787
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
שיחה א
א. יעקב אבינו נקרא "בחור שבאבות"1. אחת השלמויות של יעקב אבינו לגבי האבות אברהם ויצחק היא: "אברהם – יצא ממנו ישמעאל" ו"יצחק – יצא ממנו עשו", היינו שמדריגות הקדושה שלהם לא הגיעו לכל צאצאיהם, היה גם "יצא ממנו", ישמעאל ועשו יצאו מהשייכות שלהם לאברהם ויצחק. אבל אצל יעקב היתה "מטתו שלימה"2, כל בניו היו שלמים, כי לכולם הגיעה קדושתו של יעקב אבינו.
(אף שמעשה ראובן נקרא בתורה: "בלבל יצועי אביו", – כי אף ש"כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה" ולא נחשב שהגיע לכלל חטא, רק עשה זאת משום כיבוד אם, כמבואר בגמרא שם3, אבל כיון, שהתורה עצמה מביאה אפשרות לסברה כזו, שיש "אומר – ראובן חטא", יש בכך משום חסרון מסויים במדריגה הנעלית בה עמד ראובן, כמבואר ענין זה בכללות ובביאור בכמה מקומות בתורת החסידות החל מהבעש"ט4. אף על פי כן קיבל גם ראובן את כל הענינים מיעקב אבינו, ואדרבה, יותר מאחיו "יתר שאת ויתר עז"5, שלכן נקרא גם "בשעת הקלקלה" בשם "בכור יעקב". כפי שמבואר מפירוש מאמר רז"ל6: "כבד את אביך, לרבות אחיך הגדול" – שמ"את אביך" לומדים שצריך לכבד את האח הגדול, הרי שכיבוד האח הגדול וכיבוד אב דבר אחד הם, כמו שאומר מהרח"ו7: "רוחא קדמאה דשביק בה", אצל הבן הבכור שורה רוח האב, ובכיבוד הבן הבכור מכבדים גם את האב).
זהו גם פירוש מאמר הגמרא8: "שופרי' דיעקב מעין שופרי' דאדם הראשון", (שיופיו של יעקב אבינו היה בדומה ליופיו של אדם הראשון). אדם הראשון כלל בקרבו כל הנשמות עד סוף כל הדורות. לכן מה שעשה נוגע לכול. וכשהיתה לו ירידה על ידי חטא
הערות
- 1. ב"ר פע"ו, א. וראה זח"א קיט, ב. קמז, ב. ועוד.
- 2. ויק"ר פל"ו, ה. וראה ג"כ פסחים נו, א. ספרי דברים ו, ד. שם לב, ט.
- 3. שבת נה, ב.
- 4. ראה יבמות קכא, ב (עה"פ וסביביו נשערה). נת' בקונטרס ומעין מט"ו. ולהעיר מתולדות יעקב יוסף ס"פ לך. ד"ה אם רוח המושל תרצ"ה ובהקדמתו ע"ד אדמו"ר האמצעי והצ"צ.
- 5. בראשית מט, ג. וראה פרש"י וישלח לה, כג (ע"פ ב"ר שם). – והוא כדעת ר"א המודעי (ב"ר פצ"ח, ד).
- 6. זח"ג פג, א. סהמ"צ להרמב"ם שורש ב. וראה כתובות קג, א.
- 7. לקוטי תורה להאריז"ל פ' וירא (כ"ח רע"א). שער המצות ר"פ יתרו.
- 8. ב"מ פד, א. זח"א לה, ב. ובכ"מ.
