כ"ט אלול ה'תשכ"ב, ליל ערב ראש השנה ה'תשכ"ג
308
(הנחה בלתי מוגה)
גדולה
הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה, דכתיב 539 ויאמר אדנ"י אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור וגו' 540 , והיינו, שאע"פ שהי' אצלו הענין דהקבלת פני שכינה, כמ"ש וירא אליו הוי', מ"מ, הניחו (להקב"ה) והלך לקבל האורחים 541 , כיון שהכנסת אורחים גדולה מהקבלת פני שכינה. ולהבין גודל מעלת הענין דהכנסת אורחים, יש לבאר תחילה גודל מעלת הענין דהקבלת פני שכינה, שזהו"ע דוירא אליו הוי', שעפ"ז יובן גודל הענין דהכנסת אורחים שגדולה יותר מהקבלת פני שכינה.
ב) והענין
בזה, כפי שמבאר כ"ק אדמו"ר הצמח צדק (בעל יום ההולדת 542 ) במאמר ד"ה וירא אליו הוי' שנדפס באור התורה 543 , בפירוש דברי הגמרא 544 הקב"ה ביקר חולים דכתיב וירא אליו הוי' באלוני ממרא גו' (יום שלישי למילתו הי' ובא הקב"ה ושאל בשלומו 545 ), שענין 546 החולים בעולמות עליונים הוא כמ"ש 547 סמכוני באשישות גו' כי חולת אהבה אני, שבחינת חולת אהבה היינו שהאהבה להקב"ה חודרת אותו (נעמט אים דורך) כ"כ עד שנעשה חולה. וענין זה שייך בדרגות הכי עליונות, כידוע 548 מ"ש בכתבי האריז"ל 549 שחולה בגימטריא מ"ט, שמורה על דרגא שישנם כל מ"ט שערי בינה בשלימות, ואף שלכאורה הרי זו דרגא היותר נעלית שיכולים להגיע אלי', כמארז"ל 550 חמשים שערי בינה נבראו בעולם וכולם ניתנו למשה חסר אחת (מ"ט), שנאמר 551 ותחסרהו מעט מאלקים, מ"מ, הרי זה עדיין בבחי' חולה (בגימטריא מ"ט), כיון שחסר שער החמשים. ואדרבה, כיון שנמצא בדרגא כזו שיש לו ענין הבינה בשלימות,
309
מ"ט שערי בינה, אזי מבין הוא ביותר שישנו ענין נעלה יותר שלא השיג עדיין, שהו"ע שער החמשים, ומצד זה נעשה אצלו חולת אהבה ביותר.
וזהו
גם מ"ש הצמח צדק בשרש מצות התפלה 552 בענין האהבה רבה דבחי' מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ 553 , שלא לחפוץ שום דבר זולתו ית', ולא אפילו שמים וארץ שהם ג"ע עליון ותחתון, אלא תהי' האהבה רק לו ית' לבד דהיינו למהו"ע ית' ממש, וכפי שמוסיף, שכך הי' נשמע הלשון ממורנו ורבינו נ"ע בדביקותו שהי' אומר בזה"ל איך וויל זע גאָר ניסט איך וויל ניט דאַיין ג"ע איך וויל ניט דאַיין עוה"ב כו' איך וויל מער ניט אַז דיך אַליין, והיינו, שדביקותו של אדמו"ר הזקן באופן דמי לי בשמים ועמך לא חפצתי, שאינו חפץ בג"ע ועוה"ב, שהו"ע מ"ט שערי בינה, כי אם במהו"ע ית' ממש, שהו"ע שער הנו"ן, היא בבחי' חולת אהבה.
