ט'עתר
ט'עתר
ב"ה1, י"א ניסן, ה'תשכ"ט
ברוקלין, נ.י.
אל בני ובנות ישראל אשר בכל מקום ומקום
ה' עליהם יחיו
שלום וברכה!
דער יום-טוב פסח, ראש השנה לרגלים, דער ערשטער פון אַלע ימים-טובים, און זיין אינהאַלט – יציאת מצרים (דער אַרויסגיין פון מצרים), ווען אידן זיינען געוואָרן אַ פאָלק, האָבן אַ ספּעציעלע באַדייטונג אַלס אַ כללות'דיגע (אומפאַסנדע) געשעהניש, ביז אַז אַלע זיינע איינצעלהייטן זיינען כללות'דיגע הוראות (אָנווייזונגן) און, פאַרשטייט זיך, נצחיות'דיגע, אַזוי ווי אַלע ענינים פון תורה וואָס איז אַ 2 נצחיות'דיגע און איז ניט באַשרענקט פון צייט און אָרט.
מיר וועלן זיך דאָ אָפּשטעלן אויף איין ענין פון קרבן פסח און יציאת מצרים.
דער קרבן פסח פאָדערט און איז פאַרבונדן מיט מצות מילה און ווי געזאָגט: המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו גו' וכל ערל לא יאכל בו (עס זאָל גע'מל'ט ווערן יעדער זכר און דאַן זאָל ער צוטרעטן מאַכן עם (דעם קרבן פסח). און קיין ערל זאָל ניט עסן פון עם). אויך דער גאַנצער ענין פון יציאת מצרים איז געווען, ווי אונזערע חכמים ערקלערן, אין זכות פון די צוויי מצות: פסח און מילה.
עס איז פאַראַן אויך אַן אינערלעכער צוזאַמענבונד צווישן ביידע ענינים 3*.
ברית מילה , אויף דעם אַכטן טאָג באַלד נאָכן געבורט, שטעלט מיט זיך פאָר דעם בונד (ברית) צווישן אַן אידן מיטן אויבערשטן באַלד ביים אָנהויב פון לעבן, אַז דאָס4 גאַנצע לעבן וועט זיין לויט דעם רצון פון דעם אויבערשטן.
קרבן פסח – איז צום אַלעם ערשטן – אָנגעזאָגט געוואָרן צו דעם הויפּט פון אַ משפחה ( איש 5 שה לבית אבות שה לבית. למשפחותיכם 6). עס קומט פאָר אין מיטלפּונקט פון לעבן, ווען דער איד איז שוין אַ פאַמיליען מענטש און אַ בעל-הבית פאַר זיך.
ביים ערשטן קרבן פסח אין מצרים שטייט אויך משכו וקחו לכם – ציט זיך צוריק (פון עבודה-זרה) און נעמט מאַכן דעם קרבן פסח. דאָס לאָזט אונז הערן, אַז אין דער דאָזיגער תקופה פון לעבן איז דאָ אַן עבר (פאַרגאַנגענהייט) וואָס עס קען זיין אַז דער עבר איז געווען ניט אינגאַנצן ווי עס באַדאַרף צו זיין, און מ'דאַרף אים פאַריכטן.
אָנווענדענדיק דעם אינהאַלט פון די אויבנדערמאָנטע ענינים אין טאָג-טעגלעכן לעבן, איז די אָפּלערנונג דערפון:
יעדער רגע פון לעבן איז אַן אָנהויב פון שעות און טעג וואָס קומען אָן נאָך עם. ער איז אויך אַ המשך (פאָרטזעצונג) פון דעם עבר. מער בכללות:
עס זיינען פאַראַן טעג און צייטן ווען דער מענטש הויבט אָן נייע ענינים, און עס זיינען פאַראַן טעג און צייטן ווען דער מענטש זעצט פאָר און טוט אין זיינע פריערדיגע ענינים.
