שיחה ג

13שיחה ג

בראשית

א. חכמת אדם הראשון בקריאת השמות – " השגת שורש הנברא

במדרש 1 נאמר: "בשעה שבא הקב"ה לבראת את האדם נמלך במלאכי השרת... אמרו לו: אדם זה מה טיבו, אמר להם: חכמתו מרובה משלכם. הביא לפניהם את הבהמה... אמר להם: זה מה שמו, ולא היו יודעין, העבירן לפני אדם אמר לו: זה מה שמו, אמר: זה שור זה חמור וכו'".

השל"ה 2 מסביר מהי החכמה שבקריאת השמות לכל בהמה וכדומה: בשמו של כל דבר רמוז שורשו, ואדם הראשון הבין והשיג את המקור והשורש של כל נברא, וקרא בשמו לפי שורשו. זאת היתה חכמתו, כלשון השל"ה, ש"בידיעת התחתונים ידע סוד המרכבות העליונות" (וכפי שהמגיד ממעזריטש מרחיב בענין השם בספרו אור־תורה 3 על הפסוק 4 "וכל אשר " יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו").

יש להבין:

א) השגת מקורו של כל דבר איננה

ג נובעת, לכאורה, מרוב חכמה, הבנת

סוד המרכבות העליונות" אינה תלויה במידת החכמה, אלא במידת הזדככות כוחות ההשגה * – ככל שהם מעודנים וקרובים יותר לרוחניות, כך גדלה ההבנה בענינים אלו.

ב) כיצד ייתכן לומר שהמלאכים לא ידעו "מה שמו...", בעוד אשר, כדלעיל, תלויה ידיעה זו בידיעת סוד המרכבות העליונות"? והרי המרכבות העליונות הם מלאכים. שורשיהם של החיות והבהמות הגשמיות הם מלאכים (שלכן הם "נקראים... בשם חיות ובהמות..." 5)?!

קשה לומר, שהמלאכים לא ידעו מה נעשה בעולם הזה הגשמי, מפני שהם נמצאים בעולמות רוחניים, ולכן הם לא ידעו כיצד לקרוא שמות לנבראים הגשמיים 6, שהרי לפי זה אין נובעת אי־ידיעתם ממגרעת בדרגתם –

חכמתו מרובה משלכם" – כי אם להיפך, היא נובעת מעוצם זכותם ומעלתם הרוחנית.

13ב. קריאת השמות היא חלק מ"לעבדה ולשמרה"

כדי להבין זאת יש להקדים ולהסביר:

קריאת השמות על־ידי אדם הראשון היתה לפני חטא עץ הדעת, כאשר אדם הראשון היה עדיין בגן עדן בשלמותו, כדי "לעבדה ולשמרה" 7. מכך מובן, שכל פרט במעשיו, ובמיוחד הפרטים המסופרים בתורה, הוא חלק מ"לעבדה ולשמרה". יתר־על־כן: כשם שעיבוד הגן ושמירתו משפרים את הגן, כך הוסיפה עבודת אדם הראשון – "לעבדה ולשמרה" – קדושה והתעלות לגן עדן (מעל למעלת גן עדן כשלעצמו 8).

לכאורה, מהי ה"עבודה" שבקריאת שמות הנבראים? להיפך, לפי ההסבר שלעיל יוצא, שאדם הראשון לא חידש את שמות הנבראים, אלא רק הודיע את השם הנכון של כל נברא, שהרי הנבראים קבלו חיות משורשם ומקורם לפני שאדם הראשון קרא להם בשמותיהם.

הכרחי איפוא לומר: א) שידיעת שורש ומקור הנבראים איננה מספקת כדי לאפשר קריאתם בשמות המתאימים. ב) רק אדם הראשון יכול היה לעשות זאת, מפני ש"חכמתו

פ מרובה משלכם".

