שיחה ג

49שיחה ג

א. האזהרה "לא ישבותו" לבני נח לפי רש"י והרמב"ם

מן הפסוק¹ "יום ולילה לא ישבותו" לומדים בגמרא²: "עכו"ם ששבת חייב

ב מיתה שנאמר: ויום ולילה לא ישבותו, ואמר מר, אזהרה שלהן זוהי מיתתן". לאחר מכן מוסיפה הגמרא: "אמר רבינא: אפילו שני בשבת", ורש"י³ מסביר, שרבינא מחדש, שהאזהרה "לא ישבתו" אינה חלה רק "בשבת שהוא יום שביתה לישראל, או אחד בשבת ששובתים בו הנוצרים"⁴, אלא "מנוחה – בעלמא קא אסר להו, שלא יבטלו ממלאכה ואפילו יום שאינו בר שביתה".

אבל מדברי הרמב"ם⁵ נראה, שהאיסור על שביתת בני נח "אפילו ביום מימות החול" איננו מפני ש"מנוחה בעלמא קא אסר להו", אלא מפני ש"אין מניחין אותן לחדש דת ולעשות מצוות לעצמן מדעתן"⁶. לכן מתקיימת ההלכה "עכו"ם ששבת אפילו ביום מימות החול... חייב מיתה" רק במקרה ש"עשאהו לעצמו כמו שבת". מכך מובן, שלשיטת הרמב"ם הכוונה

"לא ישבותו" היא: לבני נח אסור לשמור שבת וכן לנהוג ביום אחר "כמו שבת"⁷.

יש להבין, לפי שיטת הרמב"ם: מהו הקשר בין אזהרה זו לבני נח לבין המשמעות הפשוטה של "לא ישבותו", שלא יהיה ביטול והפסק בסדרי העולם

"זרע וקציר... ויום ולילה"?

לפי פירוש רש"י ש"מנוחה בעלמא קא אסר להו שלא יבטלו ממלאכה" מובן הקשר בין שני הענינים: לא יהיה, ולכן אסור שיהיה, שום הפסק ושביתה.

49כפי שרש"י בעצמו⁸ מפרש ש"לא ישבותו" אינו מתכוון רק לשש העונות – זרע וקציר וכו' – שבהן לא יהיה ביטול והפסק, אלא גם לבני האדם, שגם אצלם לא תהיה שביתה ממלאכה.

אבל לדעת הרמב"ם, שהאזהרה "לא ישבותו" לבני נח איננה על ענין של שביתה וביטול מלאכה, אלא על קביעת יום מסויים כשבת, קשה: מה הקשר בין אזהרה זו לבין המשמעות הפשוטה של "לא ישבותו" לגבי "זרע וקציר...".

ב. דברי המדרש על "גוי ששבת" והשאלות על כך

לימוד זה מ"לא ישבותו" מובא גם במדרש⁹ על הפסוק¹⁰ "ראו כי ה' נתן לכם את¹¹ השבת", ואלה הם דברי המדרש: "לכם נתנה ולא לעכו"ם. מכאן אמרו, אם יבואו עכו"ם וישמרו את השבת – לא דיים שאינן מקבלים שכר, אלא שחייבים מיתה^*, שנאמר: יום ולילה לא ישבותו, וכן הוא אומר¹²: ביני ובין בני ישראל... משל למלך יושב ומטרונא יושבת כנגדו – העובר ביניהם חייב".

(אמנם, המדרש קושר בין "לא ישבותו" לגבי עכו"ם לבין "ראו כי ה' נתן לכם את¹¹ השבת", אך אין הכרח שיש כאן מחלוקת עם הש"ס, אלא שהכוונה ב"לכם נתנה ולא לעכו"ם" איננה רק על יום השבת, (השביעי), אלא על ענין השבת – יום של מנוחה – בכל יום שהוא, כדברי הגמרא: "אפילו שני בשבת"¹³).

לפי זה מובן, שלדעת המדרש אינו קיים האיסור של גוי ששבת ב"מנוחה בעלמא... שלא יבטלו ממלאכה", כדעת רש"י, אלא שאסור להם לקיים יום "כמו שבת", כדעת הרמב"ם.

