שיחה א

765שיחה א

א. הגמרא¹ לומדת ממה שאמר אברהם אבינו להקב"ה "אד' אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור וגו'" ש"גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה" – מזה שבקש אברהם מהקב"ה להמתין והוא עצמו רץ לקבל את האורחים, ראיה שהכנסת אורחים גדולה מקבלת פני שכינה.

וכן פוסק גם הרמב"ם² וזה לשונו שם: "והוא החק שחקק אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בה, מאכיל עוברי דרכים ומשקה אותן ומלוה אותן, וגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה שנאמר וירא והנה שלשה אנשים".

בדברי הרמב"ם צריך להבין:

(א) דרכו של הרמב"ם ב"יד החזקה" היא להביא את ההלכה בלבד מבלי להביא את מקורה. אלא אם כן, המקור המובא מוסיף ביאור בההלכה. אבל בהלכה של "גדולה הכנסת אורחים" אין נראה, לכאורה, מה מתוסף על ידי המקור "שנאמר וירא והנה וגו'", לשם מה, א"כ, מביא כאן הרמב"ם את הפסוק?

(ב) בפירוש המשניות³, הרמב"ם בעצמו, מאריך לבאר, שכל המצוות שאנו מקיימים היום, אין אנו עושין אותן אלא מציווי הקב"ה לנו על ידי משה רבנו ע"ה בהר סיני, ולדוגמא, מה שאנו מקיימים מצות מילה, אין זה מפני שאברהם אבינו ובני ביתו מלו עצמם, אלא מפני שהקב"ה ציוה על ידי משה רבנו שנמול עצמנו כמו שמל עצמו אברהם אבינו ע"ה. וכך גם בכל שאר המצוות שנצטוו בהן לפני מתן תורה, ולפי זה אינו מובן דברי הרמב"ם כאן שכתב "והוא החק שחקק אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בה" – אנו הרי נוהגים כן רק משום שכן ציונו הקב"ה בעת מתן תורה, וכמו שכותב בעצמו הרמב"ם שם⁴, שמצות הכנסת אורחים נכללת ב"ואהבת לרעך כמוך". מה מלמדנו, א"כ, מה שחקק אברהם אבינו?

ב. בתיקוני זוהר מובא⁵, שר' שמעון אמר: "זכאה איהו מאן דמקבל אורחין ברעו שלים כאילו מקבל אפי שכינתא" (מי שמקבל אורחים ברצון גמור הרי הוא כאילו מקבל פני שכינה). לכאורה מאמר זה של 766התיקוני זוהר סותר את מאמר הגמרא שהובא לעיל שהכנסת אורחים גדולה מקבלת פני שכינה.

אף שמצינו הרבה פעמים, חלוקי דיעות בדברי חז"ל – בגמרא גופא וכן בין הגמרא והזוהר – אבל בענין זה אין שייך לומר שהתיקוני זוהר חולק על הגמרא, שהרי הגמרא לומדת זאת מפסוק ומ"מעשה רב" של אברהם אבינו בפועל שהכנסת אורחים גדולה, ובהכרח לבאר את התיקוני זוהר באופן כזה שלא יסתור את פסק הגמרא המיוסד על פסוק.

ג. ויובן הדבר בהקדים ביאור מדריגת רבי שמעון בר יוחאי שהוא בעל המאמר הנ"ל בתיקוני זוהר:

אצל רשב"י היתה "תורתו אומנתו"⁶, וכן היה מ"בני עליה"⁷, שגודל שתי מעלות אלו מבואר גם בנגלה דתורה, ויותר מזה בפנימיות התורה בתורת החסידות⁸. בהיותו במדרגה כזו מובן עד כמה גבוה היה אצל ר' שמעון ענין קבלת פני שכינה. ובפרט לפי דברי הזוהר⁹ "מאן פני האדון הוי' דא רשב"י" – הרי מה שלפי ערכנו נקרא "קבלת פני שכינה" – קבלת דרגת פנימיות אלקות, היתה זו אצל רשב"י מדריגה תמידית, שהאירה אצלו תמיד דרגת פני (פנימיות) האדון הוי'. ובהכרח איפה לומר, שקבלת פני שכינה שלו היתה באופן נעלה לגמרי.

ובהשוואה למדריגה הנעלית של קבלת פני שכינה אצל ר' שמעון – וכפי מדרגתו שלו, כך מדד את הנהגת העולם¹⁰ – לא היתה הכנסת אורחים גדולה אלא שוה לקבלת פני שכינה שלו. אבל אלו שלא הגיעו לדרגא הנעלית של רשב"י, אצלם הכנסת אורחים גדולה מקבלת פני שכינה.

