שיחה א

1048שיחה א

קרח

א. נאמר בסדר עולם¹, שמחלוקת קרח ועדתו על משה ואהרן אירעה לאחר פרשת המרגלים (וההוכחה לכך מובאת מטענת דתן ואבירם: "אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאותנו וגו'" שמשה רבינו הוציאם ממצרים להמיתם במדבר כו'. טענה זו מוכיחה, שזה היה אחר גזירת "במדבר הזה יתמו")².

צריך להבין, מדוע המתין קרח במחלוקתו עד אז? ציווי הקב"ה, ליטול את העבודה מהבכורים ולהעבירם לאהרן ולבניו, היה בשעת מתן תורה, או משהוקם המשכן³, ותחלתה בפועל של הכהונה הגדולה של אהרן – שעוררה את המחלוקת של קורח – החל לכל הדעות, בשמיני למילואים⁴, (התאריכים הנ"ל הם, אם כן: ו' סיון (יום מתן תורה) שנה לפני כן, כ"ג אדר (יום הקמת המשכן) ראש חדש ניסן (יום השמיני למילואים)), ואילו פרשת המרגלים היה מאוחר יותר, והסתיים רק בתשעה באב. מדוע, אם כן, המתין קורח לחלוק על משה ואהרן רק לאחר פרשת המרגלים?.

גם אם נאמר, שעיקר מחלוקת קרח היתה בגלל מינויו של אליצפן בן עוזיאל לנשיא על בני קהת⁵, הרי גם מינוי זה היה זמן רב לפני כן – בעת שהלויים נימנו (מנין בני ישראל היה בתחילת חודש אייר) – ואילו קרח החל במחלוקתו רק לאחר תשעה באב. הכרח לומר, איפוא, שהמחלוקת של קרח היתה קשורה עם מעשה המרגלים.

ב. טענת המרגלים – כאמור לעיל⁶ – היתה, שצריכים להתבדל מן העולם; ולכן רצו שבני ישראל ישארו במדבר, כדי שהעולם לא יפריע להם בדבקותם בהקב"ה על ידי לימוד התורה. אבל משה רבנו השיב להם, כי המעשה הוא העיקר ותכלית העילוי הוא דוקא על ידי מעשה המצוות בגשמיות.

ההבדל שבין תורה למצוות הוא: בתורה, שענינה הוא הרי הבנה והשגה, ישנן מדריגות שונות: לזה – יש השגה פחותה, ולזה – השגה גדולה יותר; מה שאין כן במעשה המצוות, כל בני ישראל שווים: מעשה הנחת התפילין שקיים משה רבינו היה שוה למעשה שמקיים איש פשוט. הבדלים מצויים בכוונת המצוות, אבל במעשה המצוות כל בני ישראל שווים.

1049ולכן באה מחלוקת קרח רק לאחר פרשת המרגלים: קרח ידע שבלימוד התורה, משה רבנו ואהרן הכהן נעלים ביותר מכל שאר בני ישראל. משה רבנו הרי היה מקבל ראשון מהקב"ה, אחר כך לימד את התורה לאהרן, אחר כך – לבני אהרן, לאחריהם – לזקנים, ורק אחר כך – לכל בני ישראל⁷, משמעות הדבר היא גם, שלימוד התורה של משה ואהרן לא היה רק קודם בזמן אלא גם קודם במעלה, בדרגה נעלית יותר מערך לימוד התורה של כל שאר בני ישראל. טענת קרח "מדוע תתנשאו" היתה בנוגע למעשה (שהוא העיקר) של מצות מעשיות, שבענין זה שווים כל בני ישראל. ולכן החל במחלוקתו רק לאחר פרשת המרגלים: לאחר שהמרגלים בקשו להתמסר רק לתורה ועבודה רוחנית, להשאר במדבר ולהסתגר מן העולם, ועל־כך השיב להם משה רבינו בשם הקב"ה, כי חובה להכנס לארץ ישראל, כדי לקיים מצוות בגשמיות ולשם כך כדאי לנטוש את המדבר, את ההסתגרות מהענינים הגשמיים, מקום שאפשר להשיג בו השגות נעלות, משום שהמעשה הוא העיקר – אז יצא קרח בטענתו: למה תתנשאו – מהי כל כך גדולתם של משה ואהרן, יתרונם לגבי כל שאר האנשים הרי הוא רק בענינים הרוחניים ובלימוד התורה, אבל בהעיקר, במעשה המצוות בגשמיות, כולם שווים⁸.

