שיחה ב

179שיחה ב

תצוה

א. "קודש קדשים הוא"

בסוף הפרשה, כאשר מדובר על המזבח הפנימי, והתורה אומרת "קודש קדשים הוא לה'" – מצטט רש"י את המלים "קודש קדשים הוא"¹, ומפרש: "המזבח מקודש לדברים הללו בלבד, ולא לעבודה אחרת".

בפשטות כוונת רש"י היא להבהיר: הרי מזבח הזהב עמד בהיכל², ולא בקדשי הקדשים, ואף קדושתו לא היתה קדושת קדשי הקדשים, וכיצד נאמר כאן על המזבח "קודש קדשים"³?

לכן מסביר רש"י "המזבח מקודש לדברים הללו", שאין הכוונה שלמזבח יש קדושה של קודש קדשים, אלא: "קודש", שקדושת המזבח היא – עבור ה"קדשים", המוזכרים לפני כן בפרשה.

אך כיון שמתעוררת על כך השאלה: מהו החידוש בכך? הרי מובן מאליו שהמזבח מקודש כדי להקריב עליו את הקרבנות? לכן מוסיף רש"י "בלבד, ולא לעבודה אחרת", שבמלים "קודש

ב קדשים" אין התורה מתכוונת לציין את החיובי שבכך, אלא את השלילה, שהוא מקודש רק בשביל הקדשים, ולא בשביל עבודה אחרת.

אמנם, גם בכך אין חידוש, שהרי גם זה כבר מופיע לפני כן⁴ במפורש: "לא תעלו עליו קטרת זרה...". אך בכל זאת מציינת זאת התורה שוב, כדי להוסיף עוד מצות עשה למקריב על המזבח הפנימי קרבנות אחרים, שלא יעבור רק על הלאו "לא תעלו...", אלא גם על ציווי זה, "קודש קדשים" – לאו הבא מכלל עשה⁵, עשה.

ב. השאלות על פירוש רש"י

אך לפי פירוש זה אין מובן:

א) מלשון הפסוק "קודש קדשים הוא לה'" מובן, שגם המלה "קדשים" מתייחסת למזבח עצמו, שהמזבח הוא קודש קדשים לקדוש־ברוך־הוא, אך לפי פירוש רש"י "קודש – קדשים", שהמזבח מקודש ל"קדשים", אין מובן כל־כך סיום הפסוק "לה'"?

ב) כיון שבפירושו "המזבח מקודש..." מבאר רש"י את המלים "קודש קדשים", שהמזבח מקודש רק 179בשביל הקדשים המוזכרים לפני כן – צריך היה רש"י לומר "המזבח מקודש לקדשים הללו...", ומדוע הוא משנה בניסוחו ואומר "לדברים הללו"?

ג) חידושו של רש"י הוא רק לגבי המשמעות של "קודש קדשים", אך העובדה שמלים אלו מתייחסות למזבח – שבו עוסקת כל הפרשה – היא, לכאורה, פשוטה וברורה. ולכן, הוא היה צריך לבאר, לכאורה, רק את המשמעות של "קודש קדשים" ("מקודש לדברים הללו...") – אך רש"י אומר "המזבח מקודש...". מה הוא מוסיף במלה "המזבח"?

ג. "קודש קדשים" – אהרן?

על השאלה השלישית ניתן היה, לכאורה, להשיב:

יש המפרשים⁶, שהמלים "קודש קדשים הוא לה'" אינן מתייחסות למזבח, אלא לאהרן: בתחילת הפסוק נאמר "וכפר אהרן...", ובקשר אליו (על אהרן) נאמר בסיום הפסוק "קודש קדשים הוא לה'". כנאמר בדברי הימים⁷ "ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים".

אך אי אפשר לומר, שכוונת רש"י בביאורו "המזבח" היא לשלול פירוש זה⁸, כי⁹:

א) לפי פשוטו של מקרא מובן, גם ללא פירוש רש"י, שהמלים "קודש קדשים" מתייחסות למזבח, ולא לאהרן, כי הפרשה כולה¹⁰ עוסקת במזבח¹¹ ולא באהרן. והמלים "וכפר אהרן..." מהוות רק פרט בדיני מזבח. ואם כך, אין מקום בפשוטו של מקרא, שהתורה תבאר כאן, בפרשת המזבח, את מעלתו של אהרן¹².