עס איז דאָך אני נבראתי לשמש את קוני (איך בין באַשאַפן געוואָרן כדי צו דינען דעם אויבערשטן) און נאָכמער – מ'איז משועבד (פאַרקנעכט) צו "אנכי7 ה' אלקיך (אויבערשטן, ווייל ער איז דער) אשר הוצאתיך מארץ מצרים (אַרויסגענומען פון מצרים)", איז
די צוויי דערמאָנטע אייגנשאַפטן פון ברית מילה און קרבן פסח, ווערן אויך אָפּגעשפּיגלט אין צוויי כללות'דיגע סוגים פון עבודת השם: די עבודה פון אַ צדיק – וואָס ער האָט צו טאָן בעיקר מיט נייע ענינים און נייע דערגרייכונגען; און די עבודה פון אַ בעל-תשובה – וואָס האָט צו טאָן בעיקר מיט פאַריכטן און פאַרבעסערן דעם עבר. אויך אין העכערן זין פון תשובה – אומקערן זיך צום מקור – מיינט דאָך אויך, אַז ער איז פריער געווען נאָענט צום מקור און האָט זיך דערווייטערט. וואָרום די נשמה, איידער זי איז אַראָפּגעקומען, צו באַלעבן דעם גוף, איז געווען לויטער רוחניות, און מ'דאַרף זען אַז אויך בשעת די נשמה איז אין גוף זאָל זי זיין רוחניות'דיג, און נאָך מער – זי דאַרף אויך דעם גוף און נפש הבהמית מאַכן רוחניות'דיג.
אַזוי אויך בפרטיות יעדן טאָג באַ יעדער אידן: גלייך באַם אויפשטיין פון שלאָף איז ער דאָך אַ ברי' חדשה (אַ ניי באַשאַפענער) און הויבט אָן אַ נייעם לעבן מיט מודה8 אני כו'. און דער צווייטער קצה (עקסטרעם) פאַר'ן איינשלאָפן ווערן – דער חשבון9 הנפש פון דעם פאַרגאַנגענעם טאָג אין קריאת שמע שעל המטה איידער ער גיט דעם אויבערשטן דעם פקדון: בידך10 אפקיד רוחי.
***
דאָס איז אויך דער ענין פון זמן חרותנו און יציאת מצרים אין טאָג-טעגלעכן לעבן: זיין פריי און אַרויסגיין פון די באַשרענקונגען ( מצרים וגבולים ) פון דער אייגענער נאַטור און פון פאַרשקלאַפונג צו דער פרעמדער סביבה. און דאָס פאָדערט עבודה אין אַ צוויי-פאַכיגען11 אופן: ווי עבודה פון אַ צדיק – כסדר אָנצוהויבן נייע גוטע זאַכן, עשה טוב ; און עבודה פון אַ בעל-תשובה, סור 12 מרע ועשה טוב 13 * – צו פאַריכטן וואָס עס איז נויטיג פון עבר און גרייכן אַלץ העכער און נעענטער צום אורשפּרינגלעכן מקור אין ג-טלעכקייט.
און אפילו ווען מ'געפינט זיך, ר"ל, אין אומשטענדן, ווי אַמאָל אין מצרים, ווען עס האָבן זיך צוגעקלעפּט גאָר פיל ניט-געוואונשענע פרעמדע זאַכן – איז אויב נאָר ער באַשליסט מיט אַן אמת זיין דעם אויבערשטן'ס, ער זאָגט ה'14 אלקינו (אונזער כח און אונזער חיות) ה' אחד – ווערט גלייך אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים – איצט אַזוי ווי דאַמאָלס. עס ווערט בטל זיין פאַרשקלאַפונג צו פרעה און צו מצרים15 ערות הארץ, ער קריכט אַרויס פון זומפּ, פאַריכט דעם עבר און הויבט אָן אַ ניי לעבן, אַן אמת אידישן לעבן – אמת'ע פרייהייט דורך תורה און מצוות.
