שיחה א

302שיחה א

וישב

א. השאלה על סמיכות הפרשיות וישלח – וישב –

את הסמיכות שבין פרשת וישב, שבה מתחיל, כדברי רש"י¹, סיפור "ישובי יעקב ו(ישובי²) תולדותיו", לבין סוף פרשת וישלח, ששם מסופר³ על "ישובי עשו ותולדותיו" (עד מלכי אדום ואלופי עשו שאחריה⁴), מסבירים חז"ל⁵ באמצעות משל:

"משל למלך שהיה לו מרגלית מושלכת בתוך העפר ובתוך הצרורות הוצרך המלך לפשפש בעפר ובצרורות להוציא את המרגלית מתוכן, כשהגיע המלך למרגלית, הניח את העפר ואת הצרורות והתעסק במרגלית"

וכך בעניננו, אי־אפשר להגיע לישובי יעקב, אלא לאחר הסיפור, לפחות בקצרה, על ישובי עשו ותולדותיו.

אנו מוצאים זאת גם – כמסופר במדרש⁶ – לגבי "עשרה דורות מאדם עד נח", ולגבי "עשרה דורות שמנח ועד אברהם", שעליהם מסופר "בבת אחת" ו"כשהגיע למרגליות אברהם יצחק ויעקב התחיל מתעסק בהן".

ותמוה, כי, לכאורה, אין המשל מתאים לעניננו:

בדוגמאות האחרות שהובאו לעיל, היה הפסק של עשרה דורות בין אדם לבין נח וכך גם בין נח לבין אברהם, ולכן הוכרחה התורה למנות את כל הדורות החולפים עד שמגיעים אל העיקר, אל נח ואל אברהם, כשם שבמשל מוכרחים לחפש בתוך העפר עד שמוצאים את המרגלית, כי המרגלית מושלכת בתוך העפר.

לעומת זאת, יעקב הוא הרי בנו של יצחק, ומדוע יש צורך לחפש בין עשו 302ותולדותיו, כדי להגיע אל יעקב ותולדותיו⁷?

ב. אין "עירוב" בין יעקב ועשו

לגבי מאורעות עשו, הקשורים ליעקב (כגון הסיפור על ברכות יצחק, וכדומה), ניתן היה לומר, שבהם יעקב "חבוי", כביכול, ו"מעורב" ב"עפר" של עשו, והכרחי לספר על מאורעות עשו כדי לדעת מה ארע ליעקב.

אפילו על הסיפור, שבסוף פרשת וישלח⁸, על התיישבות עשו בקביעות " בהר־שעיר, ניתן לומר (כפי שמסביר המהר"ל⁹), שהוא קשור לישובי יעקב. כי רק לאחר שעשו קבל את שעיר והתיישב שם, נעשה יעקב ליורש היחיד של ארץ ישראל¹⁰ וזוהי תכלית הסיפור על "ישובי יעקב ותולדותיו" – הסיפור על "ישוביהם וגלגוליהם עד שבאו לכלל ישוב"¹¹.

אך אין הדבר מובן לגמרי, כי במשל מדובר על מרגלית הטמונה בתוך העפר ויש צורך לחפשה, ואילו לפי ההסבר שלעיל ייתכן רק לומר, שיש קשר, ולכל היותר (כלשון המהר"ל) יש "עירוב" בין "יעקב עם עשו בענין הישוב", אבל אין הענינים מעורבים לגמרי ואין ישוב יעקב טמון בתוך ישובי עשו, כך שיש צורך

לחפשו" ולמוצאו בתוך ישובי עשו.

ויותר מכך, אין מובן: מסופר בפסוקים על תולדות עשו ואלופיו וישובם, עד למלכי אדום "אשר מלכו... לפני מלוך מלך לבני ישראל"¹², עד לתקופת שאול המלך¹³, ועל אלופי עשו שהיו "לאחר שמת הדד ופסקה מהם מלכות"⁴, שאצלם אין כלל "עירוב" עם ישובי יעקב ותולדותיו¹⁴.

303ג. שאלות נוספות על המדרש ועל רש"י

בנוסף לכך נדרש הסבר גם על מספר פרטים במשל כדי להבין את משמעותם בנמשל, ומהם:

א) מה הם שני הענינים של "עפר" ו"צרורות"¹⁵?