ועז"נ
סמכוני באשישות גו' כי חולת אהבה אני, היינו, שכאשר ישנו הענין דחולת אהבה, אזי צריך להיות הענין דסמכוני באשישות, שהו"ע התגלות אור א"ס ב"ה מדרגא נעלית יותר ממ"ט שערי בינה (בגימטריא חולה), שגילוי זה הוא רפואה לחולת אהבה זו. וזהו מש"נ וירא אליו הוי', לבקר את החולה, שהו"ע התגלות אוא"ס שלמעלה ממ"ט שערי בינה, כדי לרפא את החולת אהבה. וזהו גם מש"נ 554 כחום היום, שהוציא הקב"ה חמה מנרתקה7, שהו"ע שמש צדקה ומרפא גו' 555 , ומורה על הגילוי דבחי' אריך אנפין שממנו נמשך ארוכה ורפואה כו', הרפואה לחולת אהבה. וענין זה (שמש צדקה) הוא ע"ד הגילויים דלעתיד לבוא, כמארז"ל 556 שלעתיד לבוא הקב"ה מוציא חמה מנרתקה צדיקים מתרפאין בה, דכתיב17 וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא גו', וכמבואר במדרש 557 ששמש צדקה הוא משיח.
ג) ומזה
מובן גודל מעלת הענין דהכנסת אורחים שגדולה מהקבלת פני שכינה, שהרי אע"פ שהי' אצל אברהם הקבלת פני שכינה באופן נעלה ביותר, וירא אליו הוי', לבקר את החולה, שהו"ע גילוי שער הנו"ן כדי לרפא את החולת אהבה, מ"מ, כאשר וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו, אזי וירץ לקראתם גו' 558 , שהניחו להקב"ה והלך לקבל את האורחים. ונקודת הביאור בזה, שעיקר העבודה הוא המעשה בפועל, כמארז"ל 559 לא
310
המדרש עיקר אלא המעשה, שזהו ענין נעלה יותר מהדביקות דמי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ, וכפי שמביא כ"ק מו"ח אדמו"ר 560 מאמר הצ"צ שכל עניני המס"נ של רבינו הגדול הם כלא לגבי המס"נ לנתק את עצמו (אָפּרייסן זיך) מהדביקות דעמך לא חפצתי, כדי להתמסר לעשיית טובה לאיש ישראל, שזהו כללות הענין דהכנסת אורחים, שהוא החק שחקקו אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בה 561 .
ד) ויש
לומר בדרך אפשר, שזהו גם ענינו של ראש השנה, שבו חוזרים כל הענינים לקדמותם 562 , ולאח"ז מתחדשים ונמשכים ע"י תקיעת שופר, שמצות היום בשופר 563 . והענין בזה, כמבואר בדרושי חסידות 564 שקול השופר אינו דיבור מסודר בשכל והבנה והשגה, ואינו אפילו קול פשוט של אדם, כי אם תקיעה בקרן של בהמה, ומ"מ, דוקא עי"ז מגיעים למעלה ביותר, לחדש ולהמשיך את כל הענינים כו'. והיינו, שאף שגדלה מעלת קול ודיבור האדם בשכל והבנה והשגה, ועד לשלימות ההבנה וההשגה ע"י שער הנו"ן דבינה שמרווה את הצמאון דחולת אהבה, מ"מ, הרי ענין זה גופא צריך לחזור ולהתחדש ממקורו בחיות מחודש, ובשביל זה צריך להגיע למעלה בעומק יותר, למקום כזה שאי אפשר להגיע אליו ע"י קול ודיבור האדם בשכל והבנה והשגה, וענין זה נעשה ע"י קול השופר, בקרן של בהמה (ע"ד משנת"ל מעלת המעשה בפועל לגבי הדביקות דמי לי בשמים גו').
וענין
זה נמשך במשך כל השנה בכללות העבודה במעשה בפועל כפשוטו, שעי"ז מקבצים ומחזירים ומכניסים את ניצוצות הקדושה שנאבדו ונדחו בקצה השמים 565 , כמ"ש 566 והי' ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו להוי' בהר הקודש בירושלים. וכן תהי' לנו, בקיום התפלה תקע בשופר גדול לחרותנו, בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש, ובאופן דנגאלין מיד 567 .
______ ● ______
הערות
- 539. וירא יח, ג.
- 540. שבת קכז, סע"א. וראה שבועות לה, ב. רמב"ם הל' אבל פי"ד ה"ב. וראה בארוכה לקו"ש ח"ג ע' 765 ואילך; חכ"ה ע' 70 ואילך (מהשיחות שבהתוועדות זו).