***
ויהי רצון אַז דאָס אַלץ זאָל זיין ווי באַ יציאת מצרים דעם ערשטן מאָל – ביד 16 רמה , מיט שטאָלץ און מיט געזאַנג און שמחה,
און דורך דעם אַלעם מקרב זיין און ממהר זיין די פאַרווירקלעכונג פון דער נבואה-הבטחה : כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות – בגאולה האמתית והשלימה על ידי משיח צדקנו.
בברכת חג הפסח כשר ושמח,
מנחם שניאורסאהן
הערות
- 1. נדפסה בהגש"פ עם לקוטי טעמים, מנהגים וביאורים (קה"ת, תנש"א) ח"ב ע' תרכב. תרגום האגרת בלה"ק נדפסה ב"תורת מנחם – אגרות מלך" ח"ב ע' סז ואילך.
- 2. לכתוב : וישלח לו, כב.
- 3. הכוונה : מענה רבינו – ניסן תשכ"ט.
- 4. המבואר במ"א : ראה לקו"ש ח"ג ע' 759 ואילך. מפענח צפונות פ"ה סי"ח. וש"נ.
- 5. איש שה לבית גו' : בא יב, ה.
- 6. למשפחותיכם : שם, כא.
- 7. אנכי ה"א גו' : יתרו כ, ב. וראה פרש"י עה"פ.
- 8. מש"כ : איכה ג, כג.
- 9. בקונט' ביקור שיקאַגאָ : ולאח"ז בסה"מ ה'תש"ב ע' 89.
- 10. בידך אפקיד רוחי : תהלים לא, ו.
- 11. בס' המאמרים תרכ"ט : בהוצאת קה"ת תשנ"ב – ע' קה ואילך.
- 12. סור . . טוב : תהלים לד, טו.
- 13. ה' . . אחד : ואתחנן ו, ד.
- 14. מצרים ערות הארץ : מקץ מב, ט. ועוד.
- 15. ביד רמה : בשלח יד, ח. וראה ת"א עה"פ.
- 16. הכוונה : מענה רבינו – ניסן תשכ"ט. ראש השנה לרגלים : ר"ה ד, א. יציאת מצרים . . געוואָרן אַ פאָלק : ראה מפרשים ליחזקאל טז. אַ כללות'דיגע (אומפאַסנדע) געשעהניש : כי הוא (יצי"מ) יסוד גדול ועמוד חזק בתורתנו ובאמונתנו כו' (חינוך מצוה כא). אַ נצחיות'דיגע : בכל פרטי' (ולא רק הציווים שבה), שהרי צ"ל ברכת התורה – "נותן התורה" ל' הווה (לקו"ת ויקרא כג, א) – גם בנוגע לכתוב ואחות לוטן תמנע וכיו"ב (ראה סנה' צט, ב). פיה"מ להרמב"ם ר"פ חלק יסוד השמיני: ואין הפרש כו'. המול . . בו : שמות יב, מח. לא יאכל בו : ופסח לא בא מתחלתו אלא לאכילה (משנה פסחים עו, ב). חכמים ערקלערן : פדר"א פכ"ט. אינערלעכער צוזאַמענבונד : להעיר ג"כ אשר פסח ומילה שניהם מ"ע שיש בה כרת (כריתות בתחלתה). *) הכוונה: ששניהם הוראות הקשורות בחילוק מצב האדם בקשר לגילו. באַלד נאָכן געבורט : ועד יום השמיני כאלו הוא עדיין בבטן (האם) – מו"נ ח"ג פמ"ט. וראה דב"ר רפ"ו. נדה לא, ב. ויק"ר פכ"ז, י. ס' הבהיר [ס]' קסח. מילה . . דאָס גאַנצע לעבן : יומתק ע"פ המבואר במ"א אשר מילה היא פעולה נמשכת, וכדמוכח במנחות מג, ב. משכו . . זרה) : שמות יב, כא. מכילתא שם. יעדער רגע : לבד הראשון – שאין שם עבר והאחרון – שאין שם עתיד. ואכ"מ. אני . . קוני : משנה סוף קידושין. משועבד . . מצרים : רש"י שמות כ, ב. וראה מכילתא שם. שמו"ר פכ"ט, ג. תשובה . . צום מקור : ראה תניא פל"א (ומבאר שם: היא בחי' יצי"מ כו'). ובלקו"ת ר"פ האזינו: הנה עיקר התשובה הוא כו'. נאָך מער : ראה תניא פל"ז (מח, סע"א) וכל ניצוץ כו'. אַ ברי' חדשה : ראה שו"ע אדה"ז חאו"ח (מהדו"ק) ר"ס ד. מודה