בראשית רבה ע״ו:א׳ - הטקסט מספריא
וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ (בראשית לב, ח), רַבִּי פִּינְחָס בְּשֵׁם רַבִּי רְאוּבֵן, שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם הִבְטִיחָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְנִתְיָרְאוּ, הַבָּחוּר שֶׁבָּאָבוֹת וְהַבָּחוּר שֶׁבַּנְּבִיאִים, הַבָּחוּר שֶׁבָּאָבוֹת זֶה יַעֲקֹב, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קלה, ד): כִּי יַעֲקֹב בָּחַר לוֹ יָהּ, וְאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (בראשית כח, טו): וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ, וּבַסּוֹף נִתְיָרֵא, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּירָא יַעֲקֹב. הַבָּחוּר שֶׁבַּנְבִיאִים זֶה משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קו, כג): לוּלֵי משֶׁה בְחִירוֹ, וְאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (שמות ג, יב): כִּי אֶהְיֶה עִמְּךָ, וּלְבַסּוֹף נִתְיָרֵא (במדבר כא, לד): וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה אַל תִּירָא אֹתוֹ, אֵינוֹ אוֹמֵר אַל תִּירָא אֹתוֹ, אֶלָּא לְמִי שֶׁנִּתְיָרֵא. רַבִּי בֶּרֶכְיָה וְרַבִּי חֶלְבּוֹ בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן מִשֵּׁם רַבִּי נָתָן רְאוּיִים הָיוּ יִשְׂרָאֵל כְּלָיָה בִּימֵי הָמָן, אִלּוּלֵי שֶׁנִּסְמְכָה דַעְתָּן עַל דַּעַת הַזָּקֵן אֲבִיהֶם, אָמְרוּ מָה אָבִינוּ יַעֲקֹב שֶׁהִבְטִיחוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר לוֹ: וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ, נִתְיָירֵא, אָנוּ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, הוּא שֶׁהַנָּבִיא מְקַנְתֵּר אֶת יִשְׂרָאֵל וְאוֹמֵר לָהֶם (ישעיה נא, יג): וַתִּשְׁכַּח ה' עֹשֶׂךָ נוֹטֶה שָׁמַיִם וְיֹסֵד אָרֶץ, אֲמַר לְהוֹן אַנְשִׁיתוּן מָה אָמַר לְכוֹן (ירמיה לא, לו): כֹּה אָמַר ה' אִם יִמַּדּוּ הַשָּׁמַיִם מִלְּמַעְלָה, אִם רְאִיתֶם שָׁמַיִם שֶׁמָּטוּ וְהָאָרֶץ מִתְמוֹטְטָה מִנְטִיַּת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא הָיָה לָכֶם לִלְמֹד אֶלָּא (ישעיה נא, יג): וַתְּפַחֵד תָּמִיד כָּל הַיּוֹם.
ויקרא רבה ל״ו:ה׳ - הטקסט מספריא
וְלָמָּה נֶאֶמְרוּ אָבוֹת אֲחוֹרַנִּית, לוֹמַר אִם אֵין מַעֲשֶׂה בְּיַעֲקֹב, כְּדַאי הֵם מַעֲשֵׂה יִצְחָק, וְאִם אֵין מַעֲשֶׂה יִצְחָק, כְּדַאי הֵם מַעֲשֵׂה אַבְרָהָם, כְּדַאי הוּא מַעֲשֵׂה כָּל אֶחָד וְאֶחָד שֶׁיִּתְלֶה כָּל הָעוֹלָם בְּגִינוֹ. לָמָּה נֶאֱמַר בְּיַעֲקֹב וּבְאַבְרָהָם זְכִירָה, וּבְיִצְחָק לֹא נֶאֱמַר, רַבִּי בֶּרֶכְיָה וְרַבָּנָן, רַבִּי בֶּרֶכְיָה אָמַר עַל יְדֵי שֶׁהָיָה בֵּן שֶׁל יִסּוּרִין, וְרַבָּנָן אָמְרֵי רוֹאֶה אַפְרוֹ שֶׁל יִצְחָק כְּאִלּוּ צָבוּר עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. וְלָמָּה נֶאֱמַר בְּאַבְרָהָם וּבְיִצְחָק אַף וְלֹא נֶאֱמַר בְּיַעֲקֹב אַף, עַל יְדֵי שֶׁהָיְתָה מִטָּתוֹ שְׁלֵמָה לְפָנָיו, אַבְרָהָם יָצָא מִמֶּנּוּ יִשְׁמָעֵאל וְכָל בְּנֵי קְטוּרָה, יִצְחָק יָצָא מִמֶּנּוּ עֵשָׂו וְכָל אַלּוּפֵי אֱדוֹם, אֲבָל יַעֲקֹב מִטָּתוֹ שְׁלֵמָה, כָּל בָּנָיו צַדִּיקִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית מב, יא): כֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד נָחְנוּ. אֵין לִי אֶלָּא אָבוֹת, אִמָּהוֹת מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר אֶת, אֶת, אֶת, וְאֵין אֶתַיָּא אֶלָּא אִמָּהוֹת, דִּכְתִיב (בראשית מט, לא): שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת אַבְרָהָם וְאֵת שָׂרָה וגו'. וְלָמָּה הוּא מַזְכִּיר זְכוּת אָבוֹת וּמַזְכִּיר זְכוּת הָאָרֶץ עִמָּהֶם, אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁלשָׁה בָּנִים, וְשִׁפְחָה אַחַת מִשֶּׁלּוֹ מְגַדַּלְתָּן, כָּל זְמַן שֶׁהָיָה הַמֶּלֶךְ שׁוֹאֵל שְׁלוֹם בָּנָיו, הָיָה אוֹמֵר שַׁאֲלוּ לִי בִּשְׁלוֹם הַמְגַדֶּלֶת, כָּךְ כָּל זְמַן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַזְכִּיר אָבוֹת מַזְכִּיר הָאָרֶץ עִמָּהֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וגו' וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר.
