שיחה ג
13שיחה ג
בראשית
א. חכמת אדם הראשון בקריאת השמות – " השגת שורש הנברא
במדרש 1 נאמר: "בשעה שבא הקב"ה לבראת את האדם נמלך במלאכי השרת... אמרו לו: אדם זה מה טיבו, אמר להם: חכמתו מרובה משלכם. הביא לפניהם את הבהמה... אמר להם: זה מה שמו, ולא היו יודעין, העבירן לפני אדם אמר לו: זה מה שמו, אמר: זה שור זה חמור וכו'".
השל"ה 2 מסביר מהי החכמה שבקריאת השמות לכל בהמה וכדומה: בשמו של כל דבר רמוז שורשו, ואדם הראשון הבין והשיג את המקור והשורש של כל נברא, וקרא בשמו לפי שורשו. זאת היתה חכמתו, כלשון השל"ה, ש"בידיעת התחתונים ידע סוד המרכבות העליונות" (וכפי שהמגיד ממעזריטש מרחיב בענין השם בספרו אור־תורה 3 על הפסוק 4 "וכל אשר " יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו").
יש להבין:
א) השגת מקורו של כל דבר איננה
ג נובעת, לכאורה, מרוב חכמה, הבנת
סוד המרכבות העליונות" אינה תלויה במידת החכמה, אלא במידת הזדככות כוחות ההשגה * – ככל שהם מעודנים וקרובים יותר לרוחניות, כך גדלה ההבנה בענינים אלו.
ב) כיצד ייתכן לומר שהמלאכים לא ידעו "מה שמו...", בעוד אשר, כדלעיל, תלויה ידיעה זו בידיעת סוד המרכבות העליונות"? והרי המרכבות העליונות הם מלאכים. שורשיהם של החיות והבהמות הגשמיות הם מלאכים (שלכן הם "נקראים... בשם חיות ובהמות..." 5)?!
קשה לומר, שהמלאכים לא ידעו מה נעשה בעולם הזה הגשמי, מפני שהם נמצאים בעולמות רוחניים, ולכן הם לא ידעו כיצד לקרוא שמות לנבראים הגשמיים 6, שהרי לפי זה אין נובעת אי־ידיעתם ממגרעת בדרגתם –
חכמתו מרובה משלכם" – כי אם להיפך, היא נובעת מעוצם זכותם ומעלתם הרוחנית.
13ב. קריאת השמות היא חלק מ"לעבדה ולשמרה"
כדי להבין זאת יש להקדים ולהסביר:
קריאת השמות על־ידי אדם הראשון היתה לפני חטא עץ הדעת, כאשר אדם הראשון היה עדיין בגן עדן בשלמותו, כדי "לעבדה ולשמרה" 7. מכך מובן, שכל פרט במעשיו, ובמיוחד הפרטים המסופרים בתורה, הוא חלק מ"לעבדה ולשמרה". יתר־על־כן: כשם שעיבוד הגן ושמירתו משפרים את הגן, כך הוסיפה עבודת אדם הראשון – "לעבדה ולשמרה" – קדושה והתעלות לגן עדן (מעל למעלת גן עדן כשלעצמו 8).
לכאורה, מהי ה"עבודה" שבקריאת שמות הנבראים? להיפך, לפי ההסבר שלעיל יוצא, שאדם הראשון לא חידש את שמות הנבראים, אלא רק הודיע את השם הנכון של כל נברא, שהרי הנבראים קבלו חיות משורשם ומקורם לפני שאדם הראשון קרא להם בשמותיהם.
הכרחי איפוא לומר: א) שידיעת שורש ומקור הנבראים איננה מספקת כדי לאפשר קריאתם בשמות המתאימים. ב) רק אדם הראשון יכול היה לעשות זאת, מפני ש"חכמתו
פ מרובה משלכם".
ג. כדי לקרוא שמות אין די בידיעת שורש הנברא
ההסבר לכך הוא 9:
לכל נברא למטה יש מקור ושורש למעלה, כמאמר חז"ל 10 "אין לך כל עשב... שאין לו מזל...", לדוגמא: שורשו של השור הגשמי הוא "פני שור" שבמרכבה. למרות זאת, אין הנברא דומה כלל ואין להשוות בינו לבין שורשו, כי באמצעות השתלשלות מדרגה לדרגה, גם אם ההשתלשלות היא ארוכה ורבה ביותר, לא יכול להתהוות מהשורש הרוחני דבר גשמי, וכידוע 11, התהוות הגשמיות מן הרוחניות היא רק בכוחו של הקב"ה הכל־יכול, וכך ייתכן "דילוג" כזה, שמשורש רוחני יתהוו נבראים גשמיים.
לפיכך אין די בידיעה ששורשו של השור הוא מפני שור שבמרכבה, כדי לקרוא * לשור למטה בשם שור, כי לנברא למטה אין שום קשר עם שרשו 12.
14זאת היתה פעולתו של אדם הראשון – "ויקרא האדם שמות" 13: הוא "קרא" והוריד את השפע הרוחני משורשו של הנברא, אל תוך הנברא שנברא ממנו.
ד. קריאת השמות – יצירת קשר בין הנברא לשורשו
זהו הקשר בין קריאת השמות לבין "וינחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה":
בבריאה כשלעצמה, אפילו בגן עדן, שהוא החלק המובחר ביותר בעולם (במיוחד כפי שהוא היה לפני החטא), אין קשר גלוי בין הנברא שלמטה לבין שורשו למעלה. אמנם בגן עדן ישנה קדושה רבה מאד, עד שאין הוא סובל חטא, אך למרות זאת זהו אור שהוא יחסי רק לעולם הזה.
וזאת היתה מעלתו של אדם הראשון – הוא יצר קשר 14 בין נבראים למטה לבין שורשם למעלה 15. יתר־על־כן: הוא הביא לאיחודם, עד כדי כך ששמו של כל נברא, כפי שהוא נקרא למטה על ידי כל אדם, ואפילו על־ידי קטנים ועמי הארץ, הוא בהתאם לאותיות של שורשו למעלה 16.
ה. חיבור עליון ותחתון – רק ביכולת האדם
בכך מובן מדוע רק אדם הראשון יכול היה לתת את השמות, ולא המלאכים:
אמנם, גם המלאכים ידעו, למשל, ששורשו של השור הוא פני שור שבמרכבה, אך בכל זאת לא היה בכוחם לחבר את הנברא אל שורשו. כך מובן גם מן הענין 17 של "הנפילים היו בארץ" 18, שכאשר מלאך יורד לעולם הזה הוא נעשה "נופל", אין הוא יכול לסבול את הישות והחומריות של העולם, כי אין ביכולתו להיות בתוך העולם וביחד עם זאת קשור לאלקות.
רק האדם 19, מלשון אדמה לעליון 20, שדומה, כביכול, לקב"ה, אשר איננו מוגבל ח"ו, והוא כלול "מן 21 העליונים והתחתונים 22", יכול לחבר ולאחד בין 15ה"תחתון" – הנברא שלמטה לבין ה"עליון" – שורשו למעלה. ו
על כך אמר ה' למלאכים, ש"חכמתו מרובה משלכם": הוא "חכם הרואה את הנולד 23" כפי שמפרש זאת אדמו"ר הזקן 24 "שרואה כל דבר איך נולד ונתהווה... בדבר ה' – הוא רואה כיצד נולד כל דבר משורשו. המלאכים רואים את הכח האלקי אשר "מלובש" בנבראים, אך אין ביכולתם לראות * את השורש שלמעלה בתוך הנולד, זאת היה יכול לראות רק אדם הראשון, ש"חכמתו מרובה משלכם".
כך מובן מדוע לא הסתפקו המלאכים בדברי הקב"ה ש"חכמתו מרובה משלכם", והיה צורך להראות להם את מעשה קריאת השמות, כי הענין של " חיבור עליון ותחתון, איננו כלל ביכולת ההשגה וההבנה של מלאך, ואין הוא מסוגל לקלוט זאת, כל עוד אין הוא רואה כיצד האדם עושה זאת.
ו. מתן תורה – איחוד מושלם יותר בין עליון לתחתון
כבר דובר פעמים רבות 25 על הנאמר במדרש 26, שלפני מתן תורה היתה גזירה ש"עליונים לא ירדו לתחתונים"
"תחתונים לא יעלו לעליונים", ובמתן תורה היא בטלה ונוצר חיבור בין עליונים לתחתונים. מכך מובן, שאמנם, אדם הראשון קרא שמות וחיבר בין הנבראים למטה לבין שורשם למעלה, אך אין דומה חיבור זה לחיבור שנוצר בין עליון לתחתון עם ביטול הגזירה במתן תורה.
ההסבר לכך: אדם הראשון חיבר בין הנברא לשרשו 27. כלומר, לדרגת האלקות שכבר יש לה קשר לעולם, ודוקא הדרגא שהיא כבר שורש לנברא מסויים זה – הוא חיבר את השור שלמטה עם פני שור שבמרכבה.
אבל במתן תורה נוצר הענין של
אנכי ה' אלקיך": שם הוי' שנעלה לגמרי מן העולם (היה הווה ויהיה כאחד 28) נהיה "אלקיך" – כוחך וחיותך של כל יהודי 29. באמצעות זאת נוצר קשר בין האלקות שמעל לעולם לבין העולם.
לפיכך רואים שבמתן תורה שוב לא יכלו המלאכים לשאת חיבור כזה בין מעלה ומטה, כפי שמסופר בגמרא *, 16שהם טענו: "חמודה גנוזה... אתה מבקש ליתנה לבשר ודם מה אנוש.. תנה הודך על השמים": התורה היא " שיא הרוחניות, כיצד היא יכולה לרדת ולהנתן לבשר ודם? רק משה יכול היה "לקבל" את ביטול הגזירה בין עליונים ותחתונים ואת איחודם 30 – מתן תורה.
ז. שתי הדרגות באיחוד עליונים ותחתונים קיימות בעבודת האדם
שתי הדרגות הנ"ל שבחיבור עליון ותחתון – (א) חיבור הנברא לשורשו (עבודת אדם הראשון). (ב) חיבור הנברא לאלקות שמעל לבריאה (במתן תורה) – קיימות גם בעבודה הרוחנית של כל יהודי כפרט:
בתורת החסידות 31 מוסבר, שברכות קריאת שמע, שמדובר בהן על עבודת המלאכים וכדומה, הן הכנה לקריאת שמע: כדי לאפשר את "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך", שגם הנפש הבהמית תגיע לאהבת ה' 32, יש להסביר לה תחילה, שלמעשה אין היא מנוגדת לקדושה, כיוון שהשורש שלה הוא במלאכים וכדומה, שעבודתם היא
ברעש גדול...", וזה מביא אותה לידי התבטלות לקדושה.
