שיחה א

757שיחה א

א. על המסופר בתורה שאברהם אבינו מל את עצמו כשמלאו לו תשעים ותשע שנה, שואלים ¹: אברהם אבינו הרי קיים כל התורה כולה² עד שלא ניתנה – מדוע אם־כן המתין בקיום מצות המילה עד שהקב"ה צווהו על כך?

ויובן בהקדים ההבדל בין המצוות שקיימו האבות לפני מ"ת לבין המצוות שמקיימים בני ישראל לאחר מתן תורה^*2:

קיום המצוות על ידי האבות היה בכוחות עצמם. לא היה להם אותו כוח מיוחד מלמעלה לקיום מצוות ³ שנתן הקב"ה לישראל ע"י הציווי שלו בעת מ"ת. לכן, אף שגם האבות קיימו מצוות בגשמיות בפועל ממש, לא יכלו, להחדיר את קדושת המצוות בדברים הגשמיים, שהם – הדברים הגשמיים – יתקדשו. (כמו למשל עבודת יעקב אבינו באמצעות ה"מקלות" שבזה המשיך את אותם המשכות עליונות שאנו ממשיכים ע"י מצות התפילין⁴, ועכ"ז לאחר גמר עבודתו עם ה"מקלות", הם נותרו מקלות ללא כל קדושה בהם).

לעומת זאת המצוות שבנ"י מקיימים אחר מ"ת, יש בהם הכח שניתן להם מהקב"ה, ע"י הציווי שלו, להמשיך קדושה, גם בדברים הגשמיים, שה"גשם" יהיה קדוש.

מאידך, אף שהמצוות שלנו הן בדרגא נעלית מהמצוות של האבות, הרי דוקא קיום המצוות על ידי האבות (לפני מ"ת) נותן לנו אפשרות וכח שנוכל לקיים את המצוות בגשמיות⁵, שעל זה נאמר⁶ "מעשה אבות סימן לבנים" שמעשי האבות הם סימן ונתינת כח, סלילת הדרך⁷ לבניהם.

כיוון שהכח לקיום המצוות של הבנים בא מ"מעשה אבות", מן המצוות שהאבות קיימו, היה צריך שלפחות מצוה אחת של האבות תהא בדומה לגמרי למצוות שלאחר מ"ת. היינו שהמצוה תחדור בקדושתה בדבר 758הגשמי, שהוא עצמו יהא קדוש, והקדושה תשאר בו גם לאחר קיום המצוה על ידו.

וע"י מצוה אחת זו של האבות, יש גם לכל שאר המצוות שלהם – אף שהמשיכו ההמשכות רק ברוחניות – שייכות למצוות שלאחר מ"ת, שהן הנותנות כוח לקיים המצוות ולהמשיך על ידן המשכות גם בגשמיות.

(דוגמא לענין זה שלפחות מצוה אחת היתה צריכה להיות כזו שתומשך בגשמיות, מצינו גם אצל הנביאים: כשהורה הקב"ה לנביא לומר נבואה מסויימת⁸, ציווהו הקב"ה, הרבה פעמים, לעשות פעולות שונות בגשמיות בקשר לנבואה – לשכב על צד שמאל, על צד ימין, וכיו"ב. לשם מה היה צריך לכרוך את הנבואה בפעולה גשמית? נאמר על כך בספרים שנבואה עלולה להשתנות (ולהשאר רק ברוחניות), וכדי שהנבואה תתגשם (ובעולם הגשמי), ציוה הקב"ה לנביא לקשור לכל הפחות חלק מהנבואה עם גשמיות).

ב. מצוה אחת זו של האבות שהמשיכה קדושה גם בגשמיות, היתה מצות מילה. מצות מילה מצטיינת בזה שהיא יוצרת קדושה בתוך הדבר הגשמי ואותה קדושה נשארת גם לאחר זמן, כמו שכתוב¹⁰ "והיתה בריתי בבשרכם" שבריתי תהא בתוך בשרכם (הגשמי), "לברית עולם" לברית הקיימת לעד.

ביאור הדבר: תוכן מצות מילה הוא ב' ענינים. ענין אחד הוא, שהמצוה מתבטאת בפעולה החד פעמית, למול את בשר הערלה; וענין שני – שמלבד פעולת המילה ישנה פעולה נמשכת (שהאדם יהיה מהול; וכן – שלא יהיה ערל¹¹).