ב) אילו היה רש"י אומר "מקודש לדברים הללו...", אף ללא המלה "המזבח", כבר היה מובן מאליו, שהמלים "קודש קדשים" מתייחסות למזבח ולא לאהרן, ואם כך, שבה הקושיה למקומה: מהי כוונת רש"י בהוספת המלה "המזבח"?

180ד. "קודש קדשים" – במקומות אחרים

בנוסף לדיוקים אלו שבפירוש רש"י כאן, מתעוררים קשיים גם ממקומות אחרים:

הביטוי "קודש קדשים" כבר מופיע לפני כן בפרשה¹³ בקשר למזבח החיצון, אשר קדושתו פחותה, כמובן, מקדושת המזבח הפנימי, ובכל זאת אין רש"י מסביר שם ביטוי זה.

אף אם נסביר באופן דחוק שרש"י מתכוון בפירושו שם "ומה היא קדושתו – כל הנוגע במזבח יקדש...", לפרש גם את הביטוי "קודש קדשים" – שה"קודש" (הקדושה) של המזבח הוא בשביל "קדשים", כלומר כדי לקדש את "כל הנוגע..."¹⁴

– הרי בהמשך, בפרשת במדבר^*, אומר רש"י בפשטות, שכל כלי המשכן, שבמשא בני קהת, כולל "המזבחות" (המזבח הפנימי והמזבח החיצון) נקראים "קודש הקדשים" המקודש ביותר. והסיבה לכך מובנת: מפני שהם קדושים יותר מהיריעות ומהקרשים וכדומה – משא בני גרשון ובני מררי.

ואין מובן: מה קשה לרש"י בביטוי "קודש קדשים" שבפסוקנו, לגבי המזבח הפנימי, כאשר ביטוי זה כבר מופיע אף לגבי המזבח החיצון? וכן: לגבי שניהם ניתן לבאר, שהם קדושים יותר מהיריעות וכו'¹⁵?

ה. "קודש קדשים" – טעם

לאיסור "לא תעלו..."

ההסבר לכך הוא:

בביטוי "קודש קדשים" שבפסוקנו אין קשה לרש"י כיצד ייתכן לומר על המזבח "קודש קדשים", אלא, להיפך: לשם מה צריכה התורה לציין שהוא "קודש קדשים", והרי הדבר מובן מאליו, כפי שניתן להסיק בקל־וחומר מהמזבח החיצון?

על כך משיב רש"י, שבמלים "קודש קדשים" מציינת התורה את הסיבה לאיסור "לא תעלו...": כיון שהוא "קודש קדשים", שבין ה"קדשים" 181עצמם הוא "קודש", קדוש יותר מהם ואף מהמזבח החיצון, לכן הוא מקודש רק "לדברים הללו" – קטרת ומתן דמים של חטאת הכיפורים – ואסור לעבוד בו שום עבודה אחרת, כדי לא להורידו מקדושתו.

ולכן אומר רש"י "לדברים הללו", ולא "לקדשים הללו", כי המלה "קדשים" שבפסוק אינה מתייחסת לקטרת ולמתן הדמים, כנראה במבט ראשון, אלא למזבח, שהוא "קודש קדשים".

לפיכך אומר רש"י "המזבח מקודש...", כדי להדגיש את החידוש של הפסוק בציון הטעם "קודש קדשים" לגבי האיסור "לא תעלו...": אין זה טעם סתם, אלא זוהי גם מהות האיסור "לא תעלו", שאין הוא קשור להעלאת קטרת זרה, עולה וכדומה, אלא לקדושת המזבח^*: אסור להוריד את המזבח מקדושתו.

