1059
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
הקב"ה על כך כמה פעמים ככה, אבל החשבון שלו צריך להיות שעושה כן אפילו הוא רק נטמא) – על ידי התבטלות והתמסרות כזאת, וקבלת עול שלמעלה מן השכל, שהיא בחינת חוקה אצלו, הוא ממשיך את החוקה שלמעלה; עצם הנשמה שלו ממשיך עצמות אין סוף.
זהו ביאור האמור לעיל, ששני הענינים שבפרה אדומה – מטמאת את הטהורים ומטהרת את הטמאים, ונעשית מחוץ למחנה – הם:
א) ענין החוקה, שעל ידם מגלים את עצם הנשמה בחינת חקיקה, כי על ידי ההתמסרות וההתבטלות מצדו לעשות טובה ליהודי כדי לטהרו, גם כאשר נדרש לשם כך לצאת מחוץ למחנה ולהטמא, על ידי זה מגלים את עצם הנשמה;
ב) כללות ענין התורה – כי יסוד כל התורה הוא לצאת מכל הציורים, וכפיפת ה"אני" העצמי, לא רק את ה"אני" של הגוף כי אם גם – של הנשמה, שזה מתבטא במיוחד באהבת ישראל, כללות כל התורה20;
ג) הכוח לזה מקבלים ממשה רבינו, שהיה במדריגת "ונחנו מה", והוא מגלה את כח ההתבטלות שמצד עצם הנשמה בכל ישראל.
ה. דובר כמה פעמים21 שהחידוש של תורה הוא – התכללות שני הקוין: צריכים אמנם להתמסר כדי לעשות טובה ליהודי שני, "כי תראה ערום (בקיום המצות) וכסיתו"22, כשרואים אדם ערום מן המצות ר"ל, צריכים לפעול עליו שיקיים מצות, יניח תפילין ילבש ציצית וכיו"ב. אבל בו בזמן אסור לשכוח על עצמו – כסיום הכתוב "ומבשרך לא תתעלם", יש לזכור שיש גם לעצמו "בשר", ובשר שמן, חומרי, שצריכים להשרותו למלחו ולשוטפו23.
גם בפרה אדומה, כללות כל התורה, מרומז ענין זה: אפר הפרה שעשה משה, חילקו לשלשה: חלק אחד כדי לטהר טמאים. חלק שני כדי לקדש את הכהנים שעשו את הפרות הבאות. וחלק שלישי הניחו "למשמרת"24. ולכאורה, מה תועלת יש בכך שהניחו חלק "למשמרת"?
והענין בעבודה: מחמת טרדתו הרבה בעסקנות ציבורית ובעבודה של
הערות
- 20. ראה תניא פרק לב. דרמ"צ מצות אהבת ישראל. ואף שבתניא שם הלשון כמה פעמים גוף ונפש, בהכרח לפרש כוונתו שגם הנפש שבגוף בכלל "גוף" הוא לענין זה, ו"נפש" (דשם) הכוונה (גם) להנפש כמו שהיא בשרשה (וככתבו שם: והנפש והרוח מי יודע גדולתן ומעלתן בשרשן ומקורן באלקים חיים), שרק מצד בחינה זו אפשר להיות אהבה ואחוה אמיתית (משא"כ כשהוא בציור מציאותו, גם מציאות דנשמה).
- 21. ראה גם לקו"ש ח"ג פ' חיי.
- 22. ישעי' נח, ז. וראה סד"ה אז יבקע תרצ"ד (קונטרס כז).
- 23. מרמזי ענינם בעבודת האדם: שרי' במים – מטביל עצמו במי הדעת, תורה, וכן גם בתפלה, כמ"ש (איכה ב, יט) שפכי כמים לבך. מליחה – הסרת החום והרתיחה (דם). הדחה שאחר המליחה – שלא יהי' ניכר עבודתו שהוציא את דמו, שלא יתוסף בו ישות עי"ז (משיחת ש"פ פנחס תש"י).
- 24. תוספתא ספ"ג דפרה.
תניא, ליקוטי אמרים ל״ב - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, עַל יְדֵי קִיּוּם הַדְּבָרִים הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל, לִהְיוֹת גּוּפוֹ נִבְזֶה וְנִמְאָס בְּעֵינָיו, רַק שִׂמְחָתוֹ תִּהְיֶה שִׂמְחַת הַנֶּפֶשׁ לְבַדָּהּ, הֲרֵי זוֹ דֶּרֶךְ יְשָׁרָה וְקַלָּה לָבֹא לִידֵי קִיּוּם מִצְוַת ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ״ לְכָל נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל – לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן.
כִּי מֵאַחַר שֶׁגּוּפוֹ נִמְאָס וּמְתוֹעָב אֶצְלוֹ, וְהַנֶּפֶשׁ וְהָרוּחַ מִי יוֹדֵעַ גְּדוּלָּתָן וּמַעֲלָתָן בְּשָׁרְשָׁן וּמְקוֹרָן בֵּאלֹקִים חַיִּים. בְּשֶׁגַּם שֶׁכּוּלָּן מַתְאִימוֹת, וְאָב אֶחָד לְכוּלָּנָה, וְלָכֵן נִקְרְאוּ כָּל יִשְׂרָאֵל ״אַחִים״ מַמָּשׁ, מִצַּד שׁוֹרֶשׁ נַפְשָׁם בַּה׳ אֶחָד רַק שֶׁהַגּוּפִים מְחוּלָּקִים. וְלָכֵן, הָעוֹשִׂים גּוּפָם עִיקָּר וְנַפְשָׁם טְפֵלָה – אִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת אַהֲבָה וְאַחֲוָה אֲמִיתִּית בֵּינֵיהֶם, אֶלָּא הַתְּלוּיָה בְדָבָר לְבַדָּהּ.
