שיחה ב

310שיחה ב

וישב

א. דברי חז"ל והמפרשים

על "וישב יעקב..."

על "וישב יעקב בארץ מגורי אביו..." אומרים חז"ל¹: ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף. צדיקים מבקשים לישב בשלוה – אומר הקב"ה²: לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא אלא שמבקשים לישב בשלוה בעולם הזה.

המפרשים³ מסבירים: כיוון שהעולם הבא הוא ה"טרקלין" והעולם הזה הוא רק כפרוזדור, צריך אדם לחוש את עצמו תמיד כ"גר" בעולם הזה, והרוצים שלוה בעולם הזה הרי הם "כאילו..." מעבירים מעלת הטרקלין אל הפרוזדור".

אך אין מובן:

א) כיצד ייתכן שיעקב אבינו, אחד מהאבות אשר "הן הן המרכבה⁴,

ב שכל אבריהם כולם היו קדושים ומובדלים מעניני עולם־הזה ולא נעשו מרכבה רק לרצון העליון לבדו כל ימיהם"⁵ "יעביר" כביכול את חשיבות ה"טרקלין" אל ה"פרוזדור" (העולם הזה)? ובמיוחד כאשר הוא היה "שלימו דאבהן (=מושלם שבאבות)"⁶.

ב) לפי פירוש זה יוצא, שמבקשים לישב בשלוה בעולם הזה" איננו ענין רצוי, ואילו מלשון חז"ל "לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא אלא שמבקשים לישב בשלוה בעולם הזה" נראה, שהטענה כלפי הצדיקים היא רק שעליהם להסתפק בעולם הבא, אך לא על כך שעצם הענין של "ביקש יעקב לישב בשלוה" הוא פסול.

מכך מובן, שברצותו "לישב בשלוה בעולם הזה" לא רצה יעקב שלוה גופנית וגשמית, אלא שלוה רוחנית בדומה לעולם הבא ש"אין בו לא אכילה ולא שתיה... אלא צדיקים יושבין... ונהנים מזיו השכינה"⁷. והטענה של

לא דיין..." טוענת, שדי להם בכך ש"שלוה" זו היא "מתוקן להם לעולם הבא", ואילו בעולם הזה יש לנצל כל רגע לעבודה ולא ל"שלוה", כמאמר 310חז"ל⁸: היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם.

אך בנוסף לכך שענין זה דורש הסבר (מהו המצב של "לישב בשלוה בעולם הזה" בדומה לעולם הבא?) הרי אין מובן: אם בעולם־הזה צריכה להיות עבודה, ולא "שלוה", כיצד ייתכן ש"ביקש יעקב לישב בשלוה"? הן עבודתו של יעקב היתה בודאי שלא על מנת לקבל פרס, ואף לא למען שכר " רוחני, כל מבוקשו היה לקיים את רצון ה'!

ג) הלא לאחר סיומו של "רוגזו של יוסף" נאמר "ויחי יעקב בארץ מצרים " שבע עשרה שנה"⁹ – ישב בשלוה בעולם הזה?!

ב. משמעות בקשת יעקב "לישב בשלוה"

עיקר ההסבר לכך הוא^*:

המשמעות של "ביקש יעקב לישב בשלוה" איננה שהוא ביקש את השלוה כמטרה בפני עצמה, אלא כדי להשלים את תכלית עבודתו הרוחנית, כדי למלא רצון קונו¹⁰.

בדומה ללשון הרמב"ם על הבקשה לימות המשיח, שהיא כדי ש"ימצאו להם מרגוע וירבו בחכמה"¹¹.

והטענה "לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא" טוענת שאז עדיין לא יכול היה יעקב לקבל את ה"שלוה", ולפיכך היה עליו להסתפק בכך שהיא תגיע כשכר בעולם־הבא.

אך ע"י ש"קפץ עליו רוגזו של יוסף" התעלה יעקב, ויכול היה להשיג

שלוה" הדומה, כאמור לעיל, לגילוי האלקות שבעולם־הבא, גם בעולם הזה. ואכן, מוצאים, ששבע־עשרה שנות חייו האחרונות היו באופן של

ויחי יעקב" – שנות "שלוה" בעולם הזה¹².

