שיחה א

1056שיחה א

חקת

א. מצוות התורה נחלקות לשלשה סוגים: משפטים, עדות וחוקים¹, ההבדל ביניהם בנוגע לשכל והבנה: משפטים הם מצוות כאלו, שגם השכל האנושי מחייב לקיימן; עדות הן המצוות, שהשכל עצמו לא היה מחייב אותן, אבל לאחר שהתורה צותה אותנו עליהן, יש בהן הסבר שכלי; חוקים הם מצוות שאין עליהם שום הסבר שכלי, ויתר על כן: הן היפך מהבנת השכל, וכל קיום מצוות החוקים הם בקבלת עול בלבד.

כלומר, המצוות מסוג משפטים ועדות הן כפי שרצון העליון הצטמצם והתלבש בשכל, שגם דעת האדם תוכל להשיגן. לא כן סוג החוקים, שרצון העליון לא הצטמצם גם למטה ולא התלבש בשכל, ונותר בבחינת רצון שלמעלה מהשכל.

ומאחר שהחוקים הם גם למטה בבחינת עצם הרצון הקשור עם עצמותו ית'² – שלכן אינם יכולים לבוא לידי ביטוי בשכל – לכן גם האדם צריך לקיים את החוקים, (בעצם הרצון), בקבלת עול ובהתבטלות הקשורה לעצם הנשמה, שהיא למעלה מהכוחות הפנימיים.

בדרך אפשר יש לומר שזהו גם הביאור לפירוש אדמו"ר הזקן³: חוקים מלשון חקיקה. יתרון החקיקה על הכתיבה הוא, שבחקיקה האותיות הן מיניה וביה, כלומר: הן אינן מציאות נפרדת מהדבר עליו הם חקוקות; בכתיבה האותיות הן דבר נוסף על הקלף עליו הן כתובות. זהו גם החידוש של חוקים על עדות ומשפטים: בעדות ומשפטים הרי התוספת של שכל וטעם הוא גם מצד רצון העליון שבהם וגם מצד האדם המקיימם, משא"כ בחוקים מתקשרת עצם הנשמה בעצמותו ית', ללא התוספת של שכל וטעם.

ב. עיקר ענין החוקים הוא מצות פרה אדומה. כמסופר במדרש⁴, שגם שלמה המלך, שהשיג את ההשגות הנעלות ביותר, ובהם גם את טעמי החוקים – אמר: "על כל אלה עמדתי ופרשה של פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי, אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני". רק למשה רבינו אמר הקב"ה⁵: "לך אני מגלה טעם פרה"⁶.

1057זהו גם אחד מהטעמים, שפרה אדומה היא כללות ענין התורה⁷ (שלכן נאמר בפרה אדומה, הלשון "זאת חוקת התורה", לא "זאת חוקת הטהרה" או "זאת חוקת הפרה"). שכן כל מצוות התורה, גם עדות ומשפטים, עיקרם הוא – רצון העליון שלמעלה מהשגה לגמרי (אלא שהרצון התלבש בהם גם בטעם אבל בעיקרם הרי הם בחינת רצון)⁸. ומאחר שבמצות פרה אדומה הרי זה בגילוי (שכן בפרה אדומה לא נתלבש הרצון בשכל), לכן היא כללות התורה.

הפלא שבפרה אדומה הוא בשני דברים: א) "מטמאה את הטהורים ומטהרת את הטמאים". ב) נעשית מחוץ למחנה⁹.

מזה מובן: א) על ידי דברים אלו מתגלה ענין הקשור בעצם הנשמה, בחי' החקיקה. ב) בזה מתבטא כללות ענין התורה. ג) את הכוח לעבודת עצם הנשמה, נוטלים ממשה רבינו, שאליו נתגלה טעם פרה אדומה, והוא נותן את הכוח לעבודה זו לכל בני ישראל.