לכאורה, אין מובן: במה מועיל ההסבר לנפש הבהמית על המעלה של שרשה, בעוד אשר למעשה היא ירדה למטה, בצורה שמנוגדת לקדושה?
אלא, דבר זה הוא בכוחו של אדם הראשון, אשר חיבר בין הנבראים לשורשם, עד שכאשר "מזכירים" לנפש הבהמית את שורשה, היא מתבטלת לקדושה.
ח. הגשמת הכוונה שבירידת הנשמה למטה התאפשרה במתן תורה
אבל התבטלות הנפש הבהמית באמצעות "הזכרת" שורשה, היא רק התבטלות של נברא, כי גם שורשה הוא רק במלאכים וכדומה, אשר גם הם נבראים 33, אם כי הם בטלים לאלקות.
מטרת ירידת הנשמה למטה היא להביא לידי איחוד הנפש האלקית, שהיא "חלק אלקה ממעל ממש" 34, עם הנפש הבהמית. דבר זה התאפשר במתן תורה 35: אז בטלה הגזירה * המבדילה 17בין עליונים ותחתונים באופן כללי, וכך נוצר גם ביטול הגזירה בין "עליונים" ו"תחתונים" שב"עולם קטן זה האדם" 36, וכך אפשרי האיחוד בין הנפש האלקית לנפש הבהמית. דבר זה דומה לדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר ה במכתבו 37, שרעבונו של הגוף ללחם גשמי, נובע מרעבונה של הנשמה, לניצוץ האלקי שבמאכל. כלומר, גם הענינים הגשמיים, השייכים, לכאורה, רק לגוף ולנפש הבהמית, קשורים אל הנשמה, עד שברעב הטבעי של הגוף מתבטא, בפנימיות הענין, הרעב של הנשמה.
ט. התבטלות אמיתית – ה מצד העולם עצמו
אבל מצד שני, למרות שההתבטלות המוחלטת של הנפש הבהמית נעשית באמצעות איחודה עם הנפש האלקית, כדלעיל, בכל זאת אין זה ה"בירור" והזיכוך האמיתי של הנפש הבהמית, כי התבטלות זו אינה נובעת מן הנפש הבהמית עצמה, אלא מגילוי הנפש האלקית בתוכה.
כך גם לגבי העולם הכללי: כוונת הקב"ה ב"לעשות לו ית' דירה בתחתונים", היא, שה"תחתונים" יהוו לו דירה מצד עצמם 38, ולא ע"י כח המשפיע עליהם "מבחוץ". מכך מובן שההתבטלות של העולם הנעשית באמצעות גילוי אלקות ע"י התורה והמצוות, נעשית אמנם ב"תחתונים" עצמם, אבל התבטלות זו נובעת מן
"עליונים", ולכן אין מתהווה הענין של דירה לו יתברך בתחתונים בשלמותו, מושג שמשמעותו שהדבר ייווצר ע"י התחתונים עצמם.
המטרה היא, שיהיו שתי המעלות: גם התבטלות מוחלטת, וגם שהיא תבוא מצד העולם עצמו.
אפשר להבין זאת לפי הידוע 39 ששורשם של הדומם־הצומח־והחי הוא
"עולם התוהו", מעל לשורש של
"מדבר", שב"עולם התיקון". דבר זה מתבטא גם במציאותם למטה, כמוסבר בתורת החסידות 40, שהסיבה לכך שבטבען של הבהמות קיימת תכונת ההיכנעות, כנאמר 41 "ונער קטן נוהג בם", היא מפני ששורשם הוא ב"עולם התוהו", שבו ההתבטלות גדולה יותר מאשר ב"עולם התיקון", ובלשון החסידות: אורות מרובים.
זוהי ההתבטלות האמיתית המתהווה בעולם מצד עצמו, שבאמצעות "ותורה אור", מאירים את העולם, ומגלים את האמת, שהתבטלות העולם כלפי האדם 18נובעת מכך ששורשו הוא במקום שיש בו התבטלות גדולה יותר כלפי אלקות.
י. שני הענינים שבקריאת השמות ע"י אדם הראשון קיימים גם
בהתבטלות הדצ"ח ו
כפי שנאמר לפי כן, לגבי קריאת השמות על־ידי אדם הראשון: (א) שלמרות שחיותו של כל נברא היא לפי שורשו, בכל זאת כדי שיורגש הדבר " בנברא, יש צורך בהורדת השפע הרוחני באמצעות עבודת אדם הראשון. (ב) דבר זה התהווה על־ידי קריאת שמות על־ידי אדם הראשון, שגילה כיצד שם הנברא וחיותו קשורים לשורשו.
כך, ואף יותר מכך, הוא לגבי התבטלות הדומם־הצומח־והחי, הנובעת משורשם ב"עולם התוהו": (א) צריכה להיות עבודה מיוחדת, כדי שיורגש בהם שתכונת ההתבטלות שלהם נובעת מהתבטלות שורשם כלפי אלקות. (ב) האיחוד בין הדומם־צומח־חי עם שורשם ב"עולם התורה" קשור לענין השם, שהוא הצינור המקשר ביניהם.
ויש לומר שזהו הענין שעליו מרחיב את הדיבור הרבי מוהר"ש במאמרים שמלפני מאה שנה 42 אודות ההתבטלות העצומה הקיימת ב"עולם התוהו". שם הוא מסביר שאפילו העוצמה הקיימת שם (שבגללה נוצרה שם שבירת הכלים: "וימלוך – ועל־ידי כך – וימת") איננה נובעת מישות עצמאית ח"ו, כי אם להיפך, היא נובעת מן הדבקות הגדולה "באין סוף יש האמיתי" 43. הוא מקשר זאת לכך ש"עולם התהו" מכונה בשם בהמה – "נוטריקון בה מ"ה", "עולם התיקון", אדם, הוא רק בגימטריא מ"ה, כי עולם התוהו ההתבטלות (מ"ה) ליש האמיתי בגלוי, ולא רק באופן של "גימטריא" 44 – הוא
בה מ"ה" – "מה בעצם".
ההסבר לכך הוא: הרי אין ענין יוצא מידי פשוטו, ובאופן פשוט – "בהמה" הוא שם של מין בעלי החיים למטה. מכך מובן, שהענין של "בה מ"ה" אינו קיים רק בעולם התוהו, אלא גם אצל הבהמה למטה, כמוזכר לעיל, שדוקא לבהמות ישנה תכונת ההיכנעות וההתבטלות, מפני שורשם בעולם התוהו.
אבל כיוון ש"עולם" הוא מלשון העלם והסתר 45, הרי גם ענין זה – שהתבטלות הבהמות נובעת מההתבטלות אשר בשורשם בעולם התוהו – קיים בהעלם ובהסתר, עד אשר ייתכן שאותם נבראים עצמם ששורשם ב"עולם התוהו", יביעו תכונה 19של חוזק והתנגדות ל"אדם", ש"אתם קרויים אדם" 46 – "אדמה לעליון" 47.
לפיכך מפרט הרבי מוהר"ש במאמר חסידות (שהוא גילוי פנימיות התורה למטה), שהביטול הגדול של עולם התוהו קשור לשם בהמה, שבאמצעותו מגלים את פנימיות שם זה בבהמה שלמטה, שתכונת ההתבטלות בטבעה נובעת מהתבטלות שורשה כלפי היש האמיתי 48 – "ב"ה מ"ה".
וכיוון שגם עוצמת שורשה נובעת מעוצמת ההתבטלות כלפי היש האמיתי, לא ייתכן שתהיה זו התנגדות אמיתית ל"אדם" – "אתם קרויים אדם", אלא להיפך, העולם שרוי בהתבטלות מוחלטת כדי לשרת את ישראל עד שהוא נעשה דירת קבע לה' יתברך – למהותו ועצמותו.
הערות
עמוד 13
- 1. ב"ר פי"ז, ד. וש"נ.
- 2. בהקדמה בית המקדש (יד, א). וראה רמב"ן ובחיי פרשתנו ב, יט. לקו"ת בהר מא, ג. נשא ד"ה כה תברכו וביאורו (כו, ב. כז, א). אוה"ת בראשית תקמב, א. סה"מ קונט' ח"ב תל, א־ב. ועוד.
- 3. ד, סע"ב ואילך.
- 4. פרשתנו ב, יט.
- *. ובפרט ע"פ המבואר בכ"מ שע"י הבנה והשגה מתאחד ומתייחד השכל והמושכל והמשכיל (מו"נ ח"א פס"ח. תניא פ"ה. ועוד).
- 5. תניא רפל"ט.
- 6. ראה פי' מהרז"ו לב"ר שם.
עמוד 13
- 7. פרשתנו שם, טו.
- 8. לקו"ת שה"ש רד"ה כי כאשר. ובכ"מ.
- 9. בהבא לקמן (וכן הקושיא בסעיף שלפנ"ז) – ראה לקו"ת נשא שם. לקו"ש [המתורגם] ח"ד ע' 225.
- 10. ב"ר פ"י, ו. וראה זח"א רנא, א. מו"נ ח"ב "י.
- 11. ראה בכ"ז – אגה"ק סי' כ'. תו"א ד"ה יביאו לבוש מלכות (צ, ב). אוה"ת שמע"צ ע' א'תשפא ואילך. סהמ"צ להצ"צ מצות אחדות ה' פ"ב. שרש מצות התפילה פכ"ה ואילך. ועוד.
- *. ראה ג"כ צפע"נ עה"ת עה"פ.
- 12. ולהעיר ממשנ"ת (לקו"ש חי"ט ע' 409 ואילך (ס"ב, ס"ה). נדפס גם בלקו"ב לתניא (להר"י שי' קארף) ח"ב ע' קלט ואילך) בדיוק אדה"ז באגה"ת (פ"ד) "ולכן נקראו המלאכים בשם אלקים כו'", עיי"ש.
עמוד 14
- 13. פרשתנו שם, כ.
- 14. ראה לקו"ת נשא שם (כו, ב. כז, א בשם פ טעהמ"צ להרח"ו פ' עקב) דענין קריאת שמות הוא בשביל בירור הנבראים והעלאתם לשרשם.
- 15. ראה לקו"ת נשא שם (כו, ב): שיבואו לשרש ומקור האותיות כו', עיי"ש.
- 16. ובלשון השל"ה: בידיעת התחתונים ידע סוד מרכבות העליונות.
- 17. ראה תו"א בראשית ד, סע"ב. תו"ח שם כה, ג. ועוד.
- 18. בראשית ו, ד. זח"א לז, א. נח, א. ועוד.
- 19. ראה ג"כ לקו"ת נשא שם. תו"ח בא קלט, א. אוה"ת בראשית שבהערה 2.
- 20. של"ה חלק תושב"כ וישב סוף הדרוש צאן יוסף (שא, ב) ובכ"מ. עש"מ מאמר אם כל חי ח"ב ל"ג ועוד.
