1005
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
בטבע הבריאה מאז חטא עץ הדעת, היא אינה באה מבחירת האדם. אבל "עוונות" (המביאים את ה"דין") הם בדרגא נחותה יותר, כי אותם מביאים על ידי בחירה, ועם כל זה יורד רשב"י גם לשם (כי כדי ללמד זכות על הזולת צריכים להתבונן בו29, "לרדת" אליו30), בכדי להסיר ממנו את הדין.
וירידה זו אינה בדוגמת "לך רד"31, שהיו חייבים לרדת; רשב"י בעצמו בחר מרצונו "לפטור את כל העולם כולו מן הדין".
הכוח והרצון אצל רשב"י לרדת למטה כל כך בא אצלו דוקא משום שהוא עצמו היה למעלה ביותר, הוא היה מ"בני עליה והם מועטין"32.
ו. סיפורי רז"ל על הנהגת רשב"י (ככל סיפורי התורה) הם הוראה ונתינת כוח לכל הדורות שלאחריו, ובפרט לדורות האחרונים שזכו לגילוי של פנימיות התורה – תורתו של רשב"י:
יש צורך ב"יפוצו מעינותיך חוצה" – קישור שני הקצוות: צריכים לקחת לא רק מהנהר ולא רק ממי המעיין, אלא מהמעין עצמו, ולהפיצו עד ל"חוצה", עד ל"חוצה" שהיא בודאי חוצה (כלומר שאין חוצה הימנו, ביחס ל"פנים" איזה שיהיה).
ו"יפוצו מעינותיך חוצה" הוא הכנה קרובה ל"אתי מר", ביאת משיח צדקנו, שגם אצלו תהיה ההנהגה של מיזוג ב' הקצוות: יחד עם זה שילמד תורה ואפילו לאבות ומשה רבינו33, יעסוק גם עם דלים, כמו שנאמר34: "ושפט בצדק דלים", עד שיפעול גם על ה"צפעוני" והנהגתו.
וכל זה תלוי בעבודתינו עתה: צריך להכין דור, שגם הילדים ילמדו פנימיות התורה, כמו שאמר רשב"י שבדרא דמשיחא יהיה כפי שהיה בדורו שגם "רביא" (בין ילדים בשנים ובין ילדים בדעת) ילמדו פנימיות התורה*.
ועל ידי תורתו של רשב"י, הרי "כדאי הוא ר' שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק"35, כפי שמבואר הפירוש בספרים, שבשעת המיצר והדוחק (של הגלות) צריכים לסמוך על רשב"י שנטל על עצמו (אם יצטרף אחיה
הערות
- 29. ראה תניא פ"ל.
- 30. ראה מכתב הנדפס בתחילת קונטרס למ"ד.
- 31. שמות לב, ז. וראה ברכות לב, א.
- 32. עפי"ז יובן שייכות וקישור ב' המימרות של חזקי' א"ר ירמי' משום רשב"י, בסוכה שם.
- 33. ראה לקו"ת צו (יז, א). שער האמונה פנ"ו. מנחות כט, ב. ובקה"ר (יא, ח) תורה שאדם למד בעוה"ז הבל היא לפני תורתו של משיח.
- 34. ישעי' יא, ד־ח. וראה שיחת שמח"ת תר"ץ אות לט ואילך (לקו"ד ח"ב, ע' 633).
- *. זח"א צב, סע"ב, ובכ"מ. וראה קדושת לוי פ' חיי.
- 35. ברכות ט, א. וש"נ.
תניא, ליקוטי אמרים ל׳ - הטקסט מספריא
עוֹד זֹאת יָשִׂים אֶל לִבּוֹ, לְקַיֵּים מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״וֶהֱוֵי שְׁפַל רוּחַ בִּפְנֵי כּל הָאָדָם״. וֶהֱוֵי – בֶּאֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ, ״בִּפְנֵי כָל הָאָדָם״ – מַמָּשׁ, אֲפִילוּ בִּפְנֵי קַל שֶׁבְּקַלִּים. וְהַיְינוּ, עַל פִּי מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״אַל תָּדִין אֶת חֲבֵירָךְ – עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ״.
