שיחה א

1007שיחה א

א. בפרשת השבוע מצוה התורה שלא יתנו (ולא יטלו) ¹ ריבית, ומסיימת "אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים גו' להיות לכם לאלקים". נאמר על כך בספרא: "מכאן אמרו כל המקבל עליו עול ריבית מקבל עול שמים וכל הפורק ממנו עול ריבית פורק ממנו עול שמים.. שכל המודה במצות ריבית מודה ביציאת מצרים וכל הכופר במצות ריבית כאילו כופר ביציאת מצרים".

וצריך להבין את השייכות המיוחדת של מצות ריבית (יותר משאר מצוות) ליציאת מצרים ולקבלת עול שמים. את השייכות של ריבית ליציאת מצרים מבאר רש"י (על פי הגמרא), שכשם שביציאת מצרים הבדיל הקב"ה בין בכור לשאינו בכור, כך "אני יודע ונפרע מן המלוה מעות לישראל בריבית ואומר של נכרי הם". אלא שביאור זה מסביר את השייכות של ריבית ליציאת מצרים רק במקרה מיוחד כשאחד מלוה מעות בריבית באומרו "של נכרי הם" וגם במקרה זה – אין זה כאשר אומר כן משום שאם ידע הלוה ששל ישראל הם לא ירצה ללוות¹, או שבית דין לא ירשה זאת, רק כאשר הוא חושב שאין הקב"ה מבחין ח"ו שהמעות הוא שלו, – הרי זו כפירה ביציאת מצרים שבה הבחין הקב"ה כו'. אבל הרי אין זה ביאור על השייכות של כללות מצות ריבית ליציאת מצרים. גם – שייכות ריבית לעול שמים דורשת עדיין ביאור.

יש מפרשים המבארים זאת, בכך, שכאשר אדם מלוה כסף ליהודי אחר ללא ריבית, ואינו חושב אז על הריווח, הוא מראה בזה את בטחונו בהקב"ה ומקבל על עצמו עול שמים, את הציווי לעזור ליהודי ללא כל קבלת ריוח, ואילו המלוה בריבית, מגלה הדבר שאינו בוטח בה', ופורק מעליו עול שמים.

אך הביאור אינו מובן:

(א) זה אינו קשור עם עול שמים, כי אם במדת הבטחון.

(ב) העדר הבטחון אינו קשור עם ענין הריבית, אלא עם גמילות חסדים. לפני הפסוקים של מצות ריבית אומרת הפרשה: "וכי ימוך אחיך גו' והחזקת בו"² שיש להלוות לו ללא רווח. אם 1008אדם אינו רוצה להלוות את כספו ללא נטילת רווח, מתוך שחושש לפרנסתו, שלכן רוצה לסחור (ולהרויח) בכל פרוטה מכספו, הרי הוא מראה בזה שחסרה לו מדת הבטחון, אבל אינו עובר בזה על איסור ריבית (שהרי לא הלוה).

ב. קבלת עול שמים – שביטויה הוא קיום המצוות – ענינה הוא: השתתפות מלמעלה בעבודת האדם. ידוע³ הפירוש בברכת המצוות "אשר קדשנו במצותיו" – במצוותיו של הקב"ה, גם הקב"ה מקיים את המצוות, ובזה ישנם שני ענינים⁴: (א) קיום המצוות למעלה שקודם לקיום המצוות של ישראל, וכמאמר רז"ל: "מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות"; (ב) קיום המצוות שלמעלה שנפעל על ידי קיום המצוות של ישראל. כמאמר רז"ל⁵: "כל הקורא בתורה הקב"ה קורא ושונה כנגדו", וכפי שהוא בתורה, כן הוא גם במצוות.

מובן, שמה שהמצוות של בני ישראל פועלים את קיום המצוות למעלה, אין זה משום שיש ערך ביניהם, שהרי נברא אין לו שום ערך לגבי בורא; אלא שכך עלה ברצונו יתברך, שקיום המצוות של בני ישראל יפעל כביכול למעלה.

וצריך להבין: מהו באמת הטעם לרצון זה, שעבודת האדם למטה תשפיע כביכול למעלה, אף שהם באין ערוך.