ג. שני הניגודים שבשכר על קיום מצוות

כדי להבין זאת, יש להקדים ולומר שבשכר המצוות קיימים שני דברים מנוגדים:

אין תכליתן של המצוות¹³, שעל ידן 311יושג ענין אחר, כגון קבלת שכר וכדומה, אלא קיום המצוה עצמה: שכר מצוה – מצוה¹⁴.

קבלת שכר על מצוה היא מפני "שאין¹⁵ הקב"ה מקפח שכר כל בריה" וכו'.

אך יחד עם זאת, אין השכר שנותן הקב"ה על קיום המצוות דבר שאין לו ו שום קשר למצוה, אלא הוא תוצאה של המצוה עצמה¹⁶. בלשון אדמו"ר הזקן¹⁷: הגורם שכר המצוה היא המצוה בעצמה, עד ש"משכרה נדע מהותה"¹⁸. ו

צריך איפוא להבין: אם קבלת השכר על קיום מצוה היא בגלל סיבה צדדית (מפני ש"אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה"), שאיננה מטרת המצוה, מדוע ניתן השכר באופן שהמצוה עצמה היא הסיבה לשכר¹⁹?

ד. שני הניגודים בטעמי המצוות

בדומה לשני הניגודים הללו שבשכר המצוות, נמצאים גם שני דברים הפכיים בטעמי המצוות:

רצונו של הקב"ה במצוות²⁰ (כולל רצונו במצוות מסוג של "עדות" "משפטים", שיש להן טעם שכלי) הוא רצון שמעל לטעם ושכל²¹, והימצאותם של טעמים שכליים למצוות רבות נובעת מכך שהרצון למצוות ירד "נתלבש בחכמה ובשכל"²².

אך מצד שני מובן, שהתלבשות רצון זה בטעם קשורה²³ בשלימות הרצון עצמו²⁴.

ה. ההסבר לניגודים אלה

ויש להסביר זאת כך:

312שלימות רצון ה' במצוות היא, שמקיים המצוות, בכל מצב ומעמד שבהם הוא נתון, יכיר בטובתה ובנחיצותה של המצוה. לפיכך "התלבש" הרצון למצוות בטעם, ולפיכך הוא מביא שכר, כדי שגם נער קטן (ברוחניות), כלשון הרמב"ם²⁵, יוכל להכיר בתועלתה של המצוה.

ו. המעלה האמיתית יתגלה רק לעתיד לבוא

אך כיוון שאין לנברא ערך כלל לגבי הבורא, תבוא מעלה זו במצוות, שהן טובות לכל הסוגים והדרגות מפני שהן טובות בעצם מהותן והן שיא השלימות, לידי גילוי אצל האדם המקיימן, רק לעתיד לבוא, שאז יתגלה הרצון והתענוג האמיתיים שבמצוות, " שהם נעלים מטעמים²⁶ ומשכר (ועד לענין של "נחת רוח לבורא"²⁷).

ואצל צדיקים גדולים הזוכים ל"עולמך תראה בחייך"²⁸, קיים גילוי זה גם בעבודתם בעולם הזה – בקיום המצוות על ידם בעולם הזה מתגלה עצם הרצון והתענוג שבמצוות²⁹.

ז. שני התנאים לגילוי רצון ה' האמיתי

כדי שעצם הרצון והתענוג של ה' במצוות יוכלו לבוא לידי גילוי בעבודה הרוחנית של האדם, נדרשים שני תנאים:

א) התבטלות מוחלטת, שהעבודה תיעשה לגמרי שלא על מנת לקבל פרס, ולא למען שכר רוחני, אלא רק כדי למלא רצון קונו.

ב) שעבודה זאת, כדי למלא רצון קונו, תהיה מציאותו האמיתית של העובד. כלומר, שרצונו ותענוגו של האדם העובד הוא הרצון והתענוג של הקב"ה.

שני ענינים אלו רמוזים בפסוק³⁰

שלום רב לאוהבי תורתך", כדלהלן.