ו. מספר אזהרות באותו ענין – לאו אחד

בפירוש רש"י יש גם "ענינים מופלאים"¹⁶, מהחלקים האחרים שבתורה. ואנו רואים כאן, שעל ידי פירושו של רש"י "המזבח מקודש..." מתורצת שאלה בחלק ההלכה שבתורה.

לשם כך יש להקדים ולבאר:

הלאו "לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך"¹⁷ נחשב 182במנין המצוות לשלושה לאוין שונים¹⁸: אסור לאכול מחוץ לירושלים – מעשר שני של דגן; מעשר שני של תירוש; ומעשר שני של יצהר", וכאשר אדם אוכל מחוץ לירושלים מעשר שני של דגן, של תירוש ושל יצהר, הוא חייב בשלוש פעמים מלקות¹⁹.

שונה מכך הלאו "את כספך לא תתן לו בנשך, ובמרבית לא תתן אכלך"²⁰, הנחשב²¹ במנין המצוות ללאו אחד בלבד, ואילו לא היה זה "לאו שניתן להשבון", והיתה עליו חובת מלקות²² – היה חייב אדם העובר על כך רק פעם אחת של מלקות²³.

ולכאורה, להיפך: באיסור "מעשר דגנך תירושך ויצהרך" מופיעה רק פעם אחת המלה "לא", ואילו לגבי נשך ותרבית נאמר פעמיים "לא" ("את כספך לא תתן לו בנשך, ובמרבית לא תתן אכלך") ומדוע הוא נחשב ללאו אחד בלבד? ההסבר על כך הוא²⁴: כיון ש"אי אתה מוצא נשך בלא תרבית, ולא תרבית בלא נשך", לכן נשך ותרבית הם ענין אחד²⁵, ולכן שתי האזהרות – פעמיים "לא" – הן ציווי אחד, אך אותו ציווי מופיע פעמיים לצורך הדגשת הענין²⁶. כפי שקובע הכלל²⁷ לגבי מצוות "לא תעשה" (וכן לגבי מצוות עשה), שכאשר אותו איסור מופיע בתורה מספר פעמים, למרות שכשעוברים עליו, עוברים "על אזהרות רבות", הרי הוא נחשב במנין המצוות, ללאו אחד, כי זהו אותו ענין.

ז. האיסור בכללותו, או על כל פרט בנפרד

לכאורה, אפשר לשאול על כך: אמנם, "נשך" ו"תרבית" אינם יכולים להיות זה בלי זה, ולכן הם "חדא מילתא", אך כיון שהתורה מציינת גם את הפרטים האסורים בנשך ובתרבית, והם שונים – "כספך" ו"אכלך" – והרי לגבי כסף ואוכל לא ייתכן לומר ש"אי אתה מוצא זה בלא זה" – לפיכך צריך היה איסור נשך ותרבית להתחלק לשני לאוין: לאו אחד לגבי כסף, ולאו אחד לגבי אוכל, כבאיסור של "לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך", הנחשב לשלושה לאוין: לגבי דגן, לגבי תירוש, ולגבי יצהר?

183ההסבר לכך הוא:

האיסור "לא תוכל לאכול בשעריך..." איננו על הפעולה הכללית של אכילת מעשר שני מחוץ לחומה, אלא על אכילת מעשר דגן, מעשר תירוש ומעשר יצהר. כפי שמוכח מכך שהתורה מפרטת "דגנך תירושך ויצהרך", ואינה מכלילה אותם יחדיו בניסוח "לא תוכל לאכלם"²⁸, ומשום כך אלה הם שלושה לאוין נפרדים²⁹.

לעומת זאת, האיסור "את כספך לא תתן לו בנשך, ובמרבית לא תתן אכלך" איננו על הלוואת כסף ואוכל, שהרי ב"את כספך לא תתן לו בנשך" אין הכוונה רק לכסף, וב"במרבית לא תתן אכלך" אין הכוונה רק לאוכל, אלא בשניהם הכוונה היא ל"כל דבר"³⁰, והאיסור הוא על הלוואה בריבית בכללותה³¹. וכיון שבפעולה האסורה של הלוואה בריבית אין הבדל אם היא נעשית על ידי כסף, על ידי אוכל או על ידי כל דבר, נחשב הדבר ללאו אחד³².

