שיחה ג

294שיחה ג

וישלח

א. פירוש רש"י על "מבצרה", והקשיים על כך

אחד מן המלכים "אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך לבני ישראל"¹ היה "יובב בן זרח מבצרה"². רש"י מתעכב על מילים אלו, ומפרש: בצרה מערי מואב היא שנאמר³: ועל קריות ועל בצרה וגו'. ולפי שהעמידה מלך לאדום עתידה ללקות עמהם שנאמר⁴: " כי זבח לה' בבצרה. "

מדוע חשובה להבנת הפשט העובדה ש"בצרה" היא "מערי מואב"?

יש המסבירים⁵, שבכך עונה רש"י לשאלה מדוע מספרת התורה מנין הוא היה ("מבצרה"), ומסביר שזאת כדי לציין ש"עתידה ללקות עמהם" מפני ש"העמידה מלך לאדום".

אך הסבר זה אינו מובן דיו, לכאורה⁶, כי: "

א) על סיבה זו עצמה קשה – מדוע חשוב הפרט ש"עתידה ללקות עמהם"?

ה במיוחד כאשר אין מדובר כאן כלל על התקופה שאדום תלקה, לעתיד לבוא.

ב) ועיקר: התורה מציינת לגבי כל אחד ממלכי אדום המנויים, חוץ מאחד, את מקום מוצאו, ואצל אף אחד אין רש"י מסביר את הסיבה לכך. יותר מכך: לגבי המלך האחרון אומרת התורה⁷ "ושם עירו פעו", ואף מוסיפה

ושם אשתו מהיטבאל" ועוד פרטים

בת מטרד בת מי זהב", ורש"י אינו מסביר לשם מה מפורטים סימנים רבים כל־כך לגבי מלך אחד⁸ (והוא מסביר רק את פירוש המילים "מי זהב"⁹).

מכך מובן שבדך הפשט אין קושי מלכתחילה, כי דרך התורה להוסיף סימנים ופרטים¹⁰. ואם כך, מדוע מפרש רש"י דוקא את הפרט

מבצרה".

295ב. עשו באופן אישי – עבד ליעקב; לגבי הממלכות – זה קם וזה נופל "

כדי להבין זאת יש להקדים ולהסביר את הפסוק שבו מדובר על גדלות אדום וישראל¹¹ "שני גוים בבטנך ושני לאומים ממעיך יפרדו ולאום מלאום יאמץ ורב יעבוד צעיר" –

על המילים "מלאום יאמץ" מפרש רש"י "לא ישוו בגדולה. כשזה קם זה נופל...", אך את סוף הפסוק "ורב יעבוד צעיר" אין רש"י מפרש. אין מובן: אם "כשזה קם זה נופל" כיצד תיתכן הקביעה הסתמית "ורב יעבוד צעיר" שמשמעותה תמידית, ללא תנאי?

ואמנם, במדרש¹² נאמר על כך: זכה יעבוד, ואם לאו – ייעבד, אך רש"י אינו מצטט זאת¹³.

ההסבר לכך הוא: על "שני גוים בבטנך" מפרש רש"י "גיים כתיב... אלו אנטונינוס ורבי...", ואילו על " "ושני לאומים" הוא מפרש "אין לאום אלא מלכות". כלומר, "שני גוים... ושני לאומים..." אינם כפל לשון, אלא משמעותם שונה: במילים "שני גוים בבטנך" הכוונה היא ליעקב ועשו וליוצאי חלציהם כאישים פרטיים. ובמילים "שני לאומים..." הכוונה היא ליעקב ועשו כממלכות –

מלכות".

מכך מובן, ששני הפרטים שבהמשך הפסוק, מהוים המשך לשני הסוגים המוזכרים: במילים "ולאום מלאום יאמץ" מדובר אודות מלכות ישראל (יעקב) ומלכות אדום (עשו), ובענין זה לעתים "זה קם וזה נופל" ולעתים להיפך. ואילו במילים "ורב יעבד צעיר" מדובר על יעקב ועשו וילדיהם כאישים פרטיים, ובענין זה "ורב יעבד צעיר" – תמיד.

כך מוצאים גם מאוחר יותר, בברכות יצחק ליעקב, שהוא ברכו "הוה גביר לאחיך..."¹⁴, ללא שום תנאי והגבלה¹⁵,

ועד כדי־כך, שמסיבה זו אמר יצחק לעשו "מה תועלת לך בברכה? אם תקנה נכסים שלו הם... ומה שקנה עבד קנה רבו"¹⁶ – ורק אם

והיה כאשר תריד" (כשיעברו ישראל על התורה) אז "ופרקת עולו מעל צוארך"¹⁷. כלומר, גם "כאשר תריד" הוא לא יזכה בברכות, בהיותו גם אז עבד ליעקב, אלא שאז 296הוא יוכל להסיר מעליו את עול העבדות¹⁸.