ח. פירוש אדמו"ר הריי"צ לפסוק "שלום רב לאוהבי תורתך",

כ"ק מו"ח אדמו"ר מסביר³¹ למה נאמר "שלום רב לאוהבי תורתך", למרות שלגבי התורה מתאים יותר, לכאורה, הביטוי "לומדי תורתך", מפני שכדי להגיע ל"שלום רב" שהתורה מביאה, אין די בלימוד התורה בלבד, אלא דרושה אהבת התורה. יתר־על־ 313כן: אהבת התורה איננה צריכה לנבוע רק מחשיבות ומעלת התורה עצמה, אלא בעיקר מכך שהיא "תורתך" – מצד נותן התורה.

יש להבין: הפסוק "שלום רב לאוהבי תורתך" מובא בגמרא³² כהוכחה לכך ש"תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם". וקשה: אם לצורך "שלום רב" דרושה דוקא אהבת התורה, מדוע מודגש הדבר בפסוק המהווה הוכחה – "שלום רב לאוהבי תורתך", ואילו במאמר עצמו³³ "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם" (שאף בו מדובר על "מרבים שלום", ולא על שלום רגיל) נאמר הביטוי "תלמידי חכמים", אשר פירושו הוא: אנשים הלומדים את התורה?

ההסבר לכך הוא: הפסוק "שלום רב לאוהבי תורתך" אינו מובא בגמרא רק כדי לשמש הוכחה לכך ש"תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם", אלא גם כדי להוסיף ענין אחר: שהעולם כולל גם תלמידי חכמים. כלומר, ע"י כך שתלמידי חכמים גורמים לריבוי שלום בעולם, זוכים גם הם³⁴ ל"שלום רב" אפילו ביחס אליהם, "שלום"³⁵ מסוג הנעלה יותר מן ה"שלום" שהם מביאים לעולם, כפי שיוסברו הדברים להלן:

השלום האמיתי ("שלום רב") איננו רק שההתנגדות מנוצחת ונעשה שלום, אלא שאין קיימת כלל מציאות מנוגדת, ואז יש שלום ממילא. אופן זה של שלום קיים רק אצל עצמותו יתברך. כיוון שהוא איננו מוגבל באמת, ואין לו שום הגדרות, הרי לא תיתכן מציאות המנוגדת והפכית לו.

וזוהי התוספת של הפסוק "שלום רב לאוהבי תורתך" על המאמר "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם":

בכוחם של תלמידי חכמים להשכין שלום בעולם – לאחד שני הפכים: את העולם, שהוא "מעלים" ומתנגד לאלקות, ואת האלקות – בזכות ה"שלום רב", השלום האמיתי, הנמצא בתורה, ששורשו בעצמותו ית' [כאמור 314לעיל שהתורה והמצוות הם הרצון " והתענוג של עצמותו ית'].

וע"י כך שתלמידי חכמים גורמים לשלום בעולם, בזכות השלום האמיתי שבתורה, נגרם גם אצלם "שלום רב" בהתאם לדרגתם – מתגלה אצלם הרצון והתענוג של עצמותו יתברך, אשר קיימים בתורה.

וכיוון שכדי לזכות לגילוי זה דרושה עבודה מתוך התבטלות מוחלטת כלפי ה' (כדלעיל בסעיף ז'), לעבוד כדי למלא רצון קונו, יש צורך בענין של "לאוהבי תורתך", שאהבתם והתמסרותם לתורה, כולל לימוד שמביא לידי מעשה³⁶, איננו נובע מן החשיבות והמעלות שבתורה עצמה, אלא מפני שהיא תורתך – מצד נותן התורה.

ט. התבטלות צדיקים אלה בקיום המצוות היא כהתבטלות בלימוד

התורה

אך עדיין צריך להבין: אם העבודה של "אוהבי תורתך" היא רק כדי למלא רצון קונם, צריך לנבוע מכך, שיהיה להם רצון וחשק רב יותר לקיום המצוות מאשר ללימוד התורה, מפני שעיקר רצון ה' ("דירה בתחתונים") מתבצע באמצעות קיום המצוות בדברים גשמיים³⁷. ומדוע הם נקראים, איפוא,

אוהבי תורתך", ומייחסים אותם דוקא לענין של תורה?

הדבר יובן לפי ההסבר של אדמו"ר הזקן³⁸ על היתרון הקיים בהתבטלות אשר בהתעסקות בתורה על פני ההתבטלות אשר בקיום המצוות: התבטלות האדם ב"עשיית המצוות" היא "כעבד המקיים מצות המלך ועושה דבריו", ואילו ההתבטלות בהתעסקותו בתורה היא באופן ש"דבר ה' זו הלכה... היא המדברת מתוך גרונו", ולפיכך "מאן מלכי רבנן" – אין הוא בדרגת עבד הנשמע למלך, אלא כל ישותו היא ה"מלך".