ג. בכך תתורץ קושיה נוספת: כיצד יכלו קרח עם "חמישים ומאתים נשיאי העדה" לטעון כלפי משה ואהרן "ומדוע תתנשאו", מחמת ש"כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה'" – הרי גם הם עצמם היו "נשיאי עדה", וכך גם כל שבט לוי היה נעלה מכל השבטים (והרי כוונת טענותיהם לא היתה כדי לוותר על עליונותם העצמית, אדרבה, הם בקשו לעצמם גם כהונה, כפי שמובן ממענה משה רבינו "ובקשתם גם כהונה") – כיצד איפוא, באו בטענה כזו השוללת את מעלתם הם?

הכרח, איפוא, לומר, שב"ומדוע תתנשאו" לא התכוונו לבטל את ההתנשאות בכלל, כי אם לבטל רק את סוג ההתנשאות של משה רבינו, התנשאות שבבחי' מלך⁹. הם טענו: הן אמת שישנן חילוקי מדריגות בין בני ישראל, ושבעלי המדריגה הנעלים ביותר יכולים וצריכים, מחמת עליונותם, להיות נשיאים על בעלי המדריגה הנחותים מהם, אך מאחר ש"כל העדה כולם קדושים", הרי שיש יחס של ערך בין כל הדרגות השונות שבבני ישראל – כי העליונות שבין אחד לשני מתבטא רק בהשגות רוחניות, שהן טפלות (לגבי "המעשה הוא העיקר"), ואילו בהעיקר כולם שווים כנ"ל – ממילא, אין מקום כלל שמשה רבינו יהיה מלך, כי זוהי 1050התעלות של באין ערוך¹⁰; ומאחר שבדבר העיקרי כל בני ישראל שווים, אי אפשר שיהיה ביניהם הבדלים כאלו, שאחד יהיה נעלה באין ערוך מאחרים¹¹.

ד. עוד התכוונו בטענתם על מלכות משה רבינו: הקשר שבין אנשי המדינה לבין מלכם אינה דומה לקשר אחר, לדוגמא – קשר שבין תלמיד לרבו. קשר זה הוא רק לגבי אותם ענינים (של תורה) שהוא זקוק לקבלם מרבו; אבל הקשר של אנשי המדינה למלך הוא בכל מציאותם: לא רק שהם מקבלים ממנו ענינים הקשורים למלוכה, אלא שכל מציאותם משועבדת למלך¹².

בדוגמת המסופר בגמרא¹³ על אחד ש"מחוה במחוג קמי מלכא" (רמז על דבר מסוים בנוכחות המלך), ודנו אותו למיתה, כי בכך גילה את מציאותו שלו בסביבת המלך, זוהי מרידה במלכות. למרות שעל ידי "מחוה במחוג" הוא גילה רק את מציאותו, דבר שאינו פוגע בעניני המלוכה (לא כמו אצל תלמיד שאסור לו להיות "מורה הלכה בפני רבו" – כי הדבר קשור עם הענינים שהוא מקבל מרבו) – מכל מקום הרי זוהי כבר מרידה במלכות. כי מלוכה צריכה לחבוק? את כל מציאותם של כל אחד מבני המדינה, גם בדברים הפשוטים שלהם, מחווי (תנועות ידים) וכו'.

כך היה גם אצל משה רבינו, שעל ידי התנשאותו קיבלו בני ישראל על ידו לא רק השגות נעלות וכדומה, אלא גם את כל עניניהם, עד לענינים פשוטים ביותר¹⁴ (וכן הוא גם 1051באתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא¹⁵, בנשיאים, ראשי בני ישראל שכל¹⁶ אנשי דורם¹⁷ צריכים לקבל את חיותם על ידי הנשיאים)¹⁸.