ח. מהות האיסור – הורדת המזבח מקדושתו

לפי כל האמור לעיל היה צריך, לכאורה, לנבוע לגבי איסור "לא תעלו עליו קטרת זרה, ועולה ומנחה ונסך לא תסכו עליו", שהתורה אינה מציינת בו את האיסור באופן כללי "לא תעלו עליו קרבן זר", אלא מפרטת פרטים: קטרת, עולה, מנחה ונסך – שיחלקו זאת לארבעה³³ לאוין נפרדים, בדומה 184למעשר דגנך, תירושך ויצהרך.

אף אם לגבי שלושת הפרטים הראשונים נאמר, שכיון שכולם כלולים באיסור הכללי "לא תעלו עליו", הרי האיסור הוא על פעולת ההעלאה על המזבח בכללותה, ולא על העלאת קטרת, עולה ומנחה,

אך לגבי "נסך", שאינו נכלל באיסור "לא תעלו", אלא נאמר לגביו בנפרד "לא תסכו עליו"³⁴, צריך בודאי, לכאורה, להחשיבו כלאו נפרד: לאו אחד – העלאה על המזבח, ולאו שני – ניסוך על המזבח, ובלשון בעל "מנחת חינוך"³⁵: אכילת מזבח ושתיית מזבח,

ואילו למעשה אנו רואים, שכל מוני המצוות – הרמב"ם³⁶, הסמ"ג³⁷, וכן נראה שדעת הרמב"ן³⁸ – מונים זאת כלאו אחד³⁹?

בעל "מנחת חינוך"^* שואל שאלה זו, ומשאיר זאת ב"צריך עיון גדול". אך לפי פירוש רש"י "המזבח מקודש...", מתורץ הקושי בפשטות:

כאמור, רש"י סובר שהפסוק עצמו מסביר את הטעם לאיסור "לא תעלו... לא תסכו...", שזאת מפני שהמזבח הוא "קודש קדשים", והוא "מקודש לדברים הללו בלבד ולא לעבודה אחרת". ומובן, שהאיסור כאן אינו על הפרטים – קטרת, עולה ומנחה ונסך, ואף לא על הפרטים של אכילת מזבח ושתיית מזבח, אלא עצם העשיה על המזבח של דבר שאין המזבח מקודש לו. וכיון שבפעולה האסורה של עשיית "עבודה אחרת" אין הבדל אם היא נעשית על ידי קטרת או על ידי נסך, מחשיבים זאת כלאו אחד⁴⁰, בדומה לאיסור הלוואה בריבית.

לפי זה מובן מדוע אין התורה מציינת במפורש את האיסור "ולא לעבודה אחרת", אלא אומרת זאת במלים "קודש קדשים", שמכך לומדים, לפי פירוש רש"י, את האיסור "ולא לעבודה אחרת", באופן של "מכלל⁴¹ הן אתה שומע לאו":

אילו היתה מהות האיסור קובעת 185שאסור לבצע על המזבח עבודות אחרות, היה מקום לומר, שכל עבודה היא איסור נפרד, אך כיון שמהות האיסור היא שלא לשנות את המזבח מיעודו, ממה שהוא "מקודש לדברים הללו בלבד", הרי אין הבדל על ידי איזו עבודה מורידים את המזבח מקדושתו⁴².

ט. המשמעות הרוחנית של ההבדל בין המזבחות

מהענינים של "יינה של תורה"⁴³ שבפירוש רש"י זה:

לגבי ההבדל בין המזבח הפנימי למזבח החיצון מוסבר בתורת החסידות⁴⁴, שהמזבח החיצון הוא בבחינת מלכות דאצילות כפי שהיא יורדת לעולמות בריאה יצירה עשיה, ומשום כך הוא לא עמד בהיכל, אלא בחצר (ובבית המקדש – בעזרה). והמזבח הפנימי הוא בבחינת תפארת דאצילות, הנעלית מירידה לעולמות בריאה יצירה עשיה, ולכן היה מזבח זה בהיכל.