אבל יש הבדל בין שיטת הרמב"ם לבין דעת המדרש: לפי הרמב"ם קיים האיסור לקיים יום "כמו שבת", מפני ש"אין מניחין אותן לחדש בה דת ולעשות מצוות". ואילו לפי המדרש קיים איסור זה מפני שענין השבת נמסר רק לישראל, ולא לבני נח^*.

צריך להבין גם לפי המדרש (בנוסף לשאלה שבסעיף א' על הקשר בין 50האיסור לשבות לבין "לא ישבותו" כפשוטו): מדוע ענין השבת מושלל כל־כך מבני נח, עד אשר אסור להם לשבות אפילו ביום אחר. ואדרבה: הענין של "ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה וישבות ביום השביעי..."¹⁴. איננו קשור דוקא לישראל, כמו יציאת מצרים וכדומה,

ה אלא לבריאה כולה¹⁵, ואם כך היתה השבת צריכה להשתייך גם לבני נח¹⁶, והנה ההלכה היא, להיפך, שלבן נח אסור לשבות בשבת!

התמיהה גדולה אף יותר: ישראל נצטוו על שביתה ממלאכה בשבת, כדי "לקבוע בנפשותינו אמונת חידוש העולם"¹⁷ – להאמין שהעולם איננו קדמון ח"ו, אלא נברא על־ידי הקדוש־ברוך־הוא, ואם בני נח, לא זו בלבד שאינם חייבים לשמור שבת, אלא אסור להם לשמרה¹⁸ – יוצא, שמונעים¹⁹ מהם את האמונה בחידוש העולם!

ג. המבול – שינוי בשתי בחינות בעולם

כדי להבין זאת, יש להקדים ולהסביר, שבשינוי שנתהווה בעולם לאחר המבול ישנם שני קצוות:

מצד אחד רואים, שלאחר המבול קיבל העולם את ההבטחה, ואת

"תוקף" של "לא ישבותו, שזהו חידוש לגבי מצב העולם בעת בריאתו, שהרי בעת הבריאה – למרות ש"וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד"²⁰ – נברא כל זה באופן שעל־ידי החטאים יכולה היתה להיות הפסקה של סדרי העולם, כפי שאכן היתה: "וינחם ה' כי עשה... אמחה..."²¹. ואילו לאחר המבול, נשבע הקדוש־ברוך־הוא²² וכרת ברית, שללא תלות בהתנהגות בני האדם, לא יהיה הפסק וביטול בסדרי העולם.

מצד שני מוצאים, שלאחר המבול היתה חולשה בעולם, ולדוגמא, כלשון הרמב"ן²³, "עד המבול היו ימיהם באורך", ומאז המבול "הלכו ימותם הלוך וחסור".

51ד. בריאת העולם – בשביל התורה

ההסבר לכך הוא:

העולם נברא בשביל התורה²⁴ (עד כדי תנאי "התנה הקדוש־ברוך־הוא עם מעשה בראשית... אם יקבלו את תורתי"²⁵), וכוונת מתן תורה היא איחוד בין "עליונים" ל"תחתונים"²⁶. לפיכך היו צריכים להיות בעולם "עליונים" ו"תחתונים", כדי שאחר־כך – בשעת מתן תורה, ואף קודם לכן, בתקופת "שני אלפים תורה"²⁷, שבה התחילה ההכנה לתורה – ייווצר האיחוד של שתי דרגות אלו, ש"התחתונים יעלו לעליונים והעליונים ירדו לתחתונים".

ובשתי דרגות אלו בעולם חל שינוי בזמן המבול: לפני המבול היה העולם – בכללות – קיים במצב כפי שהוא מצד "למעלה", ולאחריו – מצד "למטה", כפי שיוסבר להלן.

ה. הקשת – זיכוך העולם

על הפסוק²⁸ "את קשתי נתתי בענן והיתה לאות ברית ביני ובין הארץ", שואלים המפרשים²⁹: הקשת היא תופעה טבעית, היא נוצרת כאשר קרני השמש משתקפות באופן מסויים מן העננים. ואם כך, כיצד היא יכולה להוות "אות ברית"? והם עונים: תופעה טבעית זו, המצאות קרני השמש והעננים במצב מסויים שבו הקרנים נראות כקשת, ברא הקדוש־ברוך־הוא לאחר המבול?

