שיחה א

274שיחה א

וישלח

– י"ט

א. שני הפירושים המנוגדים על הפסוק

"קטונתי..."

על הפסוק¹ "קטונתי מכל החסדים... כי במקלי עברתי את הירדן הזה ועתה הייתי..." קיימים שני פירושים מנוגדים, והם:

(א) הפירוש הפשוט, המובא בפירושו הראשון של רש"י ובתרגום, הוא, שכאשר עבר יעקב את הירדן לא היה עמו שום חפץ זולת ה"מקל". מפירוש זה משתמע כי המילים "במקלי עברתי את הירדן הזה" אינן מבטאות את חסדי ה' ליעקב, כי אם, את מצבו הדחוק של יעקב אבינו בעברו את הירדן. זוהי הקדמה הבאה להבליט את גדלותו של החסד המובא בהמשך הפסוק: "ועתה הייתי לשני מחנות".

(ב) פירוש המדרש², המובא אף הוא בפירוש רש"י, הוא, ש"נתן מקלו בירדן ונבקע הירדן" – כלומר, המילים "במקלי עברתי..." עצמן, מבטאות את חסדי ה'^*.

שני פירושים אלה מנוגדים לחלוטין: לפי הפירוש הראשון מבטאות המילים הללו עוני מוחלט, ואילו לפי

– הפירוש השני – הן מבטאות את גדולתו של יעקב בהיותו ראוי לנס גדול ביותר, כנאמר בחז"ל³ "כמה נפיש גברא כמשה ושתין רבוון, שנחלק להם ים סוף" (=כמה גדול אדם כמשה ושישים ריבוא, שנחלק להם ים סוף).

ב. דברי אדמו"ר הזקן על "קטונתי"

בכדי להבין הקשר בין שני הפירושים (וכפי שדובר הרבה פעמים⁴ שלכל הפירושים לאותה מלה, פסוק או ענין, יש קשר תוכני בינם לבין עצמם),

במיוחד שבאגדת בראשית^* הם מובאים בהמשך אחד,

מוכרחים להקדים לשונו של אדמו"ר הזקן, באגרתו המפורסמת "קטונתי"⁵, שכתבו עם בואו מפטרבורג, לאחר שחרורו ממאסר בי"ט בכסלו: "מפני היות קטן יעקב במאד מאוד בעיניו מחמת ריבוי החסדים כי במקלי כו'" (עד כאן דבריו בקשר לעניננו).

לכאורה, מתעוררת השאלה: אדמו"ר הזקן רוצה לציין את "ריבוי החסדים" שהקב"ה גמל עם יעקב, שהם גרמו 274ל"קטונתי", ל"היות קטן יעקב במאד מאד בעיניו". היה עליו, אם כן, לצטט גם, ובעיקר, את המשך הפסוק: "עברתי את הירדן ועתה הייתי לשני מחנות"?

לכאורה ניתן היה לומר, שבצטטו "כי במקלי כו'" מתכוון אדמו"ר הזקן לכוון לפירוש המדרש שהובא לעיל: "נתן מקלו בירדן ונבקע הירדן" – אך אי אפשר לומר זאת, כי: (א) עדיין נשאר הקושי מדוע איננו מזכיר גם את החסד השני, המפורש בפסוק. "ועתה הייתי לשני מחנות"? (ב) אם הוא התכוון לציין את הנס המרומז בפסוק לפי פירוש המדרש, ש"נבקע הירדן", היה עליו לצטט את המילים "עברתי את הירדן הזה", המובאות בהמשך הפסוק, שהרי דוקא במילים אלו מרומז הנס שארע עם "במקלי"⁶?

ניתן היה לומר שאדמו"ר הזקן אכן מתכוון לכל הפסוק, אלא שכדי לקצר בדבריו הוא מצטט רק את תחילת הפסוק, ורומז על סיומו במילה "כו'"⁷.

אך גם הנחה זו איננה מתקבלת, כי: (א) גם אם רצה לקצר, היה עליו לצטט לפחות מילה אחת נוספת: "עברתי", ההכרחית להבנת הענין. (ב) אם אכן התכוון אדמו"ר הזקן לכל הפסוק היה צריך לכתוב "וכו'", בו' החיבור, שהרי, כפי שכבר הוסבר בעבר בהרחבה⁸, קיים הבדל בין "כו'" לבין "וכו'". כאשר כתוב "כו'" (ללא ו') מצביע הדבר על כך שלהמשך הפסוק אין קשר לעניננו, והתוספת "כו'" (או "גו'") באה כדי לקיים את דברי חז"ל⁹ "כל פסוקא דלא פסקי' משה, אנן לא פסקינן".

