שיחת ש"פ קרח, ה' תמוז, ה'תשכ"ב

הערות

1. 343. הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א (באידית), ונדפס בלקו"ש ח"ד ע' 1048 ואילך. במהדורא זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ, וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה.
2. 344. רבא פ"ח. הובא ברשב"ם ותוס' ב"ב קיט, א.
3. 345. להעיר, שאף שטענתם בפועל היתה על כהונת אהרן , הרי, ע"פ המבואר במפרשי התורה ומדרשי חז"ל, וכן נראה גם ממשמעות סגנון הפרשה – היתה עיקר המחלוקת על משה רבינו (ראה גם לקו"ש ח"ח ס"ע 103 ואילך) – מהנחה בלתי מוגה.
4. 346. פרשתנו טז, יד.
5. 347. שלח יד, לה.
6. 348. זבחים קטו, ב. וראה בחיי לשמות יט, כב.
7. 349. ירושלמי יומא פ"א ה"א.
8. 350. במדב"ר ותנחומא ריש פרשתנו. הובא בפרש"י שם.
9. 351. ראה סוטה לה, א. וש"נ.
10. 352. שיחת ש"פ שלח ס"ג ואילך (לעיל ס"ע 74 ואילך).
11. 353. אבות פ"א מי"ז.
12. 354. שהרי "אין דעותיהם שוות" (ראה ברכות נח, א. סנהדרין לח, א. ועוד), ומה גם שיש מי שיש לו חוש בהמצאת השכל, ויש מי שיש לו חוש בהבנה והשגה, או בהעמקה; ובכל חוש גופא יש חילוק בין ריבוי למיעוט; וכמו"כ תלוי הדבר באופן היגיעה, כמארז"ל (מגילה ו, ריש ע"ב) "לא יגעתי ומצאתי אל תאמין" (מהנחה בלתי מוגה).
13. 355. והרי העיקר הוא מעשה המצוה, ולא כוונת המצוה, שכן, אם כיון את כל הכוונות אבל לא עשה את המצוה בפועל, לא עשה מאומה, ולאידך, אם מאיזו סיבה שתהי' לא כיון כוונת המצוה, ועשה רק את מעשה המצוה – יצא י"ח קיום המצוה (מהנחה בלתי מוגה).
14. 356. ואף שמתן-תורה הי' לכל בנ"י, הרי הי' זה באופן ש"אתה (משה) מחיצה לעצמו, ואהרן מחיצה לעצמו וכו'" (מכילתא ופרש"י יתרו יט, כד), ונוסף על החילוק שהי' בשעת מ"ת, הי' גם חילוק בלימוד התורה במשך כל הארבעים שנה, כדלקמן בפנים (מהנחה בלתי מוגה).
15. 357. עירובין נד, ב. הובא בפרש"י ס"פ תשא (לד, לב).
16. 358. פרשתנו טז, ג.
17. 359. וזהו שאמרו "ובתוכם הוי' ומדוע תתנשאו על קהל הוי' " – כי הוי' הוא שם העצם שנמשך ע"י מעשה המצוות (וראה שיחת ש"פ שלח הערה 31 (לעיל ע' 77)).
18. 360. פרשתנו שם, יו"ד.
19. 361. שהיא התנשאות שבאין-ערוך, כי, אינה דומה לנשיאות של נשיאי השבטים וראשי סנהדראות, שהנשיאות שלהם לא היתה נשיאות אמיתית, שהרי איתא בגמרא (הוריות יו"ד, א – במשנה) "איזהו נשיא .. שאין על גביו אלא ה' אלקיו", ואילו אצלם הי' משה על גביהם, ונמצא, שרק אצל משה הי' אמיתית ענין הנשיאות, כמו מלך, ש"מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא" (ברכות נח, א), ולכן "מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול" (כתובות יז, א. וש"נ), כיון שזהו כבודו של הקב"ה (מהנחה בלתי מוגה).
20. 362. זבחים קב, א. שמו"ר פ"ב, ו. תנחומא בהעלותך ט. ראה הנסמן בהערה 8. זח"ג פג, ב. ועוד.