והנה ממה שפסק הרמב"ם¹² ש"המושך ערלתו" הוא בכלל "המפר בריתו של אברהם אבינו", משמע שהמצוה אינה רק הפעולה החד־פעמית למול, אלא גם לפעול שהאדם יהיה מהול (–אינו ערל). ולכן כשהוא "מושך ערלתו" שעושה פעולה לבטל פעולת המילה, הוא מפר בזה בריתו של אברהם אבינו.

נמצא איפוא ב' ענינים:

א) מצות המילה היא לפעול באבר עצמו, לא רק שהאבר הוא אמצעי שעל ידו מתקיימת המצוה (כמו מצות 759הנחת תפלין על היד ועל הראש שהמצוה אינה לפעול בהיד ובהראש, כי אם, שעל ידי אברים אלה המצוה מתקיימת, ואין היד והראש משתנים ע"י המצוה) אלא שהמצוה היא לפעול באבר הגשמי עצמו שיהא מהול, או – אינו ערל.

ב) מצות המילה אינה רק בשעה שעושה את פעולת המילה, כי אם נמשכת במשך כל ימי חייו של האדם המהול.

ראיה לכך שמצות מילה היא מצוה נמשכת, ממה שהגמ'¹³ מספרת על דוד המלך כשנכנס למרחץ וראה שהוא ערום אמר: "אוי לי, שאעמוד ערום בלא מצוה", כיון שנזכר במצות מילה נתיישבה דעתו. הרי שמצות מילה היא מצוה נמשכת ומתקיימת על ידו גם לאחר פעולת המילה. שלכן נתיישבה דעתו של דוד המלך כשנזכר במצוה זו; שהרי אין לומר שנתיישבה דעתו משום קיום המצוה בעבר, שהמשיכה אז קדושה עליו. שבזה הרי אין הבדל בין מצות המילה למצוות הקשורות בשאר האברים¹⁴.

אמנם גם בשאר מצוות, כמו במצות הנחת התפילין, עתה כיון שהוא לאחר מתן תורה, פועלים התפילין זיכוך וקדושה בראש וביד שהונחו עליהם התפילין גם לאחר זמן הנחת התפלין (כאמור לעיל) – שהרי ודאי אין להשוות בין יד המניחה תפילין לזו שח"ו אינה מניחה – מ"מ אין זה אלא זיכוך וקדושה בלבד, ולא שמצוות התפילין עצמה קבועה תמיד ביד. משא"כ במצות המילה שנשארת תמיד בגוף האדם.

ובזה מיושבת קושיית התוספות:¹⁵ לשם מה צריכה הגמרא לימוד מיוחד מפסוק שנשים אינן מחויבות למול בניהם והרי נשים פטורות מ"מצות עשה שהזמן גרמא" ומצות מילה קיומה תלוי בזמן מסוים (ביום ולא בלילה).

אבל להאמור לעיל: הנה הן אמנם המילה תלויה בזמן מסוים אבל המצוה שהאדם יהא מהול (אינו ערל), אינה תלויה בזמן וקיימת תמיד בין ביום בין בלילה.

ג. מעלות אלו של מצות מילה, שפועלת בגשמי עצמו שיהא קדוש ושהמצוה נמשכת גם לאחר מכן, היו גם לפני מתן תורה. לפיכך כשאברהם אבינו השביע את עבדו אליעזר (שהנשבע צריך לנקוט בידו בעת השבועה "חפץ של מצוה")¹⁶ אמר לו¹⁷ 760"שים נא ידך תחת ירכי", כי קדושת מצות המילה נשארה לתמיד ועל כן יכול היה אליעזר להשבע במצוה זו.

עפי"ז יובן גם מדוע המתין אברהם אבינו בקיום מצות המילה עד שהקב"ה צווהו על כך ולא קיים אותה מעצמו כמו שקיים את כל שאר המצוות – כי מצוה זו דומה למצוות שלאחר מתן תורה בכך שממשיכה קדושה בהגשמי עצמו ועל כן היה צריך ציווי שהוא נתינת כוח מלמעלה.

(מלוקט משיחות כ"ד אייר תשי"א,

יו"ד שבט תשי"ב)

ד. ממה שבחר הקב"ה במצות מילה, שדוקא על ידה יהיו מעשי האבות נתינת כוח לכל מצוות הבנים, מובן שבמצוה זו מרומזים ענינים שהם כלליים לכל המצוות. ויובן הדבר על־פי מה שכותב הרמב"ם במורה נבוכים¹⁸ (ישנם ענינים רבים במורה נבוכים¹⁹ שיש להם יסוד בזוהר וקבלה)²⁰, כי אחד מהטעמים למצות מילה, הוא כדי להחליש התאוה הקשורה באבר זה. והרי דבר זה הוא ענין כללי בכל המצוות, "לצרף בהן את הבריות"²¹, לזכך גם את הגוף עד שלא יהיה לו שום תאוה ותענוג בדברים גשמיים והנאתו תהיה רק בענינים של קדושה.

