5
ובעומק יותר יש לומר: החיות המתלבש בכל נברא הוא חיות מצומצם, שזהו תוכן ענין השתלשלות השמות מעשרה מאמרות שבתורה ע"י חילופים ותמורות כו' — שזהו צמצום וירידת החיות ממדרגה למדרגה "עד שיוכל להתצמצם ולהתלבש ולהתהוות ממנו נברא פרטי"40. אבל, ע"י שאדה"ר קרא להם שמות, הרי קרא והמשיך וגילה בכל נברא גם מקור ושרש של שמו מעש"מ, למעלה מכפי שיורד ומתצמצם להוות נבראים פרטים אלה, ועד ל"(מוצא) פי ה'"41 בעצמו, "שעליו אמרו30 והלא במאמר אחד יכול להבראות, הוא המאמר הכולל כל העשרה מאמרות וממנו נמשכו ונתחלקו עשרה מאמרות פרטיים" (וכמבואר בלקו"ת42).
ו. ויש לומר שזהו היסוד לשתי הדיעות (הנ"ל) אם אדה"ר קרא שמות גם לדגי הים, או רק לכל הבהמה ולחית השדה גו':
לפי האופן הא' (כמשמעות פשטות הכתובים) שקריאת השמות ע"י אדה"ר היתה להגדיר טבעו הפרטי של כל נברא, והיינו הפרדת מציאותם ממקורם — ה"ז רק בברואים שביבשה (כל הבהמה ועוף השמים וחית השדה), שמתחלה נבראו באופן כזה שהם מובדלים ונפרדים ממקורם; משא"כ43 בדגים שבים שלא נבראו להיות מציאות בפ"ע אלא תמיד מכוסים ומובלעים במים, וכל מציאותם היא המים44 [וכמודגש בדין דכל שבים טהור45, כיון שעיקר מציאותם הוא המים46 (ועד שלדעת רשב"ג47 כל שהוא מבריאת המים אינו חוצץ, דאמיתית מציאותם היא המים)]48 — אין מקום לקריאת שמות49 להפרידם ממקו
הערות
- 40. שער היחוד והאמונה שם (פ"א).
- 41. לשון הכתוב — עקב ח, ג.
- 30. אבות רפ"ה.
- 42. נשא כו, ב (וראה גם שם כז, א). וראה מאמרי אדה"ז — אתהלך לאזניא ע' נט. ובכ"מ. וראה בארוכה בכללות ביאור ענין קריאת שמות דאדה"ר — לקו"ש חט"ו ע' 13 ואילך.
- 43. כי כל הנבראים שבעולם שלמטה שרשם מעולמות שלמעלה, וב' סוגים אלה (נבראים שביבשה ונבראים שבים) בשרשם "הם שני מיני עולמות עלמין סתימין דלא אתגליין (הקדמת תקו"ז פתח אלי') הם המתהוים וחיים וקיימים מכחות והמשכות נעלמות כמו אותיו' המחשבה שבנשמת האדם עד"מ ועלמין דאתגליין (תקו"ז שם) נבראו וחיים מהתגלות שנתגלו כחות והמשכות הנעלמות הנקראות בשם אותיו' המחשב' וכשהן בבחי' התגלות להחיו' עלמין דאתגליין נקראות בשם מאמרות ודבר ה' ורוח פיו כמו אותיות הדבור באדם עד"מ כו'" (שער היחוד והאמונה פי"א (פח, ב)).
- 44. ראה ביאוה"ז לאדמו"ר האמצעי בשלח (מא, סע"ג ואילך). תו"ח בראשית (ח"ב) ד"ה ויתן לך (פי"ז). ביאוה"ז להצ"צ ח"א ע' רז ואילך. ובכ"מ.
- 45. כלים פי"ז מי"ג. רמב"ם הל' טומאת מת רפ"ו.
- 46. ראה מדרש תלפיות ענף אדה"ר (כ, ד — בהוצאת ווארשא, תרל"ה) בשם ספר סודי רזא "חיות המימיות אינן מקבלין טומאה כי האדם לא קרא להם שם". והיינו, דכיון שלא נגמרה (נצטיירה) מציאותם אינם מקבלים טומאה (ראה כלי חמדה ריש פרשתנו אות ב'). וראה מאמרי אדה"ז הקצרים ע' תנה.