21. 363. ועד"ז בנוגע לאהרן שהי' כהן גדול (ראה סד"ה כה תברכו תרנ"ד (סה"מ תרנ"ד ס"ע שיז ואילך)). וראה ג"כ תוספתא סוף כריתות. אוה"ת וארא עה"פ הוא אהרן ומשה (ע' רכד ואילך).
22. 364. ראה תניא פמ"ד: "ואף כי מי הוא זה ואיזהו אשר ערב לבו לגשת להשיג אפי' חלק אחד מני אלף ממדריגת אהבת רעיא מהימנא". – דיוק לשון "אשר ערב לבו ", יש לומר, עפ"י מ"ש בתניא פ"כ אשר תשוקת וחמדת הלב היא למעלה מבחי' מחשבה, ואינה אלא מקור להמחשבה (שהתחלתה היא לאחר ש"חזרה ועלתה מהלב למוח"). וזהו אומרו "מי הוא כו' אשר ערב לבו " – להורות שאין שום מקור כלל למחשבה כזו.
23. 365. ולכן "כל המורד במלך ישראל יש למלך רשות להרגו" (רמב"ם הל' מלכים פ"ג ה"ח), כי העונש הוא לפי ערך הפגם (תניא פכ"ד), והמלוכה (ומרידה בה) – נוגעת בכל מציאותו, עד לעצם חיותו. ובזה יש לבאר הענין, דאף שמלך בן מלך שהיתה מחלוקת עליו "מושחין אותו" (רמב"ם שם ספ"א), לא מצינו אשר משחו את רחבעם אף שהיתה עליו מחלוקת ירבעם (ועוד – שהיתה מאושרת ע"י אחי' השילוני) – והוא לפי שהמחלוקת עליו היתה אחרי שישב כבר על כסא מלכותו, ואז אינה מצריכה משיחה – לפי שבישב על כסא מלכותו, כל העם קנויים לו בכל עצמותם, והמחלוקת אינה אלא בכחות הגלויים (ובדוגמת הפושעים ומורדים בתלמידי חכמים – שגם הם יונקים חיותם מהת"ח (תניא ספ"ב)). שלכן, גם המורד במלך וכבר פרק עולו – יש למלך רשות להרגו – כי גם בו נוגעת המלוכה בכל מציאותו.
24. 366. חגיגה ה, ב. ומה דמסיים שם "גברא דלא ידע כו'" – היינו שבאם הי' יודע כו' וראוי לויכוח זה – הי' בה"מחוי במחוג" – ענין המלך ושירות לו (וכידוע בסיפורי חז"ל ששאל לריב"ח כמה פעמים בעניני אמונה וכו'). וק"ל. ובזה מתורץ ג"כ מה שלא ענשו לריב"ח על דמחוי.
25. 367. ברכות לא, ב. וש"נ.
26. 368. ולכן כשאמר משה (בהעלותך יא, יג) "מאין לי בשר", שלא יכול לצמצם עצמו בהשפעת הבשר (ראה לקו"ת בהעלותך לא, ד), אמר לו הקב"ה (שם, טז-יז) "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל גו' ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם גו'" – דההשפעה צריכה להיות מרוחו של משה דוקא, להיות הוא המשפיע בדורו (ד"ה בריש הורמנתא תרצ"ה סי"ט (בסה"מ קונטרסים ח"ב שלג, ב)).
27. 369. תקו"ז תס"ט (קיב, רע"א. קיד, רע"א). וראה ב"ר פנ"ו, ז.
28. 370. כי כל ישראל הם קומה אחת שלימה, וראשי הדור כוללים את הנשמות של כל אנשי הדור (כמו שהראש כולל חיות כל אברי הגוף – תניא פנ"א), ולכן ההשפעה שממשיכים לאנשי דורם הוא בכל מציאות אנשי הדור, וגם בעניניהם הפשוטים, כמו שאברי הגוף מקבלים כל חיותם, גם החיות שבצפרנים, מהמוח שבראש. וראה תניא פ"ב. לקו"ת שה"ש לה, ד.