ענין קיום המצוות שלמעלה הקודם לעבודת האדם למטה, מובן, שכן בכך "שהוא עושה" הוא נותן כוח "לישראל לעשות", אבל מהו הביאור בזה, שעשיית בני ישראל פועלת שדבר זה עצמו ייעשה גם למעלה?

ג. להבין זאת, יש להקדים תחילה כללות ענין העבודה. לכאורה, לשם מה צריך להיות הסדר שבני ישראל חייבים בענין העבודה, מדוע לא יתן להם הקב"ה כל ההשפעות מלמעלה, בדרך אתערותא דלעילא. ובפרט לפי הידוע, שכוונת הבריאה היתה "כדי להטיב לברואיו"⁶, כי הקב"ה הוא "טבע הטוב להטיב"⁷ – ומצד להטיב היו צריכים הברואים לקבל את כל ההשפעות שלהם גם ללא עבודה?

נאמר ההסבר על כך: מתי ההשפעה היא באמיתית הטוב, כאשר המקבל ראוי אליה, לא במתנת חינם. כשנותנים לאדם מתנת חינם, שלא 1009התייגע עליה, היא נקראת "נהמא דכסופא" (=לחם בושת) וכיון ש"טבע הטוב להטיב" רצה הקב"ה לתת לישראל את הטוב האמיתי, לכן קבע שיקבלו את ההשפעות על ידי עבודה דוקא.

לפי זה יובן גם מדוע עבודת האדם פועלת כביכול למעלה:

כשאדם מקבל שכר (השפעה) עבור עבודה (לא מתנת חינם), אבל העבודה היא כזו שאינה מביאה למשלם (ה"משפיע") כל תועלת, הרי השכר שמקבלים עבור עבודה כזאת היא עדיין בגדר של "נהמא דכסופא", מאחר שהמקבל יודע, שהעבודה, עבורה נותנים את ההשפעה, אינה פועלת כלום, ובמילא אין מגיע עבורה שכר.

לכן נקבע מלמעלה הסדר, שעבודת האדם תפעל למעלה (את אותן המצוות הנעשות למטה), בכדי שהשכר לא יהיה כלל "נהמא דכסופא"; עבודתם הרי פועלת גם למעלה – זכאים הם איפוא לקבל שכר עבור עבודתם⁸.

ד. טעם נוסף:

עבודה שהיא עצמה אינה מביאה תועלת – אפילו כשמקבלים עבורה שכר – אין בה כל חיות ועונג. ובמילא, קשה מאוד לבצע אותה והיא מעייפת מאוד, עבודת פרך⁹.

(כפי שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר כמשל על כך: פריץ אחד קרא לאיכר וציוה עליו "לעבוד" במגל, להעבירו הלוך וחזור בחדר הפריץ כדרך שעושה בעבודתו בשדה, והבטיח לו לשלם עבור ה"עבודה". בתחילה הסכים האיכר, אבל לאחר שעבד זמן קצר, התחרט, בטענה: "ראבאטו ניע ווידאט" – העבודה אינה ניכרת).

משום כך נקבע מלמעלה שעבודת האדם תפעל למעלה, וידיעת הדבר נותנת חיות ותענוג בעבודה. כן – נותנת הידיעה כוח לעמוד נגד יצר הרע¹⁰, תוך הרגשה, שהעבודה נוגעת עד לעצמותו ומהותו ית', כביכול.

ה. כיון שכל ההמשכות מלמעלה באות על ידי עבודת האדם, הרי כשם שהוא בנוגע להמשכה פרטית של כל מצוה לחוד, שנוצרת מצוה שלמעלה על ידי אותה המצוה שמקיים האדם, כך הוא גם בנוגע כללות הענין עצמו: כדי שעבודת האדם תפעל למעלה, יש 1010צורך בעבודה. ועבודה זו היא – מצות ריבית.