לפני המבול היה העולם גשמי יותר, וגם העננים (הנוצרים מ"אד יעלה מן הארץ"³⁰) היו חומריים יותר ולא יכלו לקבל ולהקרין את אור השמש, ולכן לא היתה מציאות של קשת. רק לאחר שהעולם נזדכך יותר, נעשו גם העננים זכים ו"עדינים" יותר, פחות עבים וגסים, עד כדי כך שהם יכולים לשקף ולהקרין את הגוונים של אור השמש.

(כך הם הדברים גם ברוחניות: לפני המבול היה העולם "בשפל המדרגה", עד אשר "לא היה שייך בירור"³¹. ומפני כך היה המבול – "לטהר את הארץ³² בכדי שיהיה עבודת הבירורים"³¹).

לפיכך הקשת היא "אות ברית ביני ובין הארץ", כי באמצעותה מתבטאים הטהרה והזיכוך שנתהוו בארץ.

52ו. קשיים על הנ"ל

יש להבין: הרי המבול "לטהר את הארץ" בא מפני שבדור המבול "ותשחת הארץ... ותמלא הארץ חמס"³³,

וכיון ש"גם³⁴ את העולם נתן בלבם" (של אדם), גרמו חטאי בני האדם לכך שגם העולם נעשה חומרי וגשמי ביותר³⁵, וטומאה זו גרמה לירידת המבול –

ואילו לפי האמור לעיל, שמציאות הקשת נוצרה רק לאחר המבול, כי אז נעשו העננים (והעולם בכלל) זכים יותר – יוצא, שהמבול פעל טהרה לא רק מן הטומאה וההשחתה של דור המבול, אלא הוא נזדכך יותר מאשר היה לפני החטאים של דור המבול, ואפילו יותר מאשר היה בתחילת הבריאה (שהרי אז לא היתה קשת, המצביעה על זיכוך העולם, כדלעיל).

ז. לאחר המבול – הזדככות העולם מעצמו

והביאור בזה:

בתחילת הבריאה לא היתה שלימות העולם בתכונותיו ומציאותו של העולם עצמו, אלא באופן בריאתו על־ידי נברא"³⁶. בריאת העולם היתה באופן של "על מילואו".

אך יכולתו של העולם להגיע מעצמו לזיכוך נוצרה רק באמצעות המבול³⁷: הקדוש־ברוך־הוא טבע תכונה חדשה בעולם, שיהא ביכולתו להזדכך ולהתעלות מעצמו.

וזוהי הסיבה לכך שדוקא אז נתהוותה מציאות הקשת: אמנם, הקשת נוצרת מקרני השמש ומן העננים ביחד, אך היווצרותה תלויה בעיקר בעננים – ולא בקרני השמש בבחינת "שמש הוי'" שכשלעצמן הן פשוטות בצבען – שהרי צבעי הקשת נוצרים דוקא באמצעות העננים המתהווים מן האדים שעולים מן הארץ, והאדים העולים מן הארץ מזוככים עד כדי השתקפות אור השמש באמצעותם.

וכיון שהיכולת לזיכוך הארץ מעצמה נתחדשה לאחר המבול, לכן היה דוקא אז הענין של "את קשתי נתתי בענן": הקדוש־ברוך־הוא טבע בענן (הנוצר מן הארץ) את ענין הקשת, כלומר, שה"אד יעלה מן הארץ", יהיה זך ויראה דרכו אור השמש.

53ח. ברית לקיום תמידי של העולם – רק לאחר המבול

לפי האמור לעיל מובן מדוע רצון הקב"ה הראשוני לברוא את העולם (וכן העובדה שבסיום הבריאה "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד²⁰) לא מנע את הגזירה "אמחה..." כאשר "רבה רעת האדם בארץ", ואילו לאחר המבול כרת הקב"ה ברית, שאפילו יהיה העולם במצב שיביא לידי מחשבה "להביא חשך ואבדון לעולם"³⁸, בכל זאת – "לא יכרת כל בשר..."³⁹:

כאמור לעיל, מפני שהעובדה ש"עולם על מילואו נברא" נבעה מעצם אופן בריאתו על־ידי הבורא, ולא מעצמו, לכן גרמו החטאים, אשר הרחיקו את העולם מן הבורא ורצונו, לירידה כזו, שהזיכוך וההתעלות שלו לא היה כל־כך אפשרי.

