שיחה ב

121שיחה ב

תולדות

א. "מאה שערים"

מן הפסוק "ויזרע יצחק... מאה שערים"¹ מצטט רש"י² את המלים "מאה שערים", והוא מפרש: "שאמדוה כמה ראויה לעשות, ועשתה על אחת שאמדוה מאה. ורבותינו אמרו³ אומד זה למעשרות היה".

במבט ראשון נראה, ש"ורבותינו אמרו..." איננו פירוש נוסף ל"מאה שערים", אלא רק הסבר על הפירוש "שאמדוה כמה ראויה לעשות": מטרת האומד היתה לצורך המעשרות.

אך לפי זה תמוה: מה קשה כאן לרש"י בדרך הפשט, אשר עליו להבהיר על ידי מאמר רבותינו "אומד זה למעשרות היה"? הן זהו דבר רגיל⁴, אשר אף ילד מכירו: כאשר קונים שדה, מעריכים אותו כדי לדעת אם מחירו כדאי, וכן כאשר יש לחרוש ולזרוע בשדה וכו', מעריכים כמה תבואה הוא יכול להצמיח, כדי לדעת אם וכמה כדאי להשקיע בעיבודו. לשם מה צריך רש"י לפרש, שהאומד היה לצורך מעשרות?

ב

יש המפרשים⁵, שרש"י מיישב כאן את השאלה המובאת במדרש³: "והלא אין הברכה שורה על דבר שהוא במשקל...⁶ ומפני מה מדד אותה", ולכן הוא מבאר, כמדרש, שהאומד היה לצורך מעשרות.

אך קשה להבין כך בפירוש רש"י⁷, 122כי בפירושו על התורה מיישב רש"י רק שאלות המתעוררות לפי הפשט. ובפשט הפסוקים אין מוזכר בשום מקום שאין הברכה שורה על דבר שבמדה.

מכך מובן, שבדבריו "ורבותינו אמרו אומד זה למעשרות היה", אכן מתכוון רש"י לומר פירוש אחר על "מאה שערים", החולק על הפירוש "שאמדוה כמה ראויה לעשות ועשתה...".

כך מוכח גם מלשונו של רש"י "ורבותינו אמרו": אילו היה רש"י מתכוון לבאר על ידי מאמר רבותינו רק את פירושו הקודם, הוא היה אומר "ואמרו רבותינו" (המלה "ואמרו" תחילה), ואז הכוונה היא להמשך הפירוש הקודם: ועל כך אמרו רבותינו. לעומת זאת, הביטוי "ורבותינו אמרו" (המלה "ורבותינו" תחילה) מביע, שרבותינו חולקים ואומרים אחרת מן המובא לפני כן.

ב. פי מאה – לפני הצמיחה או אחריה

ההבדל בין שני הפירושים מובן בפשטות:

לפי הפירוש הראשון, "שאמדוה כמה ראויה לעשות...", ברור שהערכת השדה היתה לפני הצמחת התבואה, ולכן יוצא, שמשמעות המלים "מאה שערים" היא, כפי שמסיים רש"י: "ועשתה על אחת שאמדוה מאה", שהשדה הצמיח פי מאה מן ההערכה. ואילו לפי הפירוש "אומד זה למעשרות היה", נעשתה ההערכה לאחר צמיחת התבואה,

שהרי לפני הבשלת התבואה אין מעריכים את השדה לצורך מעשרות, כי מצוה זו חלה רק לאחר שהתבואה צמחה ונקצרה וכו', כיון שבמשך הזמן, עד שתבשיל התבואה, עלולים לחול שינויים בשדה התבואה – לשבח או לגריעותא – ועל ידי כך תשתנה גם הערכת כמות המעשר.

ולפי זה, הפירוש של "מאה שערים" הוא, שלאחר הבשלת התבואה ולאחר הערכתה, ואף לאחר מדידתה המדוייקת⁸, נוספה בה בבת אחת כמות של פי מאה – לאחר הצמיחה⁹.

123ג. "בארץ ההיא בשנה ההיא" – הדגשת

הברכה?

רש"י אינו מסתפק בפירוש הפשוט, שהמשמעות של "מאה שערים" היא "שאמדוה כמה ראויה...", והוא מביא את הפירוש של "רבותינו", שהאומד היה לצורך מעשרות, מפני שלפי הפירוש הפשוט אין מובן:

לפני המלים "מאה שערים" נאמר בפסוק "בארץ ההיא... בשנה ההיא". ומפרש רש"י, שהיתה זו ארץ קשה ושנה קשה¹⁰. וכיון שבהערכת השדה "כמה ראויה לעשות" לקחו, כמובן, בחשבון גם את הנתונים של "ארץ קשה" ו"שנה קשה",

אשר בנוסף לחסרון שבכל אחד מהם בנפרד, הרי הם משפיעים זה על זה: שנת רעב משפיעה על כך שלא זו בלבד שהאדמה "אינה חשובה כארץ ישראל", אלא היא נעשית "ארץ קשה". וכן להיפך – "הארץ ההיא" משפיעה לרעה על השנה, שלא זו בלבד שהיא "אינה כתיקונה", אלא היא נעשית "שנה קשה"¹¹.