- 47. מקואות פ"ו מ"ז. ידים פ"ב מ"ב. ולהעיר שברמב"ם הל' מקואות (פ"ח הי"א) ובשו"ע (יו"ד סר"א סל"ג) פסקו כוותי' דמותר להטביל בו (כזבחים כב, א), אף שלא פסקו כוותי' בנוגע לשיעור דשפופרת הנוד, דהרמב"ם (שם ה"ו) ושו"ע (שם סנ"ב) פסקו דהם ממעטין בהשיעור. וכבר שקו"ט בתויו"ט מקואות שם. ועוד. וראה בהנסמן בלקו"ש חכ"ז ע' 241 הערה 45.
- 48. ולהעיר גם מהדיעה שהדגים לא מתו במבול (פרש"י נח ז, כב. מסנהדרין קח, סע"א. וש"נ) כיון "שלא היו בכי השחית כל בשר" (מדרש לקח טוב נח שם).
- 49. וע"פ המבואר בשער היחוד והאמונה שם, שחיות כל דבר הוא השם שלו שהן האותיות מעשרה מאמרות שירדו כו' להחיות נברא זה, צ"ל לכאורה, דשמות של ברואים שבים כו' אינם בהתגלות כ"כ. ולהעיר דשם של דגים המפורש בכתוב (ישעי' כז, א. תהלים עד, יד. ועוד) וברז"ל (ראה רש"י פרשתנו א, כא. מב"ב עד, ב. ב"ר פ"ז, ד. תיב"ע עה"פ בראשית שם) הוא רק "לויתן", ש"לויתן הוא לשון התחברות כמו (ויצא כט, לד) הפעם ילוה אשי אלי" (לקו"ת שמיני יח, ב. וראה גם לקו"ת פינחס עז, ג. תו"א כג, ב). — וראה שיחת יום שמח"ת תשמ"ט.
משנה אבות ה׳ - הטקסט מספריא
בעשרה מאמרות נברא העולם. ומה תלמוד לומר והלא במאמר אחד יכול להבראות. אלא להפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות. וליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם שנברא בעשרה מאמרות:
עשרה דורות מאדם עד נח. להודיע כמה ארך אפים לפניו. שכל הדורות היו מכעיסין ובאין. עד שהביא עליהם את מי המבול. עשרה דורות מנח עד אברהם. להודיע כמה ארך אפים לפניו. שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שבא אברהם וקבל עליו שכר כולם:
עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום ועמד בכולם. להודיע כמה חבתו של אברהם אבינו עליו השלום:
עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים. ועשרה על הים. עשר מכות הביא הקדוש ברוך הוא על המצריים במצרים ועשרה על הים. עשר נסיונות נסו אבותינו את המקום ברוך הוא במדבר שנאמר (במדבר יד, כב) וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי:
עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש. לא הפילה אשה מריח בשר הקדש. ולא הסריח בשר הקדש מעולם. ולא נראה זבוב בבית המטבחים. ולא אירע קרי לכהן גדול ביום הכפורים. ולא כבו גשמים אש של עצי המערכה. ולא נצחה הרוח את עמוד העשן. ולא נמצא פסול בעומר. ובשתי הלחם. ובלחם הפנים. עומדים צפופים. ומשתחוים רווחים. ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים מעולם. ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים:
עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות ואלו הן. פי הארץ. ופי הבאר. ופי האתון. והקשת והמן והמטה. והשמיר והכתב והמכתב והלוחות. ויש אומרים אף המזיקין. וקבורתו של משה ואילו של אברהם אבינו. ויש אומרים אף צבת בצבת עשויה:
שבעה דברים בגולם. ושבעה בחכם. חכם אינו מדבר בפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה. ואינו נכנס לתוך דברי חבירו. ואינו נבהל להשיב. שואל כענין ומשיב כהלכה. ואומר על ראשון ראשון. ועל אחרון אחרון. ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי. ומודה על האמת. וחלופיהן בגולם:
שבעה מיני פורעניות באין לעולם. על שבעה גופי עבירה. מקצתן מעשרין. ומקצתן אינן מעשרין. רעב של בצורת באה. מקצתן רעבים. ומקצתן שבעים. גמרו שלא לעשר. רעב של מהומה ושל בצורת באה. ושלא ליטול את החלה רעב של כליה באה. דבר בא לעולם. על מיתות האמורות בתורה שלא נמסרו לבית דין. ועל פירות שביעית. חרב בא לעולם. על ענוי הדין ועל עוות הדין. ועל המורים בתורה שלא כהלכה:
חיה רעה באה לעולם. על שבועת שוא. ועל חלול השם. גלות בא לעולם. על עובדי עבודה זרה. ועל גלוי עריות. ועל שפיכת דמים. ועל השמטת הארץ. בארבעה פרקים הדבר מתרבה. ברביעית. ובשביעית. ובמוצאי שביעית. ובמוצאי החג שבכל שנה ושנה. ברביעית מפני מעשר עני שבשלישית. בשביעית. מפני מעשר עני שבששית. ובמוצאי שביעית. מפני פירות שביעית. ובמוצאי החג שבכל שנה ושנה. מפני גזל מתנות עניים:
ארבע מדות באדם. האומר שלי שלי ושלך שלך. זו מדה בינונית. ויש אומרים זו מדת סדום. שלי שלך ושלך שלי. עם הארץ. שלי שלך ושלך שלך. חסיד. שלי שלי ושלך שלי. רשע.