לפי זה יש לומר, שהסיבה לכך שהם נקראים "אוהבי תורתך", למרות שעיקר חיותם היא בקיום המצוות בגלל התבטלותם לרצון ה' – "דירה בתחתונים", היא מפני שקיום המצוות על ידם נעשה בהתבטלות מוחלטת, בדומה להתבטלות שבלימוד התורה. כלומר, הם אינם מקיימים את המצוות באופן של קיום רצון ה' על ידם "כעבד המקיים מצוות המלך", אלא כל מציאותם היא היותם "מרכבה" שבאמצעותה מתבצע רצון ה', והדבר נעשה אצלם מאליו – "מנפשי' כרע"³⁹.

ודוקא בזכות התבטלות מוחלטת זו 315הם זוכים ל"שלום רב" – "נחת רוח לבורא".

י. שני הפירושים ל"וישב ( יעקב" – והשלמתם זה את זה

ענין זה רמוז גם משני הפירושים ל"וישב יעקב בארץ מגורי אביו", של הרב המגיד ושל אדמו"ר הזקן (אשר לשניהם יש קשר מיוחד לפרשת וישב, " שהרי פטירת המגיד היתה ביום שלישי לפרשת וישב, י"ט כסלו תקל"ג, ויציאת אדמו"ר הזקן לחירות היתה ביום שלישי לפרשת וישב, י"ט כסלו תקנ"ט⁴⁰), כדלהלן:

פירושו של הרב המגיד הוא⁴¹: "וישב יעקב בארץ" – ירידתו של יעקב "ממדרגתו העליונה מאד ולישב בארץ בארציות" היא מפני "מגורי אביו", כדי לאסוף ("מגורי לשון אסיפה וכניסה, כמו אוגר בקייץ") את ניצוצות הקדושה שב"ארץ", "ולהכניסם ולהעלותם לעילא".

לפי פירוש זה יוצא ש"וישב יעקב בארץ מגורי אביו" מדבר על עבודה הכרוכה בקיום מצוות בדברים גשמיים ("ארץ"):

אדמו"ר הזקן מסביר⁴² פסוק זה כך: "מגורי" – גם מלשון "יראה" וגם מלשון "אוצר" (כמו "מגורה מליאה פירות שהוא כלי שאוצרין לתוכו"), "אביו" – מכוון ל"חכמה עילאה". "מגורי אביו" – יראה עילאה שהיא אוצר וכלי

"מגורי") לחכמה עילאה ("אביו").

והוא מסביר, ש"בארץ מגורי אביו" מדבר על התעסקות בתורה, ולא על קיום המצוות.

לפי האמור לעיל, (סעיף ט') בענין

אוהבי תורתך" יש לומר ששני פירושים אלה אינם שונים אלא משלימים זה את זה.

פירוש המגיד מסביר מה היה עיקר עבודת יעקב: הוא ירד כדי "לישב בארץ בארציות", כדי לאסוף את הניצוצות הנמצאים שם ולהעלותם.

ואדמו"ר הזקן מוסיף על כך, שגם עבודה זו נעשתה אצלו מתוך התבטלות מוחלטת, בדומה להתבטלות שבלימוד התורה.

יא. ההסבר למדרש לפי שני הפירושים שלעיל

ההסבר שהובא לעיל על "וישב יעקב בארץ מגורי אביו" לפי שני הפירושים של המגיד ושל אדמו"ר הזקן, קשור למאמר חז"ל, שהובא בתחילת השיחה, על "וישב יעקב..." – "ביקש יעקב לישב בשלוה":

אין כוונת המדרש ב"ביקש יעקב לישב בשלוה", שיעקב רצה "לנוח" מ"צרת עשו" ומ"צרת לבן", אלא, שיתגלה ה"שלום" וה"שלוה" הנגרמים 316על־ידי עבודתו בבירור הניצוצות " שבשבי ובמצרים ("צרת") של לבן ועשו.

