שיחה ד

58שיחה ד

א. המשנה "חביב אדם" והוראתה ליהודי

נאמר במשנה¹: "חביב אדם שנברא בצלם, חיבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם, שנאמר²: כי³ בצלם אלקים עשה את האדם".

בעל "תוספות יום טוב" אומר על כך, שמכך שהמשנה מצטטת את הפסוק "כי בצלם.." שנאמר לנח ולבניו, מובן, שב"חביב אדם..." הכוונה היא גם לבני נח⁴, לבני אדם בכלל.

בכך הוא מסביר את השינוי בלשון המשנה, אשר בחלק זה היא משתמשת בתואר אדם, ובחלקים אחרים היא אומרת "חביבין ישראל", כי בחלקים האחרים מדובר על מעלות הקיימות רק אצל ישראל ("נקראו בנים למקום", "ניתן להם כלי חמדה"), ואילו המעלה של "נברא בצלם" קיימת אצל מין המדבר בכללו.

ענין זה מובא במסכת אבות שהיא הוראות לישראל בעבודתם, כי יש ממנו מסקנה לישראל, אשר אותה הוא מסביר לפי פסקו של הרמב"ם⁵: "ציוה משה רבינו (ע"ה⁶) מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצוות שנצטוו בני נח", ועליהם לקיים מצוות אלו "מפני שצווה בהן הקב"ה בתורה"⁷, ולא מפני "הכרע הדעת".

ואת זאת באה המשנה "חביב אדם שנברא בצלם" להורות לישראל, כיצד צריך ויכול יהודי לחייב את "כל באי העולם" לקיים את מצוות הקב"ה להם, על־ידי שהוא מסביר להם את חביבותם, "שנברא בצלם", ואשר על כן "מוטל עליו לעשות רצון קונו"⁸.

ב. אצל ישראל – דרגת "צלם" נעלה יותר

מובן, שגם לפי פירוש זה שב"אדם" הכוונה היא למין המדבר כולו⁹, ברור שמילה זו כוללת גם את היהודי, אשר בודאי "נברא בצלם". וזה מתאים לפירושו של כ"ק מו"ח אדמו"ר¹⁰, 58ש"צלם" היא הנפש השכלית שישנה הן אצל יהודים והן אצל בני נח, וכפילות " הלשון בדברי המשנה – "חביב אדם שנברא בצלם, חיבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם" – מכוונת לשני הסוגים של "צלם"¹¹: "חביב אדם שנברא בצלם" מוסב על הנפש השכלית "שבכללות מין האנושי", ו"חיבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם" מוסב על הנפש השכלית שבישראל, הנעלית מן הצלם של המין האנושי בכללו.

למרות זאת, מעצם עובדת קיום צד " שווה בענין ה"צלם" בין ישראל לבני נח, מובן, שגם הצלם של היהודי איננו מפני מעלותיו המיוחדות רק לו והשונות לגמרי מבני נח ומפני תפקידיו המיוחדים (כי הזירוז למילוי תפקידים אלה ישנו בחלקים האחרים שבמשנה: "חביבין ישראל שנקראו בנים למקום... שניתן להם כלי חמדה") אלא מפני עבודתם עם בני נח¹².

כלומר, גם בעבודה זו, חשובה לא רק העובדה שבן נח "נברא בצלם" ולכן " "מוטל עליו לעשות רצון קונו", אלא גם העובדה שאצל היהודי קיימת בחינת "צלם" אם כי היא נעלית מן ה"צלם" של המין האנושי בכללותו.

יש להבין מהו הקשר בין הענין של "חביב אדם שנברא בצלם", שבן נח צריך לקיים "רצון קונו" מפני שהוא

נברא בצלם", לבין הענין שגם אצל ישראל קיימת מעלה וחביבות זו (אם כי באופן נעלה יותר "חיבה יתירה נודעת לו...")?

ג. מהו הקשר בין מצוות בני־נח לבין ישראל ומתן תורה

כן אין מובנת ההלכה שצוטטה לעיל מדברי הרמב"ם, שיש לישראל ציווי

לכוף את כל באי העולם לקבל מצוות שנצטוו בני נח" ואף יותר מכך, להביא לכך שקיום המצוות של בני נח לא יהא מפני "הכרע הדעת", אלא מפני ש"ציווה בהם הקב"ה בתורה והודיענו ע"י משה רבינו ע"ה שבני נח מקודם נצטוו בהן", כי לכאורה תמוה מאוד: מדוע קשור קיום מצוות בני נח לישראל ולמתן תורה?