כִּי מְקוֹמוֹ גּוֹרֵם לוֹ לַחֲטוֹא, לִהְיוֹת פַּרְנָסָתוֹ לֵילֵךְ בַּשּׁוּק כָּל הַיּוֹם, וְלִהְיוֹת מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת, וְעֵינָיו רוֹאוֹת כָּל הַתַּאֲווֹת, וְ״הָעַיִן רוֹאָה וְהַלֵּב חוֹמֵד״, וְיִצְרוֹ בּוֹעֵר ״כְּתַנּוּר בּוֹעֵרָה מֵאוֹפֶה״, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּהוֹשֵׁעַ, ״הוּא בוֹעֵר כְּאֵשׁ לֶהָבָה וְגוֹ׳״.
מַה שֶּׁאֵין כֵּן מִי שֶׁהוֹלֵךְ בַּשּׁוּק מְעַט, וְרוֹב הַיּוֹם יוֹשֵׁב בְּבֵיתוֹ, וְגַם אִם הוֹלֵךְ כָּל הַיּוֹם בַּשּׁוּק, יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁאֵינוֹ מְחוּמָּם כָּל כָּךְ בְּטִבְעוֹ, כִּי אֵין הַיֵּצֶר שָׁוֶה בְּכָל נֶפֶשׁ, יֵשׁ שֶׁיִּצְרוֹ כוּ׳, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר.
וְהִנֵּה, בֶּאֱמֶת, גַּם מִי שֶׁהוּא מְחוּמָּם מְאֹד בְּטִבְעוֹ, וּפַרְנָסָתוֹ הִיא לִהְיוֹת מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת כָּל הַיּוֹם, אֵין לוֹ שׁוּם הִתְנַצְּלוּת עַל חֲטָאָיו, וּמִקְרֵי ״רָשָׁע גָּמוּר״ עַל אֲשֶׁר אֵין פַּחַד אֱלֹהִים לְנֶגֶד עֵינָיו.
כִּי הָיָה לוֹ לְהִתְאַפֵּק וְלִמְשׁוֹל עַל רוּחַ תַּאֲוָותוֹ שֶׁבְּלִבּוֹ, מִפְּנֵי פַּחַד ה׳ הָרוֹאֶה כָּל מַעֲשָׂיו, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל, כִּי הַמּוֹחַ שַׁלִּיט עַל הַלֵּב בְּתוֹלַדְתּוֹ.
וְהִנֵּה, בֶּאֱמֶת, שֶׁהִיא מִלְחָמָה גְדוֹלָה וַעֲצוּמָה, לִשְׁבּוֹר הַיֵּצֶר הַבּוֹעֵר כְּאֵשׁ לֶהָבָה מִפְּנֵי פַּחַד ה׳, וּכְמוֹ נִסָּיוֹן מַמָּשׁ.
וְהִלְכָךְ, צָרִיךְ כָּל אָדָם, לְפִי מַה שֶּׁהוּא מְקוֹמוֹ וּמַדְרֵגָתוֹ בַּעֲבוֹדַת ה׳, לִשְׁקוֹל וְלִבְחוֹן בְּעַצְמוֹ אִם הוּא עוֹבֵד ה׳ בְּעֵרֶךְ וּבְחִינַת מִלְחָמָה עֲצוּמָה כָּזוֹ וְנִסָּיוֹן כָּזֶה, בִּבְחִינַת ״וַעֲשֵׂה טוֹב״. כְּגוֹן, בַּעֲבוֹדַת הַתְּפִלָּה בְּכַוָּונָה, לִשְׁפּוֹךְ נַפְשׁוֹ לִפְנֵי ה׳ בְּכָל כֹּחוֹ מַמָּשׁ עַד מִיצּוּי הַנֶּפֶשׁ, וּלְהִלָּחֵם עִם גּוּפוֹ וְנֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית שֶׁבּוֹ הַמּוֹנְעִים הַכַּוָּונָה – בְּמִלְחָמָה עֲצוּמָה, וּלְבַטְּשָׁם וּלְכַתְּתָם כֶּעָפָר קוֹדֶם הַתְּפִלָּה שַׁחֲרִית וְעַרְבִית מִדֵּי יוֹם בְּיוֹם, וְגַם בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה, לְיַיגֵּעַ עַצְמוֹ בִּיגִיעַת נֶפֶשׁ וִיגִיעַת בָּשָׂר, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן בַּאֲרִיכוּת.