ועוד: מבואר בלקוטי תורה¹¹, שמצד מעלת נשמת רשב"י, היה מסוגל בעבודתו הרוחנית להמשיך אותן המשכות שעל ידי אחרים נמשכות רק באמצעות קיום מצוות בגשמיות. ראיה לכך משלש עשרה שנה ששהה רשב"י במערה – שם לא היתה לו אפשרות לקיים אכילת מצה, קידוש על יין, אתרוג וסוכה וכיו"ב, (שהרי מפני סכנת נפשות היה אסור לו לצאת מהמערה) – שאז המשיך ההמשכות של כל המצוות על ידי יחודים עליונים ועליות (אף שבמערה היה אנוס, ו"אונס רחמנא פטרי'"¹², 767התורה פטרתו מלקיים אותן מצוות – הרי קשה לומר שמלמעלה סובבו הדברים כך שלרשב"י יחסרו המשכות מסויימות) וכיון שרשב"י פעל בעבודתו הרוחנית את מה שאחרים השיגו על ידי מצוות גשמיות, היתה זו נחשבת אצלו כגשמיות המצוות אצל אחרים. וכפי שאומר הירושלמי¹³ בפשיטות: ולא מודי רשב"י שמפסיקין לעשות סוכה ולעשות לולב – אבל כאשר קיים המצוות בפועל בבחינה גשמית, ובכללן מצות הכנסת אורחים, היו אלו בדרגא גבוהה בהרבה משל אחרים.

(ועל דרך ההלכה ש"לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו"¹⁴, שיש פוסקים שסוברים¹⁵, שבאם הלאו נכלל בהסוג "שאין בו מעשה" הרי גם באופן שעבירת הלאו הוא על ידי מעשה אין מגיע על כך מלקות, שהמעשה אינו קובע בלאו כזה שבעיקרו הוא "לאו שאין בו מעשה").

וכיון שרשב"י קיים מצוות "הכנסת אורחים" באופן נעלה כזה שהמעשה הגשמי של המצוה אינו קובע כל כך, משום שבעיקר קיים אותה על ידי עבודה רוחנית, – הרי אין בחינתה הרוחניות של מצות הכנסת אורחים גדולה מ"קבלת פני שכינה", ומכל שכן שאינה גדולה מ"קבלת פני שכינה" נעלית כמו שהיתה אצל רשב"י. ולכן אמר רשב"י ש"הכנסת אורחים" דומה ל"קבלת פני שכינה". אבל התורה הרי על "הרוב תדבר", ורוב בני אדם אינם בדרגתו של רשב"י, שהרי בני עליה – הן מועטין⁷, לכן – פסקה תורה, ש"גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה".

ד. וזו היתה כוונת הרמב"ם כשהביא את מקור ההלכה "גדולה הכנסת אורחים וכו'" מהפסוק, שבכך נוסף ביאור בההלכה: ללא ציון מקור ההלכה היה אפשר לפרש שר' שמעון בתקוני זוהר חולק על ההלכה – אף שבכל מקום שיש מחלוקת בין תלמוד בבלי לזוהר, הלכה כבבלי, מ"מ הרי "אלו ואלו דברי אלוקים חיים"¹⁶ והיה מקום גם לדעת הזוהר בכל (מצב של) אדם – לכן מביא הרמב"ם מקור מפסוק מפורש, לומר שבזה אין מחלוקת ודעת רשב"י היא, כאמור לעיל, לפי מדריגתו שלו, ואינה סותרת לפסק הגמרא.

ואין לתמוה על הרמב"ם שבא לשלול ענין המבואר בזוהר, כי ידוע¹⁷ שהרמב"ם הי' מקובל וענינים רבים בספריו מקורם בזוהר, קבלה וכו'¹⁸.

768ה. על פי זה גם מובן לשון הרמב"ם: "והוא החק שחקקו אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בה", שבזה מסביר מדוע אין בהלכה בבבלי סתירה לדעת ר' שמעון בתיקוני זוהר:

הכח שיש לנו לקיים את המצוות שנצטוינו מסיני, הוא משום ש"מעשה אבות סימן לבנים"¹⁹. גם במצות הכנסת אורחים: לגבי כלל ישראל היותה של הכנסת אורחים גדולה מקבלת פני שכינה, באה מנתינת כח של אברהם אבינו, על ידי ה"חק שחקקו" במצות הכנסת אורחים – "מעשה אבות" – באופן שתהא שייכת לכל אדם.