ג. כדי לקרוא שמות אין די בידיעת שורש הנברא

ההסבר לכך הוא 9:

לכל נברא למטה יש מקור ושורש למעלה, כמאמר חז"ל 10 "אין לך כל עשב... שאין לו מזל...", לדוגמא: שורשו של השור הגשמי הוא "פני שור" שבמרכבה. למרות זאת, אין הנברא דומה כלל ואין להשוות בינו לבין שורשו, כי באמצעות השתלשלות מדרגה לדרגה, גם אם ההשתלשלות היא ארוכה ורבה ביותר, לא יכול להתהוות מהשורש הרוחני דבר גשמי, וכידוע 11, התהוות הגשמיות מן הרוחניות היא רק בכוחו של הקב"ה הכל־יכול, וכך ייתכן "דילוג" כזה, שמשורש רוחני יתהוו נבראים גשמיים.

לפיכך אין די בידיעה ששורשו של השור הוא מפני שור שבמרכבה, כדי לקרוא * לשור למטה בשם שור, כי לנברא למטה אין שום קשר עם שרשו 12.

14זאת היתה פעולתו של אדם הראשון – "ויקרא האדם שמות" 13: הוא "קרא" והוריד את השפע הרוחני משורשו של הנברא, אל תוך הנברא שנברא ממנו.

ד. קריאת השמות – יצירת קשר בין הנברא לשורשו

זהו הקשר בין קריאת השמות לבין "וינחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה":

בבריאה כשלעצמה, אפילו בגן עדן, שהוא החלק המובחר ביותר בעולם (במיוחד כפי שהוא היה לפני החטא), אין קשר גלוי בין הנברא שלמטה לבין שורשו למעלה. אמנם בגן עדן ישנה קדושה רבה מאד, עד שאין הוא סובל חטא, אך למרות זאת זהו אור שהוא יחסי רק לעולם הזה.

וזאת היתה מעלתו של אדם הראשון – הוא יצר קשר 14 בין נבראים למטה לבין שורשם למעלה 15. יתר־על־כן: הוא הביא לאיחודם, עד כדי כך ששמו של כל נברא, כפי שהוא נקרא למטה על ידי כל אדם, ואפילו על־ידי קטנים ועמי הארץ, הוא בהתאם לאותיות של שורשו למעלה 16.

ה. חיבור עליון ותחתון – רק ביכולת האדם

בכך מובן מדוע רק אדם הראשון יכול היה לתת את השמות, ולא המלאכים:

אמנם, גם המלאכים ידעו, למשל, ששורשו של השור הוא פני שור שבמרכבה, אך בכל זאת לא היה בכוחם לחבר את הנברא אל שורשו. כך מובן גם מן הענין 17 של "הנפילים היו בארץ" 18, שכאשר מלאך יורד לעולם הזה הוא נעשה "נופל", אין הוא יכול לסבול את הישות והחומריות של העולם, כי אין ביכולתו להיות בתוך העולם וביחד עם זאת קשור לאלקות.

רק האדם 19, מלשון אדמה לעליון 20, שדומה, כביכול, לקב"ה, אשר איננו מוגבל ח"ו, והוא כלול "מן 21 העליונים והתחתונים 22", יכול לחבר ולאחד בין 15ה"תחתון" – הנברא שלמטה לבין ה"עליון" – שורשו למעלה. ו

על כך אמר ה' למלאכים, ש"חכמתו מרובה משלכם": הוא "חכם הרואה את הנולד 23" כפי שמפרש זאת אדמו"ר הזקן 24 "שרואה כל דבר איך נולד ונתהווה... בדבר ה' – הוא רואה כיצד נולד כל דבר משורשו. המלאכים רואים את הכח האלקי אשר "מלובש" בנבראים, אך אין ביכולתם לראות * את השורש שלמעלה בתוך הנולד, זאת היה יכול לראות רק אדם הראשון, ש"חכמתו מרובה משלכם".

כך מובן מדוע לא הסתפקו המלאכים בדברי הקב"ה ש"חכמתו מרובה משלכם", והיה צורך להראות להם את מעשה קריאת השמות, כי הענין של " חיבור עליון ותחתון, איננו כלל ביכולת ההשגה וההבנה של מלאך, ואין הוא מסוגל לקלוט זאת, כל עוד אין הוא רואה כיצד האדם עושה זאת.