מכל האמור מובן שהענין המבוטא במילים "כי במקלי" בלבד, ללא המשך הפסוק, הוא בעצמו דיו לגרום ליעקב את הרגשת "קטונתי".

ג. דברי ה"צמח צדק" בענין זה, והסברם

אדמו"ר בעל ה"צמח צדק", מצטט בספרו "אור התורה"¹⁰ את הכתוב בשל"ה¹¹, ש"כי במקלי" הם ראשי תיבות של "ברוך כבוד ה' ממקומו¹² לישועתך קויתי ה'". ומוסיף ה"צמח צדק": "ורצונו לומר, על דרך שנתבאר 275ב"תורה אור"¹³ בענין "משפט וצדקה ביעקב אתה עשית"¹⁴, שצריך להיות ב' הבחינות צדקה ומשפט, והיינו ב' הבחינות ברוך כבוד ה' ממקומו ושיהיה לישועתך קויתי וכו'".

הסבר הדברים הוא: מן הכתוב "משפט וצדקה ביעקב אתה עשית" ברור, שאצל יעקב היו שתי המידות הללו¹⁵, וגם ההתייחסות אליו מלמעלה היתה גם במשפט וגם בצדקה, למרות שהם הפכים: משמעותו של משפט היא, שהדבר הניתן מגיע למקבלו לפי הדין, ואלו משמעותה של צדקה היא, שלפי הדין והמשפט אין חובה לתת, אלא שהדבר ניתן כצדקה. "

ניתן היה, לכאורה, לומר, שמדובר בשתי דרגות שונות. מצד הנשמה, יכול יהודי לדרוש את עניניו בתורת "משפט" – לנשמה מגיע הדבר לפי הדין, ומצד הגוף יכול הוא רק לבקש זאת כ"צדקה".

הנחה זו איננה מתקבלת, שהרי נאמר בפסוק "משפט וצדקה ביעקב אתה עשית", כלומר, שתי המידות ההפכיות קיימות באותה דרגה, ובאותו עולם של "עשית" – עשיה בפועל.

וההסבר לכך הוא: גם כאשר מגיעים למדריגה שבה יש זכות לדרוש הורדת השפעה טובה מהקב"ה לפי הדין, כנאמר בגמרא¹⁶ על הפסוק¹⁷ "שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה" ש"כל העולם כולו ניזונין בצדקה והם ניזונין בזרוע" – גם אז יש לבקש זאת כצדקה, כנאמר¹⁸: "לך ה' הצדקה".

ד. הסיבה לפחדו של יעקב מפני עשו למרות הבטחת ה' אליו

ידועה השאלה מדוע פחד יעקב מעשו, והלא היתה בידו הבטחת ה'

והנה אנכי עמך..."¹⁹, ועל זה עונים, שיעקב חשש "שמא... נתלכלכתי בחטא"²⁰. אך תשובה זו איננה מובנת, שהרי חז"ל אומרים²¹ ש"כיוון שיצאו רוב שנותיו של אדם ולא חטא, שוב אינו חוטא", וכאן כבר עברו "רוב שנותיו"²² של יעקב, וכבר לא היה לו לחשוש "שמא נתלכלכתי בחטא"?

276אלא שכל הענין הזה רק כאשר קיימת הרגשת הישות של המציאות העצמית, ואז עשוי האדם להגיע ע"י " חישוב למסקנה ש"יצאו רוב שנותיו" ולא חטא, ולכן מובטח לו ש"שוב אינו חוטא", ואם הוא מ"אבירי לב" יכול הוא לדרוש "בזרוע", שהרי מגיע לו לפי הדין.

אך כאשר נמצאים בדרגה של התבטלות אמיתית, ללא הרגשת מציאות עצמית כלל, אז קיים, מפני הרגשת הקטנות וההתבטלות, מצב של "נדמה בעיניו שחטא"²³ קיים חשש לחטא או לחסרון²⁴ כל־שהוא בעבודה, ואז מבקשים את השפע הטוב רק " כ"צדקה", ולא כ"משפט".

ה. שתי דרגות בבקשת "צדקה"

לפי האמור קשה: אם התבטלותו העצמית של יעקב הביאה אותו לבקשת "צדקה", כיצד אפוא אומרים "משפט וצדקה ביעקב...", שמשמעותו היא שצריך להיות קיים^* גם אופן של

משפט"?

