56
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
לשבות בשבת, ואפילו לנהוג "כמו שבת" ביום אחר מימות החול:
כוונת הבריאה היא, שהעולם (כולל מין המדבר) יהא "חסר מנוחה", שתהיה בו "תנועה" ועשיית מלאכה הקשורים למציאות של זמן ומקום בעולם שנברא בששת ימי בראשית, ושבתוך עולם זה יכניסו ישראל את המנוחה בשבת הנעלית ממציאות העולם58.
ולפיכך, כאשר בן נח משנה את אופן התנהגותו מבריאתו, מפני שהוא רוצה "ליצור" בעולם את הענין של שבת, הוא חייב מיתה – הוא מאבד את מציאותו, כי זהו ההיפך מן התכלית שלשמה נברא59.
זהו גם ההסבר לכך שהאזהרה על איסור שביתת בני נח בשבת נרמז ב"לא ישבותו" – המדבר, כפשוטו, על שביתה פשוטה מ"זרע וקציר...", ולא על שבת – כי שלילת שביתה מבני נח היא תוצאה של "לא ישבותו" בקשר לשש העונות: כיון שלאחר המבול קבע הקדוש־ברוך־הוא שהעולם יהא בשיא עוצמתו וקיומו החזק, עד לאופן של "לא ישבותו" – לכן60 אסור לבן־נח להכניס אל העולם את הענין של שבת61, הבלתי מוגבל
הערות
- 58. וגם אברהם – התחלת "שני אלפים תורה", כנ"ל – שמר את השבת (ב"ר פס"ד, ד. וש"נ. פרש"י תולדות כו, ה. וידוע השקו"ט במפרשים איך הי' מותר לו לשבות). ולהעיר מב"ר (דלעיל הערה 51): "אברהם שאין ( כתוב בו שמירת שבת ("בפירוש אלא וישמור משמרתי" – פרש"י שם) .. יעקב שכתוב בו כו'" – ראה אוה"ת חיי שרה (קכו, א) ד"אברהם ויצחק זהו רק הכנה לבחי' הזווג (דמ"ת) ועיקר הזיווג הי' " ע"י יעקב כו'", עיי"ש.
- 59. ראה גם חדא"ג מהר"ל סנהדרין שם. מגלה עמוקות אופן רמט.
- 60. אלא שבזה גופא ב' תקופות: קודם המבול (וציווי "לא ישבותו") – אז עדיין לא נאסר שביתת שבת (אלא שלא נצטוו עלי'); לאחרי המבול – שנאסרו לשבות ממש"נ "לא ישבותו" – כי לפני המבול, אף שהעולם לא הי' "כלי" לבחי' השבת שלמעלה מן העולם, מ"מ מכיון שעד אז קיום העולם הי' מצד "למעלה" (כנ"ל בפנים), לכן אין בחי' השבת מושללת מן הבריאה; משא"כ לאחרי המבול, כשנמשך התוקף ד"לא ישבותו" בהבריאה, הרי אז בחי' השבת (לא רק שאינה יכולה להתקבל בעולם, כיון שקיומו מצד ה"למטה" שבו – כ"א ש)מושללת היא ממנה.
- 61. וזהו ג"כ מ"ש הרמב"ם (הל' מלכים שם) שהטעם ד"עכו"ם ששבת כו'" הוא לפי ש"אין מניחין אותן לחדש דת ולעשות מצות לעצמן מדעתן כו'", ושייכותו ל"לא ישבותו" – כי מצד התוקף ד"לא ישבותו" – תוקף במציאות העולם – נשלל מב"נ ענין של "דת" ומצוה שלמעלה מן העולם. [ועפ"י המבואר בפנים, שהמנוחה דשבת היא (בגילוי) ענין שלמעלה ממציאות העולם, מובן גם החילוק שבין מצות (ת"ת ו)שבת לשאר מצות התורה, ש"בן נח שרצה לעשות מצוה משאר מצות התורה כדי לקבל שכר אין מונעין אותו לעשותה כהלכתה" (רמב"ם שם ה"י), משא"כ ת"ת ושבת שאסורים לעשותן כהלכתן בכל ענין (אפי' "כדי לקבל שכר")* – כי ב' מצות אלו, עצם עשייתן
- . שזהו הטעם דב' מצות אלו נאסרו בפ"ע "עכו"ם שעסק בתורה .. עכו"ם ששבת כו'") – אף שלכאורה נכללין הן ב"כללו של דבר אין מניחין אותן כו' ולעשות מצות לעצמן מדעתו כו'" – כי הן אסורין בכל אופן (משא"כ שאר המצות אסורין רק באומרו שנצטוה עלי'" (רדב"ז שם)). וראה מאירי שם: "שאין מניחין אותו לחדש בו ולקבוע יום חג .. אבל שאר מצות אין מונעין הימנו .. וכן הדין אם עסק בתורה .. ראוי ליענש כו'". ולהעיר גם מחדא"ג וקיומן מורה על ענין שלמעלה מן העולם, ולכן קיומן אסור לב"נ (גם אם כוונתם היא "כדי לקבל שכר"). ולהעיר ממאירי סנה' שם: שזה נראה כמי מהרש"א סנה' שם, ש"דוקא באלו הב' מצוות (תורה ושבת) .. אצל העכו"ם היפך זה לחייב מיתה בעשייתו", לפי שב' מצוות אלו הן מאורסות לישראל, עיי"ש. תרס"ו ע' קנו – בס' העקדה שער לח בתחלתו).