ריבית פירושה: לקבל רווח מהלוואת ממון. כלומר קבלת שכר עבור זה שבעבר הממון היה שלו (אף שעתה הממון יצא מרשותו לרשות הלווה), ועל ידי שהלוה את הממון פעם, נתן (המלוה) אז אפשרות ללווה לסחור בו. זהירות מריבית פירושה, לקבל רווח רק ממה ששייך אליו עתה. (שזה הרי גם ענין "היתר עיסקא", שחלק מהממון נשאר למלוה, אלא שנותנו רק בפקדון ללווה, ואת הרווח הוא מקבל רק מאותו חלק הממון ששייך אליו גם עתה ועל דרך זה – שכירת בהמה וכלים).

כדרך שיהודי נוהג עם יהודי שני, כך נוהגים עמו מלמעלה: אם הוא עובר על איסור ריבית, הוא נוטל עתה רווח משום שנתן לו בעבר ממון, כך היא גם ההנהגה מלמעלה עמו; אין השתתפות עתה מלמעלה, כביכול, בעבודתו¹¹; ישנו רק נתינת ה"ממון", כוח – קיום המצוות שלמעלה – קודם שמתחיל "לסחור" – לעבוד את עבודתו; זה נותן לו כח לעבודתו. ואילו כאשר הוא מקיים את מצות ריבית, גם מלמעלה מתנהגים עמו, שנותנים לו לא רק עובר לעבודתו את הכוח לעשותה, אלא גם עתה משתתפים עמו מלמעלה, בעבודה עצמה – "הקב"ה קורא ושונה כנגדו".

וזוהי השייכות של מצות ריבית עם קבלת עול שמים ויציאת מצרים: מצות ריבית היא ענין (וסדר) כללי¹², על ידה נעשה הקב"ה כביכול שותף לאדם בעבודתו – קבלת עול שמים (קיום המצוות) וכיון שהוא קשור עם הקב"ה, יוצא הוא מכל המצרים וההגבלות – יציאת מצרים.

ו. צדיקים דומים לבוראם¹³. כשם 1011שדרכו של הקב"ה היא לא רק להעניק כוח עובר לעבודת התורה והמצוות, כי אם גם אחר כך, כשבני ישראל מקיימים את המצוות בפועל, הוא גם מקיים את אותן המצוות. הנהגה זו היא גם כביכול, אצל צדיקים ובמיוחד נשיאי ישראל – שהם מהוים ממוצע המחבר את בני ישראל עם הקב"ה¹⁴ – שלא רק שהם נותנים כוח לשלוחיהם לבצע שליחותם, כי אם גם הם עצמם עושים את אותה עבודה שהטילו על שלוחיהם.

הנהגה זו ראו בגלוי ביותר אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר: לא זו בלבד ששלח שלוחים ונתן להם את הכוח לפעול בהחזקת היהדות בכלל והפצת המעיינות בפרט, אלא שגם תמיד (לא רק בשנים הראשונות, כי אם גם בשנים המאוחרות יותר כשכבר העמיד תלמידים ותלמידי תלמידים, שהם יכלו לעשות את העבודה) התמסר בעצמו לעבודה זו.

וזוהי הוראה לכל המקושרים שלו והולכים בעקבותיו: אין להם להסתפק בכך שהעמידו תלמידים העוסקים כבר בהרבצת התורה והפצת המעיינות, מתוך חישוב שכיון שהעבודה שתלמידיהם עושים, באה כתוצאה מהשפעתם, במילא הרי גם הם, המשפיעים, יקבלו את תוספת האור הנמשכת על ידי עבודת התלמידים: ועל כן אינם צריכים עתה לעסוק עם הזולת, אלא יעסקו בתורה לעצמם. הנהגה זו – לקבל רווח (תוספת אור) על עבודה שבעבר – היא (בדקות) ענין של ריבית. עליהם תמיד לעסוק לא רק עם עצמם, אלא גם עם הזולת; לעשות אותה עבודה הנדרשת מתלמידיהם.

והשכר להנהגה של זהירות מריבית הוא, שגם בעבודתם העצמית יזכו להשתתפות הרבי, הנשיא, ועל ידו – שהוא עומד בין ה' וביניכם – את ההשתתפות של הקב"ה, קבלת עול שמים, זה יפעול אצלם גם את ענין יציאת מצרים, שיוציאם מכל המצרים וההגבלות שלהם.

(משיחת ש"פ בהו"ב תש"י)