ב) מדוע מודגש ש"כשהגיע המלך למרגלית הניח את העפר ואת הצרורות ונתעסק במרגלית" – לכאורה, מובן מאליו, שכאשר מוצאים ( את המרגלית, מתעסקים רק בה; והיה צריך להכתב בקיצור¹⁶ "כשהגיע המלך למרגלית התעסק בה"¹⁷? "

מההרחבה בלשון המשל ניכר, שגם לאחר מציאת המרגלית – "כשהגיע... למרגלית" – צריכה להיות פעולה מיוחדת "הניח את העפר...", כדי לאפשר את ההתעסקות במרגלית.

ד. שינויים ברש"י לעומת המדרש

ועוד: כאמור פעמים רבות, ישנם " בפירוש רש"י על התורה "ענינים " מופלאים"¹⁸ – וכאן רואים שרש"י מצטט בפירושו את המשל מן המדרש, אך ישנם כמה שינויים, ומהם:

א) במקום "לפשפש בעפר...", הוא אומר "ממשמש בחול וכוברו בכברה".

[הפרט של "כוברו בכברה" מוזכר במדרש במקום אחר¹⁹ שבו מובא המשל, אבל שם מובא כל המשל בסגנון אחר, ורש"י לוקח (משם?) רק את הפרט של "כוברו בכברה"]

ב) גם רש"י מציין את שני הפרטים של "חול" ו"צרורות", אבל בשינוי: בתחילת המשל הוא מזכיר רק "חול"

"נפלה בין החול... ממשמש בחול"), ובסוף המשל הוא אומר "משמצאה הוא משליך את הצרורות", ואיננו מזכיר

חול"²⁰.

ג) גם הענין האחרון שבמשל מובא ברש"י בשינוי – "משמצאה הוא משליך את הצרורות" – "משליך" במקום "הניח".

ה. פירוש המהר"ל והקושי עליו

המהר"ל⁹ מסביר, שרש"י אינו מזכיר

חול" בסוף המשל, אלא אומר

משליך את הצרורות", כי מילים אלו 304באות להסביר מדוע התורה "לא דיבר עוד מעשו" לאחר שהתחילה לספר על ישובי יעקב, כי כל ישובי עשו, שאין בהם צורך למען ישובי יעקב, הם כצרורות, שצריך להשליכם²¹;

ולכן הם נקראים "צרורות", כי " לישובי עשו המאוחרים אין מלכתחילה "עירוב" עם ישובי יעקב, כמו " הצרורות, אשר "אין למרגליות עירוב עם צרורות, רק עם החול".

אבל פירוש זה אינו מובן לכאורה, כי לפי זה אין שום חידוש בענין של "משליך את הצרורות", כי העובדה ש"אחר שהתחיל הכתוב לדבר מיעקב לא דיבר עוד בעשו" מובנת כבר בתחילת המשל, כי ברור שהוא "ממשמש בחול" רק "עד שמוצא את המרגלית"²²,

ובנוסף לכך יוצא לפי פירוש זה, שכבר לפני מציאת המרגלית אין צורך לחפשה בין הצרורות, כי היא אינה מעורבת בה מלכתחילה. אבל מלשון רש"י נראה, שרק "משמצאה הוא משליך את הצרורות", ולפני מציאתה היא מעורבת בם, כמפורש בלשון המדרש: מושלכת בתוך העפר " ובתוך הצרורות... לפשפש בעפר ובצרורות.

ו. שלימות יעקב "לשפוט את הר עשו"

ההסבר לכל הנ"ל הוא:

תכלית ישובי יעקב איננה רק התיישבות יעקב ובניו בארצם – ארץ ישראל, אלא, כדברי יעקב אל עשו,

עד אשר אבוא אל אדוני שעירה"²³. כלומר, כפירוש רש"י, קיום המטרה

בימי המשיח... ועלו²⁴ מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו".

