301
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
לבצע את כוונת הקדוש־ברוך־הוא "לעשות שלום בעולם"55.
י. ירידת יעקב – לצורך הפיכת עשו
זהו ההסבר לכך שיעקב השפיל עצמו כלפי עשו למטה, ולא רק כלפי שורש עשו, למרות שצריך להיות "ורב יעבוד צעיר":
הבירור המושלם של עשו הוא, כאשר עשו מעצמו "מודה" שצריך להיות "ורב יעבוד צעיר", ולשם כך לא היה די בבירור באופן של "גילוי אור", אלא היה צורך בהתלבשות המברר בלבושי המתברר – דבר הכרוך בירידת המברר עד כדי פגימה בו.
זה התבטא בעניננו בהשפלת יעקב כלפי עשו56, וכך הוא גרם לאמירת עשו "יהי לך אשר לך, כאן הודה לו על הברכות"57, כולל על הברכה "הוה גביר לאחיך"58,
ועד לבירור עשו שיהיה לעתיד לבוא
"אשר אבוא אל אדוני שעירה"59 – כאשר "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה"60.
הערות
- 55. ועד"ז הירידה בגלות הוא כדי להפוך חושך הגלות עצמו. וי"ל שזהו החידוש והעילוי ב"ורב שלום (בוניך)" על "לעשות שלום (סתם) בעולם": "שלום" סתם הוא הבירור דעולם (–(רק) לשון העלם), "ורב שלום" הוא הבירור דגלות (שהוא גם מנגד לקדושה)*. ועפ"ז יש לבאר המשך הענינים בד"ה וכל בניך, רפט** (בדרושי חתונה. בסה"מ קונט' ח"א), שלאחרי שמביא שם (פ"א) דת"ח מרבים שלום בעולם, מביא (פ"ב) מש"נ "שובי שובי השולמית וגו'" ומבאר "דפסוק זה קאי על זמן הגלות", ובנ"י נק' שולמית – "אומה שעשתה שלום ביני ובין עולמי" – כי הענין דמרבים שלום בעולם נעשה ע"י הבירורים דזמן הגלות דוקא (וראה בקיצור שם). ובזה יובן ג"כ מה שמביא שם ממדרש "אומרים להם אומות העולם לישראל עד מתי אתם נהרגים ומתים על אלקיכם כו' בואו אלינו כו' מושיבין להן ישראל לאו"ה מה תחזו בשולמית כו' כלום יש בכם כח לתת לנו מאותה המעלה שבסיני כו'" – דלכאורה: מכיון שהמדובר בבנ"י כמו"ש בתכלית העילוי ש"נהרגים ומתים על אלקיכם" [וכמו שממשיך בהמאמר שם, שבנ"י נק' שולמית – "לפי שהם משלימים נפשם על קדושת שמו ית'"] – למה צריכים הם בכלל להשיב לאו"ה כו'? – כי המסנ"פ דזמן הגלות צ"ל באופן כזה שמברר הגלות עצמו, ולכן צריכים להשיב לאו"ה כו', (משיחת ש"פ וישלח תשל"ז, ד"ה וישלח יעקב תשל"א) שעי"ז גם האו"ה "מסכימים" למסנ"פ דבנ"י.
- 56. ראה תו"ח שם סעיף יא.
- 57. לג, ט וברש"י.
- 58. ראה זהר ריש פרשתנו (קסו, ב): יעקב דמאיך רוחי' לגבי' דעשו בגין דלבתר ליהוי עבד לו וישלוט עלוי ויתקיים בי' יעבדוך עמים .. לאומים וגו'.
- 59. שם, יד וברש"י.
- 60. עובדי' בסופו.
- . וי"ל שעד"ז הוא ההפרש בין הבירור דלבן ובירור דעשו (שהוא בחי' גבורות קשות יותר מלבן – ראה תו"ח שם פ"ה. אוה"ת פרשתנו רלא, א). וראה לקו"ת ראה (ל, א) בפי' "ורב שלום" – "ורב הוא עשו .. שמבחי' ריבוי ופירוד דעשו יוכלל .. בחי' היחוד האלקי".
- . לפני חמשים שנה*. ולהעיר שיובל נקרא עולם (קדושין טו, סע"א. סדא"ר פ"ז. פרש"י משפטים כא, ו). וראה זח"ב קמ, ב.
- . השיחה נדפסה בפעם הא' בשנת תשל"ט. המו"ל.
