1003

כלומר, שענינו של רשב"י הוא לחבר שני קצוות: להמשיך את הגבוה גבוה ביותר, אפילו את המדריגה של "בחד קטירא אתקטרנא", ולהביא זאת למטה מטה ביותר¹⁵.

ג. את שני הקצוות מוצאים אצל רשב"י גם בנוגע ללימוד התורה ובפסקי דינים בנגלה דתורה. נאמר: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך"¹⁶. וישנה מחלוקת בברייתא¹⁷: ר' ישמעאל סובר שאין הדברים "ככתבן" שבפועל לא יפסיקו ללמוד לעולם, אלא "הנהג בהן מנהג דרך ארץ", שיש לעסוק גם בזריעה, חרישה וכדומה, ואילו רשב"י סובר, שהכוונה כפשוטו, שאכן צריכים ללמוד תורה כל היום, וכשבני ישראל עושים את רצון הקב"ה, נעשית מלאכתם "על ידי אחרים". והגמרא מסיימת: "הרבה עשו כר' ישמעאל ועלתה בידן כרשב"י ולא עלתה בידן". נראה מזה, שסדר לימוד התורה של רשב"י הוא נעלה מהגבלת העולם ואין העולם יכול לסבול סדר כזה, שלכן "לא עלתה בידן".

ועם כל זה – אף שרשב"י עצמו היה נוהג תמיד בסדר של התעלות מן העולם, שהיתה "תורתו אומנתו"¹⁸; הנה – כשיצאו רשב"י ובנו ר' אלעזר מהמערה בה שהו שלש עשרה שנה (כאשר במשך שהותו שתים עשרה שנה במערה, ובפרט בשנה השלוש עשרה, נתעלה ונתעצם בתורה), "כל היכא דהוה מחי ר' אלעזר" כל מקום שר' אלעזר היה מעניש על ההנהגה של חרישה וזריעה כו', משום שלא יכל לסבול ש"מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה" – "הוי מסי ר' שמעון", לא רק שרשב"י לא העניש, אלא אדרבה, הוא עוד ריפא את מה ש"מחי ר' אלעזר"¹⁹.

את הטעם ל"מסי" הסביר לר' אלעזר: "די לעולם אני ואתה"¹⁹: עסק התורה שלנו (באופן של "תורתו אומנתו") דיו לעולם.

יתירה מזו מצינו, שרשב"י אומר²⁰: "אפילו לא קרא אדם אלא קריאת שמע שחרית וערבית קיים לא ימוש" (וישנה דיעה²¹ שעיקר הקריאת שמע היא פסוק ראשון בלבד). כלומר שכאשר אדם אינו יכול בשום אופן ללמוד תורה כל היום, אם משום שהוא עסוק על פי