ו. מתן תורה – איחוד מושלם יותר בין עליון לתחתון

כבר דובר פעמים רבות 25 על הנאמר במדרש 26, שלפני מתן תורה היתה גזירה ש"עליונים לא ירדו לתחתונים"

"תחתונים לא יעלו לעליונים", ובמתן תורה היא בטלה ונוצר חיבור בין עליונים לתחתונים. מכך מובן, שאמנם, אדם הראשון קרא שמות וחיבר בין הנבראים למטה לבין שורשם למעלה, אך אין דומה חיבור זה לחיבור שנוצר בין עליון לתחתון עם ביטול הגזירה במתן תורה.

ההסבר לכך: אדם הראשון חיבר בין הנברא לשרשו 27. כלומר, לדרגת האלקות שכבר יש לה קשר לעולם, ודוקא הדרגא שהיא כבר שורש לנברא מסויים זה – הוא חיבר את השור שלמטה עם פני שור שבמרכבה.

אבל במתן תורה נוצר הענין של

אנכי ה' אלקיך": שם הוי' שנעלה לגמרי מן העולם (היה הווה ויהיה כאחד 28) נהיה "אלקיך" – כוחך וחיותך של כל יהודי 29. באמצעות זאת נוצר קשר בין האלקות שמעל לעולם לבין העולם.

לפיכך רואים שבמתן תורה שוב לא יכלו המלאכים לשאת חיבור כזה בין מעלה ומטה, כפי שמסופר בגמרא *, 16שהם טענו: "חמודה גנוזה... אתה מבקש ליתנה לבשר ודם מה אנוש.. תנה הודך על השמים": התורה היא " שיא הרוחניות, כיצד היא יכולה לרדת ולהנתן לבשר ודם? רק משה יכול היה "לקבל" את ביטול הגזירה בין עליונים ותחתונים ואת איחודם 30 – מתן תורה.

ז. שתי הדרגות באיחוד עליונים ותחתונים קיימות בעבודת האדם

שתי הדרגות הנ"ל שבחיבור עליון ותחתון – (א) חיבור הנברא לשורשו (עבודת אדם הראשון). (ב) חיבור הנברא לאלקות שמעל לבריאה (במתן תורה) – קיימות גם בעבודה הרוחנית של כל יהודי כפרט:

בתורת החסידות 31 מוסבר, שברכות קריאת שמע, שמדובר בהן על עבודת המלאכים וכדומה, הן הכנה לקריאת שמע: כדי לאפשר את "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך", שגם הנפש הבהמית תגיע לאהבת ה' 32, יש להסביר לה תחילה, שלמעשה אין היא מנוגדת לקדושה, כיוון שהשורש שלה הוא במלאכים וכדומה, שעבודתם היא

ברעש גדול...", וזה מביא אותה לידי התבטלות לקדושה.

לכאורה, אין מובן: במה מועיל ההסבר לנפש הבהמית על המעלה של שרשה, בעוד אשר למעשה היא ירדה למטה, בצורה שמנוגדת לקדושה?

אלא, דבר זה הוא בכוחו של אדם הראשון, אשר חיבר בין הנבראים לשורשם, עד שכאשר "מזכירים" לנפש הבהמית את שורשה, היא מתבטלת לקדושה.

ח. הגשמת הכוונה שבירידת הנשמה למטה התאפשרה במתן תורה

אבל התבטלות הנפש הבהמית באמצעות "הזכרת" שורשה, היא רק התבטלות של נברא, כי גם שורשה הוא רק במלאכים וכדומה, אשר גם הם נבראים 33, אם כי הם בטלים לאלקות.