- 541. פרש"י שבת שם.
- 542. ראה בהשיחה שלפני המאמר, שהצמח צדק הי' נוהג לומר חסידות ביום הולדתו, ערב ר"ה (סה"ש תש"ד ע' 162).
- 543. וירא פח, ב ואילך.
- 544. סוטה יד, א.
- 545. פרש"י ר"פ וירא – מב"מ פו, ב.
- 546. ראה גם תו"א יתרו ד"ה משה ידבר (סח, א).
- 547. שה"ש ב, ה.
- 548. ראה גם לקו"ת ברכה צז, ב.
- 549. טעמי המצוות פ' וירא.
- 550. ר"ה כא, ב.
- 551. תהלים ח, ו.
- 552. פ"מ (דרמ"צ קלח, א).
- 553. תהלים עג, כה.
- 554. וירא שם, א.
- 555. מלאכי ג, כ.
- 556. נדרים ח, סע"ב. וש"נ.
- 557. שמו"ר פל"א, יו"ד.
- 558. וירא שם, ב.
- 559. אבות פ"א מי"ז.
- 560. לקו"ד ח"א מה, א.
- 561. רמב"ם הל' אבל שם.
- 562. ראה פרי עץ חיים שער ר"ה פ"א ואילך. לקו"ת נצבים נא, ב. ובכ"מ.
- 563. משנה ר"ה כו, ב. גמרא שם כז, א.
- 564. ראה לקו"ת נצבים מד, ב. סידור (עם דא"ח) שער התקיעות רמו, א ואילך. סה"מ תרנ"א ע' מז ואילך.
- 565. ע"פ לשון הכתוב – נצבים ל, ד. וראה לקו"ת תצא לו, א. סה"מ תרל"ד ע' קמו. ד"ה וישב וד"ה אתם נצבים שנה זו (תו"מ חל"ב ע' 315 ואילך; לעיל ס"ע 290 ואילך).
- 566. ישעי' כז, יג.
- 567. ראה רמב"ם הל' תשובה פ"ז ה"ה. וראה תניא אגה"ת פי"א.
משנה תורה, הלכות אבל י״ד:ב׳ - הטקסט מספריא
שכר הלויה מרובה מן הכל והוא החק שחקקו אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בה מאכיל עוברי דרכים ומשקה אותן ומלוה אותן וגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה שנאמר וירא והנה שלשה אנשים ולוויים יותר מהכנסתן אמרו חכמים כל שאינו מלוה כאילו שופך דמים.
נדרים ח׳ ב - הטקסט מספריא
כָּךְ אִי אֶפְשָׁר לַחֲלוֹם בְּלֹא דְּבָרִים בְּטֵלִים.
רָבִינָא הֲוָה לַהּ נִדְרָא לִדְבֵיתְהוּ. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב אָשֵׁי, אָמַר לֵיהּ: בַּעַל מַהוּ שֶׁיֵּעָשֶׂה שָׁלִיחַ לַחֲרָטַת אִשְׁתּוֹ? אֲמַר לֵיהּ: אִי מְכַנְּפִין — אִין, אִי לָא — לָא.
שְׁמַע מִינַּהּ תְּלָת. שְׁמַע מִינַּהּ: בַּעַל נַעֲשֶׂה שָׁלִיחַ לַחֲרָטַת אִשְׁתּוֹ. וּשְׁמַע מִינַּהּ: לָא שְׁרֵי לְמִישְׁרֵי נִדְרָא בְּאַתְרָא דְרַבֵּיהּ. וּשְׁמַע מִינַּהּ: כִּי מְכַנְּפִין שַׁפִּיר דָּמֵי.