ג. מלכי אדום – מעמים אחרים

אבל לפי זה קשה הפסוק¹ "ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך לבני ישראל", שבו מספרת התורה כיצד קויים הענין של "ולאום מלאום יאמץ... כשזה קם זה נופל...", על־ידי זה שמלכי אדום "מלכו לפני מלך מלך לישראל", ואחר־כך, כאשר "מלך מלך לבני ישראל" – "ביטל מלכות עשו בימיהם"¹⁹.

הרי "ורב יעבוד צעיר" ו"הוה גביר לאחיך" זהו ענין נצחי לגבי אישים פרטיים, אפילו "כאשר תריד... ופרקת...", ואם כך כיצד ייתכן שלבני עשו היו מלכים בזמנם בדיוק כבני ישראל בזמנם, ללא שום הבדל שבו יתבטא "הוה גביר לאחיך" בכל הזמנים, והרי כאמור "והיה כאשר תריד" הרי אז רק "ופרקת עולו" בפועל, אך לא ייתכן שאצל עשו יהיה – "גביר" ומלך?

ההסבר לכך מובן על־ידי זה –" שהתורה מציינת אצל כל אחד ממלכי אדום את מקום מוצאו, וכל המקומות הללו אינם בארץ אדום²⁰. בכך מדגישה התורה שמלכי אדום לא היו מצאצאי עשו, אלא ממדינות ומאומות אחרות.

ד. "יובב בן זרח..." – מבני מואב

להסבר זה סותר "יובב בן זרח מבצרה", שממנו נראה שהמלך יובב אמנם היה מבני עשו, כי: (א) "זרח"²¹ הוא אחד מ"אלופי בני עשו" (ראשי המשפחות)²², (ב) "בצרה" מוזכרת במספר מקומות בתנ"ך²³ בקשר לארץ אדום, ומכך נראה ש"בצרה" היא עיר בארץ אדום²⁴?

לפיכך מוכרח רש"י לציין ש"בצרה מערי מואב היא",

ומביא לכך הוכחה – "שנאמר ועל 297קריות ועל בצרה...", שכל הערים " המנויות שם הן מארץ מואב²⁵, כפי שמסיימת שם התורה "ועל כל ערי ארץ מואב...",

ומכך מובן שזרח (אבי יובב) איננו מבני עשו, כי מוצאו מארץ מואב.

רש"י גם מסביר בהמשך פירושו, שבצרה מוזכרת מספר פעמים בתנ"ך " ביחד עם אדום, "לפי שהעמידה מלך לאדום עתידה ללקות עמהם...". ולפיכך, במקומות שבהם מדובר אודות פורענות שיביא הקדוש־ברוך־הוא על " אדום, מוזכרת גם "בצרה", כיון שהיא "עתידה ללקות עמהם".

ה. "וגו'" – דוקא בהוכחה " הראשונה, ולא בשניה

לפי האמור לעיל, שבמילים "ולפי " שהעמידה... עתידה ללקות עמהם" אין רש"י מתכוון רק לספר על הקשר שבין בצרה לאדום, אלא הוא רוצה להסביר שהיא מוזכרת במספר מקומות ביחד עם אדום, למרות היותה מארץ מואב, מפני ש"עתידה ללקות עמהם", מובן דיוק נוסף בפירוש רש"י זה:

כהוכחה לכך ש"בצרה מערי מואב היא" מצטט רש"י את המילים מהפסוק "ועל קריות ועל בצרה" ומוסיף "וגו'",

ד ואילו בהוכחה השניה (לכך ש"עתידה ללקות עמהם") הוא מצטט את המילים "כי זבח לה' בבצרה" בלבד, בלי

וגו'", ולכאורה נראה שצריך להיות ההיפך:

כדי להוכיח ש"בצרה מערי מואב היא" די במילים "ועל קריות ועל בצרה" בלבד²⁶ – שכשם ש"קריות" היא מערי מואב ²⁷, כך²⁸ גם "ו(על) בצרה" היא מערי מואב, והמשך הפסוק

ועל כל ערי ארץ מואב", שעליו רומז רש"י בביטוי "וגו'" הוא רק תוספת להוכחה.