רש"י על בראשית ל״ה:כ״ג - הטקסט מספריא
בכור יעקב. אֲפִלּוּ בִּשְׁעַת הַקַּלְקָלָה קְרָאוֹ בְּכוֹר:
בכור יעקב. בְּכוֹר לַנַּחֲלָה, בְּכוֹר לָעֲבוֹדָה, בְּכוֹר לְמִנְיָן, וְלֹא נִתְּנָה בְכוֹרָה לְיוֹסֵף אֶלָּא לְעִנְיַן הַשְּׁבָטִים – שֶׁנַּעֲשָׂה לִשְׁנֵי שְׁבָטִים:
בכור יעקב JACOB’S FIRSTBORN — even when it speaks of his corrupt action Scripture calls him firstborn (Genesis Rabbah 82:11).
בכור יעקב JACOB’S FIRSTBORN — firstborn with regard to heritage, firstborn with regard to Divine Service (for before the Levites were appointed to minister to God the duty devolved upon the oldest son in each family), firstborn in any enumeration of the twelve tribes; for the right of a firstborn son was given to Joseph only in respect of the tribes — in that he founded two tribes (just as a firstborn son received a double portion in his father’s property) (Genesis Rabbah 82:11).
בראשית רבה צ״ח:ד׳ - הטקסט מספריא
רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה (בראשית מט, ג), רַבִּי הָיָה אוֹמֵר בּוֹ דָּבָר לְשֶׁבַח וְדָבָר לִגְנַאי, אַתְּ בְּכוֹר וְעֵשָׂו בְּכוֹר (בראשית כז, ה): וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו הַשָּׂדֶה לָצוּד צַיִד, אִם מָצָא מוּטָב וְאִם לָאו (בראשית כז, ה): לְהָבִיא מִן הַגְּזֵלוֹת וּמִן הַחֲמָסִים. וְאַתְּ (בראשית ל, יד): וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים וגו'. (בראשית מט, ג): כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי, אֵלּוּ זַעְקָפֵי הַמִּלְחָמָה. (בראשית מט, ג): יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז, (דברי הימים א יב, ח): וּפְנֵי אַרְיֵה פְּנֵיהֶם. וְהָיָה אוֹמֵר בּוֹ דָּבָר לִגְנַאי רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה, אַתְּ בְּכוֹר וַאֲנִי בְּכוֹר, אֲנִי בֶּן שְׁמוֹנִים וְאַרְבַּע שָׁנָה לֹא רָאִיתִי טִפַּת קֶרִי, וְאַתְּ (בראשית לה, כב): וַיֵּלֶךְ וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה. כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי, שֵׁרוּי חֵילִי וְשֵׁרוּי צַעֲרִי. (בראשית מט, ג): יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז, הַבְּכוֹרָה הָיְתָה שֶׁלְךָ וְהַכְּהֻנָּה הָיְתָה שֶׁלְךָ וְהַמַּלְכוּת הָיְתָה שֶׁלְךָ, וְעַכְשָׁיו שֶׁחָטָאתָ נִתְּנָה הַבְּכוֹרָה לְיוֹסֵף, וְהַכְּהֻנָּה לְלֵוִי, וְהַמַּלְכוּת לִיהוּדָה. אָמַר רַבִּי אַחָא לֹא שֶׁלְךָ הָיְתָה הַבְּכוֹרָה, כְּלוּם הָלַךְ יַעֲקֹב אֵצֶל לָבָן אֶלָּא בִּשְׁבִיל רָחֵל, כָּל הַחֲרִישׁוֹת שֶׁחָרַשְׁתִּי בְאִמְךָ לֹא בְרָחֵל הָיִיתִי רָאוּי לְחָרְשָׁן, עַכְשָׁיו חָזְרָה הַבְּכוֹרָה לִבְעָלֶיהָ. (בראשית