ארבע מדות בדעות. נוח לכעוס ונוח לרצות. יצא שכרו בהפסדו. קשה לכעוס וקשה לרצות. יצא הפסדו בשכרו. קשה לכעוס ונוח לרצות. חסיד. נוח לכעוס וקשה לרצות. רשע:
ארבע מדות בתלמידים. מהר לשמוע ומהר לאבד. יצא שכרו בהפסדו. קשה לשמוע וקשה לאבד. יצא הפסדו בשכרו. מהר לשמוע וקשה לאבד. חכם. קשה לשמוע ומהר לאבד. זה חלק רע:
ארבע מדות בנותני צדקה. הרוצה שיתן ולא יתנו אחרים. עינו רעה בשל אחרים. יתנו אחרים והוא לא יתן. עינו רעה בשלו. יתן ויתנו אחרים. חסיד. לא יתן ולא יתנו אחרים. רשע:
ארבע מדות בהולכי לבית המדרש. הולך ואינו עושה. שכר הליכה בידו. עושה ואינו הולך. שכר מעשה בידו. הולך ועושה חסיד. לא הולך ולא עושה. רשע:
ארבע מדות ביושבי לפני חכמים ספוג. ומשפך. משמרת. ונפה. ספוג. שהוא סופג את הכל. משפך. שמכניס בזו ומוציא בזו. משמרת. שמוציאה את היין וקולטת את השמרים. ונפה שמוציאה את הקמח וקולטת את הסולת:
כל אהבה שהיא תלויה בדבר. בטל דבר. בטלה אהבה. ושאינה תלויה בדבר. אינה בטלה לעולם. איזו היא אהבה התלויה בדבר זו אהבת אמנון ותמר. ושאינה תלויה בדבר. זו אהבת דוד ויהונתן:
כל מחלוקת שהיא לשם שמים. סופה להתקיים. ושאינה לשם שמים. אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהוא לשם שמים זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמים. זו מחלוקת קרח וכל עדתו:
כל המזכה את הרבים. אין חטא בא על ידו. וכל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה. משה זכה וזיכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו. שנאמר (דברים לג, כא) צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל. ירבעם חטא והחטיא את הרבים חטא הרבים תלוי בו שנאמר (מלכים א' טו, ל) על חטאות ירבעם (בן נבט) אשר חטא ואשר החטיא את ישראל:
כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו. מתלמידיו של אברהם אבינו. ושלשה דברים אחרים מתלמידיו של בלעם הרשע. עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה מתלמידיו של אברהם אבינו. עין רעה ורוח גבוה ונפש רחבה מתלמידיו של בלעם הרשע. מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע. תלמידיו של אברהם אבינו אוכלין בעולם הזה ונוחלין בעולם הבאין שנאמר (משלי ח, כא) להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא. אבל תלמידיו של בלעם הרשע. יורשין גיהנם ויורדין לבאר שחת שנאמר (תהלים נה, כד) ואתה אלהים תורידם לבאר שחת אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם ואני אבטח בך:
יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר. וקל כנשר. ורץ כצבי. וגבור כארי. לעשות רצון אביך שבשמים. הוא היה אומר עז פנים לגיהנם. ובשת פנים לגן עדן. יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתבנה עירך במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך.