(בכך מובן מדוע לאחר שמפרט רש"י את שני החסרונות בנפרד: "בארץ ההיא – אף־על־פי שאינה חשובה כו'. בשנה ההיא – אף־על־פי שאינה כתיקונה כו'", הוא מציינם שוב ביחד: "בארץ ההיא בשנה ההיא וכו', שהארץ קשה והשנה קשה", ובכך הוא מוסיף על הנאמר קודם, שכאשר שני החסרונות מופיעים ביחד, התוצאות קשות הרבה יותר, עקב ההשפעה ההדדית¹²),

ואם כך מובן, שמפני שני החסרונות, הוערכה על פי האומד מלכתחילה כמות קטנה ביותר של תבואה, וכאשר צמחה תבואה "על אחת שאמדוה מאה", מדובר בכמות שהיא פי מאה בלבד מכמות קטנה זו.

ולפי זה מתעוררת השאלה: כיון שבשדה צמחה תבואה רק בכמות שהיא פי מאה מ"על אחת שאמדוה", הרי אין ניכרת התוספת בגודל הברכה בהדגשת "בארץ ההיא בשנה ההיא", כי לעומת האומד הזעיר עקב התנאים של "ארץ 124קשה" ו"שנה קשה", אין בכך פלא רב יותר, מאשר אותה ברכה של פי מאה היתה צומחת בהשוואה לאומד גדול יותר של שנה טובה וארץ טובה – ואילו בפשטות מובן, שגם הנתונים של "בארץ ההיא בשנה ההיא", מדגישים את הברכה.

אף אם החידוש הוא בכך, שכיון שמדובר בארץ קשה ובשנה קשה, הרי גם נתונים אלו גורמים לכך שהשדה לא יהיה כלי ראוי לברכת ה' שמעל הטבע, בדומה לכך שקושי הארץ משפיע על נתון אחר, על ה"שנה", וקושי השנה משפיע על ה"ארץ" – ובכל זאת חלה כאן הברכה באופן המופלא של מאה שערים,

בכל זאת משתמע מתוכן הפסוקים, שב"וימצא... מאה שערים" הכוונה היא להדגיש את הכמות, את ריבוי השפע הממשי שנתן הקדוש־ברוך־הוא ליצחק, ולא רק את הפלא שהיה בכך. כפי שמוכח מן הנאמר בהמשך הפסוקים: "ויגדל האיש... עד כי גדל מאד". לכן קשה לומר, שב"מאה שערים" הכוונה היא לפי מאה ממה שאמור לצמוח בארץ קשה ובשנה קשה, שהרי למרות הפלא העצום שבכך, בכל זאת אין זה שפע עצום, ואף סביר להניח, שהכמות של "מאה שערים" של ארץ ושנה קשות אף קטנה מכמות אחת של ארץ ושנה טובות.

לפיכך מביא רש"י את הפירוש "אומד זה למעשרות היה". לפי פירוש זה יוצא, שהיתה כאן ברכה כפולה: ראשית, היתה ברכה בצמיחת התבואה, שלמרות הארץ הקשה והשנה הקשה צמחה התבואה כאילו היו ארץ טובה ושנה טובה. ורק לאחר הצמיחה הרבה כבארץ טובה וכבשנה טובה, הוכפלה התבואה בבת אחת פי מאה.

ד. מדוע נעשה נס החורג

ביותר מדרך הטבע?

אך גם על פירוש זה אפשר לשאול: כיון שהקדוש־ברוך־הוא רצה להעניק שפע כה רב בתבואתו של שדה יצחק – פי מאה מכמות התבואה הצומחת בארץ טובה ובשנה טובה – יכולה היתה ברכה גדולה זו להתקיים כולה בצמיחת התבואה, שהשדה יצמיח מלכתחילה כמות גדולה זו במלואה. מדוע היתה הצלחת התבואה עצמה מוגבלת לכמות אחת (אלא שהיתה בכך ברכה, שלמרות שהיו ארץ קשה ושנה קשה צמחה תבואה כבארץ וכבשנה טובות), ורק לאחר מכן הכפילה פתאום התבואה את עצמה פי מאה?