ה. מלבד השייכות הנ"ל בין מצות מילה לכל המצוות, ישנם גם במצות מילה פרטים המבטאים ענינים כלליים בעבודת האדם.

במצוות המילה ישנם, כאמור, שלושה ענינים: (א) עצם פעולת המילה; (ב) שהאדם נעשה ונשאר מהול כמבואר לעיל (ג) שהוא אינו ערל.

חלוקתה של מצות מילה לשלשה פרטים אלו אינה חקירה בלבד גרידא, כי אם נוגעת גם להלכה, כי כל פרט משלש אלו נוגע לקיום של מצות מילה: יש אופנים שבהם ישנם רק שניים מהפרטים, ויש לפי ההלכה צורך שיהיה גם הפרט השלישי.

כשאדם נולד מהול – ישנו בו שני פרטים: הוא מהול וגם אינו ערל, אבל חסרה אצלו פעולת המילה. לכן הדין²² הוא שהוא צריך "הטפת דם ברית".

כשמלו אדם ואחר כך עשה פעולה היפך פעולת המילה, "משך ערלתו" – היתה אצלו פעולת המילה והוא גם אינו ערל (שלכן מותר הוא באכילת 761תרומה)²³, אבל חסרה אצלו המצוה להשאר מהול, כמובא לעיל מהרמב"ם שהוא "מפר בריתו של אברהם אבינו".

נולד עם שני ערלות ומלו רק ערלה אחת מתוך השתיים – נעשתה אצלו פעולת המילה והוא גם מהול, אך הוא גם ערל²⁴.

ו. בשלשה פרטים האמורים של מצות מילה נרמזים ענינים כלליים בעבודת האדם.

כשם שבמצות מילה חייבת להיות פעולה של מילה, המביאה בהכרח לשתי תוצאות, מהול ואינו ערל, כך גם בכללות עבודת האדם בתורה ומצוות חייבת להיות "עבודה", ופעולה ועבודה כזו שתביא לידי שתי תוצאות, מהול ואינו ערל.

"מהול" פירושו, עבודה בקו של ועשה טוב: שיתגלה הטוב הנמצא אצל האדם מישראל, שהטוב שלו יתבטא גם ביחס לעצמו – במחשבה דיבור ומעשה בלימוד התורה וקיום המצוות בפועל ממש, בחיי היום־יום; ובין בנוגע לזולת – להשפיע על יהודי שני, עד כמה שהדבר אפשרי.

"אינו ערל" בעבודה, הוא הקו של "סור מרע": לא להיות ערל, תחת שליטת הערל – יצר הרע²⁵ – שלא יהיה בתוכו שום רע ושום תאוות, לא תאוות גסות ("מילה – כריתת הערלה הגסה") וגם לא תאוות דקות ("פריעה – כריתת הערלה הדקה").

וכשם שבמצות מילה הרי אף כשנולד מהול חסרה אצלו בהמצוה ויש צורך בהטפת דם ברית. כך הוא גם בעבודה. כמ"ש אדמו"ר הזקן בתניא²⁶, כי מי שהוא מתמיד בטבעו, ולכן מקיים "ועשה טוב מצד הטבע ("מהול"); וגם אם הוא בטבעו מצונן – קר לתאוות, ובמילא זהיר ב"סור מרע" ("אינו ערל"), אף על פי כן נקרא "לא עבדו", כי עדיין חסרה אצלו עבודה – והוא צריך להתייגע יותר מכמו שהוא מצד טבעו. כמו כן הוא גם אצל מי שה"סור מרע ועשה טוב" באו לו על ידי יגיעתו בעבר, אבל עתה, כשהדבר הפך אצלו לרגילות וטבע שני, הרי עתה אין לו די בעבודה זו וצריך להתייגע יותר מרגילותו, כמבואר שם בתניא.