לגבי הציווי לישראל ניתן היה להסביר, שרצונו של ה' הוא שהיהודי

יתקן את העולם כולו לעבוד את ה'"¹³, ולכן על ישראל לחייב את "כל באי העולם" לקיים את רצון קונם, אך לא מובן, מדוע צריכים בני נח לקיים את מצוותיהם מפני ש"ציווה בהם הקב"ה בתורה והודיענו ע"י משה רבינו 59ע"ה"¹⁴, ולא מפני שהקב"ה ציווה זאת לאדם הראשון וכדומה¹⁵?

חובתם של ישראל לקיים את כל מצוותיהם, כולל המצוות שנצטוו בהם לפני מתן תורה (כמצות מילה), רק מפני ציווי ה' למשה רבינו ע"ה בסיני¹⁶, מובנת, כי במתן תורה חל שינוי מהותי בישראל אשר אז בחר בם הקב"ה¹⁷ ולפיכך חל שינוי גם בכל מצוותיהם; אבל מהו הקשר של בני נח¹⁸ למתן תורה, שלפני מתן תורה הם קיימו את המצוות מפני ציווי ה' לאדם הראשון, ולאחר מתן תורה הם צריכים לקיימן מפני ש"ציווה בהן הקב"ה בתורה... ע"י משה רבינו ע"ה"^*?

ד. יתרון הנפש השכלית של ישראל

כדי להבין זאת יש להקדים את הסברו של כ"ק מו"ח אדמו"ר¹⁹ על יתרון הנפש השכלית – "צלם" – של ישראל על פני נפש השכלית של המין האנושי בכללו, המסביר שבנפש השכלית של ישראל מורגש עידון רוחני מיוחד, למרות שזהו שכל אנושי טבעי, ויש לו "דיבוק" לעדינות רוחנית לעומת הנפש השכלית של הגוי שהיא מגושמת יותר. כמוסבר במספר מקומות²⁰ שלימוד חכמות חיצוניות מביא את האדם לידי הרגשת ישות עצמית, ואף גסות מסויימת וכו'.

לכאורה, לא מובן: תפקידו של השכל הוא לברר את ה"אמת" שבכל דבר, ולכן צריך השכל להתעלות מעל פני הנטיות האישיות – "רוח... האדם העולה היא למעלה²¹, שלא כבעל־חיים, ש"רוח הבהמה היורדת היא למטה", ואיך ייתכן, שהנפש השכלית של בני נח היא, להיפך, מורידה את האדם ומביא אותו לידי גסות?

לגבי השכל של הנפש הבהמית – שכל הקשור למידות – שמהותן היא

הרגש עצמו"²², ניתן להבין שהוא יכול להביא לידי הרגשת ישות עצמית וגסות. אבל הנפש השכלית איננה קשורה למידות, אלא היא שכל בלבד, 60כלימוד חכמת התכונה וכדומה, ומדוע יגרום שכל זה להרגשת ישות וגסות?

ההסבר לכך הוא: יכולתו של השכל להתעלות מעל עצמו נובעת מאי־התחשבות האדם בעצמו ובנטיותיו האישיות, הוא מתבטל, ולפיכך השכל שבנפש השכלית, העוסק בעניני עולם שהם ישות עצמית²², נעשית אף בו הרגשת ישות ומציאות, שאיננה מאפשרת להגיע להתעלות הראויה.

אמנם גם הנפש השכלית של היהודי עוסקת בעניני העולם, אך בכל זאת יש לה עידון רוחני מסויים, לא מצד עצמה, אלא מפני שליהודי יש נפש אלקית, הנעלית מן העולם, שהיא מביאה גם את הנפש השכלית שלו לידי התבטלות. לכן יש בנפש השכלית של היהודי שתי תכונות: למרות שזהו שכל אנושי בטבעו, יש בו משהו מן העידון האלקי.

ה. הסבר זה רמוז במשנה

בכך ניתן להסביר, שהפירוש על המשנה שהובא לעיל⁶ מדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר, שב"חביב אדם שנברא בצלם" הכוונה היא לנפש השכלית של המין האנושי בכלל, ו"בחיבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם" הכוונה היא לנפש השכלית של ישראל, רמוז במשנה עצמה:

"חביב אדם שנברא בצלם" – חביבות האדם מתבטאת בעצם העובדה ש"נברא בצלם"; "חיבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם" – כלומר – יש לו גם חיבה נעלית יותר, חיבה עצמית²³ שבגללה בראוהו בצלם אלקים: "נברא בצלם" זוהי תוצאה של החיבה היתירה.