- 21. ב"ר פ"ח, יא. פי"ב, ח. פרש"י בראשית ב, ז.
- 22. ראה בכ"ז ס' הערכים־חב"ד ח"א ע' אדם (ע' קכד ואילך. וש"נ).
עמוד 15
- 23. תמיד לב, א.
- 24. תניא פמ"ג. לקו"ת נשא שם (כו, ד). ועוד.
- *. וכידוע החילוק בין רואה את הנולד, או (רק) יודע את הנולד – ועד שאין עד (– שראה) נעשה דיין (ר"ה כו, רע"א).
- 25. ראה בארוכה לקו"ש ח"ג [המתורגם] ע' 28 ואילך. 141 ואילך. לקמן ע' 84. ועוד.
- 26. תנחומא וארא טו. שמו"ר פי"ב, ג.
- 27. וכן לאידך: החיבור לא הי' עם גשם הנברא עצמו (רק בשמו כו'). וב' הענינים תלויים זב"ז, כי מכיון שההמשכה היתה רק משורש הנבראים לכן אין בכוחה להחדיר גשם הנברא – ראה בכ"ז לקו"ש ח"ג שם. ח"ה ע' 88. ועוד.
- 28. שעהיוה"א פ"ז בשם הר"מ פ' פנחס (רנז, סע"ב).
- 29. ראה לקו"ת במדבר טו, רע"ד. לקו"ש ח"ג [המתורגם] ע' 143 ואילך.
- *. שבת פח, סע"ב.
עמוד 16
- 30. ולהיותו גם הוא נברא – "פעל" המענה שלו שהמלאכים יבינו "ויראו" זה, משא"כ מענה הקב"ה, שלכן נאמר למשה שהוא דוקא יחזור להם תשובה (שבת שם). ועפ"ז גם יתוסף ביאור בזה שדוקא רבה ב"נ יכול להכריע בקא מיפלגי במתיבתא דרקיע כו' קוב"ה כו' (ב"מ פו, א. לקו"ת תזריע ד"ה קא פ מפלגי).
- 31. תו"א ל, סע"ב. לקו"ת ויקרא ב, ב. ד"ה וילך איש תרס"ו. ובכ"מ.
- 32. כמרז"ל (ברכות נד, א במשנה) "בכל לבבך בשני יצריך".
- 33. כמרז"ל: נבראו ביום ב' וי"א ביום ה' (ב"ר "א, ג).
- 34. תניא רפ"ב.
- 35. ראה תו"א (סז, רע"ב) לקו"ת (מטות פו, ד), דע"י התורה עושה שלום בפמליא של מטה (סנה' צט, ב), בין נפה"א ונפה"ב.
- *. גם מלשון "גוזר ים סוף" (תהלים קלו, יג).
עמוד 17
- 36. ראה תנחומא פקודי ג (בתחילתו). תקו"ז תס"ט בתחילתו (צ, א). ועייג"כ אדר"נ פל"א. ועוד.
- 37. וראה כתר שם טוב סו"ס קצד.
- 38. ראה גם לקו"ש חי"ב ע' 73.
- 39. ראה בארוכה תו"א סה, ד ואילך. לקו"ת צו (יג, ב ואילך). אמור ביאור לד"ה והניף הכהן. ובכ"מ.
- 40. לקו"ת אמור ד"ה והניף הכהן פ"א. סידור רמב, א. תו"ח וישלח ד"ה וישלח פ"ג. ועוד.
- 41. ישעי' יא, ו.
עמוד 18
- 42. המשך ר"ה תרל"ב (מאה שנה מזמן אמירת השיחה).
- 43. "כי איידי דטריד בבחי' א"ס העצמי לא פליט להיות בבחי' השפעה כו'". וראה ג"כ תו"ח בראשית כו, ריש ע"ב. אוה"ת נשא ע' רנד. תו"ש ע' 71. ועוד.
- 44. ראה שעהיוה"א ספ"ז (פד, ב).
- 45. לקו"ת שלח לז, ד. רד"ה על ג' דברים ה'ש"ת.
עמוד 19
- 46. יבמות סא, רע"א.
- 47. נסמן לעיל הערה 20.
- 48. ולהעיר מהידוע דיש הנברא מציאותו מיש ד (משיחת יום שמח"ת תשל"ב) האמיתי דוקא – ראה ביאוה"ז בשלח מג, ג ואילך. "ה ולקחתם לכם תרס"א.
בראשית רבה י״ז:ד׳ - הטקסט מספריא
וַיִּצֶר ה' אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה (בראשית ב, יט), בְּעוֹן קוֹמֵי רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, כְּתִיב (בראשית א, כד): וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ, וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר וַיִּצֶר ה' אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה, אָמַר לָהֶן לְהַלָּן לַבְּרִיאָה, וְכָאן לְכִבּוּשׁ, הֵיאַךְ מַה דְּאַתְּ אָמַר (דברים ב, יט): כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים, אָמַר רַבִּי אַחָא בְּשָׁעָה שֶׁבָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִבְרֹאת אֶת הָאָדָם, נִמְלַךְ בְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, אָמַר לָהֶן (בראשית א, כו): נַעֲשֶׂה אָדָם, אָמְרוּ לוֹ אָדָם זֶה מַה טִּיבוֹ, אָמַר לָהֶן חָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִשֶּׁלָּכֶם, הֵבִיא לִפְנֵיהֶם אֶת הַבְּהֵמָה וְאֶת הַחַיָּה וְאֶת הָעוֹף, אָמַר לָהֶם זֶה מַה שְּׁמוֹ וְלֹא הָיוּ יוֹדְעִין, הֶעֱבִירָן לִפְנֵי אָדָם, אָמַר לוֹ זֶה מַה שְּׁמוֹ, אָמַר זֶה שׁוֹר, זֶה חֲמוֹר, זֶה סוּס וְזֶה גַּמָּל, וְאַתָּה מַה שְּׁמֶךָ, אָמַר לוֹ אֲנִי נָאֶה לְהִקָּרֵא אָדָם שֶׁנִּבְרֵאתִי מִן הָאֲדָמָה, וַאֲנִי מַה שְּׁמִי, אָמַר לוֹ לְךָ נָאֶה לְהִקָרְאוֹת אֲדֹנָי, שֶׁאַתָּה אָדוֹן לְכָל בְּרִיּוֹתֶיךָ. אָמַר רַבִּי אֲחָא (ישעיה מב, ח): אֲנִי ה' הוּא שְׁמִי, הוּא שְׁמִי שֶׁקָּרָא לִי אָדָם הָרִאשׁוֹן. חָזַר וְהֶעֱבִירָן לְפָנָיו זוּגוֹת, אָמַר לַכֹּל יֵשׁ בֶּן זוּג וְלִי אֵין בֶּן זוּג, (בראשית ב, כ): וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ, אֶתְמְהָא, וְלָמָּה לֹא בְרָאָהּ לוֹ תְּחִלָּה, אֶלָּא צָפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא עָתִיד לִקְרוֹת עָלֶיהָ תִּגָּר, לְפִיכָךְ לֹא בְּרָאָהּ לוֹ עַד שֶׁתְּבָעָהּ בְּפִיו, כֵּיוָן שֶׁתְּבָעָהּ, מִיָּד (בראשית ב, כא): וַיַּפֵּל ה' אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה וגו'.
תניא, ליקוטי אמרים ה׳ - הטקסט מספריא
וּלְתוֹסֶפֶת בֵּיאוּר, בַּאֵר הֵיטֵב לְשׁוֹן ״תְּפִיסָא״ שֶׁאָמַר אֵלִיָּהוּ: ״לֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בָךְ כוּ׳״.
הִנֵּה, כָּל שֵׂכֶל כְּשֶׁמַּשְׂכִּיל וּמַשִּׂיג בְּשִׂכְלוֹ אֵיזֶה מוּשְׂכָּל, הֲרֵי הַשֵּׂכֶל תּוֹפֵס אֶת הַמּוּשְׂכָּל וּמַקִּיפוֹ בְּשִׂכְלוֹ, וְהַמּוּשְׂכָּל נִתְפָּס וּמוּקָּף וּמְלוּבָּשׁ בְּתוֹךְ הַשֵּׂכֶל שֶׁהִשִּׂיגוֹ וְהִשְׂכִּילוֹ.
וְגַם הַשֵּׂכֶל מְלוּבָּשׁ בַּמּוּשְׂכָּל בְּשָׁעָה שֶׁמַּשִּׂיגוֹ וְתוֹפְסוֹ בְּשִׂכְלוֹ. דֶּרֶךְ מָשָׁל: כְּשֶׁאָדָם מֵבִין וּמַשִּׂיג אֵיזוֹ הֲלָכָה בְּמִשְׁנָה אוֹ בִּגְמָרָא לַאֲשׁוּרָהּ עַל בּוּרְיָהּ הֲרֵי שִׂכְלוֹ תּוֹפֵס וּמַקִּיף אוֹתָהּ, וְגַם שִׂכְלוֹ מְלוּבָּשׁ בָּהּ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה.
וְהִנֵּה, הֲלָכָה זוֹ, הִיא חָכְמָתוֹ וּרְצוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, שֶׁעָלָה בִּרְצוֹנוֹ, שֶׁכְּשֶׁיִּטְעוֹן רְאוּבֵן כָּךְ וְכָךְ דֶּרֶךְ מָשָׁל וְשִׁמְעוֹן כָּךְ וְכָךְ – יִהְיֶה הַפְּסַק בֵּינֵיהֶם כָּךְ וְכָךְ.
וְאַף אִם לֹא הָיָה וְלֹא יִהְיֶה הַדָּבָר הַזֶּה לְעוֹלָם, לָבֹא לְמִשְׁפָּט עַל טְעָנוֹת וּתְבִיעוֹת אֵלּוּ, מִכָּל מָקוֹם, מֵאַחַר שֶׁכָּךְ עָלָה בִּרְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, שֶׁאִם יִטְעוֹן זֶה כָּךְ וְזֶה כָּךְ, יִהְיֶה הַפְּסַק כָּךְ, הֲרֵי כְּשֶׁאָדָם יוֹדֵעַ וּמַשִּׂיג בְּשִׂכְלוֹ פְּסַק זֶה כַּהֲלָכָה הָעֲרוּכָה בְּמִשְׁנָה אוֹ גְּמָרָא אוֹ פּוֹסְקִים, הֲרֵי זֶה מַשִּׂיג וְתוֹפֵס וּמַקִּיף בְּשִׂכְלוֹ רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, דְּלֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בֵּיהּ וְלֹא בִּרְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ, כִּי אִם בְּהִתְלַבְּשׁוּתָם בַּהֲלָכוֹת הָעֲרוּכוֹת לְפָנֵינוּ, וְגַם שִׂכְלוֹ מְלוּבָּשׁ בָּהֶם.
