1048
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
שיחה א
קרח
א. נאמר בסדר עולם1, שמחלוקת קרח ועדתו על משה ואהרן אירעה לאחר פרשת המרגלים (וההוכחה לכך מובאת מטענת דתן ואבירם: "אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאותנו וגו'" שמשה רבינו הוציאם ממצרים להמיתם במדבר כו'. טענה זו מוכיחה, שזה היה אחר גזירת "במדבר הזה יתמו")2.
צריך להבין, מדוע המתין קרח במחלוקתו עד אז? ציווי הקב"ה, ליטול את העבודה מהבכורים ולהעבירם לאהרן ולבניו, היה בשעת מתן תורה, או משהוקם המשכן3, ותחלתה בפועל של הכהונה הגדולה של אהרן – שעוררה את המחלוקת של קורח – החל לכל הדעות, בשמיני למילואים4, (התאריכים הנ"ל הם, אם כן: ו' סיון (יום מתן תורה) שנה לפני כן, כ"ג אדר (יום הקמת המשכן) ראש חדש ניסן (יום השמיני למילואים)), ואילו פרשת המרגלים היה מאוחר יותר, והסתיים רק בתשעה באב. מדוע, אם כן, המתין קורח לחלוק על משה ואהרן רק לאחר פרשת המרגלים?.
גם אם נאמר, שעיקר מחלוקת קרח היתה בגלל מינויו של אליצפן בן עוזיאל לנשיא על בני קהת5, הרי גם מינוי זה היה זמן רב לפני כן – בעת שהלויים נימנו (מנין בני ישראל היה בתחילת חודש אייר) – ואילו קרח החל במחלוקתו רק לאחר תשעה באב. הכרח לומר, איפוא, שהמחלוקת של קרח היתה קשורה עם מעשה המרגלים.
ב. טענת המרגלים – כאמור לעיל6 – היתה, שצריכים להתבדל מן העולם; ולכן רצו שבני ישראל ישארו במדבר, כדי שהעולם לא יפריע להם בדבקותם בהקב"ה על ידי לימוד התורה. אבל משה רבנו השיב להם, כי המעשה הוא העיקר ותכלית העילוי הוא דוקא על ידי מעשה המצוות בגשמיות.
ההבדל שבין תורה למצוות הוא: בתורה, שענינה הוא הרי הבנה והשגה, ישנן מדריגות שונות: לזה – יש השגה פחותה, ולזה – השגה גדולה יותר; מה שאין כן במעשה המצוות, כל בני ישראל שווים: מעשה הנחת התפילין שקיים משה רבינו היה שוה למעשה שמקיים איש פשוט. הבדלים מצויים בכוונת המצוות, אבל במעשה המצוות כל בני ישראל שווים.
הערות
- 1. רבא פ"ח. הובא ברשב"ם ותוס' בבא בתרא קיט, א.
- 2. שלח יד, לה.
- 3. זבחים קטו, ב. וראה בחיי לשמות יט, כב.
- 4. ירושלמי יומא פ"א, ה"א.
- 5. במדב"ר ותנחומא ר"פ קרח. הובא ברש"י שם.
- 6. ראה לעיל ע' 24.
בבא בתרא קי״ט א - הטקסט מספריא
לְעוֹלָם בָּתֵּי אָבוֹת קָא חָשֵׁיב, וְהָא קָא מַשְׁמַע לַן – דִּבְנוֹת צְלָפְחָד נָטְלוּ חֵלֶק בְּכוֹרָה; אַלְמָא אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מוּחְזֶקֶת הִיא.
אָמַר מָר: וְהַבָּנִים נָטְלוּ בִּזְכוּת אֲבִי אֲבִיהֶם, וּבִזְכוּת אֲבִי אִמּוֹתֵיהֶן. וְהָתַנְיָא: בִּזְכוּת עַצְמָן! לָא קַשְׁיָא; הָא כְּמַאן דְּאָמַר לְיוֹצְאֵי מִצְרַיִם, הָא כְּמַאן דְּאָמַר לְבָאֵי הָאָרֶץ.
וְאִיבָּעֵית אֵימָא: הָא וְהָא לְבָאֵי הָאָרֶץ, וְלָא קַשְׁיָא; הָא דַּהֲוָה בֶּן עֶשְׂרִים. הָא דְּלָא הֲוָה בֶּן עֶשְׂרִים.
וְשֶׁהָיָה בְּכוֹר נוֹטֵל שְׁנֵי חֲלָקִים. וְאַמַּאי? רָאוּי הוּא, וְאֵין הַבְּכוֹר נוֹטֵל בָּרָאוּי כִּבְמוּחְזָק! אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: בְּיִתְדוֹת אֹהָלִים.