וְשַׁמְתָּא — אֲפִילּוּ בְּאַתְרָא דְרַבֵּיהּ, וְיָחִיד מוּמְחֶה שָׁרֵי שַׁמְתָּא.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר זְבִיד, אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר טַבְלָא, אָמַר רַבִּי חִיָּיא אֲרִיכָא דְּבֵי רַבִּי אַחָא, אָמַר רַבִּי זֵירָא, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא, אָמַר רַבִּי מְיָאשָׁה מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה בַּר אִילְעַאי: מַאי דִּכְתִיב ״וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי (שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וְגוֹ׳)״ אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁהֵן יְרֵאִין לְהוֹצִיא שֵׁם שָׁמַיִם לְבַטָּלָה. ״שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא״. אָמַר אַבָּיֵי: שְׁמַע מִינַּהּ חִרְגָּא דְיוֹמָא מַסֵּי.
וּפְלִיגָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, דְּאָמַר: אֵין גֵּיהִנָּם לָעוֹלָם הַבָּא, אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹצִיא חַמָּה מִנַּרְתִּיקָהּ, צַדִּיקִים מִתְרַפְּאִין בָּהּ וּרְשָׁעִים נִידּוֹנִין בָּהּ. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ וְגוֹ׳״. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁמִּתְעַדְּנִין בָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וִיצָאתֶם וּפִשְׁתֶּם כְּעֶגְלֵי מַרְבֵּק״.
וְהָרְשָׁעִים נִידּוֹנִין בָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּעֵר כַּתַּנּוּר וְגוֹ׳״.
so too, it is impossible to dream without idle matter. It is possible that the excommunication was real and the dissolution was not real, and he must have the ostracism dissolved by ten people.
The Gemara relates that Ravina’s wife had taken a vow that he had not immediately nullified as a husband is entitled to do, and she wished to have it dissolved. Ravina came before Rav Ashi and said to him: What is the halakha with regard to whether a husband can become an agent to express his wife’s regret to a court so that they can dissolve her vow? Rav Ashi said to him: If three people who can dissolve the vow were already assembled, yes; if they are not already assembled, no, a husband cannot serve as an agent to express his wife’s regret to the court.
The Gemara comments: Learn from this incident three halakhot: Learn from this that a husband can become an agent to express his wife’s regret. And learn from this that a Sage is not permitted to dissolve a vow in the location of his teacher, which is why Ravina, a distinguished Sage, did not dissolve the vow without consulting Rav Ashi. And learn from this that when three people were already assembled, it seems well for a husband to serve as an agent to express his wife’s regret, but if the three people were not yet assembled he cannot serve as her agent.
The Gemara adds: And one may dissolve excommunication even in the location of his teacher. And an individual Sage who is an expert can dissolve excommunication even without two other judges.
§ Rabbi Shimon bar Zevid said that Rabbi Yitzḥak bar Tavla said that Rabbi Ḥiyya Arikha, the tall, of the school of Rabbi Aḥa said that Rabbi Zeira said that Rabbi Elazar said that Rabbi Ḥanina said that Rabbi Meyasha said in the name of Rabbi Yehuda bar Elai: What is the meaning of that which is written: “But to you that fear My name shall the sun of righteousness arise with healing in its wings; and you shall go forth and leap as calves of the stall” (Malachi 3:20)? “You that fear My name”; these are people who are afraid to mention the name of Heaven in vain. The verse states that a sun of righteousness with healing will arise to heal them. Abaye said: Learn from this verse that the dust [ḥirga] that is illuminated by the rays of the sun during the day heals, as it states: “With healing in its wings.”
The Gemara comments: Abaye disagrees with the opinion of Rabbi Shimon ben Lakish, who said: There is no Gehenna in the World-to-Come. Rather, the Holy One, Blessed be He, will remove the sun from its sheath [minartika], and the righteous will be healed by it and the wicked will be punished by it. The righteous will be healed by it, as it is stated: “But to you that fear My name shall the sun of righteousness arise with healing in its wings”; and moreover, not only will they be healed by it but they will even be rejuvenated by it, as it is stated: “And you shall go forth and leap as calves of the stall.”