ההסבר לכך הוא: כאשר נמצאים באמת במצב שהבקשה מה' היא רק כ"צדקה" (או כאשר נדמה כך), אין בקשת הצדקה מהווה הוכחה להתבטלות, שהרי איננה קיימת אפשרות אחרת. וביתר עומק: בקשת הצדקה היא מפני מציאותו המוגבלת והמדודה, ולכן, מידה כנגד מידה, גם ההשפעה מלמעלה מגיעה במדידה והגבלה שבצדקה. וכך אומרת הגמרא²⁵, שהמצווה בצדקה היא לתת

די מחסורו אשר יחסר לו"²⁶, אך "אי אתה מצווה עליו לעשרו". כלומר, יש לתת לעני את החסר לו לפי מציאותו והרגליו, ולמרות שייתכן שזה הרבה מאד, בכל זאת יהיו הדברים מדודים ומוגבלים. אם הוא רגיל לסוס לרכוב עליו, ועבדים לרוץ לפניו, יש לספק לו אותם²⁷, אך אי אתה מצווה להעשירו.

אך כאשר נמצאים במצב שההשפעה הטובה מגיעה, וניתן לדרשה לפי

משפט", ולמרות זאת לא באים להקב"ה בתביעה של משפט אלא בבקשה של צדקה²⁸, אז מהווה הדבר הוכחה 277להשתחררות מחשבונות, מדידות והגבלה, ליציאה ממציאות עצמית²⁹.

במצב כזה גם השפעת הצדקה היא באופן הנעלה ממדידה והגבלה, אופן שאינו קשור עם מציאותו שלו ועם "מחסורו אשר יחסר לו"³⁰.

ו. שתי הדרגות הנ"ל רמוזות בראשי התיבות של "כי במקלי"

שתי הדרגות שהוזכרו: (א) בקשת צדקה מפני שאין אפשרות אחרת. (ב) מצב של "אבירי לב", שבו ניתן לדרוש "בזרוע" ובכל זאת מבקשים כצדקה, מצב שבו הצדקה הניתנת היא ללא גבול, מתאימות לשני הפסוקים שרמוזים בראשי תיבות במילים "כי במקלי": (א) "לישועתך קויתי ה'" (ב) ברוך כבוד ה' ממקומו".

והרי הסבר הדברים: "לישועתך קויתי ה'" פירושו, שניתן להשען רק על ישועת ה', כאשר אין ראויים לתביעה לפי הדין, אז מקוים לישועת ה' כ"צדקה".

"ברוך כבוד ה' ממקומו" מצביע על הורדת שפע הורדת כבוד ה' מ"מקומו" האמיתי³¹, וזה נמשך ("ברוך" – לשון המשכה³²) למטה־מטה. כלומר, הבאת הדרגה של "בלי גבול" כאן למטה, השפעה המתקיימת ע"י ביטול המציאות של "אבירי לב הרחוקים מצדקה"³³.

ז. הבנת ציטוטו של אדמו"ר הזקן

לפי ההסברים שלעיל יובן מדוע כותב אדמו"ר הזקן "מפני היות יעקב קטן במאד מאד בעיניו מחמת ריבוי החסדים כי במקלי כו'" ואינו מצטט את המשך הפסוק: אצל יעקב היו קיימות שתי הבחינות ההפכיות של "משפט וצדקה"³⁴ המרומזות במילים "כי 278במקלי"³⁵, לפיכך הוא הגיע לדרגה שבה כל ההשפעות מלמעלה הן בבחינת "ריבוי החסדים", השפעה באופן של "ברוך כבוד ה' ממקומו", דהיינו, חסדים ללא גבול, וכיוון שהשפעה זו היתה קיימת אצלו כתוצאה מ"כי במקלי", גרמה לו "קרבת אלוקים ממש"³⁶, זו ל"קטונתי" באופן מושלם: "קטן במאד מאד".

וזוהי כוונת אדמו"ר הזקן בהמשיכו ש"היות קטן יעקב במאד מאד בעיניו מחמת ריבוי החסדים כי במקלי כו'" ולפיכך "ואינו ראוי וכדאי כלל להנצל " כו' וכמאמר רז"ל שמא יגרום החטא, שנדמה בעיניו שחטא".

יעקב הגיע להתבטלות מוחלטת, לדרגה שבה אין המציאות ועבודת הנבראים תופסת מקום, ולכן "נדמה בעיניו שחטא"³⁷, הוא היה במצב של "חטא" – מלשון גרעון והתבטלות עצמית³⁸, ועבודתו האישית לא תפסה אצלו מקום³⁹.

ח. הקשר בין שני הפירושים המנוגדים על

"כי במקלי..."

זהו אפוא הקשר שקיים בין שני הפירושים על המילים "כי במקלי" (הפירוש הפשוט ש"לא היה עמי... אלא מקלי לבד⁴⁰, ופירוש המדרש: "נתן מקלו בירדן ונבקע הירדן). כי שני הפירושים מבטאים את שני הניגודים שהיו קיימים אצל יעקב.

מצד אחד הוא ראה את עצמו כמי שאין בידו כלום, והוא ביקש מה'

צדקה", ומצד שני, נמצא יעקב בדרגה גבוהה כל־כך, עד היותו ראוי לנס של "נבקע הירדן", דבר המוכיח על היותו ראוי לקבל חסדים מה' לפי משפט"⁴¹.