לכן נאמר "ויקחו אליך" (למשה), אף שבפועל התעסק בפרה אלעזר הכהן. כי הכח, אז, לעבודת הפרה אדומה של אז, בא ממשה, וכך גם בדורות שלאחרי זה, "לעולם היא נקראת על שמך"¹⁰, עד שגם בשמונה הפרות שבזמן בית שני וכן בפרה האדומה העשירית שיעשה המשיח, ישתמשו (כדי לקדש את הכהנים המטפלים בפרה) באפר הפרה שעשה משה במדבר¹¹.

ג. נאמר במדרש¹², שבשעה ששמע משה רבינו על ענין טומאת המת, "נתכרכמו פניו של משה" ותמה "במה תהא טהרתו". (על שאר טומאות לא תמה כל כך משה רבינו, משום שאינן אלא פרטים של טומאה; משא"כ טומאת המת, היא אבי אבות הטומאה, היפך גמור מקדושה, כי קדושה היא חיות, וכל זמן שדבוקים בהוי' אלוקים חיים, לא תתכן המיתה¹³; מיתה מורה על ניתוק מוחלט ח"ו, הלכך תמה ביותר משה רבינו "במה תהא טהרתו"). בשעה שאמר לו הקב"ה את מצות פרה 1058אדומה, נתיישבה לו שאלתו, משום שפרה אדומה יכולה לטהר גם טומאת מת, כי על ידה "נמשכות" י"ג מדות הרחמים שלמעלה מהשתלשלות, שאין להן כל הגבלות, והן "מנקים כל הפגמים"¹⁴.

זהו גם ההסבר על כך שבפרה אדומה נאמר הלשון חוקה, כי על פי השכל, כלומר מבחינת הגילויים של השתלשלות (באדם ובכלל) אין כל אפשרות לפעול טהרה במקום כה נחות, כי אם "מי יתן טהור מטמא – לא אחד?"¹⁵, מי יכול לפעול טהרה גם בטומאה חמורה ביותר? – רק "יחידו של עולם", שאינו מוגבל בשום הגבלות.

וזהו גם הטעם לכך שפרה אדומה נעשית מחוץ למחנה, שונה משאר כל הקרבנות הנעשים בפנים, במקדש דוקא. כפי שמבאר אדמו"ר הזקן^*15, כי כל הקרבנות מכפרים רק על שגגות¹⁶, ושגגה מקורה "מהתגברות נפש הבהמית שמנוגה", לכן הם בפנים. מה שאין כן פרה אדומה, המטהרת טומאת מת, אבי אבות כו' שלמטה מנוגה, לכן היא נעשית מחוץ למחנה, בכדי לפעול טהרה גם בבחינת חוץ – על ידי הגילוי שלמעלה מהשתלשלות.

ד. כדי להמשיך מלמעלה מהשתלשלות, מ"יחידו של עולם", צריכה גם העבודה להיות מיחידה שבנפש, התבטלות שלמעלה מהשכל. נדרשת מסירות נפש. הוא צריך לבטל את עצמו, לצאת מחוץ למחנה ולקחת "פרה", בהמה, ובנוסף לכך עוד "אדומה"¹⁷ ולהתעסק עמה, מתוך ידיעה שהוא עצמו יטמא על ידי זה, כדי לטהר יהודי שני.

והירידה בעצמו כדי לעשות טובה ליהודי, אינה צריכה לבוא על ידי עריכת חשבון, שעל ידי כך יתווסף אצלו – "יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני העני עושה עם בעל הבית"¹⁸ – שכן אם עושה זאת בגלל חשבון, הרי לא יצא עדיין ממציאות והשתלשלות שלו, במילא אינו יכול על ידי עבודה כזו לקחת עצמותו ית'. רק על ידי שעושה לזולת טובה כזו שעל ידה הוא נטמא¹⁹ (ודאי ישלם לו 1059הקב"ה על כך כמה פעמים ככה, אבל החשבון שלו צריך להיות שעושה כן אפילו הוא רק נטמא) – על ידי התבטלות והתמסרות כזאת, וקבלת עול שלמעלה מן השכל, שהיא בחינת חוקה אצלו, הוא ממשיך את החוקה שלמעלה; עצם הנשמה שלו ממשיך עצמות אין סוף.