מטרת ירידת הנשמה למטה היא להביא לידי איחוד הנפש האלקית, שהיא "חלק אלקה ממעל ממש" 34, עם הנפש הבהמית. דבר זה התאפשר במתן תורה 35: אז בטלה הגזירה * המבדילה 17בין עליונים ותחתונים באופן כללי, וכך נוצר גם ביטול הגזירה בין "עליונים" ו"תחתונים" שב"עולם קטן זה האדם" 36, וכך אפשרי האיחוד בין הנפש האלקית לנפש הבהמית. דבר זה דומה לדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר ה במכתבו 37, שרעבונו של הגוף ללחם גשמי, נובע מרעבונה של הנשמה, לניצוץ האלקי שבמאכל. כלומר, גם הענינים הגשמיים, השייכים, לכאורה, רק לגוף ולנפש הבהמית, קשורים אל הנשמה, עד שברעב הטבעי של הגוף מתבטא, בפנימיות הענין, הרעב של הנשמה.

ט. התבטלות אמיתית – ה מצד העולם עצמו

אבל מצד שני, למרות שההתבטלות המוחלטת של הנפש הבהמית נעשית באמצעות איחודה עם הנפש האלקית, כדלעיל, בכל זאת אין זה ה"בירור" והזיכוך האמיתי של הנפש הבהמית, כי התבטלות זו אינה נובעת מן הנפש הבהמית עצמה, אלא מגילוי הנפש האלקית בתוכה.

כך גם לגבי העולם הכללי: כוונת הקב"ה ב"לעשות לו ית' דירה בתחתונים", היא, שה"תחתונים" יהוו לו דירה מצד עצמם 38, ולא ע"י כח המשפיע עליהם "מבחוץ". מכך מובן שההתבטלות של העולם הנעשית באמצעות גילוי אלקות ע"י התורה והמצוות, נעשית אמנם ב"תחתונים" עצמם, אבל התבטלות זו נובעת מן

"עליונים", ולכן אין מתהווה הענין של דירה לו יתברך בתחתונים בשלמותו, מושג שמשמעותו שהדבר ייווצר ע"י התחתונים עצמם.

המטרה היא, שיהיו שתי המעלות: גם התבטלות מוחלטת, וגם שהיא תבוא מצד העולם עצמו.

אפשר להבין זאת לפי הידוע 39 ששורשם של הדומם־הצומח־והחי הוא

"עולם התוהו", מעל לשורש של

"מדבר", שב"עולם התיקון". דבר זה מתבטא גם במציאותם למטה, כמוסבר בתורת החסידות 40, שהסיבה לכך שבטבען של הבהמות קיימת תכונת ההיכנעות, כנאמר 41 "ונער קטן נוהג בם", היא מפני ששורשם הוא ב"עולם התוהו", שבו ההתבטלות גדולה יותר מאשר ב"עולם התיקון", ובלשון החסידות: אורות מרובים.

זוהי ההתבטלות האמיתית המתהווה בעולם מצד עצמו, שבאמצעות "ותורה אור", מאירים את העולם, ומגלים את האמת, שהתבטלות העולם כלפי האדם 18נובעת מכך ששורשו הוא במקום שיש בו התבטלות גדולה יותר כלפי אלקות.

י. שני הענינים שבקריאת השמות ע"י אדם הראשון קיימים גם

בהתבטלות הדצ"ח ו

כפי שנאמר לפי כן, לגבי קריאת השמות על־ידי אדם הראשון: (א) שלמרות שחיותו של כל נברא היא לפי שורשו, בכל זאת כדי שיורגש הדבר " בנברא, יש צורך בהורדת השפע הרוחני באמצעות עבודת אדם הראשון. (ב) דבר זה התהווה על־ידי קריאת שמות על־ידי אדם הראשון, שגילה כיצד שם הנברא וחיותו קשורים לשורשו.

כך, ואף יותר מכך, הוא לגבי התבטלות הדומם־הצומח־והחי, הנובעת משורשם ב"עולם התוהו": (א) צריכה להיות עבודה מיוחדת, כדי שיורגש בהם שתכונת ההתבטלות שלהם נובעת מהתבטלות שורשם כלפי אלקות. (ב) האיחוד בין הדומם־צומח־חי עם שורשם ב"עולם התורה" קשור לענין השם, שהוא הצינור המקשר ביניהם.