זוהי הסיבה לכך שעל המזבח החיצון הקריבו קרבנות, ועל המזבח הפנימי הקטירו רק קטורת, ואסור היה להקריב עליו קרבנות, כי מהות הקרבנות היא עבודת הבירורים, הקשורה רק לעולמות בריאה יצירה עשיה, כי בהם קיימת מציאות של רע, אשר צריך לברר ממנו את הטוב, ואילו בעולם האצילות אין בירורים, כי שם "לא יגורך רע"⁴⁵. עבודת המזבח הפנימי היא הקטורת, שמהותה היא התקשרות, ולא בירורים, מלשון "בחד קטירא אתקטרנא"⁴⁶ (=בקשר אחד אני מתקשר) – לחזק את ההתקשרות עם הקדוש־ברוך־הוא.

וכך גם בשתי הדרגות של "מזבח החיצון" ו"מזבח הפנימי" שבאדם, והרי כל פרטי המשכן והמקדש נמצאים גם בנפש האדם⁴⁷: המזבח החיצון הוא בבחינת חיצוניות הלב⁴⁸, ושם יש 186צורך בעבודת הבירורים. ואילו המזבח הפנימי הוא בבחינת פנימיות הלב⁴⁸, ששם אין מקום לענין הבירורים, והעבודה שמצד פנימיות הלב היא להתקשר יותר אל הקדוש־ברוך־הוא.

י. בפנימיות הלב אין מקום לעניני הרשות

במלים פשוטות: יהודי, נשמה בגוף, אינו צריך לעסוק רק בלימוד התורה ובקיום המצוות, אלא גם בעניני הרשות, כאכילה ושתיה, אך אלה צריכים להיעשות, כנאמר במשנה⁴⁹ "וכל מעשיך יהיו לשם שמים", או יותר מכך⁵⁰ – "בכל⁵¹ דרכיך דעהו".

יהודי עלול לחשוב, שכיון שגם את דברי הרשות הוא עושה "לשם שמים", שהמשמעות האמיתית היא, שכוונתו בעשיית דברים אלו היא לשם שמים בלבד, ואין מעורבות בכך שום כוונות אחרות, ועל־אחת־כמה־וכמה כאשר בתוך דברי הרשות עצמם⁵² הוא מקיים את "דעהו" (ידיעת אלקות), הרי מותר לו לעסוק גם בענינים הגשמיים מתוך פנימיות הלב. על כך אומרים לו, שלמרות הכל, כיון שבכל זאת אלה הם "מעשיך" ו"דרכיך" (מעשי ודרכי האדם), הם צריכים להיעשות "בלא לב ולב"⁵³, לא בשתי הדרגות שבלב – חיצוניות הלב ופנימיות הלב – אלא בחיצוניות הלב בלבד. בפנימיות הלב יש לעסוק בעניני קדושה בלבד⁵⁴.

וכאן מוסיף רש"י שמהות האיסור של "לא תעלו עליו עולה ומנחה...", שבעבודה הרוחנית שבנפש האדם 187הכוונה היא לאיסור להשתמש בפנימיות הלב לעניני העולם, היא – "המזבח מקודש לדברים הללו בלבד (וממילא) ולא לעבודה אחרת". שעניני העולם, אף כאשר הם "לשם שמים", ואף באופן של "דעהו", צריכים להיות כל כך "רחוקים" מפנימיות הלב, עד שלא יהא כלל צורך לשלול אותם, כפי שאין צורך לשלול את האפשרות של מישוש חכמה בידים⁵⁵, שהרי עצם שלילת דבר מצביעה על קשר כל שהוא, אשר יש לשוללו⁵⁶. אלא שהם יהיו רחוקים ממילא מפנימיות הלב. על ידי שפנימיות הלב שלו "מקודש לדברים הללו בלבד", מאוחד עם התורה והמצוות באיחוד מוחלט, באופן של "בלבד" – הרי אין בו אפשרות לשום דבר אחר, ואפילו לא לפעולה הנקראת "עבודה" – כי זוהי "עבודה אחרת".