לעומת זאת, ההוכחה שבצרה

עתידה ללקות עמהם" (עם אדום) איננה רק מן המילים "כי זבח לה' בבצרה", ששם אדום אינה מוזכרת, אלא דוקא מן ההמשך של הפסוק

וטבח גדול בארץ אדום"²⁹ – ודוקא כאן אין רש"י מוסיף את הביטוי

וגו'"³⁰!

יש לומר, שההסבר לכך הוא:

298מהמשך הפסוק "זבח לה' בבצרה וטבח גדול בארץ אדום" אפשר לכאורה " להסיק הוכחה לסתירת פירוש רש"י, שבצרה היא "מערי מואב" והיא מוזכרת כאן רק משום ש"עתידה ללקות" עם " אדום – כי אין מציינים קודם את העונש של הטפל "זבח לה' בבצרה", ורק אחר־כך מוסיפים את העיקר והסיבה – "וטבח גדול בארץ אדום".

אפשר לתרץ זאת, לפחות בדוחק – והכרחי לפרש כך לפי רש"י – שה"וא"ו" של "וטבח גדול..." איננה וא"ו החיבור, לתוספת, אלא "וא"ו" להפסקה³¹. אך כיון שמהמשך הפסוק מתעורר, בפשטות, קושי על רש"י, אין רש"י מציין את ההמשך אפילו ברמז של "וגו'".

ו. התנהגות יעקב כלפי עשו – ההיפך מ"ורב יעבוד צעיר

על האמור לעיל, שלפי רש"י ההבטחה "ורב יעבוד צעיר" אמורה על כל התקופות, מתעורר קושי על התחלת הפרשה:

מסופר שם שיעקב שלח מלאכים אל עשו והורה להם "כה תאמרון לאדוני לעשו כה אמר עבדך יעקב... להגיד לאדוני למצוא חן בעיניך"³². ואף, כמסופר בהמשך הפרשה, שיעקב שלח

דורון" לעשו, השתחווה לפניו "שבע פעמים"³³, וכינה אותו מספר פעמים בתואר "אדוני"³⁴, ואת עצמו –

עבדך"³⁵. והרי כל זה הוא, לכאורה, ההיפך מ"ורב יעבוד צעיר"³⁶?

בדרך הפשט אין זה קושי, שהרי יעקב חשש שההבטחה המפורשת של הקדוש־ברוך־הוא אליו – "ואתה אמרת היטב איטיב עמך"³⁷ – לא תקויים מטעם "שמא נתלכלכתי בחטא"³⁸, ועל־אחת־כמה־וכמה הוא עשוי לחשוש שלא תקויים הנבואה "ורב יעבוד צעיר" שנאמרה לאמו (באמצעות שם³⁹).

אך בכל זאת אין הענין "חלק"⁴⁰: הנבואה והברכה "הוה גביר לאחיך" אינה תלויה בתנאי של "והיה כאשר תריד...", כי גם "כשיעברו ישראל על התורה" יהיה רק "ופרקת עולו...", כדלעיל, ואם כך, כיצד נקט יעקב פעולות שהן ההיפך מן הנבואה 299והברכה, ועד כדי כינוי עשו בתואר "אדוני", וכינוי עצמו בתואר "עבדך"?

אכן, במדרש⁴¹ נאמר שיעקב נענש על כך ששלח מלאכים לעשו וקרא לו "אדוני" וכו'. אבל, כאמור פעמים רבות⁴², היו האבות "מרכבה" לרצון הקדוש־ברוך־הוא "כל ימיהם"⁴³, ולא תיתכן אצלם מציאות של רע ח"ו או חטא ח"ו, ומעשים מסויימים שלהם שמכונים "חטאים" אינם חטאים במשמעות הפשוטה, ח"ו.

וכפי שאמנם רואים בענין זה עצמו: למרות שיעקב נענש על התנהגותו זו כלפי עשו, כדברי חז"ל, בכל זאת לומדים⁴⁴ מהתנהגות זו עצמה, ש"מחניפין לרשעים בעולם הזה מפני דרכי שלום".

ז. בשרש, נעלה עשו מיעקב

בחסידות⁴⁵ מבואר, שבשרש נעלה עשו מיעקב (ולכן הוא היה בכור בלידתו), ועל־ידי שיעקב "בירר" את עשו האיר ביעקב אור נעלה משרשו של עשו.

בכך מובן מדוע שלח יעקב "מלאכים לפניו אל עשו..." ואמר "כה תאמרון לאדוני... כה אמר עבדך יעקב...", ומדוע הוא שלח לו "דורון" וכדומה – כי בכל התכוון יעקב לשורש של עשו, הנעלה משרשו של יעקב.