יותר מכך: מובן בפשטות, שכיון שהקדוש־ברוך־הוא קבע ברצונו שהעולם יתנהל לפי חוקי הטבע, ואף לגבי חלק מהם הוא כרת ברית ש"לא ישבותו"¹³, הרי לא יעשה הקדוש־ברוך־הוא נס שישבור את חוקי הטבע, כאשר אפשרי שאותו שפע יגיע בדרך הטבע¹⁴. ואף כאשר הכרחי, כביכול, להזדקק לנס, הרי אם אפשר להגיע לכך על ידי נס הקרוב יותר לטבע, אין 125נעשה נס הנוגד לחלוטין את חוקי הטבע¹⁵.

ואם כך, השאלה בעניננו קשה יותר: ברכה כפולה זו יכולה היתה להינתן מיד עם צמיחת התבואה, שמלכתחילה תצמח "בארץ ההיא ובשנה ההיא" כמות הגדולה פי מאה מהצומח בארץ טובה ובשנה טובה, ואז הנס קרוב יותר לחוקי הטבע. מדוע בכל זאת ניתנה כאן הברכה על ידי נס – "מאה שערים" לאחר צמיחת ומדידת התבואה – שאין לו כלל אחיזה בטבע והוא "מנקר את העיניים"?

ה. הברכה בזכות המעשרות

ואכן, רש"י עצמו מבהיר זאת: כאשר ברצונו לומר שהערכת השערים היתה לאחר הצמיחה, הוא מבטא זאת במלים: "אומד זה למעשרות היה". לכאורה, אם בכוונת רש"י לספר רק אודות זמן האומד, הוא היה צריך לציין במפורש, שהאומד היה לאחר הצמיחה, ולא להסתפק ברמז לכך על ידי המלה "למעשרות"?

ההסבר לכך הוא, שבאומרו "למעשרות היה" משיב רש"י גם לקושיה שהוזכרה לעיל: נס זה אכן התרחש רק לאחר הצמיחה, כי הברכה של "מאה שערים" הגיעה בזכות מצות מעשר¹⁶ המקויימת רק מאוחר יותר, ולכן, דוקא לאחר שהתבואה כבר בשלה ויצחק מדד את כמותה לצורך מעשרות, רק אז, בזכות זאת – "וימצא... מאה שערים".

אך עדיין פירוש זה קשה: אילו רצה הקדוש־ברוך־הוא לגמול ליצחק עבור מצות מעשר רווח של "מאה שערים", עדיין ניתן היה לעשות זאת באופן שתהיה לו אחיזה בטבע: למשל, שיצחק ימכור את התבואה במחיר כה גבוה, פי מאה משוויה¹⁷, וכדומה. מדוע ניתן לו דוקא השכר של "מאה שערים", הנוגד לחלוטין את גדרי הטבע?

משום כך מציין רש"י שפירוש זה על "מאה שערים", שהתבואה הכפילה את עצמה מאליה, הוא מאמר של "רבותינו" – כלומר, קשור ללימוד בדרך ההלכה, דרך הדרש – ולא פירוש לפי הפשט ממש. הפירוש לפי פשוטו הוא, שהברכה שרתה בזמן צמיחת התבואה, ולכך יש אחיזה בטבע. ולכן מקדים רש"י את הפירוש "ועשתה על אחת שאמדוה מאה" לפני הפירוש "אומד זה למעשרות היה", כי הוא סובר שזהו הפירוש העיקרי.

ו. בפנימיות: שתי דרגות של שערים

בפירוש רש"י זה יש גם "יינה של תורה"¹⁸ –

על הפסוק "ויזרע יצחק... מאה שערים" מבאר כ"ק אדמו"ר ה"צמח 126צדק"¹⁹, שבאופן כללי ישנם חמישים שערים, ובשערים אלו עצמם יש שתי דרגות ואפשרויות: כפי שהם נמצאים בכיוון של השפעה מלמעלה למטה, וכפי שהם נמצאים בכיוון של העלאה ממטה למעלה. וכך נוצרים "מאה שערים".

אחד ההבדלים בין שתי דרגות אלו הוא: הדרגה של "חמישים שערים" כפי שהם בכיוון של השפעה מלמעלה, כיון שמהותה היא ירידה למטה, הרי שה"מטה" תופס איזשהו מקום לגבי דרגה זו. ולכן, אף כאשר נמשך מאור זה נס שמעל הטבע, יש צורך שתהיה לנס אחיזה כלשהי בטבע. לעומת זאת, הדרגה של "מאה שערים" כפי שהם בכיוון של העלאה, אינה קשורה למגבלות העולם, אלא להיפך: תכלית ה"העלאה" היא להתרומם ולצאת מן העולם. ולפיכך, הניסים מדרגה זו הם באופן של שידוד הטבע²⁰.