וְהוּא יִחוּד נִפְלָא שֶׁאֵין יִחוּד כָּמוֹהוּ וְלֹא כְּעֶרְכּוֹ נִמְצָא כְּלָל בְּגַשְׁמִיּוּת, לִהְיוֹת לַאֲחָדִים וּמְיוּחָדִים מַמָּשׁ מִכָּל צַד וּפִנָּה.
וְזֹאת מַעֲלָה יְתֵרָה גְּדוֹלָה וְנִפְלָאָה לְאֵין קֵץ אֲשֶׁר בְּמִצְוַת יְדִיעַת הַתּוֹרָה וְהַשָּׂגָתָהּ עַל כָּל הַמִּצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת, וַאֲפִילוּ עַל מִצְוֹת הַתְּלוּיוֹת בְּדִבּוּר, וַאֲפִילוּ עַל מִצְוַת תַּלְמוּד תּוֹרָה שֶׁבְּדִבּוּר.
כִּי עַל יְדֵי כָּל הַמִּצְוֹת שֶׁבְּדִבּוּר וּמַעֲשֶׂה, הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מַלְבִּישׁ אֶת הַנֶּפֶשׁ, וּמַקִּיפָהּ אוֹר ה׳ מֵרֹאשָׁהּ וְעַד רַגְלָהּ, וּבִידִיעַת הַתּוֹרָה, מִלְּבַד שֶׁהַשֵּׂכֶל מְלוּבָּשׁ בְּחָכְמַת ה׳, הִנֵּה גַּם חָכְמַת ה׳ בְּקִרְבּוֹ – מַה שֶּׁהַשֵּׂכֶל מַשִּׂיג וְתוֹפֵס וּמַקִּיף בְּשִׂכְלוֹ מַה שֶּׁאֶפְשָׁר לוֹ לִתְפּוֹס וּלְהַשִּׂיג מִידִיעַת הַתּוֹרָה, אִישׁ כְּפִי שִׂכְלוֹ וְכֹחַ יְדִיעָתוֹ וְהַשָּׂגָתוֹ בִּפְשַׁט־רֶמֶז־דְּרוּשׁ־סוֹד.
וּלְפִי שֶׁבִּידִיעַת הַתּוֹרָה, הַתּוֹרָה מְלוּבֶּשֶׁת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם וְשִׂכְלוֹ וּמוּקֶּפֶת בְּתוֹכָם, לָכֵן נִקְרֵאת בְּשֵׁם ״לֶחֶם״ וּ״מְזוֹן הַנֶּפֶשׁ״.
כִּי כְּמוֹ שֶׁהַלֶּחֶם הַגַּשְׁמִי זָן אֶת הַגּוּף כְּשֶׁמַּכְנִיסוֹ בְּתוֹכוֹ וְקִרְבּוֹ מַמָּשׁ, וְנֶהְפָּךְ שָׁם לִהְיוֹת דָּם וּבָשָׂר כִּבְשָׂרוֹ, וַאֲזַי יִחְיֶה וְיִתְקַיֵּם, כָּךְ בִּידִיעַת הַתּוֹרָה וְהַשָּׂגָתָהּ בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם שֶׁלּוֹמְדָהּ הֵיטֵב בְּעִיּוּן שִׂכְלוֹ עַד שֶׁנִּתְפֶּסֶת בְּשִׂכְלוֹ וּמִתְאַחֶדֶת עִמּוֹ וְהָיוּ לַאֲחָדִים – נַעֲשָׂה מָזוֹן לַנֶּפֶשׁ וְחַיִּים בְּקִרְבָּהּ, מֵחַיֵּי הַחַיִּים אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא הַמְלוּבָּשׁ בְּחָכְמָתוֹ וְתוֹרָתוֹ שֶׁבְּקִרְבָּהּ.
וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: ״וְתוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעָי״, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּ״עֵץ חַיִּים״ שַׁעַר מ״ד פֶּרֶק ג׳, שֶׁלְּבוּשֵׁי הַנְּשָׁמוֹת בְּגַן עֵדֶן הֵן הַמִּצְוֹת, וְהַתּוֹרָה הִיא הַמָּזוֹן לַנְּשָׁמוֹת שֶׁעָסְקוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר וַיַּקְהֵל דַּף ר״י.
וְ״לִשְׁמָהּ״, הַיְינוּ כְּדֵי לְקַשֵּׁר נַפְשׁוֹ לַה׳ עַל יְדֵי הַשָּׂגַת הַתּוֹרָה, אִישׁ כְּפִי שִׂכְלוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בִּ״פְרִי עֵץ חַיִּים״.
[וְהַמָּזוֹן הִיא בְּחִינַת אוֹר פְּנִימִי, וְהַלְּבוּשִׁים בְּחִינַת מַקִּיפִים. וְלָכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁתַּלְמוּד תּוֹרָה שָׁקוּל כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְוֹת, לְפִי שֶׁהַמִּצְוֹת הֵן לְבוּשִׁים לְבַד, וְהַתּוֹרָה הִיא מָזוֹן וְגַם לְבוּשׁ לַנֶּפֶשׁ הַמַּשְׂכֶּלֶת, שֶׁמִּתְלַבֵּשׁ בָּהּ בְּעִיּוּנָהּ וְלִמּוּדָהּ, וְכָל שֶׁכֵּן כְּשֶׁמּוֹצִיא בְּפִיו בְּדִבּוּר, שֶׁהֶבֶל הַדִּבּוּר נַעֲשֶׂה בְּחִינַת אוֹר מַקִּיף, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בִּ״פְרִי עֵץ חַיִּים״]:
בראשית רבה י׳:ו׳ - הטקסט מספריא
בַּר סִירָא אָמַר, אֱלוֹהַּ הֶעֱלָה סַמִּים מִן הָאָרֶץ, בָּהֶם הָרוֹפֵא מְרַפֵּא אֶת הַמַּכָּה, וּבָהֶם הָרוֹקֵחַ מְרַקֵּחַ אֶת הַמִּרְקַחַת. אָמַר רַבִּי סִימוֹן אֵין לְךָ כָּל עֵשֶׂב וְעֵשֶׂב, שֶׁאֵין לוֹ מַזָּל בָּרָקִיעַ שֶׁמַּכֶּה אוֹתוֹ, וְאוֹמֵר לוֹ גְּדַל, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (איוב לח, לג): הֲיָדַעְתָּ חֻקּוֹת שָׁמָיִם אִם תָּשִׂים מִשְׁטָרוֹ בָאָרֶץ וגו', לָשׁוֹן שׁוֹטֵר (איוב לח, לא): הַתְקַשֵּׁר מַעֲדַנּוֹת כִּימָה אוֹ משְׁכוֹת כְּסִיל תְּפַתֵּחַ, רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא וְרַבִּי סִימוֹן אָמַר, כִּימָה מְעַדֶּנֶת אֶת הַפֵּרוֹת, וּכְסִיל מוֹשֵׁךְ בֵּין קֶשֶׁר לְקֶשֶׁר. הֲדָא הוּא דִכְתִיב (איוב לח, לב): הֲתֹצִיא מַזָּרוֹת בְּעִתּוֹ וְעַיִּשׁ עַל בָּנֶיהָ תַנְחֵם, רַבִּי תַּנְחוּם בַּר חִיָּא וְרַבִּי סִימוֹן אָמְרוּ, מַזָּל הוּא שֶׁהוּא מְמַזֵּר אֶת הַפֵּרוֹת.
בראשית רבה ח׳:י״א - הטקסט מספריא
זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם (בראשית ה, ב), זֶה אֶחָד מִן הַדְּבָרִים שֶׁשִּׁנּוּ לְתַלְמַי הַמֶּלֶךְ, זָכָר וּנְקוּבָיו בְּרָאָם. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בַּר נְחֶמְיָה בְּשֵׁם רַבִּי חֲנִינָא בַּר יִצְחָק וְרַבָּנָן בְּשֵׁם רַבִּי אֶלְעָזָר אָמְרֵי, בָּרָא בוֹ אַרְבַּע בְּרִיּוֹת מִלְּמַעְלָה, וְאַרְבַּע מִלְּמַטָּן, אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה כִּבְהֵמָה, פָּרָה וְרָבָה כִּבְהֵמָה, וּמַטִּיל גְּלָלִים כִּבְהֵמָה, וּמֵת כִּבְהֵמָה. מִלְּמַעְלָה, עוֹמֵד כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, מְדַבֵּר כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, יֵשׁ בּוֹ דַּעַת כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, וְרוֹאֶה כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת. וּבְהֵמָה אֵינָה רוֹאָה, אֶתְמְהָא. אֶלָּא זֶה מְצַדֵּד. רַבִּי תִּפְדָאי בְּשֵׁם רַבִּי אַחָא, הָעֶלְיוֹנִים נִבְרְאוּ בְּצֶלֶם וּבִדְמוּת וְאֵינָן פָּרִין וְרָבִין, וְהַתַּחְתּוֹנִים פָּרִים וְרָבִים, וְלֹא נִבְרְאוּ בְּצֶלֶם וּבִדְמוּת. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הֲרֵינִי בּוֹרֵא אוֹתוֹ בְּצֶלֶם וּבִדְמוּת מִן הָעֶלְיוֹנִים, פָּרָה וְרָבָה מִן הַתַּחְתּוֹנִים. רַבִּי תִּפְדָאי בְּשֵׁם רַב אַחָא אָמַר, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אִם בּוֹרֵא אֲנִי אוֹתוֹ מִן הָעֶלְיוֹנִים הוּא חַי וְאֵינוֹ מֵת, מִן הַתַּחְתּוֹנִים הוּא מֵת וְאֵינוֹ חַי, אֶלָּא הֲרֵי אֲנִי בּוֹרֵא אוֹתוֹ מִן הָעֶלְיוֹנִים וּמִן הַתַּחְתּוֹנִים, אִם יֶחְטָא יָמוּת, וְאִם לֹא יֶחְטָא יִחְיֶה.