29. 371. גם הפושעים ומורדים בהם (תניא שם). כי מכיון שהם ראשי בני ישראל, הרי חיות כל האברים מוכרח להיות נמשך מהראש דוקא. וכן בענין המלכות, שם המלך נקרא ונתפשט לא רק על מין המדבר (גם על אנשים הכי פחותים), אלא גם על סוגי דצ"ח. וע"ד שגם גמל ואילן של עמלק צריך למחותם (מכילתא ס"פ בשלח. מדרש תהלים ט, ז). ואם בעמלק, חוצפא שהיא " מלכותא בלא תגא " (סנהדרין קה, סע"א) כן – בקדושה (ומרובה מדה טובה) על אחת כמה וכמה.
30. 372. ועפ"ז יש לבאר מ"ש בספר קהלת יעקב (לבעהמ"ס מלוא הרועים) מע' רבי, שנשיא הוא ר"ת ניצוצו של יעקב אבינו: היתרון דיעקב אבינו על אברהם ויצחק, אשר עניניהם של אברהם ויצחק לא נמשכו בכל יוצאי חלציהם, שהרי אברהם יצא ממנו ישמעאל ויצחק יצא ממנו עשו. משא"כ יעקב (אשר שופרי' מעין שופרי' דאדם הראשון (ב"מ פד, א. זח"א לה, ב), שכל הנשמות היו כלולות בנשמת אדם הראשון) מטתו שלימה (ראה בארוכה לקו"ש ח"ג ע' 787 ואילך. תו"מ חכ"ט ע' 166 ואילך, ובהנסמן שם); וכן נשיאי ישראל, עניניהם נמשכים בכל אנשי דורם. וכשם שבנוגע אנשי דורם, ההמשכה נוגעת בכל עניניהם ועד לעצם מציאותם כנ"ל, כן מצד הנשיאים, כל עניניהם (בתור נשיאים), גם הנעלים ביותר, פועלים על אנשי דורם. (ראה תניא פמ"ד (אשר גם במדריגת משה אשר מי הוא זה כו' אשר ערב לבו (ראה לעיל הערה 22)): "אפס קצהו ושמץ מנהו מרב טובו ואורו מאיר לכללות ישראל").
31. 373. עד"ז פירוש הגאון הרגצובי (בצפנת פענח עה"ת ריש פרשתנו) אשר "אף בדבר שהלווים דומים עם הכהנים, היינו גבי מצות שמירה, מ"מ, כהן למעלה והם למטה"*. אלא שפירושו הוא שטעות קרח הוא שלא ידע שבדבר שהם דומים יש לזה מעלה על זה, ובהשיחה מבואר (שלא רק שיש מעלה כו', אלא) שהתחתון צריך לקבל גם את מעלתו זו – מהעליון. * ) ולהעיר גם מדברי הגמרא (זבחים צ , סע"ב ואילך) " איבעיא להו תדיר ומקודש איזה מהם קודם .. ת"ש תמידין קודמין למוספין , ואע"ג דמוספין קדישי ", ומשני , " אטו שבת למוספין אהנאי לתמידין לא אהנאי " (בתמי') , והיינו , שיום השבת פועל תוספת קדושה גם בקרבן תמיד , באופן נעלה יותר מהתמיד שמקריבים בכל יום . ונפק"מ להלכה – בנוגע לתמידין דיוהכ"פ , וכן המוספין ביוהכ"פ שחל בשבת – אם הם כמו התמידין ומוספין בכל השנה , או שנעשים חלק מעבודת יוהכ"פ , ולכן צריכים להיעשות ע"י כהן גדול דוקא (ראה יומא לב , סע"ב . וש"נ ) . ועד"ז בנדו"ד , שמצד מעלת משה ואהרן , ישנו הענין ד " תתנשאו " גם בענינים ששוים אצל כל בנ"י , והיינו , שגם המעשה הוא נעלה יותר ומזוכך יותר , ועד להפלאה שבאין-ערוך (מהנחה בלתי מוגה) .
32. 374. פרשתנו טז, ה ובפרש"י.
33. 375. שם. והוא מבמדב"ר ותנחומא שם.
34. 376. בראשית א, ה. ועוד.
35. 377. דברי הימים-א כג, יג.
36. 378. זח"א קכט, סע"א.
