שיחה א

1002שיחה א

א. ידוע¹ טעם השמחה² בל"ג בעומר³, לפי שביום זה היתה הסתלקותו של רשב"י ובשעת ההסתלקות נכללת ועולה למעלה כל העבודה והעמל שהאדם עמל בתורה ומצוות כל ימי חייו⁴.

לכן בשעת הסתלקותו של הרשב"י, כשנתעלה בעילוי גדול ביותר, אמר אז⁵: "בחד קטירא אתקטרנא ביה אחידא ביה להטא" – הוא התקשר בהתקשרות נצחית עם הקב"ה חיי החיים, ולכן כשאמר אז את הפסוק⁶ "כי שם צוה ה' וגו'", "לא סיים בוצינא קדישא למימר חיים"⁷ הוא התאחד ביחוד נצחי עם בחינת "חיים".

וכיון שעניני העליה של יום ההסתלקות "נזכרים ונעשים"² – היא חוזרת ונשנית בכל שנה ביום זה, לכן בכל שנה יום הל"ג בעומר הוא יום שמחה.

ב. נאמר בירושלמי⁸, כי בשעה שהסמיך ר' עקיבא את תלמידיו ר' מאיר ור' שמעון, אמר: "ישב ר' מאיר 1002תחילה. נתכרכמו פני ר' שמעון". אמר לו ר' עקיבא: "דייך שאני ובוראך מכירין כחך". כלומר שכחו של רשב"י היה כה גדול עד שאפילו תלמידי ר' עקיבא לא הכירוהו. על ר' מאיר אומרת הגמרא:⁹ "שלא יכלו חביריו לעמוד על סוף דעתו", אבל בכל זאת הבינו שגדלותו היא כה נעלית שצריך להיות שהוא "ישב תחילה". מה שאין כן בכוחו של ר' שמעון לא היתה להם (ואפילו לר' מאיר) כל הכרה, רק "אני ובוראך מכירין כחך": רק ר' עקיבא (שכמבואר בחסידות, היתה עבודתו נעלית מעבודת נדב ואביהוא, "נכנס בשלום ויצא בשלום")¹⁰, עליו נאמר¹¹ (בנוגע לענין עשרה הרוגי מלכות) שהוא כנגד הקב"ה, הרי "אני – ר"ע – ובוראך מכירין כחך".

לפי זה: כיון שאפילו בחיים חיותו בעלמא דין היה רשב"י באין ערוך נעלה מבני דורו, הרי מובן עד כמה היתה גדולה עליתו ביום הסתלקותו – ולכאורה הרי העליה ושמחה של ל"ג בעומר היא נעלית מאוד מלהיות לה שייכות לאחרים.

ברם מסופר¹², על אחד מתלמידי האריז"ל, שהיה נוהג לומר את התפילה "נחם ה'" בברכת המזון (ומלשון הסיפור סתם, שהיה אומר "נחם" בברכת המזון¹³, משמע שהיה נוהג לומר "נחם" גם בשבת ויום טוב). כשבא בל"ג בעומר למירון להשתטח על קבר הרשב"י ואמר גם אז "נחם", הקפיד רשב"י על אמירת "נחם" שלו (של תלמיד האריז"ל) "ביום שמחתו" (של רשב"י), עד שהקפידה הזיקה לו.

הביאור בזה הוא: רשב"י היה מאותן נשמות שלגביהן לא היה קיים ענין החורבן¹⁴, ובמילא, אין מקום להרגשת החורבן ביום שמחתו (וגילוי שלו).

נמצא מזה שני דברים: (א) שישנו ענין בל"ג בעומר שאינו בכל יום אחר (אפילו בשבת ויום טוב). והראיה, שתלמיד האריז"ל נענש על אמירתו "נחם" בל"ג בעומר ולא על אמירת "נחם" גם בימי שמחה אחרים (שבת ויום טוב). (ב) ששמחת הילולא דרשב"י היא לכל ישראל, אפילו למי שאינו נעלה מענין החורבן (שלכן אמר בכל יום "נחם"), גם הוא לא היה צריך להצטער ביום שמחת הילולא דרשב"י, אלא להיות בשמחה.

1003כלומר, שענינו של רשב"י הוא לחבר שני קצוות: להמשיך את הגבוה גבוה ביותר, אפילו את המדריגה של "בחד קטירא אתקטרנא", ולהביא זאת למטה מטה ביותר¹⁵.