זו היתה טענת קרח: "כי כל העדה כולם קדושים" – באותם דברים שכל בני ישראל קדושים בשוה, בקיום המצות "מדוע תתנשאו"¹⁹ – מדוע בנוגע לאותם ענינים בהם כולם שוים, הענינים הפשוטים – גם אותם צריכים בני ישראל לקבל באמצעות משה רבינו?

ה. על כך ענה להם משה רבינו: "בקר וידע ה' את אשר לו ואת הקדוש והקריב אליו", בבוקר יודיע הקב"ה "את אשר לו – לעבודת לויה, ואת הקדוש – לכהונה"²⁰.

רש"י מבאר²¹ את הטעם לציוויו של משה רבינו להמתין עד בקר: א) כדי שיוכלו בינתים לחזור בתשובה; ב) להראות, שכשם שאיש לא יוכל לטשטש את הגבולות שבהם הבדיל הקב"ה בין ערב לבוקר, כך לא יוכל אדם לבטל את "ויבדל אהרן להקדישו קודש קדשים"²².

שני הטעמים דורשים ביאור: לטעם הראשון ודאי אינו מובן, מדוע היה 1052צריך להמתין כל הלילה עד הבוקר, הרי אפשר לעשות תשובה ברגע אחד, "בשעתא חדא וברגעא חדא"; ואם אחרים אינם מתעוררים מיד בתשובה – הרי אין לכך שיעור; אחד עושה תשובה בו במקום, אצל השני נמשך הדבר עד בוקר, ואצל השלישי זמן רב יותר.

גם לטעם השני אינו מובן מדוע היו צריכים להמתין עד למחר בבוקר, הרי די בכך שהיו ממתינים עד הלילה²³, שאז כבר קיימים הגבולות המבדילים בין בוקר לערב?

גם צריך להבין, מה היה באמת המענה לטענת קרח "מדוע תתנשאו", מאחר ש"כולם קדושים" ו"המעשה הוא העיקר". על ידי "קחו לכם מחתות" רצה משה רבינו רק להוכיח (ואכן הוכיח) שקרח אינו צודק והכל עשה משה רבינו בציווי הקב"ה, אבל בכך לא הסביר מדוע קרח אינו צודק. (גם מעשה הקטורת נוגע לכאורה רק לטענה אודות כהונת אהרן, אבל לא בנוגע לטענה אודות המלוכה וההתנשאות של משה רבינו).

צריך איפוא, לומר, שבציווי להמתין עד בוקר, ישנו גם ההסבר מדוע קורח אינו צודק.

ו. אדמו"ר הזקן מדייק²⁴ בלשון "תשובה ומעשים טובים" המובא לעתים תכופות בדברי חז"ל (ולא – תשובה ומצוות) ומבאר: מעשה המצוות יכולים להיות באופן כזה שהן אינם "טובים" (מאירים) – אף שגם אז הן מצוות – לכן מדייקים חז"ל לומר "תשובה ומעשים טובים", שעל ידי תשובה נכונה המעשים הם טובים ומאירים.

המשל על כך הוא מאבנים טובות המכוסות בבוץ, שאז לא רק שהאבנים הטובות אינן מאירות, אלא שהבוץ שעליהן אף מסתיר על האור והן היפך האור, למרות שגם כאשר הן בבוץ יש בהן בהעלם כל התכונות של אבנים טובות.