זהו גם דיוק לשון הרמב"ם "ודרך החסד שנהג בה": שעבודת אברהם אבינו היתה בקו החסד (שלכן ביקש אפילו על ישמעאל: "לו ישמעאל יחי' לפניך"), ומשום זה קבע את הכנסת אורחים שלו באופן שתהא שייכת לכל אדם, גם לאלו שהם במדריגה נחותה ביותר, ובכך הנחיל לנו כח לקיום מצות הכנסת אורחים, שתהיה "גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה".

וזוהי כוונת הרמב"ם בלשונו "והוא החק שחקקו אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בה" – לולא עבודת אברהם אבינו לא היה לנו הכח לקיים מצות הכנסת אורחים בגשמיות, וממילא לא היה לנו הענין של הכנסת אורחים באופן שתהא גדולה מהקבלת פני שכינה. אלא שאברהם אבינו על ידי עבודתו הוריש לנו, חקק והנהיג בכל אדם דרך החסד שלו, תחילת כל המידות ומן המדות בא הדבר לידי פועל ממש – שזה כל האדם.

(משיחת ליל ערב ראש השנה,

כ"ט אלול, תשכ"ב)

ו. כ"ק מו"ח אדמו"ר היה אומר²⁰, שמפרשת השבוע יש ללמוד הוראה בחיים. ומובן שכן הוא: שהרי יש לנו א־ל נצחי, והוא נתן לנו תורה נצחית, שעל ידה – על ידי לימוד התורה בתמידות ולימוד ממנה הוראה בחיים – אנו עם חי לנצח ובאפשרותנו לסבול ולעמוד בפני כל הקשיים.

בפרשתנו מסופר על היהודי הראשון שהיה בעולם. הוא היה אחד ויחיד בשעה שכל העולם היה נגדו²¹, עד שנוכחו כולם לדעת שהקב"ה עמו ותומך בו בכל אשר יעשה. אז כרת 769מלך פלשתים עמו ברית, ואברהם היה יכול לגור בשלוה בארץ פלשתים.

בעת שאברהם התגורר בארץ פלשתים מסופר בפרשתנו: "ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם הוי' א־ל עולם" שפרסם שם אלוקות²² ואמונה; "ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים", – ולאחר מכן בא סיפור העקידה.

וצריך להבין: מה לומדים אנו מזה שאברהם נטע שם אשל? התורה הרי מתארת גדולתו של אברהם אבינו, שבהיותו יהודי יחיד פרסם בכל מקום את האמונה בה' אחד, ומה מוסיף בענין זה סיפור נטיעת האשל? גם מה שייכות יש בין "ויטע אשל" לפרשת העקידה הבאה מיד לאחר מכן?

ז. פירוש "אשל" לפי פשוטו הוא – אילן מרובה בענפים. בהיותו בארץ מדבר, מקום בו חום השמש לוהט, נטע שם אילן כדי להגן עליו מהשמש.

בגמרא²³ נאמר, ש"אשל" אינו עץ בודד, אלא אברהם נטע גן שלם של עצי־פרי, במטרה שהאורחים העוברים ושבים יהנו מהפירות. דעה נוספת: "אשל" פירושו "פונדק" – אכסניא, אברהם אבינו נתן לאורחים לא רק פירות, אלא אכילה ושתיה, בשר ויין וכו' ומשכב²⁴. עד שאברהם – כמסופר במדרש²⁵ – העמיד אצלו בבית סנהדרין עבור האורחים כדי לפתור את השאלות העשויות להתעורר אצל האורחים.

התורה מספרת כאן על אופן הכנסת אורחים של אברהם אבינו: הוא לא הסתפק בנתינת לחם, מלח ומים לאורחים, ואף שיש בהם כדי להשביע; אברהם אבינו לא הסתפק בנתינת ההכרח, כי אם נתן להם דברים המענגים: פירות, יין, כל מיני מגדים, ומשכב, ואפילו סנהדרין להשיב לשאלותיהם, ונתן להם כל זה על אף שהיו לגביו אנשים זרים.

מזה צריך ללמוד כל אחד מישראל: הרי אצל כל אחד נטועה בלב מדת הצדקה וגמילות חסדים. ועליו לדעת שמדה זו שירש אותה בירושה מאברהם אבינו²⁶, אינה רק בשביל לתת לשני דברים ההכרחיים, כי אם גם דברי מעדנים, ולא רק במובן החומרי, אלא גם לפתור את בעיות ה"נפש" (הרוחניות) של הזולת.