ג. את שני הקצוות מוצאים אצל רשב"י גם בנוגע ללימוד התורה ובפסקי דינים בנגלה דתורה. נאמר: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך"¹⁶. וישנה מחלוקת בברייתא¹⁷: ר' ישמעאל סובר שאין הדברים "ככתבן" שבפועל לא יפסיקו ללמוד לעולם, אלא "הנהג בהן מנהג דרך ארץ", שיש לעסוק גם בזריעה, חרישה וכדומה, ואילו רשב"י סובר, שהכוונה כפשוטו, שאכן צריכים ללמוד תורה כל היום, וכשבני ישראל עושים את רצון הקב"ה, נעשית מלאכתם "על ידי אחרים". והגמרא מסיימת: "הרבה עשו כר' ישמעאל ועלתה בידן כרשב"י ולא עלתה בידן". נראה מזה, שסדר לימוד התורה של רשב"י הוא נעלה מהגבלת העולם ואין העולם יכול לסבול סדר כזה, שלכן "לא עלתה בידן".

ועם כל זה – אף שרשב"י עצמו היה נוהג תמיד בסדר של התעלות מן העולם, שהיתה "תורתו אומנתו"¹⁸; הנה – כשיצאו רשב"י ובנו ר' אלעזר מהמערה בה שהו שלש עשרה שנה (כאשר במשך שהותו שתים עשרה שנה במערה, ובפרט בשנה השלוש עשרה, נתעלה ונתעצם בתורה), "כל היכא דהוה מחי ר' אלעזר" כל מקום שר' אלעזר היה מעניש על ההנהגה של חרישה וזריעה כו', משום שלא יכל לסבול ש"מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה" – "הוי מסי ר' שמעון", לא רק שרשב"י לא העניש, אלא אדרבה, הוא עוד ריפא את מה ש"מחי ר' אלעזר"¹⁹.

את הטעם ל"מסי" הסביר לר' אלעזר: "די לעולם אני ואתה"¹⁹: עסק התורה שלנו (באופן של "תורתו אומנתו") דיו לעולם.

יתירה מזו מצינו, שרשב"י אומר²⁰: "אפילו לא קרא אדם אלא קריאת שמע שחרית וערבית קיים לא ימוש" (וישנה דיעה²¹ שעיקר הקריאת שמע היא פסוק ראשון בלבד). כלומר שכאשר אדם אינו יכול בשום אופן ללמוד תורה כל היום, אם משום שהוא עסוק על פי 1004תורה, או משום שהוא עם הארץ²², הרי לא רק שהוא פטור מלימוד התורה כל היום כי הוא אנוס ו"אונס רחמנא פטריה", אלא שהוא אכן מקיים על ידי קריאת שמע את המצוה של לימוד התורה ובאופן של "לא ימוש"²³.

זהו כוחו של רשב"י להמשיך מהדרגה הגבוהה ביותר שבתורה – "לא ימוש" כפשוטו שזוהי הנצחיות והאין סוף של לימוד התורה – גם לאחד כזה שאינו יכול ללמוד יותר מאשר "פסוק אחד שחרית ופסוק אחד ערבית", שגם אליו, בתורה שהוא לומד, תהא נמשכת בחינת נצחיות התורה.

ד. יתרה מזו: לא זו בלבד שרשב"י המשיך את נצחיות התורה ב"עולם כמנהגו" על־פי תורה (כי על פי תורה הרי "ואספת דגנך", ודי לעולם אני ואתה), אלא שגם תיקן בעולם, שתיקון שייך הרי רק בדבר שאינו כשורה, ודורש תיקון.

ולא שהיה באופן שכאשר היה רואה חסרון שלא יכול היה לסובלו היה מתקנו, אלא שבעצמו חיפש¹⁹: "איכא מילתא דבעי לתקוני", האם יש בעולם דבר הדורש תיקון – יתקנו. ומדובר במקום שהיה בו ספק טומאה (היפך הטהרה, יסוד והתחלת העבודה)²⁴ ובטומאה עצמה – טומאת מת, אבי אבות הטומאה²⁵, טומאה חמורה ביותר – ומקום זה תיקן רשב"י ועשאו למקום דירה, לא רק לישראלים ולויים אלא גם לכהנים.