ויעקב לא רצה זאת בשביל עצמו, אלא כיוון שהדבר קשור לשלימות " המטרה שבעבודה זו. הענין של "ביקש יעקב לישב בשלוה" קשור להסבר על " "מגורי אביו" הוא "בירר" את הניצוצות הנמצאים ב"ארציות", כפירוש המגיד, ועשה זאת באופן של התעסקות בתורה, כפירוש אדמו"ר הזקן, כיוון שזוהי המשמעות של "אוהבי תורתך", שהם "כלי" לגילוי "שלום רב", כמוסבר לעיל.

יב. כך יובן מדוע דוקא יעקב "ביקש לישב בשלוה" בעולם הזה

לפי כל האמור לעיל, יובן גם מדוע היה הענין של "ביקש לישב בשלוה" בעולם הזה דוקא אצל יעקב, ולא אצל אברהם ויצחק (כפי שנראה בפסוק "בארץ מגורי אביו", שאצל "אביו" היה הענין של "ארץ" – עולם הזה, באופן של גירות – "מגורי"⁴³).

עבודתם הרוחנית⁴⁴ של אברהם ויצחק (קו הימין והשמאל) היתה בעיקר "בבחינת יחודים עליונים שבאצילות", ואילו יעקב (הקו האמצעי), שהוא

מבריח מן הקצה לקצה" – מן הקצה העליון ביותר לתחתון ביותר – פעל בעבודתו גם למטה.

לפיכך היה דוקא אצלו הענין של

וישב יעקב בארץ מגורי אביו, ונכללים בכך שני ענינים: (א) עבודתו

בארץ" היתה באופן של "וישב" – לא כאברהם ויצחק שעבודתם היתה בעיקר באצילות, ועבודתם "בארץ" היתה באופן של גירות. (ב) באמצעות העבודה של "וישב יעקב... בארץ" היה יכול (ולפיכך "ביקש"), להגיע ל"לישב בשלוה" גם בעולם הזה – להשיג את גילוי עצם הרצון והתענוג של עצמותו יתברך⁴⁵, שהם דוקא "דירה בתחתונים".

יג. יעקב היה ברשות עצמו, יוסף – עבד

אך למרות זאת לא הגיע יעקב באמצעות עבודה זו לענין של "לישב בשלוה" (והוא רק "ביקש" זאת⁴⁵). הוא הגיע למצב של "לישב בשלוה" בפועל רק לאחר "רוגזו של יוסף".

עיקר ההסבר לכך הוא:

עבודת הבירורים של יעקב היתה באופן שגם בהיותו בבית לבן לא היתה ללבן שליטה עליו – לבן התחנן אליו: הגידה לי מה משכורתך, אם נא מצאתי חן בעיניך, נקבה שכרך וכדומה⁴⁶, וכך 317גם לגבי עשו. ואילו כאשר יוסף "הורד מצרימה". הוא היה עבד אצל פוטיפר, ואף "ויתנהו אל בית הסהר"⁴⁷, וגם לאחר־מכן: בהיותו משנה למלך הוא לא היה ברשות עצמו, אלא משנה, כביכול, לפרעה – עליו לקבל ממנו " רשות וכו'.

יוצא מכך, שההתיישבות האמיתית "בארץ מגורי אביו", הירידה "לישב בארציות" ולאיסוף ניצוצות הקדושה הנמצאים למטה־מטה, נעשתה רק באמצעות ירידת יוסף למצרים. וכיוון ש"אלה תולדות יעקב יוסף" – יוסף הוא אשר הוריד למטה את עניני יעקב⁴⁸, יוצא, שבאמצעות ירידת יוסף למצרים פעל יעקב בארציות התחתונה ביותר.

וכיוון שהענין של "לישב בשלוה" – גילוי התענוג של עצמיות ה' – נחת רוח לבורא – כרוך דוקא בעבודה של

וישב" – "בארץ", בארציות של העולם הזה, לפיכך לא התגלה הענין של "לישב בשלוה" בפועל אפילו לאחר עבודת הבירורים אצל לבן ועשו.

רק לאחר "רוגזו של יוסף", שבכך נגרמה ירידה ובירור למטה במצרים, לא רק במקום אלא גם בדרגת העבודה, בהיותו שלא ברשות עצמו, רק אז זכה יעקב "לישב בשלוה" בפועל.