על דרך זה הוא גם במצוות: ענינם הוא להוסיף אור בעולם. אך יתכן שלפעמים, ולפי שעה, בגילוי הם היפך ענינם. לימוד התורה וקיום המצוות של רשע, לא זו בלבד שאינם מאירים, אלא אדרבא, הם מגבירים את החושך וההעלם בעולם, הם מוסיפים חיות בקליפות²⁵. ולא רק 1053בתורה ומצוות של רשע, אלא כן הוא גם בתורה ומצוות שלא לשמן, לשם פניות²⁶. וכנראה גם במוחש, שכאשר חסרה הכוונה האמיתית בתורה ומצוות, יכול האדם לבוא מזה לידי ישות וגאוה²⁷, תוך שהוא מרגיש את מעלתו העצמית שהצליח לעמוד בפני קשיים ולקיים את המצוה, ובפרט כשמקיים אותה בהידור. דבר זה הנו היפך ענין המצוה: "מצוה" היא מלשון צוותא וחיבור²⁸, על ידי מצוה מתחברים עם הקב"ה, אבל על ידי ישות וגאוה מתנתקים מהקב"ה, הקב"ה אומר²⁹ על בעל גאוה "אין אני והוא יכולים לדור".

בהעלם ובפנימיות גם אז הרי הן תורה ומצוות, שלכן נפסק בשולחן ערוך³⁰, שאפילו רשע גמור צריך ללמוד תורה ובודאי שצריך לקיים מצוות, אף שבינתים הוא מוסיף על ידי התורה ומצוות שלו חיות בקליפה, אבל אחר כך, כשיעשה תשובה – והוא בודאי יעשה תשובה, שהרי "לא ידח ממנו נדח" – יוצאו ניצוצות הקדושה, מהתורה ומצוות שלו, מהקליפה ויתחילו להאיר. אבל כל עוד שלא עשה תשובה הרי התורה ומצוות שלו – הם כאבן טובה שבבוץ, והם מגבירים עוד יותר את החושך בעולם.

עלול הוא לחשוב בקרבו: מה איכפת לי אם מצוותי מאירות או חשוכות – האור שבמצוות או הפכם, הוא ענין הקשור רק ל"גילויים" – ואילו המשכת העצמות היא על ידי מעשה בפועל, המעשה הוא העיקר, ועל ידו נעשית דירה לעצמותו; רצון העליון הוא הרי (כפי שנפסק בשולחן ערוך) שילמד תורה ויקיים מצוות – וכך הוא עושה. ואם על ידי זה מתווסף חיות בקליפות – אין זה עסקו, ענינו הוא – "לשמש את קוני"³¹ לקיים את רצון העליון, ורצון העליון הוא, שגם הוא יקיים תורה ומצוות.

המענה לזה הוא: רצון העליון אינו רק בקיום המצוות גרידא, כי אם גם בכוונת המצוות. שכן ב"דירה לו בתחתונים" ישנם שני ענינים³²: צריך לעשות דירה לעצמותו, ו(גם) שהעצם יהיה שם בגילוי, שתהיה דירה מאירה, בכדי שהדירה תהיה מוארת צריכים להיות מצוות מאירות, מצוות המאירות ומזככות את האדם ואת העולם שמסביבו.

ז. זו היתה תשובת משה רבינו לטענת קרח ועדתו: הן אמת שהמעשה הוא העיקר, אבל קיום המצוות צריך להיות באופן של "בוקר", שיהיו מצוות מאירות, שיביאו לידי "ויודע הוי'", לידיעת וגילוי³³ אלקות. אפשר אמנם לקיים מצוות גם ללא הכוונה האמיתית, אבל אז אין אלו מצוות 1054מאירות ("בקר") ואינן מביאות לידי ידיעת (גילוי) אלקות ("ויודע הוי'").

וזאת גם מרמז רש"י בשני הטעמים מדוע ציוה משה רבינו להמתין עד "בקר":

א) "שמא יחזרו בהם", כדי שתהיה להם שהות לעשות תשובה. ואף שאפשר לעשות תשובה "בשעתא חדא וברגעא חדא", אך משה רבינו, רמז להם, שנדרשת תשובה של "בקר", תשובה מאירה, שכן אז פועלת התשובה שה"מעשים" (מצוות) יהיו "טובים". גם כאשר תשובתו נובעת מיראת העונש, מוחלים לו על עוונותיו, אך עדיין אינה מזככת את האדם; הוא נשאר בישותו. התשובה צריכה להיות מאירה, עד – לתשובה מאהבה רבה, שרק אז "זדונות נעשים לו כזכיות", היא משפיעה על הזדונות ממש ובודאי על המצוות שהיו בגלות (כ"זדונות") בתוך הקליפות, שיתהפכו לזכיות, ויתחילו להאיר.