ואת זאת באים חז"ל להסביר באמצעות משל המרגלית: אין מדובר כאן רק על ישובי יעקב כשלעצמם, שעליהם אין מתאים לומר שהם טמונים בתוך ישובי עשו ותולדותיו, אלא על המטרה המושלמת שאליה צריך יעקב להגיע – אבוא... שעירה; דבר זה מושג רק באמצעות העבודה עם ישובי עשו ותולדותיו (כדלהלן), ולפיכך, שיא השלימות של יעקב טמון בתוך עשו.

בכך יובן מדוע מונה התורה את ישובי עשו ותולדותיו, את מלכי אדום, עד למלך הדר, שהיה בימי שאול – כי שאול היה משיח ה'²⁵, ואילו זכו, היה מתממש על ידו היעוד

ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו".

305ז. שני אופנים: הפיכה לטוב, ואיבוד

זהו ההסבר גם של שני הענינים שבמשל – "עפר" ו"צרורות" – כי בענין של "לשפוט את הר עשו", יש שני אופנים ל"בירור" ומשפט:

א) האופן שבו יתברר ויזדכך עשו לעתיד לבוא, כפי שיארע למספר אומות שייהפכו לטוב²⁶, כנאמר²⁷ "אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם... לעבדו...", וכנרמז במאמר חז"ל²⁸ "עתיד חזיר ליטהר", וחזיר הוא רמז למלכות אדום²⁹.

ב) את החלק שבעשו שהוא רע גמור יהיה צורך לאבד ולהשמיד לחלוטין, כנאמר³⁰ "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש... ואכלום ולא יהיה שריד"...

שני אופנים אלו דומים לשני הענינים של עפר וצרורות: עפר הוא דבר שמעלים ומסתיר, כבענינינו, שהעפר מסתיר את המרגלית; אך אין זה רע מוחלט, ואפשר להפכו לטוב, ואפילו להפיק ממנו תועלת, כקליפה השומרת את הפרי³¹ (וכפי שיהיה לעתיד לבוא "ועמדו זרים ורעו צאנכם"³²); ואילו מן הצרורות אין שום תועלת, כי אם להיפך, הם דבר מזיק (כביטוי הנפוץ בגמרא³³ לגבי נזקי בהמה), שצריך להשמידו.

ח. התעלות יעקב – על־ידי זיכוך עשו

יעקב מגיע לשלימות, כאשר תקויים ההבטחה "ורב יעבוד צעיר"^* באמצעות "לשפוט את הר עשו".

הסיבה בפנימיות הענינים לכך שעשו מכונה "רב", ושלימות יעקב תלויה ב"ורב יעבוד צעיר", היא, בדומה³⁴ לעובדה שאדם מדבר מוכרח להזדקק לחי־צומח־דומם (למזונו) כדי ש"יחיה האדם" ויקיים את המוטל עליו,

וכך לגבי "ורב יעבוד צעיר", – כי שורשו ומקורו של עשו נעלה משורש יעקב (ולכן הוא הבכור), כפי שמוסבר בספרי קבלה וחסידות³⁵, ששורשו של עשו הוא ב"עולם התהו", הנעלה מ"עולם התיקון" – דרגת יעקב.

וכאשר "מברר" יעקב את ניצוצות 306הקדושה של "תהו" הנמצאים אצל עשו, ומעלה אותם לשורשם, מתעלה גם יעקב, ובכך הוא מגיע לשיא שלימותו.

זוהי סיבה נוספת למניית המלכים "אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך לבני־ישראל" בתורה – כי בכך נרמזת ההתעלות שאליה מגיע יעקב באמצעות "בירורו" של עשו. כידוע^*, ששורשם של מלכי אדום הוא ב"מלכין קדמאין דתהו", ולכן הם "מלכו לפני מלך מלך לבני ישראל", כי שורשם נעלה יותר.

ט. ההוראה: "הניח את העפר"

וזוהי ההוראה לבני ישראל בתקופת הגלות:

הירידה לגלות – ובמיוחד הגלות הזו האחרונה, גלות אדום "(ישובי עשו ותולדותיו") – היא כדי "לברר" את הניצוצות שבדברים הגשמיים³⁶, דבר המביא להתעלות הנשמה מעל לשורשה – כי הניצוצות הם מ"תהו", הנעלה משורש הנשמה שב"תיקון".