וְזֶהוּ שֶׁאָמַר הִלֵּל הַזָּקֵן עַל קִיּוּם מִצְוָה זוֹ: ״זֶהוּ כָּל הַתּוֹרָה כוּלָּהּ, וְאִידָךְ פֵּירוּשָׁא הוּא כוּ׳״. כִּי יְסוֹד וְשׁוֹרֶשׁ כָּל הַתּוֹרָה – הוּא לְהַגְבִּיהַּ וּלְהַעֲלוֹת הַנֶּפֶשׁ עַל הַגּוּף מַעְלָה מַּעְלָה עַד עִיקָּרָא וְשָׁרְשָׁא דְּכָל עָלְמִין וְגַם, לְהַמְשִׁיךְ אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן, דְּהַיְינוּ, בִּמְקוֹר נִשְׁמוֹת כָּל יִשְׂרָאֵל, לְמֶהֱוֵי אֶחָד בְּאֶחָד דַּוְקָא, וְלֹא כְּשֶׁיֵּשׁ פֵּירוּד חַס וְשָׁלוֹם בַּנְּשָׁמוֹת, דְּ״קוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא לָא שַׁרְיָא בַּאֲתַר פְּגִים״, וּכְמוֹ שֶׁאוֹמְרִים: ״בָּרְכֵנוּ אָבִינוּ כּוּלָּנוּ כְּאֶחָד בְּאוֹר פָּנֶיךָ״, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר בַּאֲרִיכוּת:
וּמַה שֶּׁכָּתוּב בַּגְּמָרָא, שֶׁמִּי שֶׁרוֹאֶה בַּחֲבֵירוֹ שֶׁחָטָא – מִצְוָה לִשְׂנֹאותוֹ, וְגַם לוֹמַר לְרַבּוֹ שֶׁיִּשְׂנָאֵהוּ. הַיְינוּ – בַּחֲבֵירוֹ בְּתוֹרָה וּמִצְוֹת, וּכְבָר קִיֵּים בּוֹ מִצְוַת ״הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ״ – עַם שֶׁאִתְּךָ בְּתוֹרָה וּבְמִצְוֹת, וְאַף־עַל־פִּי־כֵן לֹא שָׁב מֵחֶטְאוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּסֵפֶר חֲרֵדִים.
אֲבָל מִי שֶׁאֵינוֹ חֲבֵירוֹ וְאֵינוֹ מְקוֹרָב אֶצְלוֹ, הִנֵּה עַל זֶה אָמַר הִלֵּל הַזָּקֵן: ״הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן, אוֹהֵב שָׁלוֹם וְכוּ׳, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה״. לוֹמַר, שֶׁאַף הָרְחוֹקִים מִתּוֹרַת ה׳ וַעֲבוֹדָתוֹ, וְלָכֵן נִקְרָאִים בְּשֵׁם ״בְּרִיּוֹת״ בְּעָלְמָא – צָרִיךְ לְמָשְׁכָן בְּחַבְלֵי עֲבוֹתוֹת אַהֲבָה, וְכוּלֵּי הַאי וְאוּלַי יוּכַל לְקָרְבָן לְתוֹרָה וַעֲבוֹדַת ה׳; וְהֵן לָא – לֹא הִפְסִיד שְׂכַר מִצְוַת אַהֲבַת רֵיעִים.
וְגַם הַמְקוֹרָבִים אֵלָיו וְהוֹכִיחָם וְלֹא שָׁבוּ מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם שֶׁמִּצְוָה לִשְׂנֹאותָם – מִצְוָה לְאָהֳבָם גַּם כֵּן. וּשְׁתֵּיהֶן הֵן אֱמֶת: שִׂנְאָה – מִצַּד הָרָע שֶׁבָּהֶם, וְאַהֲבָה – מִצַּד בְּחִינַת הַטּוֹב הַגָּנוּז שֶׁבָּהֶם, שֶׁהוּא נִיצוֹץ אֱלֹקוּת שֶׁבְּתוֹכָם הַמְחַיֶּה נַפְשָׁם הָאֱלֹקִית. וְגַם, לְעוֹרֵר רַחֲמִים בְּלִבּוֹ עָלֶיהָ, כִּי הִיא בִּבְחִינַת גָּלוּת בְּתוֹךְ הָרָע מִסִּטְרָא אָחֳרָא הַגּוֹבֵר עָלֶיהָ בָּרְשָׁעִים, וְהָרַחֲמָנוּת – מְבַטֶּלֶת הַשִּׂנְאָה וּמְעוֹרֶרֶת הָאַהֲבָה, כַּנּוֹדָע מִמַּה שֶּׁכָּתוּב: לְ״יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם״.
[וְלֹא אָמַר דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם: ״תַּכְלִית שִׂנְאָה שְׂנֵאתִים וְגוֹ׳״, אֶלָּא עַל הַמִּינִים וְהָאֶפִּיקוֹרְסִים, שֶׁאֵין לָהֶם חֵלֶק בֵּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא רֵישׁ פֶּרֶק ט״ז דְּשַׁבָּת]:
מצוטט ב־3 עמודים
תורת מנחם 2
- א - שנת ה'שי"ת ‹ בס"ד. שיחת ש"פ פינחס, מבה"ח מנחם-אב ה'שי"ת* לקו"ש ח"ד ע' 1059
- נו - שנת תשכ"ט - חלק שלישי ‹ ש"פ במדבר, מבה"ח וער"ח סיון, ה'תשכ"ט לקו"ש ח"ד ע' 1059
מאמרים מלוקטים 1
- חלק ג ‹ בס"ד. ש"פ במדבר, מבה"ח וער"ח סיון ה'תשכ"ט לקו"ש ח"ד ע' 1059
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.