1002

תחילה. נתכרכמו פני ר' שמעון". אמר לו ר' עקיבא: "דייך שאני ובוראך מכירין כחך". כלומר שכחו של רשב"י היה כה גדול עד שאפילו תלמידי ר' עקיבא לא הכירוהו. על ר' מאיר אומרת הגמרא:⁹ "שלא יכלו חביריו לעמוד על סוף דעתו", אבל בכל זאת הבינו שגדלותו היא כה נעלית שצריך להיות שהוא "ישב תחילה". מה שאין כן בכוחו של ר' שמעון לא היתה להם (ואפילו לר' מאיר) כל הכרה, רק "אני ובוראך מכירין כחך": רק ר' עקיבא (שכמבואר בחסידות, היתה עבודתו נעלית מעבודת נדב ואביהוא, "נכנס בשלום ויצא בשלום")¹⁰, עליו נאמר¹¹ (בנוגע לענין עשרה הרוגי מלכות) שהוא כנגד הקב"ה, הרי "אני – ר"ע – ובוראך מכירין כחך".

לפי זה: כיון שאפילו בחיים חיותו בעלמא דין היה רשב"י באין ערוך נעלה מבני דורו, הרי מובן עד כמה היתה גדולה עליתו ביום הסתלקותו – ולכאורה הרי העליה ושמחה של ל"ג בעומר היא נעלית מאוד מלהיות לה שייכות לאחרים.

ברם מסופר¹², על אחד מתלמידי האריז"ל, שהיה נוהג לומר את התפילה "נחם ה'" בברכת המזון (ומלשון הסיפור סתם, שהיה אומר "נחם" בברכת המזון¹³, משמע שהיה נוהג לומר "נחם" גם בשבת ויום טוב). כשבא בל"ג בעומר למירון להשתטח על קבר הרשב"י ואמר גם אז "נחם", הקפיד רשב"י על אמירת "נחם" שלו (של תלמיד האריז"ל) "ביום שמחתו" (של רשב"י), עד שהקפידה הזיקה לו.

הביאור בזה הוא: רשב"י היה מאותן נשמות שלגביהן לא היה קיים ענין החורבן¹⁴, ובמילא, אין מקום להרגשת החורבן ביום שמחתו (וגילוי שלו).

נמצא מזה שני דברים: (א) שישנו ענין בל"ג בעומר שאינו בכל יום אחר (אפילו בשבת ויום טוב). והראיה, שתלמיד האריז"ל נענש על אמירתו "נחם" בל"ג בעומר ולא על אמירת "נחם" גם בימי שמחה אחרים (שבת ויום טוב). (ב) ששמחת הילולא דרשב"י היא לכל ישראל, אפילו למי שאינו נעלה מענין החורבן (שלכן אמר בכל יום "נחם"), גם הוא לא היה צריך להצטער ביום שמחת הילולא דרשב"י, אלא להיות בשמחה.