וְכָל שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לִידֵי מִדָּה זוֹ, לְהִלָּחֵם עִם גּוּפוֹ מִלְחָמָה עֲצוּמָה כָּזוֹ – עֲדַיִין לֹא הִגִּיעַ לִבְחִינַת וְעֵרֶךְ מִלְחֶמֶת הַיֵּצֶר הַבּוֹעֵר כְּאֵשׁ לֶהָבָה, לִהְיוֹת נִכְנָע וְנִשְׁבָּר מִפְּנֵי פַּחַד ה׳.
וְכֵן בְּעִנְיַן בִּרְכַּת הַמָּזוֹן וְכָל בִּרְכוֹת הַנֶּהֱנִין וְהַמִּצְוֹת בְּכַוָּנָה, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר כַּוָּנַת הַמִּצְוֹת לִשְׁמָן.
וְכֵן בְּעִנְיַן עֵסֶק לִימּוּד הַתּוֹרָה, לִלְמוֹד הַרְבֵּה יוֹתֵר מֵחֶפְצוֹ וּרְצוֹנוֹ לְפִי טִבְעוֹ וּרְגִילוּתוֹ עַל יְדֵי מִלְחָמָה עֲצוּמָה עִם גּוּפוֹ.
כִּי הַלּוֹמֵד מְעַט יוֹתֵר מִטִּבְעוֹ הֲרֵי זוֹ מִלְחָמָה קְטַנָּה, וְאֵין לָהּ עֵרֶךְ וְדִמְיוֹן עִם מִלְחֶמֶת הַיֵּצֶר הַבּוֹעֵר כְּאֵשׁ, דְּמִקְרֵי ״רָשָׁע גָּמוּר״ אִם אֵינוֹ מְנַצֵּחַ יִצְרוֹ, לִהְיוֹת נִכְנָע וְנִשְׁבָּר מִפְּנֵי ה׳.
וּמַה לִּי בְּחִינַת ״סוּר מֵרָע״, וּמַה לִּי בְּחִינַת ״וַעֲשֵׂה טוֹב״ – הַכֹּל הִיא מִצְוַת הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ, יָחִיד וּמְיוּחָד בָּרוּךְ־הוּא.
וְכֵן בִּשְׁאָר מִצְוֹת, וּבִפְרָט בְּדָבָר שֶׁבְּמָמוֹן, כְּמוֹ עֲבוֹדַת הַצְּדָקָה וּכְהַאי גַּוְנָא.