זהו ההבדל בין "צלם" של בני נח לבין "צלם" של יהודי:

חביבותם של בני נח נובעת מן הנפש השכלית – הצלם – שבו, ואילו חביבות ישראל הקשורה ל"צלם" אינה בגלל ה"צלם" אלא להיפך החביבות היא שהביאה לכך שניתן להם הצלם: מפני שהוא יהודי – חיבה יתירה נודעת לו, שנברא בצלם – לפיכך הוא נברא בצלם, ניתנה לו הנפש השכלית. ודוקא אז מושלם גם השכל של הנפש השכלית, ויש לו התכונה של "רוח... האדם העולה היא למעלה".

ו. ביאור דברי הרמב"ם

זהו ההסבר לפסק הרמב"ם, שיהודי צריך לכוף את "כל באי העולם לקבל מצוות שנצטוו בני נח":

כדי שעבודת בן־נח בקיום המצוות תהיה כראוי, אי אפשר להסתמך על "הכרע הדעת" שלו, כי הנפש השכלית שלו עלולה להביאו לידי גסות²⁴, אלא צריך לקשר זאת ליהודי. כאשר הדבר 61יכוון ע"י יהודי, שה"צלם" – הנפש השכלית – שלו הוא מושלם, יוכל גם אצל בן־נח להיווצר מצב של "רוח... האדם העולה היא למעלה".

לכן קשור הענין של "חביב אדם שנברא בצלם" (בן נח) לענין של "חיבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם" (יהודי), כי על בן נח לדעת ששלימות ה"צלם" שלו תלויה ב"צלם" של היהודי.

וכיון שה"צלם" של בני ישראל הוא תוצאה של היותו בעל נפש אלקית, משפיע הגורם על התוצאה וגם בנפש השכלית קיימת תכונת ההתבטלות, כדלעיל, לפיכך תלויה שלימות עבודתו של בן נח, המכלילה אותו בין "חסידי אומות העולם", בקיום מצוותיו מפני ש"ציווה בהן הקב"ה בתורה והודיענו ע"י משה רבינו ע"ה" – הוא מקיימן כתוצאה מן הגילוי במתן תורה²⁵, כאשר זכו ישראל לחביבותם העצמית – נקראו בנים למקום וניתן להם כלי " חמדה.

ל

[בכך מובן גם המשך דברי הרמב"ם: אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת... אינו מחסידי אומות העולם ולא²⁶ מחכמיהם". כי לכאורה תמוה: מדוע הוא "לא מחכמיהם", אם הוא מקיימן "מפני הכרע הדעת"? – אלא, כאשר אין בן־נח חדור בהכרת תלותו בישראל ובמתן תורה, נגרם פגם גם בשכלו].

ז. הכפילות שבחלקים האחרים של המשנה

לפי האמור לעיל אפשר להבין את הנקודה המשותפת שבין כפילות הלשון מחלק הראשון של המשנה לבין החלקים האחרים שלה – "חביבין ישראל שנקראו בנים למקום, חיבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום... חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה, חיבה יתירה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה":

גם בשני חלקים אלו מסביר כ"ק מו"ח אדמו"ר¹¹ שכפל הלשון שבכל חלק מכוון לשתי דרגות שונות:

חביבין ישראל... חיבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום" מכוון

"גופם של ישראל" ול"נפש האלקית ומעלת הנשמה"; ו"חביבין ישראל... חיבה יתירה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה" מכוון לנגלה שבתורה ולפנימיות התורה.

גם כאן הכוונה היא, ש"חביבין ישראל" תלוי ב"חיבה יתירה נודעת להם...":

חביבות "גופם של ישראל" תלויה

"מעלת הנשמה", כפי שהוסבר כבר 62בהרחבה²⁷, שבחירת הקב"ה בגוף²⁸ היהודי חודרת לגוף ע"י עבודת הנשמה (אשר על כן תיתכן מציאות של "אלו שאין להם חלק לעולם הבא"²⁹ – שגופן כלה³⁰ למרות שבנשמת היהודי לא ייתכן כליון ח"ו³¹).

וכך גם לגבי הנגלה שבתורה ופנימיות התורה: כאשר לומדים את הנגלה שבתורה בשילוב עם הנסתר, אז לימוד הנגלה – נעשית לו סם חיים³².