אני : וסיומו רבה אמונתך – ע"פ מש"כ חדשים לבקרים רבה אמונתך (מדרש תהלים כה). חשבון הנפש : ראה ד"ה אין עומדין ה'תש"ב (בקונט' ביקור שיקאַגאָ) ובכ"מ. אין טאָג-טעגלעכן לעבן : כי בכל יום חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים (תניא רפמ"ז). צוויי-פאַכיגען אופן : ראה ד"ה שה תמים (בס' המאמרים תרכ"ט) בביאור הענין שקרבן פסח הי' מן הכבשים ומן העזים. וכן במילה – הסרת הערלה (שאינו ערל. סור מרע), שהוא מהול (מ"ע). ואכ"מ. *) הכוונה: סור מרע – כל' עזיבת החטא – ועשה טוב – אח"כ צ"ל עבודה מסודרת כמשנ"ת בעולת תמיד וכו'. וכן וע"ט באופן נעלה יותר כיתרון האור מתוך החושך . ער באַשליסט כו' : ראה תניא פמ"ז. אלקינו . . חיות : ראה טושו"ע או"ח ס"ה. לקו"ת במדבר עג, ב. דורך דעם אַלעם מקרב כו' : ראה שם בפדר"א (פכ"ט) שבזכות מילה ופסח נגאלו ממצרים "ובזכותם אתם עתידין ליגאל בסוף". נבואה-הבטחה : מיכה ז, טו.
ויקרא רבה כ״ז:י׳ - הטקסט מספריא
וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ (ויקרא כב, כז), וְלָמָּה שִׁבְעַת יָמִים, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּבָּדֵק, שֶׁאִם נְגָחַתּוּ אִמּוֹ אוֹ שֶׁנִּמְצָא בּוֹ מוּם הֲרֵי זֶה פָּסוּל וְלֹא יִהְיֶה כָּשֵׁר לְקָרְבָּן, דִּתְנִינַן תַּמָּן יוֹצֵא דֹפֶן אֵין יוֹשְׁבִין עָלָיו יְמֵי טֻמְאָה וִימֵי טָהֳרָה וְאֵין חַיָּבִין עָלָיו קָרְבָּן, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר הֲרֵי זֶה כְּיָלוּד. דָּבָר אַחֵר, וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁנִּכְנַס לִמְדִינָה וְגָזַר וְאָמַר כָּל אַכְסְנָאִין שֶׁיֵּשׁ כָּאן לֹא יִרְאוּ פָנַי עַד שֶׁיִּרְאוּ פְּנֵי הַמַּטְרוֹנָא תְּחִלָּה. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא תָבִיאוּ לְפָנַי קָרְבָּן עַד שֶׁתַּעֲבֹר עָלָיו שַׁבָּת, שֶׁאֵין שִׁבְעַת יָמִים בְּלֹא שַׁבָּת וְאֵין מִילָה בְּלֹא שַׁבָּת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ויקרא כב, כז): וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה. אָמַר רַבִּי יִצְחָק מִשְׁפַּט אָדָם וּמִשְׁפַּט בְּהֵמָה שָׁוִים, מִשְׁפַּט אָדָם (ויקרא יב, ג): וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ, וּמִשְׁפַּט בְּהֵמָה וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה, כְּלוֹמַר אִם הֵבֵאתָ לְפָנַי קָרְבָּן בְּרָצוֹן וּבְטוֹבָה הוּא קָרְבָּנִי, וְאִם בְּאֹנֶס עַל כָּרְחֲךָ אֵינִי מַעֲלֶה לְךָ שֶׁתַּקְרִיב לְפָנַי אֶלָא (ויקרא כב, כז): אִשֶּׁה לַה', וְדִכְוָתָהּ (במדבר כח, ב): צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי, מַאי לְאִשַּׁי, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם הֲבֵאתֶם בְּרָצוֹן וּבְטוֹבָה הוּא קָרְבָּנִי, וְאִם בְּאֹנֶס הֲרֵי הוּא לְאִשַּׁי וְאֵינוֹ לַשֵּׁם.