שתי הדרגות של יעקב, משפט וצדקה ביעקב אתה עשית", שגרמו לשלימותה של דרגת "קטונתי", היוו הקדמה והכנה לקיום תפילתו "הצילני 279נא... ואתה אמרת... ושמתי את זרעך כחול הים אשר לא יספר מרוב"⁴².

ט. ההוראה הנלמדת מן האמור, לעבודת כל אחד ואחד

ידוע⁴³, שאצל כל יהודי קיים בירושה משהו "מעין" עבודת ה' של האבות, ש"אין קורין אבות אלא לשלושה"⁴⁴. לפיכך מובן, שכל יהודי ראוי לקבל מהקב"ה השפעה של חסד לפי "משפט", ולא רק לבקש מהקב"ה השפעה זו כ"צדקה".

שהרי, "כל ישראל בני מלכים הם"⁴⁵, ולכן, כפי שאמר פעם כ"ק מורי וחמי אדמו"ר, נחשבת כל טרחה קלה שלהם כעבודת פרך^*, והם יכולים לדרוש מהקב"ה "כל הון דעלמא⁴⁶ בבני " חיי ומזוני רויחא".

וכך אומר אדמו"ר הזקן ב"תורה אור"⁴⁷, שאם נבוכדנצר, שפסע שלוש פסיעות לכבוד הקב"ה, נתנו לו על כך מלכות לשלושה דורות⁴⁸, קל־וחומר אצל יהודים, ש"אין לך אדם מישראל שלא כיבד את המקום בכך", ברור ש"כל טוב עולם הזה כדאי (וראוי) הוא לו".

העובדה שנראים יהודים שיש להם יסורים בעולם הזה היא רק כדי "לבטש את האדם, להכניעו ולהשפיל גסות רוחו"⁴⁹. אבל כאשר יהודי הוא במצב של "משפט וצדקה", שהוא ראוי לקבל חסד לפי "משפט", ולמרות זאת הוא מבקש זאת מהקב"ה כ"צדקה", דבר המוכיח על שפלות והתבטלות, אז באות עליו ברכות ה' מ"מקומו": הצלחה מעבד למדידה והגבלה בכל התחומים: "בני, חיי ומזוני", וכל זה באופן של "רויחי", ומתבטלים כל הדברים המבלבלים דעתו, כדי שיהיה

יושב בשלוות עולם הזה⁵⁰.

י. הקשר בין האמור לבין גאולת אדמו"ר הזקן

אדמו"ר הזקן מסר נפשו על הפצת פנימיות התורה, הוא ניתק עצמו מעניניו שלו כדי להפיץ את תורת החסידות חוצה, וברור שהוא היה יכול לדרוש את שחרורו מן המאסר לפי דין ומשפט. בכל זאת הוא ביקש זאת כ"צדקה", כפי שהוא כותב בהרחבה במכתביו⁵¹, שגאולתו היתה "חסדי⁵² ה'" ש"הפליא והגדיל ה' לעשות בארץ".

280לפיכך גרם הדבר לכך שהגאולה – שבתחילת האגרת כותב אדה"ז "קטנתי מכל החסדים ומכל כו'" – דלכאורה אינו מובן: הכוונה ה"ה למש"נ "ומכל האמת וא"כ הו"ל להעתיקו בפירוש; ואם הענין ד"אמת" אינו שייך לכאן (ולכן לא העתיקו) א"כ גם תיבת "ומכל" אינה שייכת לכאן?

והביאור בזה: החילוק בין "חסדים" ו"אמת" הוא (כפי' רש"י עה"פ): חסדים הם מה שהקב"ה עושה מעצמו (כענין מדת הצדקה); ו"אמת" הוא מה שעושה מחמת הבטחתו – וה"ז בדוגמת מדת " ה"משפט", כי מוכרח כביכול בההשפעה (מחמת הבטחתו).

ולכן: מכיון שאצל אדה"ז הי' נרגש (מצד עוצם ביטולו) שכל הטובות עמו הם בבחי' "צדקה" " ו"חסדים", לכן לא העתיק ענין ד"אמת"; אבל לאידך, מכיון שאמיתית הביטול והפעולה וענין הצדקה הוא כאשר ישנה גם מדת המשפט (שהוא תהיה באופן של "פדה בשלום נפשי"⁵³

בטלה ההתנגדות לתורת החסידות, ואדרבה, המתנגדים "היו עמדי" באופן של "שלום"⁵⁴ כסיום הפסוק "כי ברבים היו עמדי"⁵⁵.

(משיחת י"ט כסלו תשכ"ו)