לה, ד): פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אָמַר פָּחַזְ"תָּ חָטָא"תָ זָנִי"תָ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אָמַר פָּרַקְ"תָּ עֹל, חִלַּלְ"תָּ יְצוּעִי, זָ"ע יִצְרְךָ עָלֶיךָ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אָמַר פָּסַעְ"תָּ עַל דָּת, חַבְתָּ"ה בִּבְכוֹרָתְךָ, זָ"ר נַעֲשֵׂיתָ לְמַתְּנוֹתֶיךָ. אָמְרוּ עַד עַכְשָׁיו אָנוּ צְרִיכִין לְמוֹדָעִי, בָּא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַמּוֹדָעִי וּפֵרַשׁ, זַעְ"תָּ חָרַדְ"תָּ פָּרַ"ח חֵטְא מֵעַל רֹאשֶׁךָ. אָמַר רַבִּי פִּינְחָס עָשִׂיתָ כַּפֶּחָזִים שֶׁנִּשְׁתַּבְּרוּ שׁוֹקֵיהֶן בַּמַּיִם. כַּמַּיִם, רַבָּנָן אָמְרֵי אַתָּה חָטָאתָ בְּמַיִם יָבוֹא מָשׁוּי מִמַּיִם וִיקָרְבֶךָ. (דברים לג, ו): יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹת. כַּמַּיִם, מַה מַּיִם נִתָּרִין מִמָּקוֹם לְמָקוֹם כָּךְ הֻתְּרָה לָךְ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר אֵין עוֹשִׂין מִקְוֶה שֶׁל יַיִן שֶׁל שֶׁמֶן אֶלָּא שֶׁל מַיִם, כָּךְ עָשִׂיתָ לְךָ מִקְוֶה שֶׁל מַיִם וְטִהַרְתָּ עַצְמְךָ בּוֹ. אַל תּוֹתַר, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ תַּרְוֵיהוֹן אָמְרֵי כָּךְ לֹא וִתַּרְתָּ לְךָ כְּלוּם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר אַל יְהִי לָךְ וִתָּרוֹן עָוֹן שֶׁלְּךָ. כִּי עָלִיתָ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ תַּרְוֵיהוֹן אָמְרֵי כִּי עָלִיתָ בְּוַדַּאי. רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר כִּי עָלִיתָ, הֵיכָן בַּדּוּדָאִים. מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ, אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה מִשְׁכַּב אָבִיךָ אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ, מִשְׁכַּב בִּלְהָה וּמִשְׁכַּב זִלְפָּה. רַבִּי אַבָּהוּ וְאָמְרֵי לָהּ רַבִּי יַעֲקֹב בְּשֵׁם רַבִּי חִיָּא רַבָּה וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, תְּנֵינַן הַחָשׁוּד עַל דָּבָר לֹא דָּנוֹ וְלֹא מְעִידוֹ, אֶפְשָׁר שֶׁהוּא עָתִיד לִהְיוֹת בְּשִׁשָּׁה שְׁבָטִים הָעוֹמְדִים בְּרֹאשׁ הַר עֵיבָל וְאוֹמְרִין (דברים כז, כ): אָרוּר שֹׁכֵב עִם אֵשֶׁת אָבִיו, וְהוּא עוֹשֶׂה הַדָּבָר הַזֶּה, אֶלָּא עֶלְבּוֹן אִמּוֹ תָּבַע, שֶׁכָּל יָמִים שֶׁהָיְתָה רָחֵל קַיֶּימֶת הָיָה מִטָּתָהּ נְתוּנָה אֵצֶל מִטָּתוֹ שֶׁל יַעֲקֹב אָבִינוּ, כֵּיוָן שֶׁמֵּתָה רָחֵל נָטַל יַעֲקֹב אָבִינוּ מִטָּתָהּ שֶׁל בִּלְהָה וּנְתָנָהּ אֵצֶל מִטָּתוֹ. אָמַר לֹא דַּיָּה לְאִמָּא לְאִתְקְנָא בְּחַיֵּי אֲחוֹתָהּ אֶלָּא אַף לְאַחַר מוֹתָהּ, עָלָה וְקִלְקֵל אֶת הַיְצוּעִין. רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן פָּלִיג עֲלֵיהּ, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי לְאֶחָד שֶׁחֲשָׁדוּהוּ מוֹכֵר תְּרוּמָה בְּשֶׁל חֻלִּין, בִּקְּשׁוּ אַחֲרָיו וְרָאוּ וְלֹא מָצְאוּ בַּדְבָרִים מַמָּשׁ, וּמִנּוּ אוֹתוֹ מְשַׁעֵר בַּשּׁוּק. אָז חִלַּלְתָּ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ תַּרְוֵיהוֹן אָמְרִין אָז חִלַּלְתָּ וַדַּאי. עָלָה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ תַּרְוֵיהוֹן אָמְרִין עָלָה מֵחַטָּאתֶיךָ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַמּוֹדָעִי אָמַר עָלָה מִמַּתְּנוֹתֶיךָ. רַבָּנָן אָמְרֵי אֵינִי לֹא מְרַחֶקְךָ וְלֹא מְקָרֶבְךָ, אֶלָּא הֲרֵי אֲנִי תּוֹלֶה אוֹתְךָ בְּרִפְיוֹן, עַד שֶׁיָּבוֹא משֶׁה שֶׁכָּתוּב בּוֹ (שמות יט, ג): וּמשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים, מַה שֶּׁדַּעְתּוֹ רוֹאָה לַעֲשׂוֹת בְּךָ עוֹשֶׂה, כֵּיוָן שֶׁבָּא משֶׁה הִתְחִיל מְקָרְבוֹ (דברים לג, ו): יְחִי רְאוּבֵן. וְרַבָּנָן אָמְרֵי כָּךְ הָיְתָה עֲדָתוֹ שֶׁל קֹרַח [היך דכתיב לעיל].
ספר המצוות, שורשים ב׳ - הטקסט מספריא
שאין ראוי למנות כל מה שלמדים באחת משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן או מרבוי:
[א] כבר בארנו בפתיחת חבורנו בפירוש המשנה שרוב דיני התורה יצאו בשלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהם ושהדין היוצא במדה מאותן המדות הנה פעמים תפול בו המחלוקת ושיש שם דינין הן פירושים מקובלים ממשה אין מחלוקת בהם אבל הם מביאין ראיה עליהן באחת משלש עשרה מדות כי מחכמת הכתוב שהוא אפשר שימצא בו רמז מורה על הפירוש ההוא המקובל או היקש יורה עליו וכבר בארנו זה הענין שם. וכשיהיה זה כן הנה לא כל מה שנמצא לחכמים שהוציאו בהיקש משלש עשרה מדות נאמר שהוא נאמר למשה בסיני ולא גם כן נאמר בכל מה שימצא בתלמוד שיסמכוהו אל אחת משלש עשרה מדות שהוא דרבנן, כי פעמים יהיה הפירוש ההוא מקובל ממשה בסיני לפי הראוי בזה שכל מה שלא תמצאהו כתוב בתורה ותמצאהו בתלמוד שלמדוהו באחת משלש עשרה מדות אם בארו הם בעצמם ואמרו שזה גוף תורה או שזה דאורייתא הנה ראוי למנותו אחר שהמקובלים ממנו אמרו שהוא דאורייתא. ואם לא יבארו זה ולא דברו בו הנה הוא דרבנן שאין שם כתוב יורה עליו. וזה גם כן שרש כבר נשתבש בו זולתנו ולכן מנה יראת חכמים עם מצות עשה, ואשר הביאו לזה לפי מה שיראה לי מאמר ר' עקיבא את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים חשב שכל מה שיגיע משלש עשרה מדות הוא מן הכלל הנזכר, ואם היה הענין כמו שחשבו למה לא מנו כבוד בעל האם ואשת האב מצוה בפני עצמה מחוברת אל כבוד אב ואם וכן כבוד אחיו הגדול כי אלו האישים למדנו שאנו חייבין לכבדם ברבוי אמרו (כתובות ק"ג) כבד את אביך לרבות אחיך הגדול ואמרו את אביך לרבות בעל אמך ואת אמך לרבות אשת אביך כמו שאמרו