יא. מצד בעל הרצון – מצוה אחת

לפי האמור לעיל מובן, בפנימיות הענינים, מדוע במנין המצוות נימנות שתי האזהרות "לא תעלו עליו..." ו"לא תסכו עליו" כלאו אחד, למרות, שמפני חומרת האיסור⁵⁷, "חילקן הכתוב לעבור עליו בשני לאוין":

חלוקת המצוות למנין תרי"ג היא בדרגת המצוות כפי שהן נמשכות בבחינת גילוי, שאז הן "ארחות הוי'"⁵⁸, בלשון רבים – "תרי"ג ארחין". מצד המצווה, בעל הרצון, המצוות הן "אורח צדיקים"⁵⁹ בלשון יחיד – "חד ארחא"⁶⁰.

אך יש מצוות, שגם כשהן נמשכות בבחינת גילוי הרצון, מורגש בהן יותר בגלוי כוחו של המצווה.

יש לומר, שמשום כך אין האזהרות "לא תעלו" ו"לא תסכו" נחלקות לשתי מצוות נפרדות – כי גם כשהן נמשכות בגלוי, הן קשורות לפנימיות הלב, ששם שורה עצם הנשמה, דרגת יחידה, המאוחדת עם עצמותו, ית'.

לגבי שכר ועונש ברוחניות, הקשורים לגילויים, אכן "חילקן הכתוב לעבור עליו בשני לאוין", דבר המצביע על יתר חומרה ואיסור, ולכן על יתר שכר ועונש רוחני, אך במנין המצוות, הקשור לציווי עצמו, וכן לגבי מלקות – הלקאת הגוף היהודי, 188הקשור לעצמות⁶¹ – הרי זה לאו אחד בלבד – למעלה מהתחלקות.

יב. גילוי "יחידה" שולל "עבודה אחרת"

כיון שכל הענינים בתורת הנגלה – לא רק ההלכות עצמן, אלא גם דרכי הלימוד – משתלשלים מפנימיות התורה, מובן, שגילוי הרצון העצמי – שלמעלה מהתחלקות – נמשך דוקא כאשר שלילת עניני העולם מצד פנימיות הלב בעבודת האדם היא באופן של "ממילא"

– כשם שבנגלה, האזהרות "לא תעלו" ו"לא תסכו" נחשבות ללאו אחד, מפני שמהות האיסור היא תוצאה של "מקודש לדברים הללו בלבד", כדלעיל בסעיף ח'.

ההסבר לכך הוא:

בפנימיות הלב עצמה יש שתי דרגות⁶²:

א) "הארת נקודת הלב" – ובכללות, בחינת "חיה" – שיש לה עדיין קשר לכוחות הגלויים. בדרגה זו, למרות שהיא נעלית מעבודת הבירורים, עדיין תופסים עניני העולם (אשר יש לבררם) מקום, ויש צורך לשלול אותם.

ב) "עצמיות נקודת הלב" – ובכללות, בחינת "יחידה" – שאין לה שום קשר אל הכוחות הגלויים. לגביה עניני העולם מושללים בדרך ממילא.

ולכן, הרצון העצמי שמעל להתחלקות מתגלה דוקא כאשר עניני העולם מושללים בדרך ממילא:

כל עוד עניני העולם תופסים מקום כלשהו, וצריך לשלול אותם, הרי זוהי הוכחה, שהתגלתה אצלו רק בחינת "חיה", שעדיין אינה מאוחדת באיחוד מוחלט עם עצמותו ית'.

רק כאשר מלבד אלקות, כל הענינים – בבחינת "עבודה אחרת" – מושללים אצלו בדרך ממילא, עקב גילוי בחינת "יחידה", אשר בה אין שום נטיות וכו'⁶³, אז מגיעים לגילוי הרצון העצמי, כי היחידה מאוחדת עם ה"יחיד" – "חבוקה ודבוקה בך... יחידה לייחדך"⁶⁴.