שיחה ב

289שיחה ב

וישלח

א. "בן שלש־עשרה למצוות"

על הפסוק¹ "ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה איש חרבו..." אומרים חז"ל, שהם היו אז בני שלוש עשרה שנים², ומכאן לומדים³ את ההלכה של "בן שלש־עשרה למצוות"⁴: כיוון שבגיל שלוש עשרה כבר נקראים איש⁵, כינוי המורה על גדלות^* – [ככתוב⁶ "מי שמך לאיש...", "וחזקת והיית לאיש"] – זאת אומרת, שבגיל שלוש עשרה מגיעים

ד לדרגה של גדול בדעה⁷, ולכן חייבים בכל המצוות.

אמנם, ייתכן⁸ שנער יהיה בר־שכל גם לפני גיל שלש־עשרה, אך למרות זאת חסרה לו שלימות הדעת והרגש – חסרה לו ההכרה והתחושה הן של חשיבות קיום המצוות והן של המחסור באי־קיומן,

[כפי שמביאים לכך⁹ דוגמא ב"מילי דעלמא", שאף כאשר ילד קטן – לפני גיל שלש־עשרה – מבין היטב את החשיבות של ממון וגדולה, בכל זאת "אמיתת הענין של ממון וגדולה רחוק ממנו" – הוא עדיין רחוק מן ההכרה והתחושה האמיתית של מבוגר. וכך גם בכיוון ההפוך, לגבי "שפלות ודלות", שלמרות שהוא מבין במגרעתן, אין זה כתחושת המבוגר ש"מרגיש היטב חסרון השפלות והדלות..."]

ולכן אין הוא אחראי למעשיו ולהתנהגותו, ואי־אפשר להטיל עליו את חובת קיום המצוות.

289ב. הקשר בין "אדם" לבין בר־מצוה "

רבותינו נשיאינו אמרו פעמים רבות¹⁰ בחגיגות בר־מצוה מאמר שהתבסס על הפסוק¹¹ "נעשה אדם"¹². מכך מובן, שיש קשר בין בר־מצוה לבין דרגת "אדם", שהיא דרגה נעלית יותר מאשר "איש"¹³ – כפי שמוסבר במספר מקומות¹⁴ לגבי ארבעת השמות שאדם נקרא בהם (אדם, איש, גבר, אנוש), שהנעלה ביותר מביניהם הוא התואר "אדם", המורה על שלימותו.

אין מובן: אם כדי לחייב במצוות מספיק שיגיע בן שלוש־עשרה " לדרגה של "איש", מדוע מקשרים את הענין של בר־מצוה לדרגה של

אדם"?

ג. הההבדל בין "איש" לבין "אדם"

ההבדל בין "איש" לבין "אדם" הוא: התואר "איש" מפנה כלפי דרגת השכל הקשור ל"מדות" (רגשות)¹⁵, ואף בכך ישנן דרגות רבות ביותר, אשר המושלמת שבהן מושגת בגיל עשרים¹⁶, ואילו התואר "אדם" מורה על מעלת השכל שמעבר להשתייכות למידות¹⁷.

לפי זה תמוה יותר הקשר בין

נעשה אדם" לבין בר־מצוה: כיצד אפשר לשייך את המעלה "אדם" למי שזה עתה מלאו לו שלוש עשרה שנים?

הכרחי אפוא לומר, שהכוונה היא, שאמנם בהיותו בר־מצוה נעשה הנער

"איש", כדלעיל, אך למרות זאת, בקיום המצוות מחובתו להגיע לתחושה בהשפעה של דרגת "אדם".