מֵתִיב רַבָּה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּנוֹת צְלָפְחָד נָטְלוּ אַרְבָּעָה חֲלָקִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּפְּלוּ חַבְלֵי מְנַשֶּׁה עֲשָׂרָה״! אֶלָּא אָמַר רַבָּה: אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מוּחְזֶקֶת הִיא.
מֵיתִיבִי, אָמַר רַבִּי חִידְקָא: שִׁמְעוֹן הַשִּׁקְמוֹנִי הָיָה לִי חָבֵר מִתַּלְמִידֵי רַבִּי עֲקִיבָא, וְכָךְ הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן הַשִּׁקְמוֹנִי אוֹמֵר: יוֹדֵעַ הָיָה מֹשֶׁה רַבֵּינוּ שֶׁבְּנוֹת צְלָפְחָד יוֹרְשׁוֹת הֵן, אֲבָל לֹא הָיָה יוֹדֵעַ אִם נוֹטְלוֹת חֵלֶק בְּכוֹרָה אִם לָאו;
וּרְאוּיָה הָיְתָה פָּרָשַׁת נַחֲלוֹת לִיכָּתֵב עַל יְדֵי מֹשֶׁה, אֶלָּא שֶׁזָּכוּ בְּנוֹת צְלָפְחָד וְנִכְתְּבָה עַל יָדָן.
וְיוֹדֵעַ הָיָה מֹשֶׁה רַבֵּינוּ שֶׁהַמְקוֹשֵׁשׁ בְּמִיתָה – שֶׁנֶּאֱמַר: ״מְחַלְּלֶיהָ מוֹת יוּמָת״, אֲבָל לֹא הָיָה יוֹדֵעַ בְּאֵי זוֹ מִיתָה הוּא יָמוּת; וּרְאוּיָהּ הָיְתָה פָּרָשַׁת מְקוֹשֵׁשׁ שֶׁתִּכָּתֵב עַל יְדֵי מֹשֶׁה, אֶלָּא שֶׁנִּתְחַיֵּיב מְקוֹשֵׁשׁ וְנִכְתְּבָה עַל יָדוֹ. לְלַמֶּדְךָ,
The Gemara answers: Actually, the verse is counting fathers’ houses. And by also counting the inheritance of Zelophehad’s daughters, the verse teaches us this: That the daughters of Zelophehad took the portion of the firstborn due their father. Evidently, Eretz Yisrael is considered already in possession of one who was entitled to his portion of the land, even before the land was assigned. Although a firstborn son does not take a double portion of the property due to his deceased father as he does the property his father possessed, it is considered that Hepher possessed the portion that would eventually be assigned to him, and that Zelophehad was entitled to a double portion.
§ The Gemara continues its discussion of the baraita. The Master says: And the sons of the spies and of the protesters took portions of the land in the merit of their paternal grandfathers and in the merit of their maternal grandfathers if those grandfathers were among those who left Egypt. The Gemara asks: But isn’t it taught in a baraita (Tosefta 7:10): The sons of the spies and of the protesters took portions in their own merit? The Gemara answers: This is not difficult: This baraita, which states they took portions in the merit of their grandfathers, is written in accordance with the opinion of the one who says that Eretz Yisrael was divided among those who left Egypt; and that baraita, which states that they took portions in their own merit, is written in accordance with the opinion of the one who says that Eretz Yisrael was divided among those who entered Eretz Yisrael.
The Gemara suggests another answer. And if you wish, say instead: This baraita and that baraita are written in accordance with the opinion that asserts that Eretz Yisrael was divided among those who entered Eretz Yisrael, and it is not difficult: This baraita is discussing one who was twenty years old when the Jewish people entered Eretz Yisrael, and therefore he took a portion in his own merit, and that baraita is discussing one who was not twenty years old.
§ The mishna teaches: And Zelophehad took an additional portion that he received from Hepher, because he was a firstborn, and a firstborn takes two portions of inheritance from his father. The Gemara asks: But why was he entitled to the double portion of the firstborn? His portion of land is property merely due to Hepher, as Hepher never actually possessed the land, and the halakha is that a firstborn does not take a double portion of property due to the deceased as he does of property the deceased possessed. Rav Yehuda says that Shmuel says: This clause of the mishna is stated with regard to tent pegs and other assorted movable property that Hepher possessed.
Rabba raises an objection from a baraita: Rabbi Yehuda says: The daughters of Zelophehad took four parts, as it is stated: “And ten parts fell to Manasseh” (Joshua 17:5). Clearly, this is referring to portions of land, and not simply movable property. Rather, Rabba says: Eretz Yisrael is considered already in possession of one who was entitled to his portion of inheritance land, even before the land was assigned.