37. 379. שהרי מחלוקת קרח היתה ביום, וכמו שאמרו רז"ל (סנהדרין קט, סע"ב): "אותבה על בבא כו' כל דאתא חזי" – שהי' בזמן שרואין. כן מובן שהי' ביום, שהרי שאל קרח אז "טלית שכולה כו'" (נסמן בהערה 8) – והעם עומד "על משה מן הבקר עד הערב" (יתרו יח, יג). לכאורה אפ"ל דאי אפשר לחכות רק עד הערב ואז "ויודע ה'" – כיון שצ"ל הקטרת הקטורת (וגם ע"י אהרן), דאינה אלא ביום. אלא דא"כ: 1) העיקר חסר בפרש"י. 2) מנ"ל הטעמים דפרש"י, כיון שבלאה"כ מוכרח לחכות עד הבקר. ועכצ"ל דס"ל לרש"י (מיוסד על הדגשת הכתוב "בוקר – ויודע ה'") דההודעה תלוי' ב"בוקר". ולולא הטעמים שמביא – היתה באה ההודעה בהקדם – וגם בלילה, אלא שע"י ענין אחר, ולא – הקטורת.
38. 380. פרשתנו שם, ו.
39. 381. כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה להפסיק בניגון.
40. 382. ראה לקו"ת מטות פב, א. דרושים לשמע"צ פה, א. שה"ש יז, ג.
41. 383. דלכאורה אינו מובן מהו הצורך בהדגשה "מעשים טובים"? – כאשר אומרים "תורה" סתם, אין צורך להדגיש שהכוונה היא לתורת ה', תורת אמת ותורת חיים. ועד"ז כאשר אומרים "מעשה" סתם, כמו "המעשה הוא העיקר", אין צורך להדגיש שהכוונה היא למעשה המצוות. ועכצ"ל, שבמעשה המצוות גופא יכול להיות מעשים שאינם "טובים", כדלקמן בפנים (מהנחה בלתי מוגה).
42. 384. אבות פ"ד מי"ז. ועוד.
43. 385. הל' ת"ת לאדה"ז פ"ד ה"ג.
44. 386. תניא פל"ט.
45. 387. עד שאפשר שיקיימו מצוה כדי לרמות כו', וכהעובדא המובא בתוד"ה כאלישע – שבת מט, א.
46. 388. לקו"ת בחוקותי מה, ג. מז, ב. ובכ"מ.
47. 389. סוטה ה, א.
48. 390. ע"פ שמואל-ב יד, יד.
49. 391. ועד"ז בנוגע לכללות קיום המצוות בזמן הגלות – כי: כללות זמן הגלות הוא בדוגמת המעמד ומצב של רשע קודם שעשה תשובה, שהרי "מפני חטאינו גלינו מארצנו", ואילו היו עושים תשובה בשלימות, כבר היתה באה הגאולה. וא"כ, הרי ע"י קיום המצוות בזמן הגלות מוסיפים חיות אצל שר המדינה שבה נמצאים. וזהו הטעם שהמדינה שבה נמצאים בנ"י בזמן הגלות היא היותר חזקה בעולם (ראה גם שיחת ש"פ שלח ס"ב (לעיל ע' 74)), וכמ"ש (ישעי' יו"ד, לד) "והלבנון באדיר יפול", והיינו, שכאשר בנ"י נמצאים במצב של נפילה ("יפול"), בזמן הגלות, הנה ע"י עבודתם בקיום המצוות מוסיפים חיות אצל שר המדינה שבה נמצאים, שנעשה במעמד ומצב ד"אדיר", כמו בגלות מצרים שאז היתה מצרים האומה היותר חזקה, ואח"כ בגלות בבל הי' נבוכדנצר "מושל בכיפה", ואח"כ מלכות רומי כו' (מהנחה בלתי מוגה).
50. 392. קידושין פב, א.
51. 393. ראה גם לקו"ש ח"ג ע' 956. תו"מ חכ"ד ע' 29.
52. 394. וענין זה נעשה ע"י הקדמת עבודת התפלה, שבה מתבונן מי הוא נותן התורה ומצַוה המצוות, ומי הוא הנותן לו כח על כל זה, וכו', והתבוננות זו פועלת שלא זו בלבד שקיום התומ"צ לא יגרום אצלו תוספת ישות, אלא אדרבה, שיפעל אצלו זיכוך וביטול, שזהו שהמעשים הם טובים ומאירים (מהנחה בלתי מוגה).