הוא היה אומר בן חמש שנים למקרא. בן עשר למשנה. בן שלש עשרה למצות. בן חמש עשרה לתלמוד. בן שמונה עשרה לחופה. בן עשרים לרדוף. בן שלשים לכח. בן ארבעים לבינה. בן חמשים לעצה. בן ששים לזקנה. בן שבעים לשיבה. בן שמונים לגבורה. בן תשעים לשוח. בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם.
בן בג בג אומר הפוך בה. והפוך בה. דכולה בה. ובה תחזי. וסיב ובלה בה. ומינה לא תזוע. שאין לך מדה טובה הימנה:
בן הא הא אומר לפום צערא אגרא:
תניא, שער היחוד והאמונה י״א - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, גַּם עֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת, גַּם כֵּן נִקְרְאוּ בְּשֵׁם ״מַאֲמָרוֹת״ לְגַבֵּי הַנִּבְרָאִים בִּלְבָד. כִּי כְּמוֹ שֶׁהַמִּדּוֹת שֶׁבְּנִשְׁמַת הָאָדָם, כְּשֶׁבָּאוֹת לְהִתְגַּלּוֹת בְּמַעֲשֶׂה, הֵן בָּאוֹת מְלוּבָּשׁוֹת בְּאוֹתִיּוֹת הַמַּחֲשָׁבָה, כְּגוֹן, מִדַּת חֶסֶד וְרַחֲמִים שֶׁבַּנְּשָׁמָה, אִי אֶפְשָׁר לָבֹא לִידֵי הִתְגַּלּוּת בְּפוֹעַל מַמָּשׁ, כִּי אִם עַל יְדֵי שֶׁמְּחַשֵּׁב בְּדַעְתּוֹ וּמְהַרְהֵר מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה וָחֶסֶד לַעֲשׂוֹתָהּ בְּפוֹעַל מַמָּשׁ, כִּי אִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת בְּלִי מַחֲשָׁבָה, וְאִם מְצַוֶּה לַאֲחֵרִים לַעֲשׂוֹת, כְּמוֹ הַמֶּלֶךְ, אֲזַי מִתְלַבֶּשֶׁת מִדַּת הַחֶסֶד וְגַם אוֹתִיּוֹת הַמַּחֲשָׁבָה – בְּאוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר [וְכֵן כְּשֶׁמְּדַבֵּר דִּבְרֵי חֶסֶד וְרַחֲמִים לְרֵעֵהוּ]
כָּךְ עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, כְּשֶׁבָּאוֹת לִבְחִינַת הִתְגַּלּוּת פְּעוּלָּתָן בַּתַּחְתּוֹנִים, נִקְרָא גִּילּוּי זֶה וְהַמְשָׁכַת פְּעוּלָּה זוֹ – בְּשֵׁם ״מַאֲמָר״ וְ״צֵירוּף אוֹתִיּוֹת״, שֶׁהֲרֵי אִי אֶפְשָׁר שֶׁתִּהְיֶה שׁוּם פְּעוּלָּה נִמְשֶׁכֶת מִמִּדּוֹתָיו הַקְּדוֹשׁוֹת בְּלִי צֵירוּפִים הַנִּקְרָאִים בְּשֵׁם ״אוֹתִיּוֹת״. כְּגוֹן, לִבְרִיאַת הָאוֹר מִמִּדַּת הַחֶסֶד – נִמְשָׁךְ מִמֶּנָּה הַמְשָׁכַת פְּעוּלָּה וְכֹחַ לִפְעוֹל וְלִבְרוֹא בּוֹ אֶת הָאוֹר, וְהַמְשָׁכַת כֹּחַ זֶה וְחַיּוּת זוֹ, נִקְרֵאת בְּשֵׁם מַאֲמַר וְאוֹתִיּוֹת ״יְהִי אוֹר״.
