765

שיחה א

א. הגמרא¹ לומדת ממה שאמר אברהם אבינו להקב"ה "אד' אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור וגו'" ש"גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה" – מזה שבקש אברהם מהקב"ה להמתין והוא עצמו רץ לקבל את האורחים, ראיה שהכנסת אורחים גדולה מקבלת פני שכינה.

וכן פוסק גם הרמב"ם² וזה לשונו שם: "והוא החק שחקק אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בה, מאכיל עוברי דרכים ומשקה אותן ומלוה אותן, וגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה שנאמר וירא והנה שלשה אנשים".

בדברי הרמב"ם צריך להבין:

(א) דרכו של הרמב"ם ב"יד החזקה" היא להביא את ההלכה בלבד מבלי להביא את מקורה. אלא אם כן, המקור המובא מוסיף ביאור בההלכה. אבל בהלכה של "גדולה הכנסת אורחים" אין נראה, לכאורה, מה מתוסף על ידי המקור "שנאמר וירא והנה וגו'", לשם מה, א"כ, מביא כאן הרמב"ם את הפסוק?

(ב) בפירוש המשניות³, הרמב"ם בעצמו, מאריך לבאר, שכל המצוות שאנו מקיימים היום, אין אנו עושין אותן אלא מציווי הקב"ה לנו על ידי משה רבנו ע"ה בהר סיני, ולדוגמא, מה שאנו מקיימים מצות מילה, אין זה מפני שאברהם אבינו ובני ביתו מלו עצמם, אלא מפני שהקב"ה ציוה על ידי משה רבנו שנמול עצמנו כמו שמל עצמו אברהם אבינו ע"ה. וכך גם בכל שאר המצוות שנצטוו בהן לפני מתן תורה, ולפי זה אינו מובן דברי הרמב"ם כאן שכתב "והוא החק שחקק אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בה" – אנו הרי נוהגים כן רק משום שכן ציונו הקב"ה בעת מתן תורה, וכמו שכותב בעצמו הרמב"ם שם⁴, שמצות הכנסת אורחים נכללת ב"ואהבת לרעך כמוך". מה מלמדנו, א"כ, מה שחקק אברהם אבינו?

ב. בתיקוני זוהר מובא⁵, שר' שמעון אמר: "זכאה איהו מאן דמקבל אורחין ברעו שלים כאילו מקבל אפי שכינתא" (מי שמקבל אורחים ברצון גמור הרי הוא כאילו מקבל פני שכינה). לכאורה מאמר זה של