך ובכסות נקייה לקוטי שיחות חט"ו ע' 528

