307

"מניח" – הנחת העפר והצרורות שבהם – ניתן לברר את הניצוצות כראוי, ולהביא להתעלות הנשמה.

י. ההסבר לשינויים שבפירוש רש"י

בכך יובנו השינויים שבפירוש רש"י, הרומזים לפרטים שבעבודת ה"בירורים" (יינה של תורה):

עיקר עבודת הבירור היא מן ה"חול" (ולא מן ה"צרורות" שמהם אי אפשר להוציא מרגלית בדרך הרגילה), ולכן צריך תחילה להיות "אדם ממשמש בחול": צריך למשש, לחפש במקום שהמרגלית נמצאת – "בחול", ולא בצרורות, ששם היא איננה ניתנת ל"בירור".

לאחר מכן צריך ל"ברר" את הניצוצות (שהיו בחול המעורב טוב ורע) – "כוברו בכברה" – הבדלה מוחלטת בין הטוב לרע, הפרדת המרגלית – ניצוץ הקדושה.

ולבסוף מסיים רש"י באזהרה "משמצאה הוא משליך את הצרורות מידו" – צריך להשליך את הרע המופרד – וכאן נקרא החול המבורר בשם "צרורות":

כל עוד לא הבדילו את הטוב מן הרע, הרי הדברים הגשמיים הם בבחינת חול – העלם הניצוץ האלקי; אבל לאחר ש"כוברו בכברה", הובדל הטוב מן הרע, ואז נעשה החול לצרורות⁴², שצריך להשליך אותם⁴³, כי אין בהם כלל טוב וקדושה, אלא רע מוחלט.

כוונת הדברים בעבודה הרוחנית של האדם היא: הזיכוך המושלם של הגשמיות יכול להיעשות רק כאשר ברורה ההנחה, שבה עצמה אין שום חשיבות – ואשר לכן, מיד כאשר מוצאים את המרגלית, "הניח את העפר..." – והם (לולא ניצוצות הקדושה שבהם) אינם אלא צרורות. לפיכך, הוא "משליך את הצרורות", מיד לאחר שהוא מוצא את המרגלית ורק כך הוא "נוטל המרגלית", (כמאמר חז"ל⁴⁴: תוכו אכל קליפתו זרק – תוכו אכל קשור עם קליפתו זרק).

יא. בירור הניצוצות – דוקא על־ידי יעקב

העבודה של "בירור הניצוצות" החלה בעיקר על־ידי יעקב⁴⁵, שבאמצעותו החלה ההכנה למתן תורה⁴⁶, כשם שבפשטות, החלה גלות מצרים – שהיא ההכנה למתן תורה⁴⁷ – בירידת יעקב ובניו למצרים.