And the wicked will be punished by the same sun, as it is stated: “For behold, the day is coming, it burns as a furnace; and all the proud, and all that work wickedness, shall be stubble; and the day that comes shall set them ablaze” (Malachi 3:19). Consequently, Rabbi Shimon ben Lakish holds that the sun heals only in the World-to-Come, whereas Abaye interprets the verse as referring to this world.
שמות רבה ל״א:י׳ - הטקסט מספריא
דָּבָר אַחֵר, אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ירמיה ו, ל): כֶּסֶף נִמְאָס קָרְאוּ לָהֶם, בְּשָׁעָה שֶׁגָּלוּ יִשְׂרָאֵל מִירוּשָׁלַיִם הוֹצִיאוּ אוֹתָם הַשֹּׂוֹנְאִין בְּקוֹלָרִין וְהָיוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם אוֹמְרִים אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָפֵץ בָּאֻמָּה הַזּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: כֶּסֶף נִמְאָס קָרְאוּ לָהֶם, מַה הַכֶּסֶף הַזֶּה נִצְרָף וְנַעֲשָׂה כְּלִי וְשׁוּב נִצְרָף וְנַעֲשָׂה כְּלִי וְכֵן פְּעָמִים הַרְבֵּה וּבָאַחֲרוֹנָה הָאָדָם פּוֹרְכוֹ בְּיָדוֹ וְאֵינוֹ נַעֲשָׂה עוֹד לִמְלָאכָה, כֵּן יִשְׂרָאֵל הָיוּ אוֹמְרִים שֶׁאֵין לָהֶם תְּקוּמָה, שֶׁמְּאָסָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: כֶּסֶף נִמְאָס קָרְאוּ לָהֶם, כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע יִרְמְיָה זֶה בָּא לוֹ אֵצֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמַר לוֹ רִבּוֹן הָעוֹלָם אֱמֶת שֶׁמָּאַסְתָּ אֶת בָּנֶיךָ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ירמיה יד, יט); הֲמָאֹס מָאַסְתָּ אֶת יְהוּדָה אִם בְּצִיּוֹן גָּעֲלָה נַפְשֶׁךָ מַדּוּעַ הִכִּיתָנוּ וְאֵין לָנוּ מַרְפֵּא, מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁהָיָה מַכֶּה לְאִשְׁתּוֹ אָמַר לוֹ שׁוֹשְׁבִינָהּ עַד מָתַי אַתָּה מַכֶּה אוֹתָהּ, אִם לְגָרְשָׁהּ אַתָּה רוֹצֶה הַכֵּה אוֹתָהּ עַד שֶׁתָּמוּת, וְאִם אֵין אַתָּה רוֹצֶה אוֹתָהּ לָמָּה אַתָּה מַכֶּה אוֹתָהּ, אָמַר לוֹ אֲפִלּוּ כָּל פָּלָטִין שֶׁלִּי חָרֵב לְאִשְׁתִּי אֵינִי מְגָרֵשׁ. כָּךְ אָמַר יִרְמְיָה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם לְגָרְשֵׁנוּ אַתָּה רוֹצֶה הַכֵּה אוֹתָנוּ עַד שֶׁנָּמוּת, שֶׁנֶּאֱמַר (איכה ה, כב): כִּי אִם מָאֹס מְאַסְתָּנוּ קָצַפְתָּ עָלֵינוּ עַד מְאֹד, וְאִם לָאו מַדּוּעַ הִכִּיתָנוּ וְאֵין לָנוּ מַרְפֵּא. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲפִלּוּ אֲנִי מַחֲרִיב עוֹלָמִי אֵינִי מְגָרֵשׁ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה לא, לו): כֹּה אָמַר ה' אִם יִמַּדוּ שָׁמַיִם מִלְּמַעְלָה, אֶלָּא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַף עַל פִּי כֵן תְּנַאי הִתְנֵיתִי עִמָּהֶם אִם יֶחֶטְאוּ יְהֵא בֵּית הַמִּקְדָּשׁ מִתְמַשְׁכֵּן עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כו, יא): וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם, אַל תְּהֵי קוֹרֵא מִשְׁכָּנִי אֶלָּא מַשְׁכּוֹנִי. וְכֵן בִּלְעָם אוֹמֵר (במדבר כד, ה): מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל, שְׁנֵי מַשְׁכּוֹנוֹת. וְנִקְרְאוּ אֹהָלֶיךָ כְּשֶׁהֵם בְּנוּיִים, וּמִשְׁכְּנֹתֶיךָ כְּשֶׁהֵם חֲרֵבִים, לֹא מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי חַיָּב לְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים אֲנִי מְמַשְׁכֵּן לָהֶם מִשְׁכָּנִי, אֶלָּא עֲוֹנוֹתֵיהֶם גָּרְמוּ לָכֶם שֶׁאֲמַשְׁכֵּן לָהֶם מִקְדָּשִׁי, אִלּוּלֵי כֵן לָמָּה אֲנִי חַיָּב, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נ, א): כֹּה אָמַר ה' אֵיזֶה סֵפֶר כְּרִיתוּת אִמְכֶם אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּיהָ אוֹ מִי מִנּוֹשַׁי אֲשֶׁר מָכַרְתִּי אֶתְכֶם לוֹ הֵן בַּעֲוֹנוֹתֵיכֶם נִמְכַּרְתֶּם וּבְפִשְׁעֵיכֶם שֻׁלְחָה אִמְּכֶם, וְכֵן הִתְנֵיתִי עִם משֶׁה עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנשֶׁה, וְאִם תַּעֲבְרוּ עַל הַמִּצְווֹת הָאֵלּוּ, אֲנִי מְמַשְׁכֵּן שְׁתֵּי מַשְׁכּוֹנוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: אִם חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ, אָמַר לוֹ משֶׁה, וּלְעוֹלָם הֵם מְמֻשְׁכָּנִים, אָמַר לוֹ לָאו, אֶלָּא עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ, עַד שֶׁיָּבוֹא מָשִׁיחַ, שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג, כ): וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא.
משנה אבות א׳:י״ז - הטקסט מספריא
שמעון בנו אומר כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה. וכל המרבה דברים מביא חטא:
משנה תורה, הלכות תשובה ז׳:ה׳ - הטקסט מספריא
כל הנביאים כולן צוו על התשובה ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין שנאמר והיה כי יבאו עליך כל הדברים וגו' ושבת עד ה' אלהיך.
תניא, אגרת התשובה י״א - הטקסט מספריא
וְאָמְנָם, לִהְיוֹת בְּלִבּוֹ הַהַכְנָעָה, הִיא בְּחִינַת תְּשׁוּבָה תַּתָּאָה כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, וְגַם הַשִּׂמְחָה בַּה׳, שְׁתֵּיהֶן בְּיַחַד – כְּבָר מִילְּתָא אֲמוּרָה בְּלִקּוּטֵי־אֲמָרִים סוֹף פֶּרֶק ל״ד, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ ״חֶדְוָה תְּקִיעָא בְּלִבַּאי מִסִּטְרָא דָא וְכוּ׳״. וּבְצֵירוּף עוֹד הָאֱמוּנָה וְהַבִּטָּחוֹן, לִהְיוֹת נָכוֹן לִבּוֹ בָּטוּחַ בַּה׳, כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא, וְחַנּוּן וְרַחוּם וְרַב לִסְלוֹחַ, תֵּיכֶף וּמִיָּד שֶׁמְּבַקֵּשׁ מְחִילָה וּסְלִיחָה מֵאִתּוֹ יִתְבָּרֵךְ (״כְּרוֹב רַחֲמֶיךָ מְחֵה פְשָׁעָי״ ״כַּבְּסֵנִי טַהֲרֵנִי״, וְכָל עֲווֹנוֹתַי מְחֵה״ וְכוּ׳), בְּלִי שׁוּם סָפֵק וּסְפֵק סְפֵיקָא בָּעוֹלָם.