רש"י על בראשית ב׳:ז׳ - הטקסט מספריא
וייצר. שְׁתֵּי יְצִירוֹת, יְצִירָה לָעוֹלָם הַזֶּה וִיצִירָה לִתְחִיַּת הַמֵּתִים, אֲבָל בַּבְּהֵמָה שֶׁאֵינָהּ עוֹמֶדֶת לַדִּין לֹא נִכְתַּב בִּיצִירָתָהּ שְׁנֵי יוֹדִי"ן:
עפר מן האדמה. צָבַר עֲפְרוֹ מִכָּל הָאֲדָמָה מֵאַרְבַּע רוּחוֹת, שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁיָּמוּת שָׁם תְּהֵא קוֹלַטְתּוֹ לִקְבוּרָה. דָּ"אַ נָטַל עֲפָרוֹ מִמָּקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי (שמות כ'), הַלְוַאי תִּהְיֶה לוֹ כַפָּרָה וְיוּכַל לַעֲמֹד:
ויפח באפיו. עֲשָׂאוֹ מִן הַתַּחְתּוֹנִים וּמִן הָעֶלְיוֹנִים, גוּף מִן הַתַּחְתּוֹנִים וּנְשָׁמָה מִן הָעֶלְיוֹנִים, לְפִי שֶׁבְּיוֹם רִאשׁוֹן נִבְרְאוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ, בַּשֵּׁנִי בָּרָא רָקִיעַ לָעֶלְיוֹנִים, בַּשְּׁלִישִׁי תֵּרָאֶה הַיַּבָּשָׁה לַתַּחְתּוֹנִים, בָּרְבִיעִי בָּרָא מְאוֹרוֹת לָעֶלְיוֹנִים, בַּחֲמִישִׁי יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם לַתַּחְתּוֹנִים, הֻזְקַק בַּשִּׁשִּׁי לִבְראוֹת בּוֹ בָעֶלְיוֹנִים וּבַתַּחְתּוֹנִים, וְאִם לָאו יֵשׁ קִנְאָה בְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, שֶׁיִּהְיוּ אֵלּוּ רַבִּים עַל אֵלּוּ בִּבְרִיאַת יוֹם אֶחָד:
לנפש חיה. אַף בְּהֵמָה וְחַיָּה נִקְרְאוּ נֶפֶשׁ חַיָּה, אַךְ זוֹ שֶׁל אָדָם חַיָּה שֶׁבְּכֻלָּן, שֶׁנִתּוֹסֵף בּוֹ דֵּעָה וְדִבּוּר:
וייצר AND GOD FORMED — Here the letter yod is written twice to intimate that there were two formations — a formation of man for this world, and a formation of man for resurrection; in the case of animals, however, which will not stand after death for judgment before God the word referring to their formation— ויצר —(Genesis 2:19) is not written with two yods (Midrash Tanchuma, Tazria 1).
עפר מן האדמה DUST OF THE EARTH — He gathered his dust (i. e. that from which he was made) from the entire earth — from its four corners — in order that wherever he might die, it should receive him for burial (Midrash Tanchuma, Pekudei 3). Another explanation: He took his dust from that spot on which the Holy Temple with the altar of atonement was in later times to be built of which it is said, (Exodus 20:24) “An altar of earth thou shalt make for Me” saying, “Would that this sacred earth may be an expiation for him so that he may be able to endure” (Genesis Rabbah 14:8).
ויפח באפיו AND BREATHED INTO HIS NOSTRILS — He made him of both, of earthly and of heavenly matter: the body of the earthly, and the soul of the heavenly. For on the first day were created heaven and earth, on the second, He created the firmament for the heavenly beings, on the third He said, “Let the dry land appear” — for the earthly beings, on the fourth He created the lights for the heavenly beings, on the fifth He said, “Let the waters swarm…” — for the earthly beings. Consequently on the sixth there had to be created a being composed of both, of heavenly and of earthly matter, for otherwise there would have been envy (lack of harmony) among the works of Creation, in that there would have been devoted to one class of them one day more of the Creation than to the others (Genesis Rabbah 12:8).
לנפש חיה A LIVING SOUL — Also cattle and beasts are called נפש חיה (1:20, 22, 24), but the נפש of man is the most highly developed of all of them, because to him was granted understanding and speech.
תניא, ליקוטי אמרים מ״ג - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה עַל יִרְאָה תַּתָּאָה זוֹ, שֶׁהִיא לְקִיּוּם מִצְוֹתָיו יִתְבָּרֵךְ בִּבְחִינַת ״סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב״, אָמְרוּ: ״אִם אֵין יִרְאָה אֵין חָכְמָה״.
וְיֵשׁ בָּהּ בְּחִינַת קַטְנוּת וּבְחִינַת גַּדְלוּת. דְּהַיְינוּ, כְּשֶׁנִּמְשֶׁכֶת בְּחִינַת יִרְאָה זוֹ מֵהַהִתְבּוֹנְנוּת בִּגְדוּלַּת ה׳, דְּאִיהוּ מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין, וּ״מֵהָאָרֶץ לָרָקִיעַ מַהֲלָךְ תּ״ק שָׁנָה וְכוּ׳, וּבֵין רָקִיעַ לְרָקִיעַ כוּ׳, רַגְלֵי הַחַיּוֹת כְּנֶגֶד כּוּלָּן וְכוּ׳״, וְכֵן הִשְׁתַּלְשְׁלוּת כָּל הָעוֹלָמוֹת לְמַעְלָה מַּעְלָה עַד רוּם הַמַּעֲלוֹת – אַף־עַל־פִּי־כֵן, נִקְרֵא יִרְאָה זוֹ יִרְאָה חִיצוֹנִית וְתַתָּאָה, מֵאַחַר שֶׁנִּמְשֶׁכֶת מֵהָעוֹלָמוֹת, שֶׁהֵם לְבוּשִׁים שֶׁל הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, אֲשֶׁר מִסְתַּתֵּר וּמִתְעַלֵּם וּמִתְלַבֵּשׁ בָּהֶם לְהַחֲיוֹתָם וּלְקַיְּימָם לִהְיוֹת יֵשׁ מֵאַיִן וְכוּ׳, רַק שֶׁהִיא הַשַּׁעַר וְהַפֶּתַח לְקִיּוּם הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת.
אַךְ הַיִּרְאָה עִילָּאָה, יְרֵא בֹּשֶׁת וְיִרְאָה פְנִימִית, שֶׁהִיא נִמְשֶׁכֶת מִפְּנִימִית הָאֱלֹהוּת שֶׁבְּתוֹךְ הָעוֹלָמוֹת, עָלֶיהָ אָמְרוּ: ״אִם אֵין חָכְמָה אֵין יִרְאָה״, דְּחָכְמָה, הִיא כֹּ״חַ מָ״ה – ״וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא״, וְ״אֵיזֶהוּ חָכָם הָרוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד״, פֵּירוּשׁ, שֶׁרוֹאֶה כָּל דָּבָר אֵיךְ נוֹלָד וְנִתְהַוֶּה מֵאַיִן לְיֵשׁ, בִּדְבַר ה׳ וְרוּחַ פִּיו יִתְבָּרֵךְ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם״.
וְאֵי לָזֹאת, הֲרֵי הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם, בְּטֵלִים בִּמְצִיאוּת מַמָּשׁ בִּדְבַר ה׳ וְרוּחַ פִּיו, וּכְלָא מַמָּשׁ חֲשִׁיבֵי וְאַיִן וָאֶפֶס מַמָּשׁ, כְּבִיטּוּל אוֹר וְזִיו הַשֶּׁמֶשׁ – בְּגוּף הַשֶּׁמֶשׁ עַצְמָהּ, וְאַל יוֹצִיא אָדָם עַצְמוֹ מֵהַכְּלָל, שֶׁגַּם גּוּפוֹ וְנַפְשׁוֹ וְרוּחוֹ וְנִשְׁמָתוֹ בְּטֵלִים בִּמְצִיאוּת בִּדְבַר ה׳, וְדִבּוּרוֹ יִתְבָּרֵךְ מְיוּחָד בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ כוּ׳, וְכַנִּזְכָּר לְעֵיל [פְּרָקִים כ׳ וכ״א] בַּאֲרִיכוּת בְּדֶרֶךְ מָשָׁל מִנֶּפֶשׁ הָאָדָם, שֶׁדִּבּוּר אֶחָד מִדִּבּוּרוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ – כְּלָא מַמָּשׁ כוּ׳. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: ״הֵן יִרְאַת ה׳ הִיא חָכְמָה״.
אַךְ אִי אֶפְשָׁר לְהַשִּׂיג לְיִרְאָה וְחָכְמָה זוֹ, אֶלָּא בְּקִיּוּם הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת, עַל־יְדֵי יִרְאָה תַּתָּאָה הַחִיצוֹנִית, וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ ״אִם אֵין יִרְאָה אֵין חָכְמָה״.
וְהִנֵּה, בְּאַהֲבָה יֵשׁ גַּם כֵּן שְׁתֵּי מַדְרֵגוֹת: ״אַהֲבָה רַבָּה״ וְ״אַהֲבַת עוֹלָם״, ״אַהֲבָה רַבָּה״ – הִיא ״אַהֲבָה בְּתַּעֲנוּגִים״, וְהִיא שַׁלְהֶבֶת הָעוֹלָה מֵאֵלֶיהָ, וּבָאָה מִלְמַעְלָה בִּבְחִינַת מַתָּנָה לְמִי שֶׁהוּא שָׁלֵם בְּיִרְאָה, כַּנּוֹדָע עַל מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״דַּרְכּוֹ שֶׁל אִישׁ לְחַזֵּר אַחַר אִשָּׁה״, שֶׁאַהֲבָה נִקְרֵאת ״אִישׁ״ וְ״זָכָר״, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״זָכַר חַסְדּוֹ״, וְ״אִשָּׁה – יִרְאַת ה׳״, כַּנּוֹדָע; וּבְלִי קְדִימַת הַיִּרְאָה, אִי אֶפְשָׁר לְהַגִּיעַ לְאַהֲבָה רַבָּה זוֹ, כִּי אַהֲבָה זוֹ הִיא מִבְּחִינַת אֲצִילוּת, דְּלֵית תַּמָּן קִיצּוּץ וּפֵירוּד חַס וְשָׁלוֹם.
אַךְ ״אַהֲבַת עוֹלָם״ הִיא הַבָּאָה מֵהַתְּבוּנָה וָדַעַת בִּגְדוּלַּת ה׳ אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, הַמְמַלֵּא כָּל עָלְמִין וְסוֹבֵב כָּל עָלְמִין, וְכוּלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא מַמָּשׁ חֲשִׁיב, וּכְבִיטּוּל דִּבּוּר אֶחָד בַּנֶּפֶשׁ הַמַּשְׂכֶּלֶת בְּעוֹדוֹ בְּמַחֲשַׁבְתָּהּ אוֹ בְּחֶמְדַּת הַלֵּב כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, אֲשֶׁר עַל יְדֵי הִתְבּוֹנְנוּת זוֹ, מִמֵּילָא תִּתְפַּשֵּׁט מִדַּת הָאַהֲבָה שֶׁבַּנֶּפֶשׁ מִלְּבוּשֶׁיהָ, דְּהַיְינוּ, שֶׁלֹּא תִתְלַבֵּשׁ בְּשׁוּם דְּבַר הֲנָאָה וְתַעֲנוּג גַּשְׁמִי אוֹ רוּחָנִי לְאַהֲבָה אוֹתוֹ, וְלֹא לַחְפּוֹץ כְּלָל שׁוּם דָּבָר בָּעוֹלָם, בִּלְתִּי ה׳ לְבַדּוֹ – מְקוֹר הַחַיִּים שֶׁל כָּל הַתַּעֲנוּגִים, שֶׁכּוּלָּם בְּטֵילִים בִּמְצִיאוּת וּכְלָא מַמָּשׁ קַמֵּיהּ חֲשִׁיבֵי, וְאֵין עֲרוֹךְ וְדִמְיוֹן כְּלָל בֵּינֵיהֶם חַס וְשָׁלוֹם, כְּמוֹ שֶׁאֵין עֲרוֹךְ לְאַיִן וָאֶפֶס הַמּוּחְלָט לְגַבֵּי חַיִּים נִצְחִיִּים, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״מִי לִי בַשָּׁמָיִם, וְעִמְּךָ לֹא חָפַצְתִּי בָאָרֶץ, כָּלָה שְׁאֵרִי וּלְבָבִי, צוּר לְבָבִי וְגוֹ׳״, וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן.