אך כיון שבמדרש נאמר שבכך השפיל יעקב את עצמו כלפי עשו שלמטה – בעולם – ונענש על כך, צריך לומר, שגם פירוש זה, שיעקב שלח את המלאכים והדורון לעשו שלמטה – בעולם – מתקבל ומתאים לפנימיות הענינים⁴⁶.

ח. שני אופנים בזיכוך הרע

ההסבר לכך הוא:

ב"בירור" הרע ובנצחון עליו יש, באופן כללי, שני אופנים:

אופן אחד הוא "גילוי אור":

300ה"מברר" מאיר על ה"מתברר" אור גדול ונעלה של קדושה, וכך נדחה הרע והחושך, ומתעלים ניצוצות הקדושה שבו.

האופן השני הוא "בדרך התלבשות": ה"מברר" יורד "למקום המתברר", ואף "מתלבש בלבושי המתברר", ועל־ידי ההתעסקות בו הוא הופך את הרע לטוב. "

בכל אחד מן האופנים הללו יש מעלה על פני האחר:

לגבי המברר – יש יתרון בדרך הראשונה, כי הוא אינו יורד, ונשאר מובדל מהמתברר, בעוד אשר בדרך השניה הוא "מתאבק עם..."⁴⁷ – הוא " יורד בדרגתו, ועד שהדבר יכול לגרום בו פגם.

אבל לגבי המתברר, להיפך: בדרך הראשונה נעשה הבירור רק על־ידי "גילוי אור" ולא בתוך המתברר עצמו, ולכן הוא באופן של דחיה והתבטלות. לעומת זאת, בדרך השניה, כאשר ה"מברר" מטפל ומתעסק, בדרך התלבשות, במתברר עצמו כפי שהוא במצבו ובדרגתו, משפיע הזיכוך עליו, כך שהמתברר עצמו במציאותו יפסיק להתנגד ולהסתיר את הקדושה.

ט. התכלית – הפיכת הרע ה לטוב גם על־ידי ירידה –

תכלית העבודה של תורה ומצוות היא "לעשות שלום בעולם"⁴⁸. שלום אמיתי הוא, כאשר האויב מתהפך ומשלים עמו. כך גם לגבי "שלום בעולם": העולם מעלים על האלקות, וצריך להשכין "שלום בעולם" – להפכו לקדושה.

לכן, כשם שהתורה "נסעה וירדה"⁴⁹ למטה, והתלבשה⁵⁰ בענינים של

אילנא דטוב ורע", כדי שעל־ידי־כך אפשר יהיה לברר את הטוב מן הרע⁵¹,

עד־כדי־כך שישנו ענין של "וכל מלבושי אגאלתי"⁵²: כדי שתתבצע המשמעות הפנימית והעמוקה של

אגאלתי" – מלשון גאולה – בירור הקליפה הטמאה, כנאמר⁵³ "מי זה בא מאדום... מבצרה...", צריך להתקיים הענין של "אגאלתי" מלשון לכלוך, כביכול, ירידת השכינה למקום הקליפות.

כך גם הצדיקים (שדומין לבוראן⁵⁴) יורדים לפעמים מדרגתם ומתלבשים בלבושי המתברר (עד אשר הם זקוקים אחר־כך לתיקון על הירידה), כדי 301לבצע את כוונת הקדוש־ברוך־הוא "לעשות שלום בעולם"⁵⁵.

י. ירידת יעקב – לצורך הפיכת עשו

זהו ההסבר לכך שיעקב השפיל עצמו כלפי עשו למטה, ולא רק כלפי שורש עשו, למרות שצריך להיות "ורב יעבוד צעיר":

הבירור המושלם של עשו הוא, כאשר עשו מעצמו "מודה" שצריך להיות "ורב יעבוד צעיר", ולשם כך לא היה די בבירור באופן של "גילוי אור", אלא היה צורך בהתלבשות המברר בלבושי המתברר – דבר הכרוך בירידת המברר עד כדי פגימה בו.

זה התבטא בעניננו בהשפלת יעקב כלפי עשו⁵⁶, וכך הוא גרם לאמירת עשו "יהי לך אשר לך, כאן הודה לו על הברכות"⁵⁷, כולל על הברכה "הוה גביר לאחיך"⁵⁸,

ועד לבירור עשו שיהיה לעתיד לבוא

"אשר אבוא אל אדוני שעירה"⁵⁹ – כאשר "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה"⁶⁰.