וזוהי הוראה לכל אחד מישראל, שחייב הוא להתייגע תדיר בעבודת ה', לא להסתפק בטוב שיש בו כבר. שהרי כל אחד מישראל, אפילו כזה שאינו צדיק וגם אינו בינוני, יש בו מדות 762טובות טבעיות ותכונות לעשיית טוב וגם אין לו שייכות מטבעו לענינים מסויימים של רע – כמבואר בתניא²⁷, שאצל כל אחד מישראל מופרך לגמרי ענין הכפירה ח"ו, עד שעל זה מוכן האדם בלי שום טעם וטענה, למסור נפשו ולסבול יסורים הקשים ביותר.

ועל כך היא ההוראה האמורה, שגם בטוב הבא לישראל בתולדתו, נדרשת עבודה; לא רק שהוא צריך להתייגע להשיג את הטוב שאין לו מצד הטבע, אלא שצריך להתייגע גם על המדות טובות שיש לו מצד הטבע, לשפרן ולזככן ולהעלותן בקדושה.

ז. בזה גם יובן מה שכותב אדמו"ר הזקן להלכה בשולחן ערוך²⁸: אף ש"גמר ועיקר כניסת נפש הקדושה באדם הוא בי"ג שנים ויום א'" – (שלכן מפרשים חז"ל ש"מלך זקן וכסיל"²⁹ הכוונה ליצר הרע ו"ילד מסכן וחכם" הכוונה ליצר טוב – יצר הרע נקרא "זקן" מפני שהוא מקדים לבוא אל האדם בשלוש עשרה שנה לפני יצר טוב, שמטעם זה נקרא "ילד"), אבל "תחילת", כניסת נפש זו הקדושה, הוא על ידי ועם חינוכו של ילד יהודי לתורה ומצוות, וגם ב"מצות מילה".

וטעם הדבר: טבע הגוף ונפש הבהמית מצד עצמם הוא להמשך לכל דבר גשמי וחומרי, כמו שנאמר בפסוק³⁰: "רוח הבהמה הירדת היא למטה לארץ", וכאשר על ידי מצות מילה נחלשת הלהיטות והתענוג בגשמיות – כנ"ל ממורה נבוכים – ועל ידי זה האדם מקבל להיטות ותענוג בקדושה, אז מקבל הגוף, בפנימיותו, את הנשמה האלוקית – "כניסת נפש דקדושה".

ח. להלכה זו – בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן – אין מצוין כל מקור. ויש לומר שמקורו מספר מנורת המאור לרבי ישראל אלנקאוה, שמביא להלכה כהדיעה בגמרא³¹: "קטן מאימתי בא לעולם הבא כו' משעה שנימול", שמשעה שילד יהודי נימול הוא קם לתחיית המתים³².

זה שגוף של ישראל יכול לקום לתחיית המתים הוא מחמת ההשפעה של הנשמה על הגוף, באופן פנימי, פסקו זה של מנורת המאור ש"משעה שנימול" יקום התינוק לתחיית המתים, משמש איפוא מקור לפסק של אדמו"ר 763הזקן, שתחילת כניסת נפש הקדושה באדם היא על ידי מצות מילה.

גם קודם המילה, ואפילו טרם שנולד, יש כבר לנשמה קשר עם הגוף, כדברי הגמרא³³ על תינוק במעי אמו: "ונר דלוק על ראשו וכו'"³⁴ ו"משביעין אותו תהי צדיק וכו'" – משביעים הנשמה על התנהגותה בתוך הגוף לכשיולד, שמזה נראה, שכבר אז יש לנשמה קשר עם הגוף. אלא שקשר זה אינו אלא קשר מקיף, כהלשון "ונר דלוק לו על ראשו", הנשמה מאירה מעליו. ואילו "כניסת נפש דקדושה", בגוף בפנימיות נפעל בעת המילה.

ט. ב' ענינים אלו האמורים לעיל, שמצות מילה צריכה לפעול – שהאדם יהא מהול ושלא יהיה ערל מתבטאים גם בב' סוגי שכר המצוה:³⁵

השכר ל"ועשה טוב" (מהול) הוא מה שהוא "בא לעולם הבא" (כאמור לעיל); והשכר ל"סור מרע" (אינו ערל) הוא מה שחז"ל אומרים³⁶, שאברהם אבינו יושב על פתח גיהנום, ומוציא משם כל אדם שאינו ערל³⁷.

וסוף כל סוף בזכות המצוה גם נגאל משעבוד מלכויות (ששעבוד מלכויות הוא אותו ענין הגיהנום)³⁸, וכמאמר רז"ל³⁹ הבט לברית גו' אף על פי שאין לישראל מעשים טובים הקב"ה גואלן בזכות המילה, בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.

(משיחת י"ט כסלו תשכ"ב)