ויש לומר שזהו הענין שעליו מרחיב את הדיבור הרבי מוהר"ש במאמרים שמלפני מאה שנה 42 אודות ההתבטלות העצומה הקיימת ב"עולם התוהו". שם הוא מסביר שאפילו העוצמה הקיימת שם (שבגללה נוצרה שם שבירת הכלים: "וימלוך – ועל־ידי כך – וימת") איננה נובעת מישות עצמאית ח"ו, כי אם להיפך, היא נובעת מן הדבקות הגדולה "באין סוף יש האמיתי" 43. הוא מקשר זאת לכך ש"עולם התהו" מכונה בשם בהמה – "נוטריקון בה מ"ה", "עולם התיקון", אדם, הוא רק בגימטריא מ"ה, כי עולם התוהו ההתבטלות (מ"ה) ליש האמיתי בגלוי, ולא רק באופן של "גימטריא" 44 – הוא

בה מ"ה" – "מה בעצם".

ההסבר לכך הוא: הרי אין ענין יוצא מידי פשוטו, ובאופן פשוט – "בהמה" הוא שם של מין בעלי החיים למטה. מכך מובן, שהענין של "בה מ"ה" אינו קיים רק בעולם התוהו, אלא גם אצל הבהמה למטה, כמוזכר לעיל, שדוקא לבהמות ישנה תכונת ההיכנעות וההתבטלות, מפני שורשם בעולם התוהו.

אבל כיוון ש"עולם" הוא מלשון העלם והסתר 45, הרי גם ענין זה – שהתבטלות הבהמות נובעת מההתבטלות אשר בשורשם בעולם התוהו – קיים בהעלם ובהסתר, עד אשר ייתכן שאותם נבראים עצמם ששורשם ב"עולם התוהו", יביעו תכונה 19של חוזק והתנגדות ל"אדם", ש"אתם קרויים אדם" 46 – "אדמה לעליון" 47.

לפיכך מפרט הרבי מוהר"ש במאמר חסידות (שהוא גילוי פנימיות התורה למטה), שהביטול הגדול של עולם התוהו קשור לשם בהמה, שבאמצעותו מגלים את פנימיות שם זה בבהמה שלמטה, שתכונת ההתבטלות בטבעה נובעת מהתבטלות שורשה כלפי היש האמיתי 48 – "ב"ה מ"ה".

וכיוון שגם עוצמת שורשה נובעת מעוצמת ההתבטלות כלפי היש האמיתי, לא ייתכן שתהיה זו התנגדות אמיתית ל"אדם" – "אתם קרויים אדם", אלא להיפך, העולם שרוי בהתבטלות מוחלטת כדי לשרת את ישראל עד שהוא נעשה דירת קבע לה' יתברך – למהותו ועצמותו.

הערות

עמוד 13

  1. 1. ב"ר פי"ז, ד. וש"נ.
  2. 2. בהקדמה בית המקדש (יד, א). וראה רמב"ן ובחיי פרשתנו ב, יט. לקו"ת בהר מא, ג. נשא ד"ה כה תברכו וביאורו (כו, ב. כז, א). אוה"ת בראשית תקמב, א. סה"מ קונט' ח"ב תל, א־ב. ועוד.
  3. 3. ד, סע"ב ואילך.
  4. 4. פרשתנו ב, יט.
  5. *. ובפרט ע"פ המבואר בכ"מ שע"י הבנה והשגה מתאחד ומתייחד השכל והמושכל והמשכיל (מו"נ ח"א פס"ח. תניא פ"ה. ועוד).
  6. 5. תניא רפל"ט.
  7. 6. ראה פי' מהרז"ו לב"ר שם.

