14
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
זאת היתה פעולתו של אדם הראשון – "ויקרא האדם שמות" 13: הוא "קרא" והוריד את השפע הרוחני משורשו של הנברא, אל תוך הנברא שנברא ממנו.
ד. קריאת השמות – יצירת קשר בין הנברא לשורשו
זהו הקשר בין קריאת השמות לבין "וינחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה":
בבריאה כשלעצמה, אפילו בגן עדן, שהוא החלק המובחר ביותר בעולם (במיוחד כפי שהוא היה לפני החטא), אין קשר גלוי בין הנברא שלמטה לבין שורשו למעלה. אמנם בגן עדן ישנה קדושה רבה מאד, עד שאין הוא סובל חטא, אך למרות זאת זהו אור שהוא יחסי רק לעולם הזה.
וזאת היתה מעלתו של אדם הראשון – הוא יצר קשר 14 בין נבראים למטה לבין שורשם למעלה 15. יתר־על־כן: הוא הביא לאיחודם, עד כדי כך ששמו של כל נברא, כפי שהוא נקרא למטה על ידי כל אדם, ואפילו על־ידי קטנים ועמי הארץ, הוא בהתאם לאותיות של שורשו למעלה 16.
ה. חיבור עליון ותחתון – רק ביכולת האדם
בכך מובן מדוע רק אדם הראשון יכול היה לתת את השמות, ולא המלאכים:
אמנם, גם המלאכים ידעו, למשל, ששורשו של השור הוא פני שור שבמרכבה, אך בכל זאת לא היה בכוחם לחבר את הנברא אל שורשו. כך מובן גם מן הענין 17 של "הנפילים היו בארץ" 18, שכאשר מלאך יורד לעולם הזה הוא נעשה "נופל", אין הוא יכול לסבול את הישות והחומריות של העולם, כי אין ביכולתו להיות בתוך העולם וביחד עם זאת קשור לאלקות.
רק האדם 19, מלשון אדמה לעליון 20, שדומה, כביכול, לקב"ה, אשר איננו מוגבל ח"ו, והוא כלול "מן 21 העליונים והתחתונים 22", יכול לחבר ולאחד בין
הערות
- 13. פרשתנו שם, כ.
- 14. ראה לקו"ת נשא שם (כו, ב. כז, א בשם פ טעהמ"צ להרח"ו פ' עקב) דענין קריאת שמות הוא בשביל בירור הנבראים והעלאתם לשרשם.
- 15. ראה לקו"ת נשא שם (כו, ב): שיבואו לשרש ומקור האותיות כו', עיי"ש.
- 16. ובלשון השל"ה: בידיעת התחתונים ידע סוד מרכבות העליונות.
- 17. ראה תו"א בראשית ד, סע"ב. תו"ח שם כה, ג. ועוד.
- 18. בראשית ו, ד. זח"א לז, א. נח, א. ועוד.
- 19. ראה ג"כ לקו"ת נשא שם. תו"ח בא קלט, א. אוה"ת בראשית שבהערה 2.
- 20. של"ה חלק תושב"כ וישב סוף הדרוש צאן יוסף (שא, ב) ובכ"מ. עש"מ מאמר אם כל חי ח"ב ל"ג ועוד.
- 21. ב"ר פ"ח, יא. פי"ב, ח. פרש"י בראשית ב, ז.
- 22. ראה בכ"ז ס' הערכים־חב"ד ח"א ע' אדם (ע' קכד ואילך. וש"נ).
בראשית רבה ח׳:י״א - הטקסט מספריא
זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם (בראשית ה, ב), זֶה אֶחָד מִן הַדְּבָרִים שֶׁשִּׁנּוּ לְתַלְמַי הַמֶּלֶךְ, זָכָר וּנְקוּבָיו בְּרָאָם. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בַּר נְחֶמְיָה בְּשֵׁם רַבִּי חֲנִינָא בַּר יִצְחָק וְרַבָּנָן בְּשֵׁם רַבִּי אֶלְעָזָר אָמְרֵי, בָּרָא בוֹ אַרְבַּע בְּרִיּוֹת מִלְּמַעְלָה, וְאַרְבַּע מִלְּמַטָּן, אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה כִּבְהֵמָה, פָּרָה וְרָבָה כִּבְהֵמָה, וּמַטִּיל גְּלָלִים כִּבְהֵמָה, וּמֵת כִּבְהֵמָה. מִלְּמַעְלָה, עוֹמֵד כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, מְדַבֵּר כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, יֵשׁ בּוֹ דַּעַת כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, וְרוֹאֶה כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת. וּבְהֵמָה אֵינָה רוֹאָה, אֶתְמְהָא. אֶלָּא זֶה מְצַדֵּד. רַבִּי תִּפְדָאי בְּשֵׁם רַבִּי אַחָא, הָעֶלְיוֹנִים נִבְרְאוּ בְּצֶלֶם וּבִדְמוּת וְאֵינָן פָּרִין וְרָבִין, וְהַתַּחְתּוֹנִים פָּרִים וְרָבִים, וְלֹא נִבְרְאוּ בְּצֶלֶם וּבִדְמוּת. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הֲרֵינִי בּוֹרֵא אוֹתוֹ בְּצֶלֶם וּבִדְמוּת מִן הָעֶלְיוֹנִים, פָּרָה וְרָבָה מִן הַתַּחְתּוֹנִים. רַבִּי תִּפְדָאי בְּשֵׁם רַב אַחָא אָמַר, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אִם בּוֹרֵא אֲנִי אוֹתוֹ מִן הָעֶלְיוֹנִים הוּא חַי וְאֵינוֹ מֵת, מִן הַתַּחְתּוֹנִים הוּא מֵת וְאֵינוֹ חַי, אֶלָּא הֲרֵי אֲנִי בּוֹרֵא אוֹתוֹ מִן הָעֶלְיוֹנִים וּמִן הַתַּחְתּוֹנִים, אִם יֶחְטָא יָמוּת, וְאִם לֹא יֶחְטָא יִחְיֶה.