וכאשר בחטאי דור המבול נתקלקל העולם כל־כך, עד אשר "ותמלא הארץ חמס", ולא היתה אפשרות מצד העולם עצמו לזיכוך והתעלות,

(שזוהי הסיבה הפנימית^* לכך שתוכחת נח ואזהרתו "הקדוש־ברוך־הוא מביא עליכם את מי המבול"⁴⁰ לא עוררו את דור המבול לתשובה⁴¹),

אז לא היה טעם לקיומו – "וינחם ה' כי עשה את האדם... ויאמר... אמחה..." (כי על־ידי ירידת העולם והתרחקותו מהקדוש־ברוך־הוא נסתלק ממנו רצון הבורא).

לעומת זאת לאחר המבול, נוצרה בעולם אפשרות של זיכוך והתעלות העולם מצד עצמו, וגם כאשר הוא שרוי במצב ירוד ביותר, הוא יכול להתעלות (ע"י עבודת התשובה), ולפיכך נכרתה אז הברית של "ולא יכרת כל בשר... ולא יהיה עוד מבול..." – בכל מצב שבו העולם שרוי.

ט. ה"תוקף" וה"חולשה" שלאחר המבול – מנקודה אחת

לפי האמור מובן, ששני הקצוות שנגרמו לעולם לאחר המבול – מצד אחד ה"תוקף" של "לא ישבותו" ומצד שני "הלכו ימותם הלוך וחסור" – אינם סותרים זה לזה, אלא, להיפך, הם נובעים מאותה נקודה אשר נתחדשה לאחר המבול – קיום העולם "מלמטה": לפני המבול היה קיים העולם מצד רצון הבורא, אשר "חפץ חסד הוא". ולאחר חידוש טהרת הארץ על־ידי המבול מקיים הקדוש־ברוך־הוא את העולם תמיד מצד הטהרה והזיכוך שבעולם⁴².

54נקודה זו גורמת לשני הקצוות הללו: מצד אחד, נעשה העולם עצמו ראוי ו לכך שהקדוש־ברוך־הוא, שהוא "לא שניתי"⁴³, יקיים אותו, ולכן קיומו הוא באופן של "לא ישבותו". מצד שני, עצם העובדה שלאחר המבול מקיים הקדוש־ברוך־הוא את העולם מצדו של העולם, גורמת לקיומו ה"חלש", באופן של "הלכו ימותם הלוך וחסור", בהתאם למגבלות הנבראים, ולא כפי שהיה לפני המבול, כשקיום העולם היה אך ורק מפני חסדו של הקדוש־ברוך־הוא שאז "היו ימיהם באורך", כנאמר ב"תקוני זהר"⁴⁴, שאריכות הימים נבעה מ"המשכה" והשפעה אלקית מסוג של "ארך אפים" (אריך אנפין).

י. איחוד שני המצבים, בלידת יצחק

שתי תקופות אלו – התקופה שלפני המבול, כשהעולם היה קיים

ל "מלמעלה", והתקופה שלאחריו, כשהעולם היה קיים "מלמטה" – היו הכנה לתקופה שלישית של "שני אלפים תורה", שבה התחיל, כהכנה

– למתן תורה, האיחוד בין "עליונים" "תחתונים".

זהו ההסבר לכך שאברהם ושרה ילדו את יצחק דוקא לעת זקנתם (אברהם – בן מאה שנה, ושרה – בת תשעים שנה), כי בכך התבטא האיחוד של שתי התקופות הללו. למרות ש"בימי אברהם נתמעטו השנים"⁴⁵, אף יותר מאשר בעשרה דורות שמנח ועד אברהם⁴⁶, מפני שההשפעה האלקית לעולם לא נבעה אז מדרגת "ארך אפים הנעלית מהעולם, אלא מדרגה שהיא ביחס לדרגת העולמות⁴⁷, אף־על־פי כן הם ילדו את יצחק בעת זקנתם, כפי שהיה כרגיל לפני המבול,

האיחוד של שתי התקופות ושני המצבים בעולם, של "עליונים" "תחתונים", התבטא בגלוי בלידת יצחק, הראשון שנולד כיהודי, שבניו קבלו את התורה, שעל־ידי כך התבצע בפועל האיחוד בין "עליונים

"תחתונים".