וזהו ההסבר של שני הפירושים של רש"י ל"מאה שערים" בפנימיותם:

מצד חמישים השערים (מתוך "מאה שערים") שבכיוון של המשכה, יש לבאר שהברכה שרתה בעת צמיחת התבואה – במגבלות הטבע²¹. ואילו מצד חמישים השערים בדרגה השניה יוצא, שהברכה שרתה לאחר הצמיחה ולאחר המדידה המדוייקת של התבואה, כי הניסים הנובעים מדרגה זו, הם באופן של שידוד הטבע.

ודרגה זו של העלאה הושגה על ידי שיצחק מדד את התבואה לצורך מעשר, כי גם תכלית המעשר היא העלאה מלמטה למעלה²², ולכן גם האור הנובע על ידי עבודה זו היה בכיוון של העלאה.

ז. "רבותינו" משנים אפילו מדידה של תורה

בדברי רש"י "אומד זה למעשרות היה" יש ענין נוסף: כיון שמצות מעשר נקבעה באופן שההלכה דורשת למדוד את התבואה ועשירית ממנה היא המעשר – יוצא, שעצם ה"אומד" הוא מציאות של תורה, מדידה של תורה: התורה פוסקת וקובעת שכמות התבואה היא כך וכך. ובכל זאת, התבואה "יצאה" מאומד זה והכפילה את עצמה פי מאה. אפילו המדידה של התורה התבטלה.

מתעוררת השאלה: כאשר מדובר על מדידה של המציאות, אפשר להבין זאת. אך כיצד ייתכן שיחול שינוי במדידה הנקבעת לפי תורת אמת? על כך אומר רש"י "ורבותינו אמרו": "רב" הוא גדול, בעל־הבית (=אדון). וזוהי המשמעות של "ורבותינו אמרו", 127שאמרו זאת גדולים, אדונים על הכל, שהם יכולים לשנות גם מדידה של תורה.

כאשר יהודי לומד תורה באופן שהתורה מתאחדת עמו ונעשית "תורתו" שלו²³, אשר כמובן, גם לפי פשוטו, רק אז הוא יכול להיות לאחד מ"רבותינו", להיות בעל הבית על התורה, כביכול, ועליו אמרו חז"ל²⁴ "מאן מלכי? – רבנן, שרבנן הם האדונים והמלכים, וכפי פסיקתם, כך היא המציאות.

כמאמר חז"ל על הפסוק²⁵ "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל", אפילו כאשר רבנן "אומרים לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין". כלומר, אפילו ענין אשר תורת אמת מגדירה שהוא שמאל²⁶, וחז"ל אומרים על כך שהוא ימין, פוסקת התורה עצמה: "לא תסור..." – יש לשמוע להם.

ויש לומר, יותר מכך, שעל ידי כך שחכמים אומרים על שמאל שהוא ימין – הוא נעשה ימין. כאשר התורה, תורת אמת, פוסקת "לא תסור", אין הכוונה לומר שהדבר עצמו אכן נשאר "שמאל" ובכל זאת ציותה התורה שלמעשה ינהגו להיפך, כי חכמים אומרים שזהו "ימין", שהרי באמת לא ייתכן שתורת אמת תצווה לפעול בניגוד לאמת, אלא הכוונה היא, שלמרות שדבר זה מוגדר מצד תורת אמת "שמאל", הרי התורה עצמה העניקה לרבנן את הכח לשנות, שעל ידי פסקם, ישתנה הדבר שהיה, 128לפני פסקם, שמאל, להיות באמת "ימין".

בדומה לנאמר בתלמוד הירושלמי²⁷ על הפסוק "לא־ל גומר עלי", שעל ידי פסק דין של בית דין בענין קידוש החודש ועיבור השנה משתנים הטבע²⁸ והמציאות, והרי ייתכן שפסק הדין ייקבע גם על ידי ביטול העדות שנתקבלה לפני כן, ואשר לפיה נפסק אחרת (מציאות של תורה) וכדומה.

זהו ההסבר לדברי הגמרא²⁹ "כמה טיפשאי שאר אינשי דקיימי מקמי (=אשר קמים לפני) ספר תורה, ולא קיימי מקמי גברא רבה (=ואינם קמים לפני אדם חשוב), דאילו בספר תורה כתיב³⁰ ארבעים, ואתו רבנן בצרו חדא (=ובאו חכמים והפחיתו אחד)" – שחכמים הם בעלי הבית על התורה. התורה העניקה להם כח לבטל³¹, כביכול, את המדידות של התורה.

וכשם שאומרת זאת הגמרא שם לגבי הענין של "סור מרע", שבכוחם של חכמים להפחית את היסורים, את המכה הארבעים, של יהודי, אפילו יסורים הכתובים בתורה, כך גם לגבי "ועשה טוב", שבכוחם של "רבותינו" לעורר השפעה מלמעלה בכמות עצומה ולבטל את כל המדידות, אפילו את מדידת התורה בברכה³² – שיגיע רב טוב בבני