מתי היה יכול רשב"י לרדת ולתקן זאת – דוקא לאחר שנתעלה בעילוי אחר עילוי בלימוד התורה; בהיותו בשנה השלוש עשרה במערה²⁶; דוקא אז מצד הגבוה ביותר, היה יכול לא רק לרדת לעולם (עולם כמנהגו), אלא גם לתקן שם דבר הדורש תיקון²⁷.

ה. יתירה מזו: רשב"י אמר²⁸: "יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין", שיכול ללמד זכות ולסלק את מדת הדין מכל ישראל, שלא יענשו על עוונותיהם – שזוהי ירידה גדולה עוד יותר. מיתה (וטומאתה) היא 1005בטבע הבריאה מאז חטא עץ הדעת, היא אינה באה מבחירת האדם. אבל "עוונות" (המביאים את ה"דין") הם בדרגא נחותה יותר, כי אותם מביאים על ידי בחירה, ועם כל זה יורד רשב"י גם לשם (כי כדי ללמד זכות על הזולת צריכים להתבונן בו²⁹, "לרדת" אליו³⁰), בכדי להסיר ממנו את הדין.

וירידה זו אינה בדוגמת "לך רד"³¹, שהיו חייבים לרדת; רשב"י בעצמו בחר מרצונו "לפטור את כל העולם כולו מן הדין".

הכוח והרצון אצל רשב"י לרדת למטה כל כך בא אצלו דוקא משום שהוא עצמו היה למעלה ביותר, הוא היה מ"בני עליה והם מועטין"³².

ו. סיפורי רז"ל על הנהגת רשב"י (ככל סיפורי התורה) הם הוראה ונתינת כוח לכל הדורות שלאחריו, ובפרט לדורות האחרונים שזכו לגילוי של פנימיות התורה – תורתו של רשב"י:

יש צורך ב"יפוצו מעינותיך חוצה" – קישור שני הקצוות: צריכים לקחת לא רק מהנהר ולא רק ממי המעיין, אלא מהמעין עצמו, ולהפיצו עד ל"חוצה", עד ל"חוצה" שהיא בודאי חוצה (כלומר שאין חוצה הימנו, ביחס ל"פנים" איזה שיהיה).

ו"יפוצו מעינותיך חוצה" הוא הכנה קרובה ל"אתי מר", ביאת משיח צדקנו, שגם אצלו תהיה ההנהגה של מיזוג ב' הקצוות: יחד עם זה שילמד תורה ואפילו לאבות ומשה רבינו³³, יעסוק גם עם דלים, כמו שנאמר³⁴: "ושפט בצדק דלים", עד שיפעול גם על ה"צפעוני" והנהגתו.

וכל זה תלוי בעבודתינו עתה: צריך להכין דור, שגם הילדים ילמדו פנימיות התורה, כמו שאמר רשב"י שבדרא דמשיחא יהיה כפי שהיה בדורו שגם "רביא" (בין ילדים בשנים ובין ילדים בדעת) ילמדו פנימיות התורה^*.

ועל ידי תורתו של רשב"י, הרי "כדאי הוא ר' שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק"³⁵, כפי שמבואר הפירוש בספרים, שבשעת המיצר והדוחק (של הגלות) צריכים לסמוך על רשב"י שנטל על עצמו (אם יצטרף אחיה 1006השילוני עמו) לפטור את כל העולם מן הדין, עד ימות המשיח³⁶, "בהאי חיבורא דילך כו' יפקון ביה מן גלותא ברחמי³⁷" (שעל ידי ספר הזוהר, פנימיות התורה, יצאו בני ישראל מהגלות ברחמים), שבעולם יהיה נמשך ענינו של רשב"י, שהיה למעלה מחורבן וגלות כנ"ל.

וזה יומשך בכל העולם כולו, ואפילו במקום הדורש תיקון, עד למקום שישנה שם טומאה – יהיה "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ"³⁸, וגם מקום זה יהיה מקום דירה, לא רק לישראלים ולויים, אלא גם לכהנים, יהודים כמו שהם בדרגת "ואתם – כל אחד מכם – תהיו לי ממלכת כהנים"³⁹ ו"אלקיכם כהן הוא"⁴⁰ – שארץ ישראל תתפשט בכל העולם כולו⁴¹, כל העולם כולו יהיה ארץ ישראל, ותהיה דירה לו יתברך.

(משיחת ל"ג בעומר תשכ"ב)