עבודה רוחנית זו נרמזת במשל המרגלית המושלכת בעפר ובצרורות:

המרגלית היא משל לניצוץ הקדושה שנפל לעפר וצרורות³⁷, שהם שני סוגים של דברים גשמיים:

"עפר" מורה על דברים גשמיים שרק מסתירים את ניצוצות הקדושה, והיהודי יכול בעבודתו לזככם ולהעלותם לשורשם;

"צרורות" הם דברים שרעים לחלוטין, עד אשר אי־אפשר לגלות בהם את ניצוץ הקדושה (על ידי עבודה רגילה³⁸), אם כי הוא קיים אצלם, בהעלם מוחלט³⁹ – דברים אלו יש לדחות ולהרחיק⁴⁰.

וגם לאחר ש"הגיע... למרגלית", לפני ההתעסקות עמה, יש צורך בפעולה של "הניח את העפר..." – להוכיח שלדברים הגשמיים (ללא ה"מרגלית") אין שום חשיבות עצמאית, ומתעסקים בם רק כדי להוציא את ניצוצות הקדושה שבהם.

לכן משפיעה הפעולה של "הניח את העפר..." על עצם הוצאת המרגליות: כאשר מייחסים חשיבות לדברים הגשמיים, אי־אפשר לברר מהם את הניצוצות כראוי, כי אם להיפך, ההתעסקות בהם גורמת לירידה בדרגת הנשמה⁴¹.

רק כאשר האכילה והשתיה וכל הצרכים הגשמיים נעשים באופן של 307"מניח" – הנחת העפר והצרורות שבהם – ניתן לברר את הניצוצות כראוי, ולהביא להתעלות הנשמה.

י. ההסבר לשינויים שבפירוש רש"י

בכך יובנו השינויים שבפירוש רש"י, הרומזים לפרטים שבעבודת ה"בירורים" (יינה של תורה):

עיקר עבודת הבירור היא מן ה"חול" (ולא מן ה"צרורות" שמהם אי אפשר להוציא מרגלית בדרך הרגילה), ולכן צריך תחילה להיות "אדם ממשמש בחול": צריך למשש, לחפש במקום שהמרגלית נמצאת – "בחול", ולא בצרורות, ששם היא איננה ניתנת ל"בירור".

לאחר מכן צריך ל"ברר" את הניצוצות (שהיו בחול המעורב טוב ורע) – "כוברו בכברה" – הבדלה מוחלטת בין הטוב לרע, הפרדת המרגלית – ניצוץ הקדושה.

ולבסוף מסיים רש"י באזהרה "משמצאה הוא משליך את הצרורות מידו" – צריך להשליך את הרע המופרד – וכאן נקרא החול המבורר בשם "צרורות":

כל עוד לא הבדילו את הטוב מן הרע, הרי הדברים הגשמיים הם בבחינת חול – העלם הניצוץ האלקי; אבל לאחר ש"כוברו בכברה", הובדל הטוב מן הרע, ואז נעשה החול לצרורות⁴², שצריך להשליך אותם⁴³, כי אין בהם כלל טוב וקדושה, אלא רע מוחלט.

כוונת הדברים בעבודה הרוחנית של האדם היא: הזיכוך המושלם של הגשמיות יכול להיעשות רק כאשר ברורה ההנחה, שבה עצמה אין שום חשיבות – ואשר לכן, מיד כאשר מוצאים את המרגלית, "הניח את העפר..." – והם (לולא ניצוצות הקדושה שבהם) אינם אלא צרורות. לפיכך, הוא "משליך את הצרורות", מיד לאחר שהוא מוצא את המרגלית ורק כך הוא "נוטל המרגלית", (כמאמר חז"ל⁴⁴: תוכו אכל קליפתו זרק – תוכו אכל קשור עם קליפתו זרק).

יא. בירור הניצוצות – דוקא על־ידי יעקב

העבודה של "בירור הניצוצות" החלה בעיקר על־ידי יעקב⁴⁵, שבאמצעותו החלה ההכנה למתן תורה⁴⁶, כשם שבפשטות, החלה גלות מצרים – שהיא ההכנה למתן תורה⁴⁷ – בירידת יעקב ובניו למצרים.