רש"י על שמות כ״א:ו׳ - הטקסט מספריא
אל האלהים. לְבֵית דִּין; צָרִיךְ שֶׁיִּמָּלֵךְ בְּמוֹכְרָיו שֶׁמְּכָרוּהוּ לוֹ (שם):
אל הדלת או אל המזוזה. יָכוֹל שֶׁתְּהֵא הַמְּזוּזָה כְשֵׁרָה לִרְצֹעַ עָלֶיהָ, תַּ"לֹ וְנָתַתָּה בְאָזְנוֹ וּבַדֶּלֶת, בַּדֶּלֶת וְלֹא בַמְּזוּזָה, הָא מַה תַּ"לֹ אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה? הִקִּישׁ דֶּלֶת לִמְזוּזָה, מַה מְּזוּזָה מֵעוֹמֵד אַף דֶּלֶת מֵעוֹמֵד (שם):
ורצע אדניו את אזנו במרצע. הַיְמָנִית, אוֹ אֵינוֹ, אֶלָּא שֶׁל שְׂמֹאל? תַּ"לֹ אֹזֶן אֹזֶן לִגְזֵרָה שָׁוָה, נֶאֱמַר כָּאן וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ, וְנֶאֱמַר בִּמְצֹרָע תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית (ויקרא י"ד), מַה לְּהַלָּן הַיְמָנִית, אַף כָּאן הַיְמָנִית; וּמָה רָאָה אֹזֶן לֵרָצַע מִכָּל שְׁאָר אֵבָרִים שֶׁבַּגּוּף? אָמַר רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: אֹזֶן זֹאת שֶׁשָּׁמְעָה עַל הַר סִינַי לֹא תִגְנֹב, וְהָלַךְ וְגָנַב, תֵּרָצַע. וְאִם מוֹכֵר עַצְמוֹ, אֹזֶן שֶׁשָּׁמְעָה עַל הַר סִינַי כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים, וְהָלַךְ וְקָנָה אָדוֹן לְעַצְמוֹ, תֵּרָצַע. רַבִּי שִׁמְעוֹן הָיָה דּוֹרֵשׁ מִקְרָא זֶה כְּמִין חֹמֶר: מַה נִּשְׁתַּנּוּ דֶּלֶת וּמְזוּזָה מִכָּל כֵּלִים שֶׁבַּבַּיִת? אָמַר הַקָּבָּ"ה דֶּלֶת וּמְזוּזָה שֶׁהָיוּ עֵדִים בְּמִצְרַיִם כְּשֶׁפָּסַחְתִּי עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזוֹת וְאָמַרְתִּי כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים – עֲבָדַי הֵם וְלֹא עֲבָדִים לַעֲבָדִים – וְהָלַךְ זֶה וְקָנָה אָדוֹן לְעַצְמוֹ, יֵרָצַע בִּפְנֵיהֶם (קידושין כ"ב):
ועבדו לעלם. עַד הַיּוֹבֵל; אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא לְעוֹלָם כְמַשְׁמָעוֹ? תַּ"לֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשׁוּבוּ (ויקרא כ"ה), מַגִּיד שֶׁחֲמִשִּׁים שָׁנָה קְרוּיִים עוֹלָם; וְלֹא שֶׁיְּהֵא עוֹבְדוֹ כָּל חֲמִשִּׁים שָׁנָה, אֶלָּא עוֹבְדוֹ עַד הַיּוֹבֵל, בֵּין סָמוּךְ בֵּין מֻפְלָג (קידושין ט"ו):
אל האלהים means to the court. He (the slave) should take counsel with his vendors (the court) because it was they who sold him to him (the master) (Mekhilta).
אל הדלת או אל המזוזה TO THE DOOR OR TO THE DOORPOST — From this statement you might think that the doorpost is also a proper thing upon which the servant’s ear may be pierced! Scripture, however, states, (Deuteronomy 15:17) “[Then thou shalt take an awl], and thrust it through his ear and into the door” — into the door but not into the doorpost. If this be so, what is the purpose of Scripture stating here “[to the door] or to the doorpost”? By this juxtaposition it only compares the door with the doorpost. What is the characteristic of the doorpost? It is something perpendicular! So, too, the door must during the act of performation be in a perpendicular position (on its hinges), not detached as, for instance, lying on the ground (Mekhilta; Kiddushin 22b).
ורצע אדניו את אזנו במרצע AND HIS LORD SHALL BORE HIS EAR THROUGH WITH THE AWL — “His ear” means his right ear. Or perhaps this is not so, but Scripture means his left ear? Scripture however uses the term אזן here and it uses אזן in another passage, thereby suggesting an analogy based upon verbal similarity; viz., here it is said “and his lord shall bore his ear (אזנו) through”, and of the leper it is said, (Leviticus 14:25) “and the priest shall put it upon the tip of the right ear (אזנו הימית) of him that is to be cleansed”. — How is it in that latter passage? It is the right ear! So here, too, it is the right ear. — What is the reason that the ear had to be pierced rather than any other limb of the servant’s body? Rabban Jochanan ben Zaccai said: That ear which heard on Mount Sinai, (Exodus 20:13) “Thou shalt not steal” and yet its owner went and stole and was therefore sold as a slave — let it be pierced! Or, in the case of him who sold himself from destitution, having committed no theft, the reason is: That ear which heard on Mount Sinai what I said, (Leviticus 25:55) “For unto Me the children Israel are servants” and yet its owner went and procured for himself another master — let it be pierced! (Mekhilta; Kiddushin 22b). Rabbi Simeon interpreted this verse like a jewel (i. e. giving it an ethical signification): In what respect are door and doorpost different from all other objects in the house that they should be singled out for this purpose? God, in effect, said: door and doorpost that were eye-witnesses in Egypt when I passed over the lintel and the two doorposts, freeing Israel from slavery, and when I said, (Leviticus 25:55) “For unto Me the children of Israel are servants” — servants to Me but not servants of servants (of human beings), and yet this man went and procured another master for himself — let him be pieced in their presence (i. e. let them be eye-witnesses now when this man voluntarily prolongs his state of slavery)! (Kiddushin 22b.)
ועבדו לעלם AND HE SHALL SERVE HIM FOR EVER — This means until the Jubilee. Or, perhaps this is not so, but לעולם means for ever as is its usual meaning? Scripture however, states, (Leviticus 25:10) “[And ye shall sanctify the fiftieth year and proclaim liberty throughout all the land unto all the inhabitants thereof] and ye shall return every man unto his family”. A comparison of these two passages tells us that a period of fifty years is termed עולם. This does not, however, imply that he has to serve him a whole period of fifty years, but that he has to serve him until the year of the Jubilee (the fiftieth year) whether this be close at hand or far ahead (Kiddushin 15a; Mekhilta).
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.