The Gemara raises an objection from a baraita. Rabbi Ḥideka said: Shimon HaShikmoni was my colleague among the students of Rabbi Akiva, and so would Rabbi Shimon HaShikmoni say: Even before turning to God for guidance, Moses our teacher knew that the daughters of Zelophehad were inheritors and that they were entitled to their father’s portion, as well as his share in Hepher’s portion. But he did not know if they were entitled to take a portion of the firstborn of Hepher’s portion or not.
Rabbi Ḥideka continues citing Rabbi Shimon HaShikmoni: And the Torah portion concerning the laws of inheritances was fit to have been written through God initiating a commandment to Moses, without mentioning Zelophehad’s daughters. But by demonstrating their desire for land in Eretz Yisrael the daughters of Zelophehad merited that the portion was written through a response to them.
Rabbi Ḥideka continues citing Rabbi Shimon HaShikmoni: And Moses our teacher similarly knew that the wood gatherer, who gathered wood on Shabbat (see Numbers 15:32–36), was to be punished by death, as it is stated: “Every one that profanes it shall be put to death” (Exodus 31:14), but he did not know by which death penalty the wood gatherer must die. And the Torah portion concerning the punishment of the wood gatherer was fit to have been written through God initiating a commandment to Moses, to teach which form of court-imposed capital punishment is administered to one who violates Shabbat. But the wood gatherer was found guilty, and the portion was written through the incident involving him. This is to teach you
מדרש תנחומא, קרח א׳ - הטקסט מספריא
וַיִּקַח קֹרַח. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: אָח נִפְשָׁע מִקִּרְיַת עֹז, וּמִדְיָנִים כִּבְרִיחַ אַרְמוֹן (משלי יח, יט). אָח נִפְשָׁע מִקִּרְיַת עֹז, זֶה קֹרַח שֶׁחָלַק כְּנֶגֶד מֹשֶׁה וּמָרַד וְיָרַד מִן כָּבוֹד שֶׁהָיָה בְּיָדוֹ. וְאֵין נִפְשָׁע אֶלָּא לְשׁוֹן מְרִידָה, כְּמוֹ דְּאָמַרְתְּ, מֶלֶךְ מוֹאָב פָּשַׁע בִּי (מל״ב ג, ז). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, אָז תִּפְשַׁע לִבְנָה בָּעֵת הַהִיא (מל״ב ח, כב). וּמִדְיָנִים כִּבְרִיחַ אַרְמוֹן. מִדְיָנִים שֶׁעָשָׂה כְּנֶגְדוֹ, פְּלֵטִים. כִּבְרִיחַ אַרְמוֹן, שֶׁחָלַק עַל מֹשֶׁה וְעַל הַמָּקוֹם. וַיִּקַּח, אֵין וַיִּקַּח אֶלָּא מְשִׁיכַת דְּבָרִים רַכִּים, שֶׁמָּשַׁךְ כָּל גְּדוֹלֵי יִשְׂרָאֵל וְהַסַּנְהֶדְרָאוֹת אַחֲרָיו. בְּמֹשֶׁה הוּא אוֹמֵר, וְיִקַּח מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה (במדבר א, יז). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ (ויקרא ח, ב). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ וְגוֹ' (הושע יד, ג). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, וַתֻּקַּח הָאִשָּׁה בֵּית פַּרְעֹה (בראשית יב, טו). הֱוֵי, וַיִּקַּח קֹרַח, שֶׁבִּדְבָרִים רַכִּים מָשַׁךְ לִבָּם. וַיִּקַּח קֹרַח. עַל יְדֵי מַה נֶּחֱלַק. עַל יְדֵי אֱלִיצָפָן בֶּן עֻזִּיאֵל אֲחִי אָבִיו, שֶׁנַּעֲשָׂה נָשִׂיא עַל מִשְׁפַּחְתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וּנְשִׂיא בֵּית אָב לְמִשְׁפְּחוֹת הַקְּהָתִי אֲלִיצָפָן בֶּן עֻזִּיאֵל (במדבר ג, ל). אָמַר קֹרַח, אַרְבָּעָה אַחִים הָיוּ אֲחֵי אַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבְנֵי קְהָת עַמְרָם וְיִצְהָר חֶבְרוֹן וְעֻזִּיאֵל (שמות ו, יח). עַמְרָם הַבְּכוֹר, זָכָה אַהֲרֹן וּבָנָיו לַכְּהֻנָּה, וּמֹשֶׁה אָחִיו לְמַלְכוּת. מִי רָאוּי לִטֹּל אֶת הַשְּׁנִיָּה לֹא הַשֵּׁנִי. וַאֲנִי בְּנוֹ שֶׁל יִצְהָר, הָיִיתִי רָאוּי לִהְיוֹת עַל מִשְׁפַּחְתִּי נָשִׂיא. וְהוּא עָשָׂה בְּנוֹ שֶׁל עֻזִּיאֵל קָטָן שֶׁל אֲחִי אַבָּא יְהֵא גָּדוֹל עָלַי. הֲרֵינִי חוֹלֵק וּמְבַטֵּל כָּל מַה שֶּׁנַּעֲשָׂה עַל יָדוֹ. לְפִיכָךְ הָיְתָה מַחֲלֻקְתּוֹ.