יא. ישראל – גילוי החיבור בין עליונים לתחתונים

כדי שישראל יוכלו לחבר את העולם

"תחתונים" – עם הדרגה האלקית הנעלית מהעולם – "עליונים", נברא העולם מלכתחילה באופן שיש בו ענין של שביתה ממלאכת הבריאה.

55כפי שאומר רש"י על הפסוק⁴⁸ "ויכל אלקים ביום השביעי": "מה היה העולם חסר מנוחה, באת שבת – באת מנוחה, כלתה ונגמרה המלאכה" – שמלאכת הבריאה שנעשתה בששת ימי בראשית לא הסתיימה עם בריאת מציאות העולם, אלא על־ידי ה"מנוחה" (העדר מציאות), שנקבעה בו על־ידי השביתה ממלאכת הבריאה⁴⁹.

וכיון שבכל שבוע חוזרים על עצמם הענינים של השבוע הראשון, של שבעת ימי בראשית⁵⁰, לכן מתהווה בעולם בכל שבת ענין של "מנוחה".

יב. "מנוחה" נמשכת באופן גלוי רק בפנימיות העולם

אך כיון שענין המנוחה בשבת נעלה מששת הימים, והבריאה שבהם, מציאות העולם⁵¹, והעולם איננו "כלי" לכך – כמוסבר במספר מקומות⁵² שהשבת היא מעל הזמן, לכן "נמשך" ענין ה"מנוחה" באופן גלוי וניכר רק בפנימיות העולם, ואילו בחיצוניותו אין הבדל בין שבת לבין ימי החול⁵³.

אצל היהודים, המחברים בין התחתונים לעליונים מתבטא אור השבת בגלוי במציאותם. כידוע, שהנשמה היתירה בשבת משנה גם את טבע הנפש הבהמית (ולכן גם עם־הארץ אינו משקר בשבת⁵⁴), ואפילו בטבע של הגוף⁵⁵ הגשמי⁵⁶.

ואילו בכלל העולם, המוגבל במגבלות של זמן ומקום, הכרוכות ב"תנועה" (ההיפך מ"מנוחה")⁴⁹, אינו יכול להאיר בו בגלוי ענין המנוחה, הקשור לדרגה שמעל לזמן ומקום⁵⁷.

יג. התשובות לשאלות הנ"ל

זוהי הסיבה לכך שבן נח אינו יכול 56לשבות בשבת, ואפילו לנהוג "כמו שבת" ביום אחר מימות החול:

כוונת הבריאה היא, שהעולם (כולל מין המדבר) יהא "חסר מנוחה", שתהיה בו "תנועה" ועשיית מלאכה הקשורים למציאות של זמן ומקום בעולם שנברא בששת ימי בראשית, ושבתוך עולם זה יכניסו ישראל את המנוחה בשבת הנעלית ממציאות העולם⁵⁸.

ולפיכך, כאשר בן נח משנה את אופן התנהגותו מבריאתו, מפני שהוא רוצה "ליצור" בעולם את הענין של שבת, הוא חייב מיתה – הוא מאבד את מציאותו, כי זהו ההיפך מן התכלית שלשמה נברא⁵⁹.

זהו גם ההסבר לכך שהאזהרה על איסור שביתת בני נח בשבת נרמז ב"לא ישבותו" – המדבר, כפשוטו, על שביתה פשוטה מ"זרע וקציר...", ולא על שבת – כי שלילת שביתה מבני נח היא תוצאה של "לא ישבותו" בקשר לשש העונות: כיון שלאחר המבול קבע הקדוש־ברוך־הוא שהעולם יהא בשיא עוצמתו וקיומו החזק, עד לאופן של "לא ישבותו" – לכן⁶⁰ אסור לבן־נח להכניס אל העולם את הענין של שבת⁶¹, הבלתי מוגבל 57והנעלה מן המציאות, מפני שזה סותר לעולם⁶², כפי שהוא נובע, כביכול, מ"אני הוי' לא שניתי"⁶³.

(משיחות ש"פ נח תשכ"א, תשכ"ד) שהוא מבני עמנו כו' אבל שאר מצות אין מונעין הימנו כו'].

62) ראה גם בית האוצר (להר"י ענגל) בתחילתו.

63) ע"ד המעלה שבהנהגה טבעית (המשך