עמוד 13

  1. 7. פרשתנו שם, טו.
  2. 8. לקו"ת שה"ש רד"ה כי כאשר. ובכ"מ.
  3. 9. בהבא לקמן (וכן הקושיא בסעיף שלפנ"ז) – ראה לקו"ת נשא שם. לקו"ש [המתורגם] ח"ד ע' 225.
  4. 10. ב"ר פ"י, ו. וראה זח"א רנא, א. מו"נ ח"ב "י.
  5. 11. ראה בכ"ז – אגה"ק סי' כ'. תו"א ד"ה יביאו לבוש מלכות (צ, ב). אוה"ת שמע"צ ע' א'תשפא ואילך. סהמ"צ להצ"צ מצות אחדות ה' פ"ב. שרש מצות התפילה פכ"ה ואילך. ועוד.
  6. *. ראה ג"כ צפע"נ עה"ת עה"פ.
  7. 12. ולהעיר ממשנ"ת (לקו"ש חי"ט ע' 409 ואילך (ס"ב, ס"ה). נדפס גם בלקו"ב לתניא (להר"י שי' קארף) ח"ב ע' קלט ואילך) בדיוק אדה"ז באגה"ת (פ"ד) "ולכן נקראו המלאכים בשם אלקים כו'", עיי"ש.

עמוד 14

  1. 13. פרשתנו שם, כ.
  2. 14. ראה לקו"ת נשא שם (כו, ב. כז, א בשם פ טעהמ"צ להרח"ו פ' עקב) דענין קריאת שמות הוא בשביל בירור הנבראים והעלאתם לשרשם.
  3. 15. ראה לקו"ת נשא שם (כו, ב): שיבואו לשרש ומקור האותיות כו', עיי"ש.
  4. 16. ובלשון השל"ה: בידיעת התחתונים ידע סוד מרכבות העליונות.
  5. 17. ראה תו"א בראשית ד, סע"ב. תו"ח שם כה, ג. ועוד.
  6. 18. בראשית ו, ד. זח"א לז, א. נח, א. ועוד.
  7. 19. ראה ג"כ לקו"ת נשא שם. תו"ח בא קלט, א. אוה"ת בראשית שבהערה 2.
  8. 20. של"ה חלק תושב"כ וישב סוף הדרוש צאן יוסף (שא, ב) ובכ"מ. עש"מ מאמר אם כל חי ח"ב ל"ג ועוד.
  9. 21. ב"ר פ"ח, יא. פי"ב, ח. פרש"י בראשית ב, ז.
  10. 22. ראה בכ"ז ס' הערכים־חב"ד ח"א ע' אדם (ע' קכד ואילך. וש"נ).

עמוד 15

  1. 23. תמיד לב, א.
  2. 24. תניא פמ"ג. לקו"ת נשא שם (כו, ד). ועוד.
  3. *. וכידוע החילוק בין רואה את הנולד, או (רק) יודע את הנולד – ועד שאין עד (– שראה) נעשה דיין (ר"ה כו, רע"א).
  4. 25. ראה בארוכה לקו"ש ח"ג [המתורגם] ע' 28 ואילך. 141 ואילך. לקמן ע' 84. ועוד.
  5. 26. תנחומא וארא טו. שמו"ר פי"ב, ג.
  6. 27. וכן לאידך: החיבור לא הי' עם גשם הנברא עצמו (רק בשמו כו'). וב' הענינים תלויים זב"ז, כי מכיון שההמשכה היתה רק משורש הנבראים לכן אין בכוחה להחדיר גשם הנברא – ראה בכ"ז לקו"ש ח"ג שם. ח"ה ע' 88. ועוד.
  7. 28. שעהיוה"א פ"ז בשם הר"מ פ' פנחס (רנז, סע"ב).
  8. 29. ראה לקו"ת במדבר טו, רע"ד. לקו"ש ח"ג [המתורגם] ע' 143 ואילך.
  9. *. שבת פח, סע"ב.

עמוד 16

  1. 30. ולהיותו גם הוא נברא – "פעל" המענה שלו שהמלאכים יבינו "ויראו" זה, משא"כ מענה הקב"ה, שלכן נאמר למשה שהוא דוקא יחזור להם תשובה (שבת שם). ועפ"ז גם יתוסף ביאור בזה שדוקא רבה ב"נ יכול להכריע בקא מיפלגי במתיבתא דרקיע כו' קוב"ה כו' (ב"מ פו, א. לקו"ת תזריע ד"ה קא פ מפלגי).
  2. 31. תו"א ל, סע"ב. לקו"ת ויקרא ב, ב. ד"ה וילך איש תרס"ו. ובכ"מ.
  3. 32. כמרז"ל (ברכות נד, א במשנה) "בכל לבבך בשני יצריך".
  4. 33. כמרז"ל: נבראו ביום ב' וי"א ביום ה' (ב"ר "א, ג).
  5. 34. תניא רפ"ב.
  6. 35. ראה תו"א (סז, רע"ב) לקו"ת (מטות פו, ד), דע"י התורה עושה שלום בפמליא של מטה (סנה' צט, ב), בין נפה"א ונפה"ב.
  7. *. גם מלשון "גוזר ים סוף" (תהלים קלו, יג).