כִּי אַף שֶׁאֵינָן כְּאוֹתִיּוֹת מַחֲשָׁבָה שֶׁלָּנוּ חַס וְשָׁלוֹם, מִכָּל מָקוֹם, הֵם עִנְיָן הַמּוֹרֶה עַל הִתְהַוּוּת הָאוֹר מֵאַיִן לְיֵשׁ, שֶׁלָּכֵן נִבְרָא הָאוֹר מֵהַמְשָׁכַת כֹּחַ זֶה, וְלֹא נִבְרְאוּ מִמֶּנּוּ דְּבָרִים אֲחֵרִים שֶׁנִּבְרְאוּ גַּם כֵּן מִמִּדַּת חֶסֶד, כְּמוֹ מַיִם וְכַיּוֹצֵא בָהֶם, מִפְּנֵי שֶׁנִּתְלַבְּשׁוּ בָּהֶם כֹּחוֹת בִּבְחִינוֹת צֵירוּפִים אֲחֵרִים, הַמּוֹרִים עַל הִתְהַוּוּת הַמַּיִם וְכַיּוֹצֵא.
וְנִמְצָא, כִּי כָּל חַיּוּת וְכֹחוֹת הַנִּמְשָׁכוֹת מִמִּדּוֹתָיו הַקְּדוֹשׁוֹת לַתַּחְתּוֹנִים לְבָרְאָם מֵאַיִן לְיֵשׁ וּלְהַחֲיוֹתָם וּלְקַיְּימָם – נִקְרָאוֹת בְּשֵׁם ״אוֹתִיּוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת״, שֶׁהֵן בְּחִינַת הַמְשָׁכַת הַחַיּוּת מֵרְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ וּמִדּוֹתָיו לְהִתְהַוּוּת עוֹלָמוֹת וּלְהַחֲיוֹתָם.
וְהֵם שְׁנֵי מִינֵי עוֹלָמוֹת: עָלְמִין סְתִימִין דְּלָא אִתְגַּלְיָין, הֵם הַמִּתְהַוִּים וְחַיִּים וְקַיָּימִים מִכֹּחוֹת וְהַמְשָׁכוֹת נֶעְלָמוֹת, כְּמוֹ אוֹתִיּוֹת הַמַּחֲשָׁבָה שֶׁבְּנִשְׁמַת הָאָדָם עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל; וְ״עָלְמִין דְּאִתְגַּלְיָין״, נִבְרְאוּ וְחַיִּים מֵהִתְגַּלּוּת שֶׁנִּתְגַּלּוּ כֹּחוֹת וְהַמְשָׁכוֹת הַנֶּעְלָמוֹת, הַנִּקְרָאוֹת בְּשֵׁם ״אוֹתִיּוֹת הַמַּחֲשָׁבָה״, וּכְשֶׁהֵן בִּבְחִינַת הִתְגַּלּוּת לְהַחֲיוֹת עָלְמִין דְּאִתְגַּלְיָין, נִקְרָאוֹת בְּשֵׁם ״מַאֲמָרוֹת״ וּ״דְבַר ה׳״ וְ״רוּחַ פִּיו״, כְּמוֹ אוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר בָּאָדָם עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, שֶׁהֵן מְגַלּוֹת לַשּׁוֹמְעִים מַה שֶּׁהָיָה צָפוּן וְסָתוּם בְּלִבּוֹ.
אֲבָל בֶּאֱמֶת, בְּחִינַת אוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר שֶׁל מַעְלָה – הִיא לְמַעְלָה מַּעְלָה מִמַּדְרֵגַת וּמַהוּת חָכְמָה וְשֵׂכֶל הַנִּבְרָאִים, שֶׁהֲרֵי בְּמַאֲמַר וְאוֹתִיּוֹת ״נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵינוּ וְגוֹ׳״ – נִבְרָא הָאָדָם בַּעַל חָכְמָה וָשֵׂכֶל, אוֹ אֲפִילוּ בַּהֶבֶל הָעֶלְיוֹן לְבַד, כְּדִכְתִיב: ״וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים״, וְאִם כֵּן, הַדִּבּוּר וְהֶבֶל הָעֶלְיוֹן, הוּא מְקוֹר הַחָכְמָה וְהַשֵּׂכֶל שֶׁבְּנִשְׁמַת אָדָם הָרִאשׁוֹן, הַכּוֹלֶלֶת כָּל נִשְׁמוֹת הַצַּדִּיקִים, שֶׁהֵם גְּדוֹלִים מִמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת.