וְגַם מִי שֶׁאֵין מִדַּת אַהֲבָה שֶׁבְּנַפְשׁוֹ מְלוּבֶּשֶׁת כְּלָל בְּשׁוּם תַּעֲנוּג גַּשְׁמִי אוֹ רוּחָנִי – יָכוֹל לְהַלְהִיב נַפְשׁוֹ כְּרִשְׁפֵּי אֵשׁ וְשַׁלְהֶבֶת עַזָּה וְלַהַב הָעוֹלֶה הַשָּׁמַיְמָה, עַל יְדֵי הִתְבּוֹנְנוּת הַנִּזְכֶּרֶת לְעֵיל, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן.
וְהִנֵּה, בְּחִינַת אַהֲבָה זוֹ, פְּעָמִים שֶׁקּוֹדֶמֶת לְיִרְאָה, כְּפִי בְּחִינַת הַדַּעַת הַמּוֹלִידָהּ, כַּנּוֹדָע [שֶׁהַדַּעַת כּוֹלֵל חֲסָדִים וּגְבוּרוֹת, שֶׁהֵם אַהֲבָה וְיִרְאָה, וּפְעָמִים שֶׁהַחֲסָדִים קוֹדְמִים לֵירֵד וּלְהִתְגַּלּוֹת], וְלָכֵן אֶפְשָׁר לְרָשָׁע וּבַעַל עֲבֵירוֹת שֶׁיַּעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה מֵאַהֲבָה הַנּוֹלְדָה בְּלִבּוֹ, בְּזָכְרוֹ אֶת ה׳ אֱלֹהָיו.
וּמִכָּל מָקוֹם, הַיִּרְאָה גַּם כֵּן כְּלוּלָה בָּהּ מִמֵּילָא, רַק שֶׁהִיא בִּבְחִינַת קַטְנוּת וְהֶעְלֵם, דְּהַיְנוּ, יִרְאַת חֵטְא, לִמְרֹד בּוֹ חַס וְשָׁלוֹם, וְהָאַהֲבָה – הִיא בְּהִתְגַּלּוּת לִבּוֹ וּמֹחוֹ. אַךְ זֶהוּ דֶּרֶךְ מִקְרֶה וְהוֹרָאַת שָׁעָה, בְּהַשְׁגָּחָה פְרָטִית מֵאֵת ה׳, לְצוֹרֶךְ שָׁעָה, כְּמַעֲשֵׂה דְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן דּוּרְדַיָּיא.
אֲבָל סֵדֶר הָעֲבוֹדָה הַקְּבוּעָה וּתְלוּיָה בִּבְחִירַת הָאָדָם – צָרִיךְ לְהַקְדִּים תְּחִלָּה קִיּוּם הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת עַל יְדֵי יִרְאָה תַּתָּאָה בִּבְחִינַת קַטְנוּת עַל כָּל פָּנִים, בְּ״סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב״, לְהָאִיר נַפְשׁוֹ הָאֱלֹהִית בְּאוֹר הַתּוֹרָה וּמִצְוֹתֶיהָ, וְאַחַר כָּךְ, יָאִיר עָלֶיהָ אוֹר הָאַהֲבָה [כִּי ״וְאָהַבְתָּ״ בְּגִימַטְרִיָּא ב׳ פְּעָמִים ״אוֹר״, כַּיָּדוּעַ לְיוֹדְעֵי חֵן]:
מדרש תנחומא, וארא ט״ו - הטקסט מספריא
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה נְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַשָּׁמַיִם וִיהִי בָרָד (שמות ט, כב). זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ ה' עָשָׂה בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ (תהלים קלה, ו). הַשָּׁמַיִם, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם (תהלים קטו, טז). מָשָׁל לְמַה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶלֶךְ שֶׁגָּזַר וְאָמַר: בְּנֵי רוֹמִי לֹא יֵרְדוּ לְסוּרִיָּא, וּבְנֵי סוּרִיָּא לֹא יַעֲלוּ לְרוֹמִי. כָּךְ כְּשֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם, גָּזַר וְאָמַר: הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם. כְּשֶׁבִּקֵּשׁ לִתֵּן אֶת הַתּוֹרָה, בִּטֵּל אֶת הַגְּזֵרָה הָרִאשׁוֹנָה וְאָמַר: הַתַּחְתּוֹנִים יַעֲלוּ לָעֶלְיוֹנִים, וְהָעֶלְיוֹנִים יֵרְדוּ לַתַּחְתּוֹנִים, וַאֲנִי הַמַּתְחִיל, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּרֶד ה' עַל הַר סִינַי וְגוֹ' (שמות יט, כ). וּכְתִיב: וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל ה' (שמות כד, א). הֱוֵי, כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ וְגוֹ'.
כְּשֶׁבִּקֵּשׁ אָמַר יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם (בראשית א, ט). וּכְשֶׁבִּקֵּשׁ, עָשָׂה אֶת הַיָּם יַבָּשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה (שמות יד, כט). הֱוֵי כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ ה' עָשָׂה. בַּשָּׁמַיִם, נְטֵה יָדְךָ עַל הַשָּׁמַיִם וִיהִי בָרָד (שמות ט, כב). וּבָאָרֶץ, נְטֵה אֶת מַטְּךָ וְהַךְ אֶת עֲפַר הָאָרֶץ. מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מֵהָעִנְיָן, כִּי עַתָּה שָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי, וְאוּלָם בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ (שמות ח, יב), שֶׁלֹּא תָּמוּת בְּמַכּוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת, וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל הָאָרֶץ.
שמות רבה י״ב:ג׳ - הטקסט מספריא
וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה נְטֵה יָדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים קלה, ו): כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ ה' עָשָׂה וגו', אָמַר דָּוִד אַף עַל פִּי שֶׁגָּזַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (תהלים קטו, טז): הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם, מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְמֶלֶךְ שֶׁגָּזַר וְאָמַר בְּנֵי רוֹמִי לֹא יֵרְדוּ לְסוּרְיָא וּבְנֵי סוּרְיָא לֹא יַעֲלוּ לְרוֹמִי, כָּךְ כְּשֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם גָּזַר וְאָמַר: הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם, כְּשֶׁבִּקֵּשׁ לִתֵּן הַתּוֹרָה בִּטֵּל גְּזֵרָה רִאשׁוֹנָה וְאָמַר הַתַּחְתּוֹנִים יַעֲלוּ לָעֶלְיוֹנִים וְהָעֶלְיוֹנִים יֵרְדוּ לַתַּחְתּוֹנִים, וַאֲנִי הַמַּתְחִיל, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יט, כ): וַיֵּרֶד ה' עַל הַר סִינַי, וּכְתִיב (שמות כד, ט): וְאֶל משֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל ה', הֲרֵי כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ ה' עָשָׂה בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ וגו'. כְּמוֹ כֵן כְּשֶׁבִּקֵּשׁ אָמַר (בראשית א, ט): יִקָּווּ הַמַּיִם, וּכְשֶׁבִּקֵּשׁ עָשָׂה אֶת הַיַּבָּשָׁה יַם וּתְהוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (עמוס ה, ח, ט, ו): הַקּוֹרֵא לְמֵי הַיָּם, וְאוֹמֵר (בראשית ז, יא): בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנוֹת תְּהוֹם רַבָּה. וּכְשֶׁבִּקֵּשׁ עָשָׂה אֶת הַיָּם וּתְהוֹמוֹת יַבָּשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יד, כט): וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם, וְאוֹמֵר (תהלים קו, ט): וַיּוֹלִיכֵם בַּתְּהֹמוֹת כַּמִּדְבָּר. וְכֵן בְּמִצְרַיִם, בְּמשֶׁה שֶׁהָיָה בָּאָרֶץ, נָתַן לוֹ רְשׁוּת לִשְׁלֹט בְּמַעֲשֵׂה שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה נְטֵה יָדְךָ עַל הַשָּׁמַיִם וגו'. לָמָּה הֵבִיא עֲלֵיהֶם בָּרָד, לְפִי שֶׁשָֹּׂמוּ יִשְׂרָאֵל נוֹטְעֵי כְּרָמִים וְגַנּוֹת וּפַרְדֵּסִים וְאִילָנוֹת, לְפִיכָךְ הֵבִיא עֲלֵיהֶם בָּרָד וְשִׁבַּר אֶת הַכֹּל. עַל הָאָדָם וְעַל הַבְּהֵמָה, כֵּיוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁלֹא שָׁמְעוּ לִדְבָרָיו מַה שֶּׁאָמַר לָהֶם (שמות ט, יט): שְׁלַח הָעֵז, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּדַי שֶׁיָּבוֹא הַבָּרָד עַל הַכֹּל.