רש"י על שמות כ׳:ב׳ - הטקסט מספריא
אשר הוצאתיך מארץ מצרים. כְּדַאי הִיא הַהוֹצָאָה שֶׁתִּהְיוּ מְשֻׁעְבָּדִים לִי; דָּ"אַ, לְפִי שֶׁנִּגְלָה בַיָּם כְּגִבּוֹר מִלְחָמָה וְנִגְלָה כָּאן כְּזָקֵן מָלֵא רַחֲמִים, – שֶׁנֶּאֱמַר וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר (שמות כ"ד), זוֹ הָיְתָה לְפָנָיו בִּשְׁעַת הַשִּׁעְבּוּד, וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם, מִשֶּׁנִּגְאֲלוּ – הוֹאִיל וַאֲנִי מִשְׁתַּנֶּה בְמַרְאוֹת, אַל תֹּאמְרוּ שְׁתֵּי רָשׁוּיוֹת הֵן, אָנֹכִי הוּא אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מִמִּצְרַיִם וְעַל הַיָּם. דָּ"אַ לְפִי שֶׁהָיוּ שוֹמְעִין קוֹלוֹת הַרְבֵּה, שֶׁנֶּאֱמַר אֶת הַקּוֹלֹת – קוֹלוֹת בָּאִין מֵאַרְבַּע רוּחוֹת וּמִן הַשָּׁמַיִם וּמִן הָאָרֶץ – אַל תֹּאמְרוּ רָשׁוּיוֹת הַרְבֵּה הֵן; וְלָמָה אָמַר לְשׁוֹן יָחִיד אֱלֹהֶיךָ? לִתֵּן פִּתְחוֹן פֶּה לְמֹשֶׁה לְלַמֵּד סָנֵגוֹרְיָא בְּמַעֲשֵׂה הָעֵגֶל, וְזֶה שֶׁאָמַר לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ – לֹא לָהֶם צִוִּיתָ לֹא יִהְיֶה לָכֶם אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֶלָּא לִי לְבַדִּי (שמות רבה):
מבית עבדים. מִבֵּית פַּרְעֹה שֶׁהֱיִיתֶם עֲבָדִים לוֹ, אוֹ אֵינוֹ אוֹמֵר אֶלָּא מִבֵּית עֲבָדִים שֶׁהָיוּ עֲבָדִים לַעֲבָדִים? תַּ"לֹ וַיִּפְדְּךָ מִבֵּית עֲבָדִים מִיַּד פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם (דברים ז'), אֱמֹר מֵעַתָּה עֲבָדִים לַמֶּלֶךְ הָיוּ וְלֹא עֲבָדִים לַעֲבָדִים (מכילתא):
אשר הוצאתיך מארץ מצרים WHO HAVE BROUGHT THEE OUT OF THE LAND OF EGYPT — That act of bringing you out is alone of sufficient importance that you should subject yourselves to Me. Another explanation: because He had revealed Himself to them at the Red Sea as a mighty man of war and here He revealed Himself as a grey-beard filled with compassion, as it is stated in connection with the Giving of the Law, (Exodus 24:10) “and there was under His feet as it were a brick-work of sapphire”, which is explained to mean that this (the brick-work) was before Him at the time of their bondage; “and there was as the essence of heaven” (i. e. joy and gladness) when they had been delivered (cf. Rashi on Exodus 24:10), thus the Divine Glory changed according to circumstances, — therefore He stated here: Since I change, appearing in various forms, do not say, “There are two divine Beings”; it is I Who brought you forth from Egypt and Who appeared to you at the Sea (cf. Mekhilta). Another explanation: because they then heard many