וְהַיְינוּ, לְפִי שֶׁאוֹתִיּוֹת דִּיבּוּרוֹ יִתְבָּרֵךְ הֵן בְּחִינוֹת הַמְשָׁכוֹת כֹּחוֹת וְחַיּוּת מִמִּדּוֹתָיו יִתְבָּרֵךְ, הַמְיוּחָדוֹת בְּמַהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ בְּתַכְלִית הַיִּחוּד, שֶׁהוּא לְמַעְלָה מַּעְלָה לְאֵין קֵץ מִמַּדְרֵגַת חָכְמָה שֶׁבַּנִּבְרָאִים. וְלֹא נִקְרְאוּ בְּשֵׁם ״אוֹתִיּוֹת״ לְגַבֵּי הַנִּבְרָאִים, אֶלָּא לְגַבֵּי מִדּוֹתָיו יִתְבָּרֵךְ בִּכְבוֹדָן וּבְעַצְמָן.
וְהִנֵּה הֵן כ״ב מִינֵי הַמְשָׁכוֹת חַיּוּת וְכֹחוֹת שׁוֹנִים זֶה מִזֶּה, שֶׁבָּהֶן נִבְרְאוּ כָּל הָעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים וְכָל הַבְּרוּאִים שֶׁבְּתוֹכָם, שֶׁכָּךְ עָלָה בִּרְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ לִבְרוֹא הָעוֹלָם בְּכ״ב מִינֵי הַמְשָׁכוֹת שׁוֹנוֹת דַּוְקָא, לֹא פָחוֹת וְלֹא יוֹתֵר. וְהֵן הֵן כ״ב אוֹתִיּוֹת הַקְּבוּעוֹת בְּפֶה וְלָשׁוֹן, כְּדִתְנַן בְּסֵפֶר יְצִירָה [וּתְמוּנָתָן בִּכְתָב – הִיא מוֹרָה עַל צִיּוּר הַהַמְשָׁכָה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן] – שֶׁגַּם אוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר וְהַמַּחֲשָׁבָה שֶׁבְּנֶפֶשׁ הָאָדָם, הֵן הַמְשָׁכוֹת מֵהַשֵּׂכֶל וְהַמִּדּוֹת שֶׁבַּנֶּפֶשׁ, מִמַּהוּתָן וְעַצְמוּתָן, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר:
משנה כלים י״ז:י״ג - הטקסט מספריא
כל שבים טהור חוץ מכלב המים. מפני שהוא בורח ליבשה. דברי ר' עקיבא. העושה כלים מן הגדל בים. וחבר להם מן הגדל בארץ אפילו חוט. אפילו משיחה. דבר שהוא מקבל טומאה טמא:
משנה תורה, הלכות טומאת מת ו׳ - הטקסט מספריא
עצמות הדג ועורו העושה מהן כלים אינן מקבלין טומאה כלל לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים וכן ירוקה שעל פני המים וכיוצא בה שכל מה שבים טהור כמו שיתבאר בהלכות כלים לפיכך העושה אהל מעור הדג או מצמר שגדל בים אין עצמו של אהל זה מקבל טומאה אע"פ שמביא את הטומאה לכל אשר יהיה תחתיו כשאר אהלים.
כלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה אינן מקבלין טומאה לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים בין טומאת מת בין שאר הטומאות וכן כלי עץ העשוי לנחת כגון התיבה והמגדל והכוורת שהן מחזיקין ארבעים סאה בלח ויהיה להם שולים אינן מקבלין טומאה כלל לא מדברי תורה ולא מד"ס ואלו הן הנקראין כלי עץ הבא במדה.
כלי עץ פשוטיהם טהורים מקבליהם טמאים כלי חרש פשוטיהן טהורין ומקבליהן טמאין ואינן טמאין אלא מאוירן או בהיסט הזב אפילו נגע כלי חרש במת מגבו אינו מתטמא ואם נכנסה טומאה מן הטומאות באוירו ואף על פי שלא נגעה בו נטמא היה כלי חרש עם המת באהל נטמא שהרי הטומאה נכנסה באוירו ואם היה מוקף צמיד פתיל הוא ומה שבתוכו טהור כמו שנתפרש בתורה שאין טומאה נכנסה לו אלא מפתחו ובהיסט הזב שהרי הוא כמי שנגע בכולו.
העושה גולל מדבר שאינו מקבל טומאה כגון שהניח על גבי הקבר אבן או כלי אדמה או כלי עץ הבא במדה או כלי חרש המוקף צמיד פתיל או עור הדג ועצמו וכיוצא באלו הנוגע בהן טמא טומאת שבעה משום נוגע בגולל ואם פרשו מלהיות גולל או שהסיר את המת מתחתיהן הרי הן טהורין וכן בהמה שכפתה ועשה אותה גולל הנוגע בה טמא טומאת שבעה כל זמן שהיא גולל התיר הבהמה הרי היא טהורה כשאר הבהמות וכן חבית שהיא מלאה משקין מוקפת צמיד פתיל ועשה אותה גולל למת הנוגע בה טמא טומאת שבעה והחבית והמשקין טהורין.