ב) "בקר, א"ל משה גבולות חלק הקב"ה בעולמו כו'". משה רבינו רמז להם את מעלת המצוות המאירות על המצוות שהן בגלות בתוך הקליפות, אף שגם הן מצות ה', וזאת – במשל של ערב ובוקר: ערב ובוקר הם שניהם ברואי הקב"ה, ודוקא מערב ובוקר ביחד נעשה "יום אחד", ורז"ל אומרים³⁴ שזהו יום הכיפורים, ואף על פי כן הרי הערב הוא – חושך, והבוקר – אור.

ובזה מצויה גם המענה לטענת "ומדוע תתנשאו": הן אמת ש"כל העדה כולם קדושים ובתוכם הוי'", שכל יהודי הוא קדוש ולא רק מצד נשמתו כי אם גם מצד גופו, ועל ידי קדושתו יש לו בכח (על ידי מצוותיו) להמשיך עצמותו ית' – "ובתוכם הוי'", שם העצם – אך מאחר שמצוות הרי ענינם, שיאירו, שיהיו מעשים טובים ומאירים, אם כן, הרי א) ישנו עילוי גם במעשה המצוות של משה רבינו על המצוות של כל שאר בני ישראל, והעילוי הוא עילוי של אין ערוך. ב) צריכים לקבל את כל ההשפעות ממשה רבינו, ואתפשטותיה דיליה שבכל דרא ודרא, לא רק בנוגע לעבודת המוח והלב, כי אם גם בנוגע למעשה המצוות³⁵, ובפרט – שיהיו מעשים טובים ומאירים.

ח. ההוראה עבורנו משתי הפרשיות, שלח וקרח, היא:

ישנם כאלו הטוענים, שמעשה המצוות בפועל אינו חשוב כל כך, העיקר הוא – שיהיה לב יהודי, "רחמנא ליבא בעי"³⁶; ישנם כאלו הטוענים, שצריכים את מעשה המצוות בלבד, אבל לימוד החסידות ועבודה שבלב אינם נחוצים כל כך, כי המעשה הוא העיקר. מלמדת אותנו כאן 1055התורה, שסדר העבודה צריך להיות לא כשיטת המרגלים, שאפשר לצאת ידי חובה ברוחניות לבד, ולא כשיטת קרח ועדתו, שאפשר לצאת ידי חובה במעשה בלבד, אלא חייבים את שני הדברים יחדיו.

וכפי שראו את הנהגתו של כ"ק מורי וחמי אדמו"ר, בעל השמחה של י"ב תמוז, שמסר נפשו על שני הדברים: הוא התמסר בכוחות גדולים ביותר, עד למסירת נפש בפועל, לענינים של מעשה, שילד יהודי ילמד אל"ף בי"ת; שיהודי יקיים אפילו עוד מצוה אחת (אף שהלה עדיין לא היה שייך לגמרי לכוונת המצוות ולזיכוך הפנימי הנפעל על ידה, ואפילו מקיום מצוות בפועל היה עדיין רחוק, עם כל זה מסר הרבי את נפשו, שיהודי זה יקיים לכל הפחות מצוה אחת); ובו בזמן התמסר הרבי בכל כוחותיו ומסר נפשו להפיץ תורה, פנימיות התורה עד לעבודת התפלה כדבעי.

זוהי הדרך אשר הורה הרבי לכל השייכים אליו וההולכים בעקבותיו, שיעסקו בב' הקוים: כשם שצריך לעסוק ב"המעשה הוא העיקר", יש גם להשתדל, שהמעשה יהיה נקי וזך, וזה נפעל על ידי לימוד פנימיות התורה ועבודת התפלה.

ועל ידי העבודה בשני הקוים יחדיו עושים דירה לו יתברך בתחתונים, דירה בשני הדברים: שתהיה דירה לעצמותו ושהעצם יהיה בהתגלות.