308החידוש שבמתן תורה הוא השראת ו"המשכת" בחינת האלקות שלמעלה מן העולמות, ורק על־ידי כך מתאפשר "בירור" מושלם, באופן של "משליך את הצרורות". כי לגבי האור האלקי ה"מלובש" בתוך העולם, תופס העולם מקום כל שהוא, ואילו בעבודה של "משליך את הצרורות" אין הדברים הגשמיים צריכים כלל לתפוס מקום. רק על־ידי האור האלקי שמעל לעולמות, שלגביו אין העולם תופס כלל מקום, מתאפשרת עבודה זו בשלימותה.

זוהי הסיבה לכך שרש"י מביא את משל המרגלית דוקא בפרשתנו⁴⁸, אצל יעקב, ולא אצל נח ואברהם⁴⁹. כי למרות, שגם אצלם ובאמצעותם נעשה בירור הניצוצות – "בירר" את עשרת הדורות שלפניו, וכך גם אברהם⁵⁰ – לא היתה זו עבודה באופן של "משליך את הצרורות מידו ונוטל המרגלית". גם לאחר ה"בירור" נשאר העולם מציאות קיימת⁵¹.

אך אף־על־פי־כן מציין רש"י את הענין של עשרת הדורות של נח ושל אברהם, בקשר ל"משל למרגלית...", כדי לרמוז, שרק לאחר עבודתם של נח ואברהם, התאפשר ה"בירור" על־ידי יעקב:

נח "בירר" את הענינים השייכים לעולם, כי לפני עבודת נח היה "מלא הארץ חמס"⁵², ונח הביא לכך שיהא עולם כתיקונו – "ראה עולם חדש"⁵³ (ולפיכך נכרתה הברית עם נח בענין קיום העולם – "עוד כל ימי הארץ... לא ישבותו"⁵⁴);

חידושו של אברהם אבינו היה גילוי אלקות בעולם, "ויקרא שם בשם ה' א־ל עולם"⁵⁵, ויש לומר שזה היה גם בהביאו לידי כך שקיום שבע מצוות בני נח לא יעשה מפני שכך מחייב השכל האנושי, אלא מפני שכך ציוה הקדוש־ברוך־הוא⁵⁶.

ורק באמצעות שני ענינים אלו יכול היה אחר־כך להתאפשר ה"בירור" של יעקב – ההכנה למתן תורה, שהביאה לידי גילוי אלקות שמעל לעולם, שבאמצעות זאת התאפשר בירור מושלם של העולם.

309יב. סדר זה קיים גם לגבי כלל ישראל

כשם שעבודת "בירור הניצוצות" של כל יהודי צריכה להיות באופן של "משמצאה הוא משליך את הצרורות", כך הוא גם לגבי כלל ישראל:

כל ענין הגלות הוא לשם בירור הניצוצות על־ידי עם ישראל בכל תקופות הגלות ומקומותיה, ככתוב לגבי גלות מצרים, ש"ואחרי־כן יצאו ברכוש גדול"⁵⁷ – והכוונה היא לניצוצות הקדושה שהם הוציאו משם.

לפיכך, מיד כאשר הסתיימה תקופת גלות מצרים – מיד כאשר כבר מצאו את המרגלית – יצאו משם כהרף עין⁵⁸. כי לכאורה, לשם מה החיפזון? הרי השעבוד כבר הסתיים, ובני־ישראל דרו בארץ גושן, מיטב הארץ, ומדוע לא להישאר עוד זמן מה בארץ גושן? אלא, שזהו סדרה של עבודת בירור הניצוצות: מיד עם מציאות המרגליות, יש להשליך את הצרורות.

וכך גם לגבי סיום הבירורים, הגאולה מן הגלות האחרונה, גלות אדום – כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות⁵⁹ – שמיד כאשר מגיעה הזמן, הרי "מיד הן נגאלין"⁶⁰, כל בני ישראל ייצאו מכל הארצות, ויבואו עם משיח ל"ארץ אשר... עיני ה' אלקיך בה"⁶¹, בגאולה האמיתית והשלמה בקרוב ממש.