voices, as it is said (v. 15) “the people heard the voices (הקלות)” — voices coming from the four cardinal points and from the heavens and from the earth — therefore God said to them, “Do not say there are many Deities”. — Why did God say in the singular אלהיך, “Thy God”, (as though speaking to one person alone)? To afford Moses an opportunity to speak in defence of Israel at the incident of the golden calf. This, is exactly what he did say, (Exodus 32:11) “Wherefore, O Lord, doth Thy wrath glow against Thy people”, for not to them didst Thou give the command, “There shall be to thee no other gods” but to me alone! (Exodus Rabbah 43:5)
מבית עבדים OUT OF THE HOUSE OF SLAVES — This means, from the house of Pharaoh where ye were slaves to him. Or perhaps it only says “from the house of slaves” in the sense of a house belonging to slaves to that the words imply that they were slaves to slaves (a most abject form of slavery)! But elsewhere it states, (Deuteronomy 7:8) “He redeemed thee from the house of slaves, from the hand of Pharaoh, king of Egypt”, so that you must now admit that they were slaves of the king and not slaves to slaves and the meaning is: from the house where you were slaves (Mekhilta).
שמות רבה כ״ט:ג׳ - הטקסט מספריא
אָמַר רַבִּי טוֹבִיָּה בֶּן רַבִּי יִצְחָק אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ, שֶׁעַל מְנָת כֵּן הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם שֶׁתְּקַבֵּל אֱלָהוּתִי עָלֶיךָ. דָּבָר אַחֵר, אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ, מָשָׁל לְבַת מְלָכִים שֶׁנִּשְׁבֵּית בְּיַד הַלִּסְטִים וּבָא הַמֶּלֶךְ וְהִצִּילָהּ, לְאַחַר יָמִים בִּקֵּשׁ לִשָֹּׂא אוֹתָהּ לְאִשָּׁה, אָמְרָה לוֹ מַה אַתָּה נוֹתֵן לִי, אָמַר לָהּ אִם אֵין לִיךְ עָלַי אֶלָּא שֶׁפְּדִיתִיךָ מִיַּד הַלִּסְטִים, דַּי.
תניא, ליקוטי אמרים מ״ז - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, ״בְּכָל דּוֹר וָדוֹר, – וְכָל יוֹם וָיוֹם – חַיָּיב אָדָם לִרְאוֹת עַצְמוֹ כְּאִילּוּ הוּא יָצָא הַיּוֹם מִמִּצְרָיִם״. וְהִיא יְצִיאַת נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית מִמַּאֲסַר הַגּוּף, ״מַשְׁכָּא דְחִוְיָא״, לִיכָּלֵל בְּיִחוּד אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, עַל יְדֵי עֵסֶק הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת בִּכְלָל, וּבִפְרָט בְּקַבָּלַת מַלְכוּת שָׁמַיִם בִּקְרִיאַת שְׁמַע, שֶׁבָּהּ מְקַבֵּל וּמַמְשִׁיךְ עָלָיו יִחוּדוֹ יִתְבָּרֵךְ בְּפֵירוּשׁ, בְּאָמְרוֹ: ״ה׳ אֱלֹהֵינוּ ה׳ אֶחָד״.
וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל, כִּי ״אֱלֹהֵינוּ״ הוּא כְּמוֹ ״אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וְכוּ׳״, לְפִי שֶׁהָיָה בָּטֵל וְנִכְלָל בְּיִחוּד אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא. רַק שֶׁאַבְרָהָם זָכָה לָזֶה בְּמַעֲשָׂיו וְהִילּוּכוֹ בַּקּוֹדֶשׁ מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ וְגוֹ׳״:
אֲבָל אֲנַחְנוּ, יְרוּשָּׁה וּמַתָּנָה הִיא לָנוּ, שֶׁנָּתַן לָנוּ אֶת תּוֹרָתוֹ, וְהִלְבִּישׁ בָּהּ רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ, הַמְיוּחָדִים בְּמַהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ בְּתַכְלִית הַיִּחוּד, וַהֲרֵי זֶה כְּאִלּוּ נָתַן לָנוּ אֶת עַצְמוֹ כִּבְיָכוֹל. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ עַל פָּסוּק: ״וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה״ [דְּ״לִי״ כְּלוֹמַר ״אוֹתִי״, וַהֲוָה־לֵיהּ־לְמֵימַר ״וּתְרוּמָה״, אֶלָּא מִשּׁוּם דְּכוּלָּא חַד, עַיֵּין שָׁם הֵיטֵב]:
וְזֶהוּ שֶׁאוֹמְרִים: ״וַתִּתֶּן לָנוּ ה׳ אֱלֹהֵינוּ בְּאַהֲבָה כוּ׳״, ״כִּי בְאוֹר פָּנֶיךָ נָתַתָּ לָּנוּ ה׳ אֱלֹהֵינוּ כוּ׳״. וְלָזֶה אֵין מוֹנֵעַ לָנוּ מִדְּבֵיקוּת הַנֶּפֶשׁ בְּיִחוּדוֹ וְאוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ, אֶלָּא הָרָצוֹן, שֶׁאִם אֵין הָאָדָם רוֹצֶה כְּלָל חַס וְשָׁלוֹם לְדָבְקָה בוֹ כוּ׳. אֲבָל מִיָּד שֶׁרוֹצֶה וּמְקַבֵּל וּמַמְשִׁיךְ עָלָיו אֱלֹהוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ וְאוֹמֵר ״ה׳ אֱלֹהֵינוּ ה׳ אֶחָד״ – הֲרֵי מִמֵּילָא נִכְלֶלֶת נַפְשׁוֹ בְּיִחוּדוֹ יִתְבָּרֵךְ, דְּ״רוּחַ אַיְיתִי רוּחַ וְאַמְשִׁיךְ רוּחַ״, וְהִיא בְּחִינַת יְצִיאַת מִצְרַיִם. וְלָכֵן תִּקְּנוּ פָּרָשַׁת יְצִיאַת מִצְרַיִם בִּשְׁעַת קְרִיאַת־שְׁמַע דַּוְקָא, אַף שֶׁהִיא מִצְוָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ, וְלֹא מִמִּצְוַת קְרִיאַת שְׁמַע, כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא וּפוֹסְקִים, אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהֵן דָּבָר אֶחָד מַמָּשׁ. וְכֵן בְּסוֹף פָּרָשַׁת יְצִיאַת מִצְרַיִם מְסַיֵּים גַּם כֵּן ״אֲנִי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם״, וְהַיְינוּ גַם כֵּן כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל:
שולחן ערוך, אורח חיים ה׳ - הטקסט מספריא
יְכַוֵּן בַּבְּרָכוֹת פֵּרוּשׁ הַמִּלּוֹת, כְּשֶׁיַּזְכִּיר הַשֵּׁם יְכַוֵּן פֵּרוּשׁ קְרִיאָתוֹ בְּאַדְנוּת, שֶׁהוּא אֲדוֹן הַכֹּל וִיכַוֵּן בִּכְתִיבָתוֹ בְּיוֹ"ד הֵ " א שֶׁהָיָה וְהֹוֶה וְיִהְיֶה. וּבְהַזְכִּירוֹ אֱלֹהִים יְכַוֵּן שֶׁהוּא תַּקִּיף בַּעַל הַיְכֹלֶת, וּבַעַל הַכֹּחוֹת כֻּלָּם:
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.