ח. ענין עשיית הצדקה באופן האמור לעיל, לספק לא רק את ההכרחי לבד כי אם גם את ההנאה 770והתענוג הרי הוא מושרש אצל הורים בנוגע לילדיהם. טבע מושרש הוא אצל ההורים לתת לילדיהם – שהם חסרי יכולת – כל הנצרך להם (מבלי להתחשב אם הילדים ישיבו להם כגמולם אם לאו) לא רק ההכרחיות; כך גם בכלל, בנוגע לחינוך, מחנכים ההורים את ילדיהם שיתפתחו ויגדלו על הצד הטוב ביותר, הן בחומר והן ברוח.

בבני ישראל דוגמת אברהם אבינו, הגישה הטבעית הזאת אינה רק ביחס לצאצאיהם כי אם גם לאנשים זרים. תכונה זו נטועה בכל לב יהודי, שדבר שמקבל על ידי יגיעה והתאמצות רבה, יתן לאנשים זרים לגמרי ולא רק למלאות את צרכי הזולת הגשמיים כי אם גם לפתור בעיותיו הנפשיות.

הנהגה זו היא למעלה מהשכל: לתת לזולת דבר החסר לו – מבין גם השכל, שכיון שחסר לו דבר ממלאים לו את חסרונו מתוך רחמנות. אבל לתת לשני מה שלא חסר לו כי אם לתענוג, זהו נובע ממדה מיוחדת של טוב שמקורה למעלה מהשכל; שמצד מדת הטוב שלו מחפש את טובת הזולת.

ואם כך הוא הדבר בדברים החומריים, על אחת כמה וכמה שכן הוא בדברים הרוחניים, חסרון בנשמה – כואב הרבה יותר, וקשה לתקנו יותר מחסרון הגוף.

לכן דרכם של בני ישראל, בכל מקום אליו הגיעו – במדינה חפשית, או במקום שהיו לוחצים אותם – לא התחשבו בשום דבר ויסדו מיד ישיבות ותלמודי־תורה²⁷, ודאגו להעמידם באופן שיתנו לא רק ההכרח הנדרש לתלמידים ולתלמידות, אלא שיהא באופן של יגדיל תורה ויאדיר, במילואו.

ט. עתה יובן הקשר בין "ויטע אשל" לעקידה:

כח מסירות הנפש אצל אברהם ויצחק ללכת לעקידה, על אף היותם בארץ פלשתים ימים רבים – מקום שהיו בו חופשיים לגמרי ולא לחצו אותם ולא העיקו להם – בא מ"ויטע אשל", מהנהגתם באופן כזה של חסד שלמעלה מטעם ודעת. לפיכך גם בימי השלוה של "ימים רבים" הלכו אל העקידה בשמחה.

זוהי גם הוראה לכל הדורות: מבני ישראל נדרשת הנהגה של מסירות נפש במיוחד בחינוך הילדים, שעמל יגיעתם במשך שנים רבות יקדישו לחינוך הבנים והבנות, לא רק לבניהם שלהם, כי אם גם לשל אחרים; ולתת להם לא רק דברים של הכרחיות, כי אם יהדות, תורה ומצוות במלוא המדה – ואז גדל דור של מסירות נפש, שגם 771בהיותם במדינה חפשית הם מוכנים להקריב כל אשר להם, עד גם את חייהם עבור אמונה, תורה ומצוות, וכל הקשור ביהדות.

כאשר ההנהגה היא באופן האמור לעיל ישנה ההבטחה מהקב"ה ששכר תמיכת והגדלת והעמקת הישיבות ובתי תלמוד התורה יהיה לא "דולר תמורת דולר", כי אם שהקב"ה ישלם כמה פעמים ככה (כמו שמצינו אצל אברהם אבינו, שההתחלה אצלו היתה בבן אחד, ומזה הגיע ל"וארבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים"), לא רק בממון – שעל זה מיותר לדבר – כי אם גם בענינים אחרים: בריאות אריכות ימים ונחת מהילדים.

"ואל ירע לבבך בתתך לו" – יתן הקב"ה שיקבלו בשמחה את ההוראה מהנהגת אברהם אבינו ויצחק, ויתנו לישיבות ביד פתוחה ורחבה ובשמחה, ואז יפרע הקב"ה כמה פעמים ככה, לא רק בממון כי אם בכל המצטרך²⁸. (משיחה לעסקני ישיבות תומכי תמימים