53. 395. ולהעיר גם מהסיפור הידוע (סה"ש תרצ"ו ע' 25. וש"נ) אודות מענה הצ"צ להחסיד ר' הלל מפּאַריטש – על שאלתו אם להפסיק מנסיעותיו כו', בגלל שמבטלים אותו מזמני התורה והתפלה – "אנן פעלא דיממא אנן" (עירובין סה, א), העבודה שלנו היא להאיר : מובן וגם פשוט שגם כאשר ר' הלל ישב במקומו, הי' תורתו ותפלתו באופן מואר, ובודאי לא הי' חסרה אצלו ההבהרה שהמעשים צריכים להיות "טובים ומאירים". אלא שהדגשת הצ"צ היא: "אנן פעלא דיממא אנן", שענין האור צריך לבוא ע"י פעולה ועבודה, והיינו, לא במקום שמצד עצמו הוא מואר, אלא במקום שמצד עצמו יכול להיות חשוך , שם צריכים להאיר ע"י פעולה ועבודה (מהנחה בלתי מוגה).
54. 396. ראה תניא ספ"ג.
55. 397. יומא פו, ב.
56. 398. ב"ר פ"ג, ח.
57. 399. להעיר מתניא פמ"ב (ס, ב) דיראה המביאה לקיום המצוות זוטרתי היא לגבי משה כו'.
58. 400. עפ"ז יש לבאר גם מה שאמר משה "בוקר ויודע ה' את אשר לו", "לעבודת לוי' " – דלכאורה, הרי המחלוקת היתה רק על הכהונה – כי, לשיטתם שמספיק ענין המעשה בלבד, אין צורך גם ב"עבודת לוי'". ועל זה אמר להם משה, שצריך להיות גם הענין ד"לוי", מלשון "ילוה אישי אלי" (ויצא כט, לד), שהו"ע החיבור עם הקב"ה שע"י עבודת התפלה, ובזה גופא יש כמה דרגות: דרגת לוי ודרגת כהן; וכללות ענין האור והגילוי דלוי וכהן, נוגע גם להמעשה בפועל – שיהיו המעשים טובים (מהנחה בלתי מוגה).
59. 401. לשלימות הענין – ראה שיחת י"ג תמוז סל"ד ואילך (לקמן ע' 261 ואילך).
60. 402. כמדובר כמ"פ אודות פתגם רבינו הזקן (סה"ש תש"ב ע' 29 (נעתק ב"היום יום" ב חשון)) שצריכים לחיות עם הזמן, דהיינו, ללמוד הוראה מהענינים והמאורעות שאודותם מסופר בפרשת השבוע, אפילו מפרטי הענינים, ומכש"כ מכללות הפרשה (מהנחה בלתי מוגה).
61. 403. סנהדרין קו, ב. ושם: הקב"ה. אבל כן הוא ברש"י שם. זח"ב קסב, ב. זח"ג רפא, ב. יסוד מורא לראב"ע שער ז. ספר חסידים סי' תקץ. בהקדמת חובת הלבבות.
62. 404. ראה גם תו"מ חל"ב ע' 394. וש"נ.
63. 405. ויתירה מזה – לכל אשר בשם ישראל יכונה (כלשונו במכתבו (אג"ק שלו ח"ב ע' פ. וש"נ)), ומכ"ש לכל השייכים אליו, ומכ"ש למקושריו, ועד שתהי' אצלם לא רק סתם שייכות והתקשרות, אלא גם ענין של התאחדות, ועד שהניצוץ נבלע ונכלל באבוקה ובמאור. ומ"מ, הכוונה אינה שישאר בהתכללות באבוקה ובמאור, אלא שמשם יומשך למטה במעשה בפועל, וע"ד שפנימיות התורה ועבודת התפלה צריכים לפעול תוספת חיות בהמעשים שיהיו טובים (מהנחה בלתי מוגה).
64. 406. ראה לעיל הערה 52.
65. 407. הכוונה להרה"ח ר' דובער חן ( המו"ל ).