ד. אין להסתפק בדרגת "איש"

המקור לכך שאין להסתפק בדרגה

איש" הוא הפסוק "ויקחו... איש חרבו" עצמו, שהרי לכאורה תמוה:

290כאשר מגיעים לגיל שלוש עשרה מתחייבים במצוות בעקבות החידוש שמתרחש בשכל ובדעת (הקשורים למדות) ולא ברגש, החידוש הוא היותו של הנער לבר־דעת המסוגל להבין ולקבל על עצמו את האחריות של תורה ומצוות –

ואם כך, כיצד נלמד ענין זה מן הפסוק "ויקחו... איש חרבו... ויהרגו כל זכר", המספר על פעולה הנובעת מהתגברות הרגש^*?

מכך מובן, שהפסוק "ויקחו... ויהרגו..." מכיל במשמעתו מעלה שאיננה מושגת בדרגת "איש", אלא שבאמצעותה היא נעשית מושלמת, ולפיכך ניתן ללמוד מן הפסוק שאין להסתפק בדרגת "איש" (שבהיות הנער בן שלוש עשרה הוא מתחייב במצוות רק מפני היותו "איש"), אלא שמוכרחים להגיע למעלה הרמוזה במילים "ויקחו...",

בכך מובן גם מדוע אמרו רבותינו בחגיגת בר־מצוה מאמר המתחיל בפסוק "נעשה אדם" – כי אמנם הענין הכללי של בן שלוש עשרה למצוות הוא היותו לאיש ולבר דעת, אך בכל זאת, אין להסתפק בכך בלבד, והכרחי להגיע להשפעה מדרך העבודה הרוחנית של "אדם", הדומה לעבודה של "ויקחו...", כפי שיוסבר להלן.

ה. ההבדלים בין שתי

הדעות למקור הענין!

ההסבר לכך הוא:

לגבי מקור ההלכה של בן שלוש עשרה למצוות ישנן שתי דיעות: א) כדלעיל שהענין נלמד מפסוקנו. ב) ענין זה הוא אחד מן "השיעורים" שהם הלכה למשה מסיני¹⁸.

ההבדל בין שתיהן הוא: לפי הדיעה הראשונה נובע הענין משינוי טבעי, כיוון שבאופן טבעי נעשים רוב בני האדם בהגיעם לגיל שלוש עשרה לגדולים בשכל ובדעה, ואילו לפי הדעה השניה ענין זה הוא הלכה, ואינו תלוי בשינוי טבעי¹⁹.

מהבדל זה נובע גם נפקא מינה להלכה – לגבי הזמן שבו מתחייבים בני־נח בקיום המצוות שהם חייבים בהן²⁰:

לפי הדעה הראשונה, שהסיבה ל"בן שלוש עשרה למצוות" היא טבעית, יוצא, שגם בני נח מתחייבים במצוותיהן בגיל שלוש עשרה;

ואילו לפי הדיעה השניה, שכלל זה 291הוא הלכה למשה מסיני, מובן, שאצל בני נח, שלהם "לא ניתנו השיעורין"²¹, תלויה ההתבגרות לפי שכלו ודעתו של כל אחד²² בהתאם לטבעו שלו²³.

ו. המשמעות בעבודת האדם

שתי הדעות המוזכרות לעיל מהוות בעבודה הרוחנית של האדם שתי דרכים לסדר שבהתחלת קיום התורה והמצוות על־ידי יהודי:

לפי הדיעה הראשונה צריכה הדרך להיות של עבודה לפי השכל. כלומר, כיוון שחובתו לקיים תורה ומצוות תלויה בהתבגרות שכלית טבעית, שבהגיעו^* להכרה ולתחושה בענין המצוות מוטלת עליו חובת קיומן, הרי מובן, שתחילת עבודתו צריכה להיות בדרך השכלית;

ואילו לפי הדיעה השניה, חייב בן השלש־עשרה לקבל על עצמו את עול המצוות מצד הלכה למשה מסיני, מפני שזהו ציווי הקדוש־ברוך־הוא, ויוצא אפוא, שתחילת דרכו בקיום תורה ומצוות צריכה להיות מתוך קבלת עול²⁴.