רש"י על בראשית ב׳:ז׳ - הטקסט מספריא
וייצר. שְׁתֵּי יְצִירוֹת, יְצִירָה לָעוֹלָם הַזֶּה וִיצִירָה לִתְחִיַּת הַמֵּתִים, אֲבָל בַּבְּהֵמָה שֶׁאֵינָהּ עוֹמֶדֶת לַדִּין לֹא נִכְתַּב בִּיצִירָתָהּ שְׁנֵי יוֹדִי"ן:
עפר מן האדמה. צָבַר עֲפְרוֹ מִכָּל הָאֲדָמָה מֵאַרְבַּע רוּחוֹת, שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁיָּמוּת שָׁם תְּהֵא קוֹלַטְתּוֹ לִקְבוּרָה. דָּ"אַ נָטַל עֲפָרוֹ מִמָּקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי (שמות כ'), הַלְוַאי תִּהְיֶה לוֹ כַפָּרָה וְיוּכַל לַעֲמֹד:
ויפח באפיו. עֲשָׂאוֹ מִן הַתַּחְתּוֹנִים וּמִן הָעֶלְיוֹנִים, גוּף מִן הַתַּחְתּוֹנִים וּנְשָׁמָה מִן הָעֶלְיוֹנִים, לְפִי שֶׁבְּיוֹם רִאשׁוֹן נִבְרְאוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ, בַּשֵּׁנִי בָּרָא רָקִיעַ לָעֶלְיוֹנִים, בַּשְּׁלִישִׁי תֵּרָאֶה הַיַּבָּשָׁה לַתַּחְתּוֹנִים, בָּרְבִיעִי בָּרָא מְאוֹרוֹת לָעֶלְיוֹנִים, בַּחֲמִישִׁי יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם לַתַּחְתּוֹנִים, הֻזְקַק בַּשִּׁשִּׁי לִבְראוֹת בּוֹ בָעֶלְיוֹנִים וּבַתַּחְתּוֹנִים, וְאִם לָאו יֵשׁ קִנְאָה בְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, שֶׁיִּהְיוּ אֵלּוּ רַבִּים עַל אֵלּוּ בִּבְרִיאַת יוֹם אֶחָד:
לנפש חיה. אַף בְּהֵמָה וְחַיָּה נִקְרְאוּ נֶפֶשׁ חַיָּה, אַךְ זוֹ שֶׁל אָדָם חַיָּה שֶׁבְּכֻלָּן, שֶׁנִתּוֹסֵף בּוֹ דֵּעָה וְדִבּוּר:
וייצר AND GOD FORMED — Here the letter yod is written twice to intimate that there were two formations — a formation of man for this world, and a formation of man for resurrection; in the case of animals, however, which will not stand after death for judgment before God the word referring to their formation— ויצר —(Genesis 2:19) is not written with two yods (Midrash Tanchuma, Tazria 1).
עפר מן האדמה DUST OF THE EARTH — He gathered his dust (i. e. that from which he was made) from the entire earth — from its four corners — in order that wherever he might die, it should receive him for burial (Midrash Tanchuma, Pekudei 3). Another explanation: He took his dust from that spot on which the Holy Temple with the altar of atonement was in later times to be built of which it is said, (Exodus 20:24) “An altar of earth thou shalt make for Me” saying, “Would that this sacred earth may be an expiation for him so that he may be able to endure” (Genesis Rabbah 14:8).
ויפח באפיו AND BREATHED INTO HIS NOSTRILS — He made him of both, of earthly and of heavenly matter: the body of the earthly, and the soul of the heavenly. For on the first day were created heaven and earth, on the second, He created the firmament for the heavenly beings, on the third He said, “Let the dry land appear” — for the earthly beings, on the fourth He created the lights for the heavenly beings, on the fifth He said, “Let the waters swarm…” — for the earthly beings. Consequently on the sixth there had to be created a being composed of both, of heavenly and of earthly matter, for otherwise there would have been envy (lack of harmony) among the works of Creation, in that there would have been devoted to one class of them one day more of the Creation than to the others (Genesis Rabbah 12:8).
לנפש חיה A LIVING SOUL — Also cattle and beasts are called נפש חיה (1:20, 22, 24), but the נפש of man is the most highly developed of all of them, because to him was granted understanding and speech.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.