רש"י על שמות י״ט:כ״ב - הטקסט מספריא
וגם הכהנים. אַף הַבְּכוֹרוֹת שֶׁהָעֲבוֹדָה בָהֶם (זבחים קט"ו):
הנגשים אל ה'. לְהַקְרִיב קָרְבָּנוֹת, אַף הֵם לֹא יִסְמְכוּ עַל חֲשִׁיבוּתָם לַעֲלוֹת:
יתקדשו. יִהְיוּ מְזֻמָּנִים לְהִתְיַצֵּב עַל עָמְדָּן:
פן יפרץ. לְשׁוֹן פִּרְצָה; יַהֲרֹג בָּהֶם וְיַעֲשֶׂה בָהֶם פִּרְצָה:
וגם הכהנים AND THE PRIESTS ALSO — the first born sons also, through whom the sacrificial service was carried out (Zevachim 115b),
‘הנגשים אל ה WHO MAY DRAW NIGH UNTO THE LORD to offer sacrifices — let them also not rely upon their rank and ascend the mountain, but
יתקדשו LET THEM BE PREPARED to remain at their post,
פן יפרץ LEST [THE LORD] BURST FORTH — The word פרץ is of the same root and meaning as פרצה “a breach”; the sense is: He may slay some of them and thus cause a breach in their ranks.
מצוטט בעמוד אחד
תורת מנחם 1
- לד - שנת תשכ"ב - חלק שלישי ‹ בס"ד. שיחת ש"פ קרח, ה' תמוז, ה'תשכ"ב לקו"ש ח"ד ע' 1048
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 19 עמודים.
- אגרות קודש כרך כז י'תלח זבחים קטו, סע"ב
- לקוטי שיחות כרך ל לך לך שיחה ב מאותו ספר זבחים קטו, ב
- לקוטי שיחות כרך לב אחרי שיחה א מאותו ספר זבחים קטו, ב
- לקוטי שיחות כרך לה תוכן ומפתח מאותו ספר זבחים קטו, ב
- לקוטי שיחות כרך ג אחרי שיחה א מאותו ספר זבחים קטו, ב
- לקוטי שיחות כרך יא תצוה שיחה א מאותו ספר זבחים קטו, א
- לקוטי שיחות כרך יד שופטים שיחה ב מאותו ספר זבחים קטו, ב
- לקוטי שיחות כרך יד הוספות - שיחות ומכתבים שיחה יא מאותו ספר זבחים קטו, ב
- לקוטי שיחות כרך יז בהר שיחה א מאותו ספר זבחים קטו, ב
- לקוטי שיחות כרך יח במדבר-ב' סיון שיחה א מאותו ספר זבחים קטו, ב
- לקוטי שיחות כרך יח בהעלותך שיחה ד מאותו ספר זבחים קטו, ב
- לקוטי שיחות כרך יח פינחס שיחה ב מאותו ספר זבחים קטו, סע"ב
- לקוטי שיחות כרך כב ויקרא שיחה א מאותו ספר זבחים קטו, ב
- לקוטי שיחות כרך כב ויקרא שיחה א מאותו ספר זבחים קטו, ב
- לקוטי שיחות כרך כח (ערב) חה"ש שיחה א מאותו ספר זבחים קטו, ב
- לקוטי שיחות כרך כח (ערב) חה"ש שיחה א מאותו ספר זבחים קטו, ב
- תורת מנחם שיחת ש"פ וישלח, י"ד כסלו ה'תשי"ד זבחים קטו, סע"ב ואילך
- תורת מנחם שיחת ש"פ אחרי, מבה"ח אייר, ה'תשכ"ב זבחים קטו, ב
- תורת מנחם שיחת ש"פ קרח, ה' תמוז, ה'תשכ"ב זבחים קטו, ב