תניא, ליקוטי אמרים ב׳ - הטקסט מספריא
וְנֶפֶשׁ הַשֵּׁנִית בְּיִשְׂרָאֵל, הִיא חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמַּעַל מַמָּשׁ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים״, וְ״אַתָּה נָפַחְתָּ בִּי״, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר, מַאן דְּנָפַח מִתּוֹכֵיהּ נָפַח, פֵּירוּשׁ, מִתּוֹכִיּוּתוֹ וּמִפְּנִימִיּוּתוֹ, שֶׁתּוֹכִיּוּת וּפְנִימִיּוּת הַחַיּוּת שֶׁבָּאָדָם מוֹצִיא בִּנְפִיחָתוֹ בְּכֹחַ:
כָּךְ, עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל עָלוּ בְּמַחֲשָׁבָה, כְּדִכְתִיב: ״בְּנִי בְכוֹרִי יִשְׂרָאֵל״, ״בָּנִים אַתֶּם לַה׳ אֱלֹהֵיכֶם״ פֵּירוּשׁ, כְּמוֹ שֶׁהַבֵּן נִמְשָׁךְ מִמּוֹחַ הָאָב, כָּךְ כִּבְיָכוֹל נִשְׁמַת כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל נִמְשְׁכָה מִמַּחֲשַׁבְתּוֹ וְחָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ, דְּאִיהוּ חַכִּים וְלָא בְחָכְמָה יְדִיעָא, אֶלָּא הוּא וְחָכְמָתוֹ אֶחָד, וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַמְבַּ״ם,
הגהה
וְהוֹדוּ לוֹ חַכְמֵי הַקַּבָּלָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּפַּרְדֵּס מֵהָרַמַ״ק. וְגַם לְפִי קַבָּלַת הָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה יַצִּיבָא מִילְּתָא, בְּסוֹד הִתְלַבְּשׁוּת אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, ﬠַל־יְדֵי צִמְצוּמִים רַבִּים, בְּכֵלִים דְּחָכְמָה־בִּינָה־דַּﬠַת דַּאֲצִילוּת, אַךְ לֹא לְמַﬠְלָה מֵהָאֲצִילוּת, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּמָקוֹם אַחֵר, שֶׁאֵין־סוֹף־בָּרוּךְ־הוּא מְרוֹמָם וּמִתְנַשֵּׂא רוֹמְמוּת אֵין קֵץ, לְמַﬠְלָה מַּﬠְלָה מִמַּהוּת וּבְחִינַת חָכְמָה־בִּינָה־דַּﬠַת, ﬠַד שֶׁמַּהוּת וּבְחִינַת חָכְמָה־בִּינָה־דַּﬠַת נֶחְשֶׁבֶת כַּﬠֲשִׂיָּיה גוּפָנִיִּית אֶצְלוֹ יִתְבָּרֵךְ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״כּוּלָּם בְּחָכְמָה ﬠָשִׂיתָ״:
שֶׁהוּא הַמַּדָּע וְהוּא הַיּוֹדֵעַ כוּ׳, וְדָבָר זֶה אֵין בִּיכוֹלֶת הָאָדָם לַהֲבִינוֹ עַל בּוּרְיוֹ כוּ׳, כְּדִכְתִיב: ״הַחֵקֶר אֱלוֹהַּ תִּמְצָא״, וּכְתִיב: ״כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וְגוֹ׳״.
וְאַף שֶׁיֵּשׁ רִבְבוֹת מִינֵי חִלּוּקֵי מַדְרֵגוֹת בַּנְּשָׁמוֹת, גָּבוֹהַּ מֵעַל גָּבוֹהַּ לְאֵין קֵץ, כְּמוֹ גּוֹדֶל מַעֲלַת נִשְׁמוֹת הָאָבוֹת וּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ עֲלֵיהֶם־הַשָּׁלוֹם, עַל נִשְׁמוֹת דּוֹרוֹתֵינוּ אֵלֶּה דְּעִקְבֵי מְשִׁיחָא, שֶׁהֵם בְּחִינַת עֲקֵבַיִים מַמָּשׁ לְגַבֵּי הַמּוֹחַ וְהָרֹאשׁ; וְכֵן בְּכָל דּוֹר וָדוֹר יֵשׁ רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁנִּשְׁמוֹתֵיהֶם הֵם בְּחִינַת רֹאשׁ וּמוֹחַ לְגַבֵּי נִשְׁמוֹת הֶהָמוֹן וְעַמֵּי הָאָרֶץ; וְכֵן נְפָשׁוֹת לְגַבֵּי נְפָשׁוֹת, כִּי כָּל נֶפֶשׁ כְּלוּלָה מִנֶּפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה.
מִכָּל מָקוֹם, שֹׁרֶשׁ כָּל הַנֶּפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה כּוּלָּם, מֵרֹאשׁ כָּל הַמַּדְרֵיגוֹת עַד סוֹף כָּל דַּרְגִין, הַמְלוּבָּשׁ בְּגוּף עַמֵּי הָאָרֶץ וְקַל שֶׁבְּקַלִים, נִמְשָׁךְ מִמּוֹחַ הָעֶלְיוֹן, שֶׁהִיא חָכְמָה עִילָּאָה כִּבְיָכוֹל.
כִּמְשַׁל הַבֵּן הַנִּמְשָׁךְ מִמּוֹחַ הָאָב, שֶׁאֲפִילוּ צִפָּרְנֵי רַגְלָיו נִתְהַוּוּ מִטִּפָּה זוֹ מַמָּשׁ, עַל יְדֵי שְׁהִיָּיתָהּ תִּשְׁעָה חֳדָשִׁים בְּבֶטֶן הָאֵם, וְיָרְדָה מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה, לְהִשְׁתַּנּוֹת וּלְהִתְהַוּוֹת מִמֶּנָּה צִפָּרְנַיִם.
וְעִם כָּל זֶה, עוֹדֶנָּה קְשׁוּרָה וּמְיוּחֶדֶת בְּיִחוּד נִפְלָא וְעָצוּם בְּמַהוּתָהּ וְעַצְמוּתָהּ הָרִאשׁוֹן שֶׁהָיְתָה טִפַּת מוֹחַ הָאָב; וְגַם עַכְשָׁיו בַּבֵּן, יְנִיקַת הַצִּפָּרְנַיִם וְחַיּוּתָם נִמְשֶׁכֶת מֵהַמּוֹחַ שֶׁבָּרֹאשׁ; כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא [נִדָּה שָׁם]: ״לוֹבֶן, שֶׁמִּמֶּנּוּ גִּידִים וַעֲצָמוֹת וְצִפָּרְנַיִם״ [וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר הַחַשְׁמַל, בְּסוֹד לְבוּשִׁים שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן בְּגַן עֵדֶן, שֶׁהָיוּ צִפָּרְנַיִם מִבְּחִינַת מוֹחַ תְּבוּנָה].
וְכָכָה מַמָּשׁ, כִּבְיָכוֹל, בְּשֹׁרֶשׁ כָּל הַנֶּפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁל כְּלָלוּת יִשְׂרָאֵל לְמַעְלָה, בִּירִידָתוֹ מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה עַל יְדֵי הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת אֲצִילוּת־בְּרִיאָה־יְצִירָה־עֲשִׂיָּה מֵחָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ, כְּדִכְתִיב: ״כּוּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ״, נִתְהַוּוּ מִמֶּנּוּ נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ וּפְחוּתֵי הָעֵרֶךְ.
וְעִם כָּל זֶה, עוֹדֶינָה קְשׁוּרוֹת וּמְיוּחָדוֹת בְּיִחוּד נִפְלָא וְעָצוּם בְּמַהוּתָן וְעַצְמוּתָן הָרִאשׁוֹן, שֶׁהִיא הַמְשָׁכַת חָכְמָה עִילָּאָה, כִּי יְנִיקַת וְחַיּוּת נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ, הוּא מִנֶּפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁל הַצַּדִּיקִים וְהַחֲכָמִים רָאשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּדוֹרָם:
וּבָזֶה יוּבַן מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה עַל פָּסוּק: ״וּלְדָבְקָה בוֹ״ – שֶׁכָּל הַדָּבֵק בְּתַלְמִידֵי חֲכָמִים, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ נִדְבַּק בַּשְּׁכִינָה מַמָּשׁ, כִּי עַל יְדֵי דְּבִיקָה בְּתַלְמִידֵי חֲכָמִים, קְשׁוּרוֹת נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ וּמְיוּחָדוֹת בְּמַהוּתָן הָרִאשׁוֹן וְשָׁרְשָׁם שֶׁבְּחָכְמָה עִילָּאָה, שֶׁהוּא יִתְבָּרֵךְ וְחָכְמָתוֹ אֶחָד, וְהוּא הַמַּדָּע כוּ׳.
[וְהַפּוֹשְׁעִים וּמוֹרְדִים בְּתַלְמִידֵי חֲכָמִים – יְנִיקַת נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁלָּהֶם מִבְּחִינַת אֲחוֹרַיִים שֶׁל נֶפֶשׁ רוּחַ וְנִשְׁמַת תַּלְמִידֵי חֲכָמִים].
וּמַה שֶּׁכָּתוּב בַּזֹּהַר וּבְזֹהַר חָדָשׁ, שֶׁהָעִיקָּר תָּלוּי שֶׁיְּקַדֵּשׁ עַצְמוֹ בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ דַּוְוקָא, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּנֵי עַמֵּי הָאָרֶץ כוּ׳, הַיְינוּ, מִשּׁוּם שֶׁאֵין לְךָ נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁאֵין לָהּ לְבוּשׁ מִנֶּפֶשׁ דְּעַצְמוּת אָבִיו וְאִמּוֹ, וְכָל הַמִּצְוֹת שֶׁעוֹשֶׂה – הַכֹּל עַל יְדֵי אוֹתוֹ הַלְּבוּשׁ כוּ׳, וַאֲפִילוּ הַשֶּׁפַע שֶׁנּוֹתְנִים לוֹ מִן הַשָּׁמַיִם – הַכֹּל עַל יְדֵי לְבוּשׁ זֶה, וְאִם יְקַדֵּשׁ אֶת עַצְמוֹ – יַמְשִׁיךְ לְבוּשׁ קָדוֹשׁ לְנִשְׁמַת בְּנוֹ, וַאֲפִילוּ הִיא נְשָׁמָה גְדוֹלָה, צְרִיכָה לְקִידּוּשׁ אָבִיו כוּ׳.
אֲבָל הַנְּשָׁמָה עַצְמָהּ, הִנֵּה לִפְעָמִים נִשְׁמַת אָדָם גָּבוֹהַּ לְאֵין קֵץ, בָּא לִהְיוֹת בְּנוֹ שֶׁל אָדָם נִבְזֶה וְשָׁפָל כוּ׳, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה כָּל זֶה בְּ״לִיקּוּטֵי תּוֹרָה״ פָּרָשַׁת וַיֵּרָא וּבְטַעֲמֵי מִצְוֹת פָּרָשַׁת בְּרֵאשִׁית:
לקוטי תורה, אמור ה׳ - הטקסט מספריא
והניף הכהן אותם על לחם הבכורים תנופה לפני הוי׳ על שני כבשים כו׳. ואיתא בגמרא שהלחם מלמעלה כו׳ שמניף הכבשים עם הלחם ביחד. ולהבין ענין זה והתחברות זו להיות הכבשים עם הלחם בתנופה. הנה נודע כי תכלית כל הבריאה להיות היש בטל לאין. ובכל עולם נמשך ביטול היש לפי מדרגתו.
והנה עיקר הביטול הוא להיות בטל ונכלל ממש באור א״ס ב״ה ומיוחד בו ביחוד גמור ואמיתי בתכלית היחוד כהתאחדות אברי הגוף בנפש החיונית השורה ומתלבש בתוכם שאין להם חיות אחר מבלעדי חיות הנפש ולכן האברים נשמעים לרצון הנפש בביטול והתאחדות גמור וכך תהיינה כחות נפש החיונית בטלות ונכללות ממש באור א״ס ב״ה השורה ומקיף על נפשו.