ז. לפי הדעה הראשונה יש צורך בשני האופנים

אבל גם לפי הדעה הראשונה, שמן הפסוק "ויקחו... איש חרבו..." לומדים שתחילת העבודה (בן שלש עשרה למצוות) צריכה להיות שכלית, על־פי טעם ודעת, הרי לומדים²⁵ מפסוק זה עצמו, שבכל זאת, גם לפי דעה זו קשור קיום המצוות לעבודה של מסירות נפש, שמעל לשכל, כפי שנאמר "ויקחו... איש חרבו..." – פעולה של מסירות נפש.

עובדה זאת אינה סותרת למוסבר לעיל, שלפי דעה זו הכוונה היא לעבודה מתוך הכרה שכלית, כי גם כאשר העבודה צריכה להיות מתוך הכרה והבנה בתורה ובמצוות, בכל זאת, יסוד העבודה הוא הענין של קבלת עול, שלמעלה מטעם ודעת, כי רק כאשר קיים יסוד זה, יכולה העבודה, הנובעת מהכרה שכלית, להתבצע כראוי²⁶.

292ח. ההוכחה שיש צורך בשני האופנים

מן ההוכחות לכך: באזהרות הכלליות על קיום תורה ומצוות נאמר²⁷ "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב... ובחרת בחיים". לכאורה, "רואה" האדם בעיני שכלו שדרך התורה והמצוות היא "חיים וטוב" ולשם מה יש צורך להזהירו שיבחר בחיים?

אלא, ההסבר לכך הוא: אם בחירת האדם בתורה ובמצוות תתבסס רק על הבנתו השכלית שהם החיים והטוב, הוא לא יהא עדיין עובד ה'. כי עבודת ה' היא כעבודת העבד לאדונו²⁸: כל מה שהעבד עושה הוא מפני העול שהטיל עליו אדונו. ולכן צריכה להתבסס בחירת האדם בתורה ובמצוות על ציווי הקדוש־ברוך־הוא "ובחרת בחיים".

אך לפני כן מקדים הפסוק ואומר "ראה נתתי..." – וגם בציווי "ובחרת" מודגש בפסוק "ובחרת בחיים" – כי הקדוש־ברוך־הוא רוצה, שהתורה והמצוות יחדרו אל כל מציאותו של האדם וכוחותיו, ולפיכך צריך גם השכל להבין ולחוש שהתורה והמצוות הם החיים והטוב.

ט. שני הענינים ב"אדם"

לפי כל האמור לעיל מובן הקשר שבין בר מצוה לבין "נעשה אדם":

בתואר "אדם" נכללים שני ענינים: א) שיא השלימות של השכל, כמוסבר לעיל. ב) "אדם אותיות מאד"²⁹ – דרגה של "בלי גבול", שמעל לשכל³⁰. [דרגה זו מתבטאת בהיותו של האדם מדבר, כי כח הדיבור שבו נובע מן ה"בלי גבול" שבנפשו, הנעלה מן השכל³¹].

וכיוון ששני הענינים רמוזים באותו תואר – "אדם", נראה, שיש ביניהם קשר.

ובעבודת האדם יש להסביר זאת כך: גם כאשר מגיע האדם לשיא השלימות השכלית, לדרגת השכל של "אדם", הנעלית מדרגת השכל של "איש", נזקק הוא למסירות הנפש שמעל לשכל³²;

ומצד שני: גם כאשר בולט אצלו כח מסירות הנפש שמעל לשכל, אל לו להסתפק בכך, אלא עליו להשתדל, שכח זה יחדור לכל כחות נפשו הפנימיים, שראשיתם הוא כח השכל.

293וזהו אחד מהרמזים לכך שאמרו בחגיגות בר מצוה את המאמר "נעשה אדם" – כדי להראות, שגם כאשר מגיעים לשלימות השכל (הקשור למדות), שאז מכונים "איש", אין די בכך, וצריך להגיע לעבודה של "איש חרבו...", עבודה של מסירות נפש שמעל לשכל³³, הקשורה לדרגת "אדם" – אותיות