קורה שעשאה גולל לקבר בין עומדת בין מוטה על צדה אין טמא אלא כנגד פתח הקבר בלבד והנוגע בקצה המונח חוץ לקבר טהור עשה ראשה גולל לקבר והרי היא עומדת על הקבר כמו אילן הנוגע ממנה בד' טפחים סמוך לקבר טמא משום גולל ומד' ולמעלה טהור במה דברים אמורים בזמן שהוא עתיד לקוץ אותה אבל אם אינו עתיד לקוץ אותה כולה גולל.
שתי אבנים גדולות של ד' ד' טפחים שעשאן גולל המאהיל על גבי שתיהן טמא נטלה אחת מהן המאהיל על גבי שנייה טהור מפני שיש לטומאה דרך שתצא בו.
גל של צרורות שעשאהו גולל לקבר אין טמא אלא סדר הפנימי שהוא צרכו של קבר אבל הנוגע בשאר האבנים טהור.
ארון שהוא חקוק בסלע והניחו בו המת וכסוהו בגולל הנוגע בסלע בכ"מ טהור והנוגע בגולל טמא למה זה דומה לבור גדול מלא מתים ואבן גדולה על פיה שאין טמא אלא כנגד חללה ואם בנה נפש על גבה הרי זו כקבר סתום ומטמא מכל סביביו היתה הארון החקוקה בסלע רחבה מלמטה וצרה מלמעלה והמת בתוכה הנוגע בה מלמטן טהור ומלמעלן טמא שהרי הצדדין מלמעלה סמכו על גבי המת ונעשו כגולל היתה הארון רחבה מלמעלה וצרה מלמטה הנוגע בה מ"מ טמא היתה שוה הנוגע בה מטפח הסמוך לקרקעיתה ולמעלה טמא מטפח ולמטה טהור ניקב ארון בסלע והכניס המת בתוכה כמו נגר הנוגע בה מ"מ טהור חוץ ממקום פתחה.
מערה שהקבר בתוכה וחצר לפני המערה בזמן שהחצר לאויר העומד לתוכה טהור ובלבד שלא יגע במשקוף המערה ובזמן שהחצר מקורה אם היה בה [מגולה בצד המערה] ד' טפחים על ד' טפחים או יתר הנכנס לשם טהור היתה פחותה מד' על ד' הנכנס לשם טמא ואע"פ שלא נגע בפתח המערה.
משנה מקואות ו׳:ז׳ - הטקסט מספריא
ערוב מקואות. כשפופרת הנוד. כעוביה. וכחללה. כשתי אצבעות חוזרות למקומן ספק כשפופרת הנוד. ספק שאינה כשפופרת הנוד. פסולה. מפני שהיא מן התורה. וכן כזית מן המת. וכזית מן הנבילה. וכעדשה מן השרץ. כל שיעמוד כשפופרת הנוד ממעטה רבן שמעון בן גמליאל אומר כל שהוא מבריית המים. טהור:
משנה ידים ב׳:ב׳ - הטקסט מספריא
נטל את הראשונים למקום אחד. ואת השניים למקום אחר. ונפל ככר של תרומה על הראשונים טמא. ועל השניים טהור. נטל את הראשונים ואת השניים למקום אחד ונפל ככר של תרומה טמא. נטל את הראשונים ונמצא על ידיו קיסם. או צרור. ידיו טמאות. שאין המים האחרונים מטהרים אלא המים שעל גבי היד. ר' שמעון בן גמליאל אומר כל שהוא מבריית המים טהור:
רש"י על בראשית א׳:כ״א - הטקסט מספריא
התנינם. דָּגִים גְּדוֹלִים שֶׁבַּיָּם, וּבְדִבְרֵי אַגָּדָה הוּא לִוְיָתָן וּבֶן זוּגוֹ שֶׁבְּרָאָם זָכָר וּנְקֵבָה וְהָרַג אֶת הַנְּקֵבָה וּמְלָחָהּ לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבֹא, שֶׁאִם יִפְרוּ וְיִרְבּוּ לֹא יִתְקַיֵּם הָעוֹלָם בִּפְנֵיהֶם:
נפש החיה. שֶׁיֵּש בָּהּ חַיּוּת:
התנינים THE HUGE CREATURES — the large fishes that are in the sea; and according to the statement of the Agada (Bava Batra 74b) it means here the Leviathan and its consort which He created male and female. He, however, killed the female and preserved it in salt for the benefit of the righteous in the time to come, for had they been permitted to be fruitful and to multiply the world could not have endured because of them.