את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים, אם כן מפני מה מנו אלו ולא מנו אלו. וכבר הגיעו בזה הסכלות אל יותר קשה מזה, וזה כשמצאו דרש בפסוק יתחייב בדרש ההוא לעשות פעולות או להרחיק ענין מן הענינים והם כלם בלי ספק מדרבנן ימנו אותם בכלל המצות ואע"פ שפשטיה דקרא לא יורה על דבר מאותם הענינים עם השרש שהועילונו בו ע"ה והוא אמרם ז"ל אין מקרא יוצא מידי פשוטו, והיות התלמוד בכל מקום ישאל פשטיה דקרא במאי כתיב כשמצאו פסוק ילמדו ממנו על צד הבאור והראיה דברים רבים. והנסמכים במחשבה זו מנו בכלל המצות בקור חולים ונחום אבלים וקבורת מתים בעבור הדרש הנזכר באמרו יתברך והודעת להם את הדרך ילכו בה, ואמרו את הדרך זו גמילות חסדים, ילכו זה בקור חולים בה זה קבורת מתים, ואת המעשה אלו הדינים, אשר יעשון זו לפנים משורת הדין, והשבו כי כל פועל ופועל מאלו הפעולות מצוה בפני עצמה, ולא ידעו כי אלו הפעולות כלם ודומים להם נכנסות תחת מצוה אחת מכל המצות הכתובות בתורה בבאור והוא אמרו יתברך ואהבת לרעך כמוך, ובזה הדרך בעצמו מנו חשוב תקופות מצוה בעבור הדרש הבא בהיא חכמתכם ובינתכם והוא אמרם (שבת ע"ה) איזו היא חכמה ובינה שהיא לעיני העמים הוי אומר זה חשוב תקופות ומזלות, ואילו מנה מה שהוא יותר מבואר מזה ויחשוב מה שהוא יותר ראוי למנותו והוא כל דבר שנלמד בתורה במדה משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן היה עולה מנין המצות לאלפים רבים. ואולי תחשוב שאני בורח מלמנותן להיותן בלתי אמתיות והיות הדין היוצא במדה ההיא אמת או בלתי אמת, אין זו הסבה. אבל הסבה כי כל מה שיוציא אדם ענפים מן השרשים שנאמרו לו למשה בסיני בבאור והם תרי"ג מצות ואפילו היה המוציא משה בעצמו אין ראוי למנותם. והראיה על זה כלו אמרם בגמרא תמורה (דף ט"ז) אלף ושבע מאות קלין וחמורין וגזירות שוות ודקדוקי סופרים שנשתכחו בימי אבלו של משה ואעפ"כ החזירן עתניאל בן קנז מפלפולו שנאמר כל איש אשר יכה את קרית ספר ולכדה וגו' וילכדה עתניאל בן קנז. וכשהיו כך הנשכחות כמה היה הכלל שנשכח ממנו זה המספר, כי גם מן השקר שנאמר שנשכח ממנו כל מה שנודע ובלא ספק היו אותם הדינים המוצאים בקל וחומר ובזולתו מהמדות אלפים רבים ואלו כלם היו נודעים בימי משה. ונאמר עליהם דקדוקי סופרים כי כל מה שלא שמעו בסיני בבאור הנה הוא מדברי סופרים. הנה כבר התבאר כי תרי"ג מצות שנאמרו לו למשה בסיני לא ימנה בהן כל מה שילמד בשלש עשרה מדות ואפילו בזמנו עליו השלום כל שכן שלא ימנה בהן כל מה שהוציאו באחרית הזמן, אבל אמנם ימנה מה שהיה בפירוש מקובל ממנו והוא שיבארו המעתיקים ויאמרו שזה הדבר אסור לעשותו ואיסורו דאורייתא או יאמרו שהוא גוף תורה הנה נמנה אותו כי הוא נודע בקבלה ולא בהיקש ואמנם זכרו ההיקש בו והביאו הראיה עליו באחת משלש עשרה מדות להראות חכמת הכתוב כמו שבארנו בפירוש המשנה:
מצוטט ב־3 עמודים
תורת מנחם 3
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.