ועמ״ש ע״פ והקרבתם עולה אשה. אך הנה בטבע האדם בתולדתו אין כמו ביטול זה ודוגמתו אינו נמצא בגשמיות כלל לבטל רצונו מפני רצון אחרים בבחי׳ ביטול זה כאלו אין לו רצון אחר כלל אלא טבע זו היא בבהמה שהן בטלות ברצון המנהיגם ולכל אשר יחפוץ יטה אותם ואינם משנות את תפקידם והיינו מפני כי שרשן ויסודתן בהררי קדש. היא מדרגות עליונות באור א״ס ב״ה ושם הן בבחי׳ ביטול באור א״ס ממש (ועמ״ש ע״פ ויאכילך את המן בענין בהמה רבה שלמעלה מאדם) אלא שנפלו למטה מטה ממדרגת האדם ונמשך בחי׳ ביטול למטה תח״י האדם. וזהו ענין הקרבנות שהיו מקריבין הבהמה ע״ג המזבח ועולה חיותה במקורה ושרשה שהוא בחי׳ ביטול ממש באור א״ס ב״ה והקרבנות היו מן הבקר ומן הצאן מכל הבהמה ולא מן החיות שבבהמה יש בה ביטול יותר מן החיה.
וכן מכל הבהמה נבחרו כבשים עפ״י הרוב שנמשך בהם בחי׳ הביטול יותר. כי הבקר פני שור מהשמאל בחי׳ גבורות. וגם שור מנגח בקרנו ועזים הם ג״כ בחי׳ גבורות. אבל הכבשים הם בבחי׳ רחמים והכשבים הפריד יעקב שכבשים הם בבחי׳ מדותיו של יעקב בחי׳ רחמים. כי הכבשים יש להם קול רחמנות שמעורר רחמים והיינו לפי שמקורם ושרשם הוא ממדרגה עליונה יותר שהוא מקור הרחמים.
ולכן בנפילת החיות למטה נמשך להם הקול שמעורר רחמים וגם הם חלשים בטבעם כתולדותם והרי ניכר ומורגש בהם טבע הביטול [וגם הכבשים יש בהם צמר ששרשו גבוה מאד וכמ״ש בזהר גדול ח״א דמ״ב ע״ג ע״פ והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו מחשבתיה הוה בההוא אתר דאתמר בי׳ ועתיק יומין יתיב כו׳ ושער רישי׳ כעמר נקא וקב״ה מחשבתא טבא צרפה למעשה ובג״ד קביל ליה וכו׳. ועמ״ש לקמן בפ׳ פנחס ע״פ צו את בנ״י כו׳ וע׳ במשנה ספ״ו דכריתות. וע׳ בזהר משפטים קכ״ה א׳ ועמ״ש במ״א ע״פ שערך כעדר העזים שגלשו כו׳]:
ב והנה בנפילת החיות למטה בגשמיות נק׳ בשם כבשים הב׳ קודם לשי״ן. כי הב׳ רומז לבחינת חכמה בחכמה יבנה בית. והשי״ן רומז לג׳ קוין המסתעפים ונמשכים למטה משא״כ כשהם למעלה במקורם הם אחדות אחד.
ושם נק׳ כש״ב השי״ן קודם לבי״ת שהשי״ן הוא מדות עליונות שלמעלה מהחכמה ושכל ונק׳ בזהר טורי חשוכא. [ועיין במ״ש פ׳ תולדות בביאור ע״פ מים רבים שבשה״ש בענין דעת עליון ובד״ה שניך כעדר] אך והכשבים הפריד יעקב שיעקב הוא הממשיך בחי׳ הכשבים מבחינתם ומדרגתם שבמקורם לבחי׳ הפירוד שיהי׳ נק׳ בשם כבשים. כדי שיהי׳ נמשך בחי׳ הביטול גם בעלמא דפרודא את הכבש א׳ תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים כו׳. והענין כי בקר הוא בקר דאברהם בחי׳ חסד עליון שמתפשט אור א״ס ב״ה למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית.
והנה בהתפשטותו למטה מדרגה אחר מדרגה בירידות המדרגות בדרך השתלשלות והתלבשות יש יניקה ואחיזה לקליפות וסט״א לינק מהקדושה בחי׳ אהלי קדר וכמו שאמר אברהם לו ישמעאל יחיה לפניך. וצריך להקדים כבש שהוא בחי׳ ביטול בבחי׳ רחמנות שלא יומשך אור א״ס ב״ה רק בבחי׳ ביטול להיות אור א״ס שורה ומתגלה במי שבטל אליו דוקא [ועמ״ש בפ׳ וירא ע״פ אנכי מגן לך וע׳ בזהר בלק דף ר״ד ע״ב וס״פ מקץ דף ר״ג].
ואת הכבש השני תעשה בין הערבים זמן שליטת מדתו של יצחק בחי׳ גבורות להמתיקן כו׳ והמשכות בחי׳ ביטול זה ב׳ כבשים בבחי׳ בקר ובבחי׳ בין הערבים נעשה ע״י יעקב שהוא בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה לכך הפריד יעקב הכבשים מבחי׳ כשבים שהיו במקורן ושרשן לבחי׳ כבשים לעלמא דפרודא להתחלק בב׳ בחי׳ ומדרגות שונות. אך בשבועות והניף הכהן אותם על לחם כו׳ על שני כבשים שמניף את הכבשים למעלה לשרשן ומקורן בחי׳ כשבים להיות בטלים ומיוחדים באור א״ס ב״ה ממש והיינו עם הלחם כי הנה ענין תנופות שתי הלחם הוא. כי הנה ב׳ הלחם רומזות לתשב״כ ותשבע״פ כמ״ש לכו לחמו בלחמי כו׳ כי הן בחי׳ גבוהות שיש בתשב״כ מה שאין בתשבע״פ והוא ענין הטעמים שבתורה זרקא מקף שופר הולך סגולתא כו׳ שהם בחי׳ ניגון בבחי׳ מתיקות ותענוג.
וע״ז נאמר ויהי שירו חמשה ואלף ובלילה שירה עמי שהטעמים הן בבחי׳ שיר וניגון לנגן בשירה וזמרה מרוב שמחה ותענוג שהטעמים אלו הם בתשב״כ ולא בתשבע״פ ואין בתשבע״פ שום פי׳ וביאור על הטעמים לבאר ולפרש לנו שירה זו מאי היא [ועמ״ש בפ׳ הברכה ע״פ תורה צוה וע״פ ויהי מקץ וע״פ שיר השירים וע״פ ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים כו׳]. רק תשבע״פ היא פי׳ וביאור יסוד המצות ושורשן שפי׳ וביאור זה הוא בתשבע״פ דוקא ולא בתשב״כ כי אין שום מצוה בתשב״כ שלא תהיה צריכה לפי׳ וביאור תשבע״פ כיצד תהיה דרך עשיית המצוה ובאיזה אופן ובשבועות מניפין ב׳ בחי׳ הלחם למעלה במקורן ושרשן להיות כלולות ומתאחדות באור א״ס ב״ה כי שם הן מיוחדות בתכלית היחוד איהו וחיוהי חד כו׳ הוא היודע והוא המדע כו׳.
ובהן וע״י מתייחדים גם חיות הכבשים להיותן בטלים בשרשן ומקורן העליון להיות הכל בבחי׳ ביטול. ולכן בשתי הלחם דשבועות כתיב חמץ תאפינה שמאחר שמתעלה למקור החיות ומקור החיות המהוה עולמות הנפרדים יש מאין הוא בבחי׳ המתנשא מימות עולם שזהו חיותם והתהוותם שמחמת שמתנשא ומסתלק מהם אור א״ס ב״ה למעלה ואינו מתלבש בתוכם ממש לכך נתהווה חיותם וקיומם בבחי׳ נפרדים להיות דבר ויש בפ״ע ובהעלותם למקורן ושרשן הוא המתנשא מימות עולם נעשו גם הם בבחי׳ התנשאות שלמעלה מאחר שנכללו ונתאחדו במקורם ממש [ועמ״ש מזה גבי חג השבועות ע״פ וידבר אלקים כו׳ ע״ש].
ובזה יובן ההפרש שבין כבשי עצרת לבין שני הכבשים התמידים ליום כי שני כבשי עצרת הם שלמים הנאכלים לבעלים משא״כ שני כבשי התמידים ליום הם עולות. והענין כי התמידים הם הכבשים הנמשכים למטהלעולם הפירוד כנ״ל ואזי א״א להאכיל לבעלים שלא יומשך למטה מטה יותר ויהיה אחיזה ויניקה לסט״א. וצ״ל כולו כליל. אבל כבשי עצרת שהם על לחם הביכורים תנופה לפני הוי׳ למעלה במקורם לבחי׳ כשבים וגם נכללים ומיוחדים בבחי׳ שתי הלחם כנ״ל שם אין שליטה ויניקה כלל ולכן הם שלמים הנאכלים אפי׳ לבעלים:
מצוטט ב־9 עמודים
לקוטי שיחות 2
- כרך לה ‹ בראשית ‹ שיחה א ‹ 5 לקו"ש חט"ו ע' 13
- כרך כה ‹ הוספות - שיחות ‹ שיחה יד ‹ 421 לקו"ש חט"ו ע' 18
תורת מנחם 6
- כד - שנת תשי"ט - חלק ראשון ‹ בס"ד. שיחת יום שמחת תורה, ה'תשי"ט. לקו"ש חט"ו ע' 13
- לח - שנת תשכ"ד - חלק ראשון ‹ בס"ד. שיחת ש"פ נח, ב' דר"ח מרחשון, ה'תשכ"ד לקו"ש חט"ו ע' 13
- מה- שנת תשכ"ו - חלק ראשון ‹ בס"ד. שיחת ש"פ וישב, ערב חנוכה, מבה"ח טבת, ה'תשכ"ו לקו"ש חט"ו ע' 13
- מו - שנת תשכ"ו - חלק שני ‹ בס"ד. שיחת חג הפורים*, ה'תשכ"ו לקו"ש חט"ו ע' 13
- סג - שנת תשל"א - חלק שני ‹ שיחת מוצש"ק פ' בשלח, י"א שבט, ה'תשל"א לקו"ש חט"ו ע' 13
- סו - שנת תשל"ב - חלק ראשון ‹ שיחת יום שמחת תורה, ה'תשל"ב לקו"ש חט"ו ע' 13
תורת שמואל ספרי כ"ק אדמו"ר מהר"ש נ"ע 1
- תרל"ט ח"א ‹ הנחות ‹ דרש ר' שמלאי תרי"ג מצות ‹ רעז לקו"ש חט"ו ע' 13