נפש חיה — that have vitality.
בראשית רבה ז׳:ד׳ - הטקסט מספריא
וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם, רַבִּי פִּנְחָס בְּשֵׁם רַבִּי אַחָא אָמַר תַּנִּינָם כְּתִיב, זֶה בְּהֵמוֹת וְלִוְיָתָן שֶׁאֵין לָהֶם בֶּן זוּגוֹת. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ בְּהֵמוֹת יֵשׁ לוֹ בֶּן זוּג, וְאֵין לוֹ תַּאֲוָה, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב מ, יז): גִּידֵי פַחֲדָו יְשׂרָגוּ. רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַב מַתְנָא אָמַר, הַצָּבוּעַ הַזֶּה מִטִּפָּה שֶׁל לוֹבֶן הוּא, וְיֵשׁ לוֹ שְׁלשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וַחֲמִשָּׁה מִינֵי צִבְעוֹנִים, כְּמִנְיַן יְמוֹת הַשָּׁנָה שֶׁל חַמָּה. רַבִּי יִרְמְיָה כַּהֲנָא שָׁאַל לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, הַמַּרְבִּיעַ מֵחַיַּת הַיָּם מַהוּ, אָמַר לוֹ אַף הֵן כְּתִיב בָּהֶן (בראשית א, כא): לְמִינֵהֶם בַּהֲדָא. פָּרַס בֶּן לָקִישׁ מְצוּדָתֵיהּ לְכַהֲנָא, אוֹתִיב כַּהֲנָא, וַהֲלוֹא אַף הַדָּגִים כְּתִיב בָּהֶן לְמִינֵהֶם, בְּהָא פָּרַס כַּהֲנָא מְצוּדָתֵהּ עַל רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. וְהֵיךְ עֲבִידָא, אָמַר רַבִּי יוֹנָה יָכוֹל אֲנִי מְקַיֵּם לָהּ מִשּׁוּם מַנְהִיג, מֵבִיא שְׁנֵי דָּגִים חַד מַיְירוֹן וְחַד אַסְפְּרוֹן, וְקוֹשְׁרָן בְּגֶמִי וּמַמְשִׁיכוֹ בַּנָהָר אוֹ בַיָּם, וְאָסוּר לַעֲשׂוֹת כֵּן מִשּׁוּם כִּלְאַיִם, דִּתְנַן כִּלְאַיִם שֶׁאָמְרוּ הַנּוֹהֵג בָּהֶן אֲסוּרִין לַחֲרֹשׁ וְלִמְשֹׁךְ וְלִנְהֹג יַחְדָּו, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית א, כא): וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם, וְאֵת כָּל עוֹף כָּנָף, זֶה הַטַּוָּס.
מצוטט בעמוד אחד
תורת מנחם 1
- כט - שנת תשכ"א - חלק ראשון ‹ בס"ד. שיחת יום שמחת תורה, ה'תשכ"א לקו"ש חל"ה ע' 5
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 6 עמודים.
- אגרות קודש כרך כו ט'תריב זבחים כב, א
- תורת מנחם שיחת יום ד', י"ט תשרי, ג' דחוה"מ סוכות ה'תשי"ג זבחים כב, א
- תורת מנחם שיחת אחרון של פסח, ה'תשכ"ו זבחים כב, א
- שולחן ערוך אורח חיים חלק א הלכות נשיאת כפים קכח דיני נשיאת כפים ואיזה דברים הפוסלים בכהן נא זבחים כב, ב
- שולחן ערוך אורח חיים חלק א הלכות נטילת ידים קס איזו מים כשרים ואיזו פסולים לנטילה א זבחים כב , א
- שולחן ערוך אורח חיים חלק א הלכות נטילת ידים קס איזו מים כשרים ואיזו פסולים לנטילה י זבחים כב , א