זהו ביאור האמור לעיל, ששני הענינים שבפרה אדומה – מטמאת את הטהורים ומטהרת את הטמאים, ונעשית מחוץ למחנה – הם:

א) ענין החוקה, שעל ידם מגלים את עצם הנשמה בחינת חקיקה, כי על ידי ההתמסרות וההתבטלות מצדו לעשות טובה ליהודי כדי לטהרו, גם כאשר נדרש לשם כך לצאת מחוץ למחנה ולהטמא, על ידי זה מגלים את עצם הנשמה;

ב) כללות ענין התורה – כי יסוד כל התורה הוא לצאת מכל הציורים, וכפיפת ה"אני" העצמי, לא רק את ה"אני" של הגוף כי אם גם – של הנשמה, שזה מתבטא במיוחד באהבת ישראל, כללות כל התורה²⁰;

ג) הכוח לזה מקבלים ממשה רבינו, שהיה במדריגת "ונחנו מה", והוא מגלה את כח ההתבטלות שמצד עצם הנשמה בכל ישראל.

ה. דובר כמה פעמים²¹ שהחידוש של תורה הוא – התכללות שני הקוין: צריכים אמנם להתמסר כדי לעשות טובה ליהודי שני, "כי תראה ערום (בקיום המצות) וכסיתו"²², כשרואים אדם ערום מן המצות ר"ל, צריכים לפעול עליו שיקיים מצות, יניח תפילין ילבש ציצית וכיו"ב. אבל בו בזמן אסור לשכוח על עצמו – כסיום הכתוב "ומבשרך לא תתעלם", יש לזכור שיש גם לעצמו "בשר", ובשר שמן, חומרי, שצריכים להשרותו למלחו ולשוטפו²³.

גם בפרה אדומה, כללות כל התורה, מרומז ענין זה: אפר הפרה שעשה משה, חילקו לשלשה: חלק אחד כדי לטהר טמאים. חלק שני כדי לקדש את הכהנים שעשו את הפרות הבאות. וחלק שלישי הניחו "למשמרת"²⁴. ולכאורה, מה תועלת יש בכך שהניחו חלק "למשמרת"?

והענין בעבודה: מחמת טרדתו הרבה בעסקנות ציבורית ובעבודה של 1060השפעה על הזולת, עלול האדם לשכוח על עצמו. לשם כך דרוש אפר "למשמרת" – לזכור, שגם אצלו עלול להיות ענין של טומאת מת ח"ו, שלשם כך זקוקים לאפר הפרה²⁵.

ו. סיכום ההוראה מפרשת פרה אדומה:

א) כאשר רואים יהודי שבגלוי אין ניכרת עליו כל דבקות בהוי' אלקים חיים, הוא נראה כאינו חי ר"ל, עלולים לחשוב: מאחר שפלוני התדרדר לדרגה כה נחותה, הרי הוא אבוד ר"ל, על זה אומרים, שמשה רבינו נתן את הכוח לטהר כל יהודי, אפילו מי שנטמא בטומאת מת ר"ל²⁶.

ב) עלול היצר הרע לטעון כלפיו: גם אם נאמר שיש לי את הכח לזאת, אבל מדוע חובה עלי לרדת לדרגה כל כך נחותה עד שאני עלול להתטמא ח"ו עקב כך, הרי ישנו כלל, "אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך"²⁷ – על זה המענה: דוקא בכך מתבטאת חוקת התורה – כללות ענין התורה. וכל זמן שאינו פועל בקרבו להתמסר עבור הזולת, חסר אצלו לא רק פרט כי אם כלל כל התורה כולה.

ג) עלול הוא אבל, לטעות ולחשוב, שההצלחה בהשפעתו על הזולת נובעת מכוחו – "כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", לכן היו צריכים לקדש את העושה את הפרה באפר הפרה שנעשתה על ידי משה רבינו עצמו, כדי שידע שעושה זאת בכוחו של משה.

ד) אפשר אבל, להתמסר רק בקו של עשייה עם הזולת ולשכוח על עצמו – לכן היה אפר "למשמרת", למען דעת שהוא צריך גם לחשוב על עצמו, כאמור לעיל.