וַאֲפִילוּ בִּבְחִינַת ״סוּר מֵרָע״, יָכוֹל כָּל אִישׁ מַשְׂכִּיל לִמְצוֹא בְּנַפְשׁוֹ שֶׁאֵינוֹ סָר לְגַמְרֵי מֵהָרָע בַּכֹּל מִכֹּל כֹּל, בְּמָקוֹם שֶׁצָּרִיךְ לְמִלְחָמָה עֲצוּמָה כְּעֵרֶךְ הַנִּזְכָּר לְעֵיל, וַאֲפִילוּ פָּחוֹת מֵעֵרֶךְ הַנִּזְכָּר לְעֵיל, כְּגוֹן לְהַפְסִיק בְּאֶמְצַע שִׂיחָה נָאָה, אוֹ סִיפּוּר בִּגְנוּת חֲבֵירוֹ, וַאֲפִילוּ גְּנַאי קָטָן וְקַל מְאֹד, אַף שֶׁהוּא אֱמֶת, וַאֲפִילוּ כְּדֵי לְנַקּוֹת עַצְמוֹ, כַּנּוֹדָע מֵהָא דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן לְאָבִיו רַבֵּינוּ הַקָּדוֹשׁ: ״לָאו אֲנָא כַּתְבֵיהּ, אֶלָּא יְהוּדָא חַיָּיטָא כַּתְבֵיהּ״, וְאָמַר לוֹ: ״כַּלֵּךְ מִלָּשׁוֹן הָרָע״ [עַיֵּין שָׁם בַּגְּמָרָא רֵישׁ פֶּרֶק י׳ דְּבָבָא בַּתְרָא].
וּכְהַאי גַּוְנָא כַּמָּה מִילֵּי דִּשְׁכִיחֵי טוּבָא. וּבִפְרָט בְּעִנְיַן לְקַדֵּשׁ עַצְמוֹ בְּמוּתָּר לוֹ, שֶׁהוּא מִדְּאוֹרַיְיתָא, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״קְדוֹשִׁים תִּהְיוּ וְגוֹ׳״, ״וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וְגוֹ׳״. וְגַם, דִּבְרֵי סוֹפְרִים חֲמוּרִים מִדִּבְרֵי תוֹרָה וְכוּ׳.
אֶלָּא שֶׁכָּל אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָהֶן, הֵן מֵ״עֲווֹנוֹת שֶׁהָאָדָם דָּשׁ בַּעֲקֵבָיו״, וְגַם נַעֲשׂוּ כְּהֶיתֵּר, מֵחֲמַת שֶׁעָבַר וְשָׁנָה וְכוּ׳.
אֲבָל בֶּאֱמֶת, אִם הוּא יוֹדֵעַ סֵפֶר, וּמַחֲזִיק בְּתוֹרַת ה׳, וְקִרְבַת אֱלֹקִים יֶחְפָּץ – גָּדוֹל עֲוֹנוֹ מִנְּשׂוֹא, וְאַשְׁמָתוֹ גָדְלָה בְּכִפְלֵי כִפְלַיִים בְּמַה שֶּׁאֵינוֹ נִלְחָם וּמִתְגַּבֵּר עַל יִצְרוֹ בְּעֵרֶךְ וּבְחִינַת מִלְחָמָה עֲצוּמָה הַנִּזְכֶּרֶת לְעֵיל, מֵאַשְׁמַת קַל שֶׁבְּקַלִּים מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת הָרְחוֹקִים מֵה׳ וְתוֹרָתוֹ, וְאֵין אַשְׁמָתָם גְּדוֹלָה כָּל כָּךְ בְּמַה שֶּׁאֵינָם כּוֹבְשִׁים יִצְרָם הַבּוֹעֵר כְּאֵשׁ לֶהָבָה, מִפְּנֵי פַּחַד ה׳ הַמֵּבִין וּמַבִּיט אֶל כָּל מַעֲשֵׂיהֶם, כְּאַשְׁמַת כָּל הַקָּרֵב הַקָּרֵב אֶל ה׳ וְאֶל תּוֹרָתוֹ וַעֲבוֹדָתוֹ, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה גַּבֵּי אַחֵר: ״שֶׁיָּדַע בִּכְבוֹדִי וְכוּ׳״.
וְלָכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה עַל עַמֵּי הָאָרֶץ: שֶׁ״זְּדוֹנוֹת נַעֲשׂוּ לָהֶם כִּשְׁגָגוֹת״:
מצוטט בעמוד אחד
שולחן ערוך ספרי כ"ק אדמו"ר הזקן 1
- יורה דעה ‹ הלכות תלמוד תורה ‹ הלכות ת"ת פרק שלישי ‹ ו לקו"ש ח"ג ע' 1005
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.