230

מדוע לא גילה משה רבינו את הטעם לכל ישראל, כפי שהוא עשה לגבי "פלפולא" דאורייתא¹⁰, שניתנה על־ידי ה' רק למשה ולמרות זאת הוא "נהג בה טובת עין" ומסרה "לישראל".

הכרחי לומר, שאי־גילוי טעם פרה אדומה, אינו מפני שמשה לא רצה לגלותו, או מפני שה' לא ציוהו בכך¹¹, אלא מפני שטעם זה אינו בתחום ההשגה השכלית של הנבראים¹². ולכן, לו היה משה רבינו מגלה את הטעם לישראל, הם לא היו יכולים להבינו ולקבלו, כפי שאמר ה' למשה על טהרת פרה אדומה – "חוקה היא וגזירה גזרתי ואין כל בריה יכולה לעמוד על גזירתי"¹³.

משום כך לא יכול היה אפילו שלמה להשיג טעם פרה אדומה בחכמתו – "היא רחוקה ממני"¹², ואפילו משה רבינו, "שלימות מין האנושי"¹⁴, לא השיג זאת בכוחות עצמו, כי אין זה בתחום שכלו של נברא, אלא הקדוש־ברוך־הוא, שהוא כל יכול, ואין לו שום הגבלות גילה זאת בכוחו וביכולתו למשה רבינו – "לך אני מגלה טעם פרה", למרות שהנברא אינו יכול להשיג זאת בכוחות עצמו¹⁵.

לפי זה מתעוררת השאלה: כשם שמשה רבינו לא השיג את טעם פרה אדומה בכח עצמו, אלא הקדוש־ברוך־הוא גילה לו אותו, בכוחו הבלתי־מוגבל, כך יכול היה הקדוש־ברוך־הוא לגלות טעם זה גם לאחרים?

ג. התורה והמצוות במהותן – נעלות מהבנה

ההסבר לכך הוא:

ידוע¹⁶ ההסבר על כך שלא נאמר "זאת חוקת הפרה" וכדומה (כפי שנאמר¹⁷ "זאת חוקת הפסח") אלא "זאת חוקת התורה", שמצות פרה אדומה היא "התורה" באופן כללי, ומכך שענין זה מבוטא במילה "חוקה" מובן, שפרה אדומה היא כללות התורה מצד החוקה שבה, זוהי הדגשה שהחוקה היא ענין של כל התורה כולה¹⁸.

זאת, הן לגבי מצוות התורה והן לגבי התורה עצמה: כבר הוסבר פעמים רבות¹⁹, ש"מהותן" של כל המצוות, גם מסוג העדות והמשפטים שיש להם טעם