עמוד 17

  1. 36. ראה תנחומא פקודי ג (בתחילתו). תקו"ז תס"ט בתחילתו (צ, א). ועייג"כ אדר"נ פל"א. ועוד.
  2. 37. וראה כתר שם טוב סו"ס קצד.
  3. 38. ראה גם לקו"ש חי"ב ע' 73.
  4. 39. ראה בארוכה תו"א סה, ד ואילך. לקו"ת צו (יג, ב ואילך). אמור ביאור לד"ה והניף הכהן. ובכ"מ.
  5. 40. לקו"ת אמור ד"ה והניף הכהן פ"א. סידור רמב, א. תו"ח וישלח ד"ה וישלח פ"ג. ועוד.
  6. 41. ישעי' יא, ו.

עמוד 18

  1. 42. המשך ר"ה תרל"ב (מאה שנה מזמן אמירת השיחה).
  2. 43. "כי איידי דטריד בבחי' א"ס העצמי לא פליט להיות בבחי' השפעה כו'". וראה ג"כ תו"ח בראשית כו, ריש ע"ב. אוה"ת נשא ע' רנד. תו"ש ע' 71. ועוד.
  3. 44. ראה שעהיוה"א ספ"ז (פד, ב).
  4. 45. לקו"ת שלח לז, ד. רד"ה על ג' דברים ה'ש"ת.

עמוד 19

  1. 46. יבמות סא, רע"א.
  2. 47. נסמן לעיל הערה 20.
  3. 48. ולהעיר מהידוע דיש הנברא מציאותו מיש ד (משיחת יום שמח"ת תשל"ב) האמיתי דוקא – ראה ביאוה"ז בשלח מג, ג ואילך. "ה ולקחתם לכם תרס"א.

מצוטט ב־9 עמודים

לקוטי שיחות 2
  1. כרך לה ‹ בראשית ‹ שיחה א ‹ 5 לקו"ש חט"ו ע' 13
  2. כרך כה ‹ הוספות - שיחות ‹ שיחה יד ‹ 421 לקו"ש חט"ו ע' 18
תורת מנחם 6
  1. כד - שנת תשי"ט - חלק ראשון ‹ בס"ד. שיחת יום שמחת תורה, ה'תשי"ט. לקו"ש חט"ו ע' 13
  2. לח - שנת תשכ"ד - חלק ראשון ‹ בס"ד. שיחת ש"פ נח, ב' דר"ח מרחשון, ה'תשכ"ד לקו"ש חט"ו ע' 13
  3. מה- שנת תשכ"ו - חלק ראשון ‹ בס"ד. שיחת ש"פ וישב, ערב חנוכה, מבה"ח טבת, ה'תשכ"ו לקו"ש חט"ו ע' 13
  4. מו - שנת תשכ"ו - חלק שני ‹ בס"ד. שיחת חג הפורים*, ה'תשכ"ו לקו"ש חט"ו ע' 13
  5. סג - שנת תשל"א - חלק שני ‹ שיחת מוצש"ק פ' בשלח, י"א שבט, ה'תשל"א לקו"ש חט"ו ע' 13
  6. סו - שנת תשל"ב - חלק ראשון ‹ שיחת יום שמחת תורה, ה'תשל"ב לקו"ש חט"ו ע' 13
תורת שמואל ספרי כ"ק אדמו"ר מהר"ש נ"ע 1
  1. תרל"ט ח"א ‹ הנחות ‹ דרש ר' שמלאי תרי"ג מצות ‹ רעז לקו"ש חט"ו ע' 13