בראשית רבה ס״ד:ד׳ - הטקסט מספריא
עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי (בראשית כו, ה), רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי חֲנִינָא, תַּרְוֵיהוֹן אָמְרֵי בֶּן אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה שָׁנָה הִכִּיר אַבְרָהָם אֶת בּוֹרְאוֹ. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר בֶּן שָׁלשׁ שָׁנִים הִכִּיר אַבְרָהָם אֶת בּוֹרְאוֹ, מִנְיַן עֵקֶ"ב שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקוֹל בּוֹרְאוֹ. (בראשית כו, ה): וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי, רַבִּי יוֹנָתָן מִשֵּׁם רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר אֲפִלּוּ הִלְכוֹת עֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת הָיָה אַבְרָהָם יוֹדֵעַ. תּוֹרֹתָי, שְׁתֵּי תוֹרוֹת, שֶׁקִּיֵּם אֲפִלּוּ מִצְוָה קַלָּה שֶׁבְּעַל פֶּה. רַבִּי סִימוֹן אָמַר אֲפִלּוּ שֵׁם חָדָשׁ שֶׁעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִקְרוֹא לִירוּשָׁלַיִם הָיָה אַבְרָהָם יוֹדֵעַ, דִּכְתִיב (בראשית כב, יד): וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם ה' יִרְאֶה, וּכְתִיב (יחזקאל מח, לה): וְשֵׁם הָעִיר מִיּוֹם ה' שָׁמָּה, וּכְתִיב (ירמיה ג, יז): בַּיּוֹם הַהוּא יִקְרְאוּ לִיְרוּשָׁלָיִם כִּסֵּא ה'. רַבִּי בֶּרֶכְיָה אָמַר בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה אֵין כָּל יוֹם וָיוֹם שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְחַדֵּשׁ הֲלָכָה בְּבֵית דִּין שֶׁל מַעְלָה, מַאי טַעְמֵיהּ (איוב לז, ב): שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ בְּרֹגֶז קֹלוֹ וְהֶגֶה מִפִּיו יֵצֵא, וְאֵין הֶגֶה אֶלָּא תוֹרָה, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע א, ח): וְהָגִיתָ בוֹ יוֹמָם וָלָיְלָה.
רש"י על בראשית כ״ו:ה׳ - הטקסט מספריא
שמע אברהם בקולי. כְּשֶׁנִּסִּיתִי אוֹתוֹ:
וישמר משמרתי. גְּזֵרוֹת לְהַרְחָקָה עַל הָאַזְהָרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, כְּגוֹן שְׁנִיּוֹת לָעֲרָיוֹת וּשְׁבוּת לַשַּׁבָּת (יבמות כ"א):
מצותי. דְּבָרִים שֶׁאִלּוּ לֹא נִכְתְּבוּ רְאוּיִן הֵם לְהִצְטַוּוֹת, כְּגוֹן גֶּזֶל וּשְׁפִיכוּת דָּמִים:
חקותי. דְּבָרִים שֶׁיֵּצֶר הָרָע וְאֻמּוֹת הָעוֹלָם מְשִׁיבִין עֲלֵיהֶם, כְּגוֹן אֲכִילַת חֲזִיר וּלְבִישַׁת שַׁעַטְנֵז, שֶׁאֵין טַעַם בַּדָּבָר, אֶלָּא גְּזֵרַת הַמֶּלֶךְ וְחֻקּוֹתָיו עַל עֲבָדָיו:
ותורתי. לְהָבִיא תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי (בראשית רבה):
שמע אברהם בקלי ABRAHAM HEARKENED TO MY VOICE when I put him to the test.
וישמר משמרתי AND KEPT MY CHARGE — This refers to precautionary measures which are intended to make us avoid the infringement of Biblical prohibitions: such are the Rabbinical inhibition of marriage between relatives in the second degree and the Rabbinical regulations regarding not doing certain acts on the Sabbath (cf. Yevamot 21a).
מצותי MY COMMANDMENTS — those matters which, had they not been written in the Torah, we would nevertheless hold that they are fitting matters to be the subject of a commandment, such as robbery and murder (cf. Yoma 67b).
חקותי MY ORDINANCES — matters which our evil inclination and the heathen nations argue against the necessity of prohibiting, such as the eating of swine’s flesh and the wearing of garments made of a mixture of wool and linen — things for which there are no apparent reasons but which are the King’s decrees and enactments imposed on His subjects (Yoma 67b).
ותורתי AND MY LAWS — The plural serves to include with the written Law also the Oral Law which prescribes commands that are an ancient institution given by God to Moses from Sinai (cf. Genesis Rabbah 64:4).
מצוטט בעמוד אחד
תורת מנחם 1
- נב - שנת תשכ"ח - חלק שני ‹ שיחת ש"פ בשלח, י"א שבט, ה'תשכ"ח לקו"ש חט"ו ע' 56
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.