וּכְמוֹ שֶׁאָנוּ מְבָרְכִין בְּכָל תְּפִלַּת י״ח תֵּיכֶף שֶׁמְּבַקְשִׁים ״סְלַח לָנוּ כוּ׳״ – ״בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ חַנּוּן הַמַּרְבֶּה לִסְלוֹחַ״, וַהֲרֵי ״סְפֵק בְּרָכוֹת לְהָקֵל״, מִשּׁוּם חֲשַׁשׁ בְּרָכָה לְבַטָּלָה? אֶלָּא, אֵין כָּאן שׁוּם סָפֵק כְּלָל, מֵאַחַר שֶׁבִּקַּשְׁנוּ ״סְלַח לָנוּ״ ״מְחָל לָנוּ״, וְאִילּוּ לֹא הָיִינוּ חוֹזְרִים וְחוֹטְאִים – הָיִינוּ נִגְאָלִין מִיָּד, כְּמוֹ שֶׁאָנוּ מְבָרְכִין: ״בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ גּוֹאֵל יִשְׂרָאֵל״.
וַהֲרֵי אֲפִילוּ בְּמִדַּת בָּשָׂר וָדָם כֵּן, שֶׁצָּרִיךְ הָאָדָם לִמְחוֹל תֵּיכֶף וּמִיָּד שֶׁמְּבַקְשִׁים מִמֶּנּוּ מְחִילָה, וְלֹא יְהֵא אַכְזָרִי מִלִּמְחוֹל, וַאֲפִילוּ בְּקוֹטֵעַ יַד חֲבֵירוֹ, כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא בְּסוֹף פֶּרֶק ח׳ דְּבָבָא קַמָּא:
וְאִם בִּיקֵּשׁ מִמֶּנּוּ ג׳ פְּעָמִים וְלֹא מָחַל לוֹ – שׁוּב אֵין צָרִיךְ לְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ, וְהַגִּבְעוֹנִים שֶׁבִּיקֵּשׁ דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו־הַשָּׁלוֹם מֵהֶם מְחִילָה בְּעַד שָׁאוּל שֶׁהֵמִית אֶת הַגִּבְעוֹנִים, וְלֹא רָצוּ לִמְחוֹל – גָּזַר דָּוִד עֲלֵיהֶם שֶׁלֹּא יָבֹאוּ בִּקְהַל ה׳, שֶׁהֵם רַחֲמָנִים וְכוּ׳, כִּדְאִיתָא בְּפֶרֶק ח׳ דִּיבָמוֹת.
וּבְמִדַּת הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה לְאֵין קֵץ.
וּמַה שֶּׁמְּשַׁבְּחִים וּמְבָרְכִים אֶת ה׳ ״חַנּוּן הַמַּרְבֶּה לִסְלוֹחַ״ – ״הַמַּרְבֶּה״ דַּיְיקָא, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֶזְרָא ״וְרַב לִסְלוֹחַ״, דְהַיְינוּ, שֶׁבְּמִדַּת בָּשָׂר וָדָם, אִם יֶחֱטָא אִישׁ לְאִישׁ וּבִיקֵּשׁ מִמֶּנּוּ מְחִילָה וּמָחַל לוֹ וְאַחַר כָּךְ חָזַר לְסוּרוֹ – קָשֶׁה מְאֹד שֶׁיִּמְחוֹל לוֹ שֵׁנִית, וּמִכָּל שֶׁכֵּן בִּשְׁלִישִׁית וּרְבִיעִית.
אֲבָל בְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא אֵין הֶפְרֵשׁ בֵּין פַּעַם אַחַת לְאֶלֶף פְּעָמִים, כִּי הַמְּחִילָה הִיא מִמִּדַּת הָרַחֲמִים, וּמִדּוֹתָיו הַקְּדוֹשׁוֹת אֵינָן בִּבְחִינַת גְּבוּל וְתַכְלִית, אֶלָּא בִּבְחִינַת אֵין־סוֹף, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב ״כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמָיו״, וּלְגַבֵּי בְּחִינַת אֵין־סוֹף אֵין הֶפְרֵשׁ כְּלָל בֵּין מִסְפָּר קָטָן לְגָדוֹל, דְּ״כוּלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא – מַמָּשׁ – חֲשִׁיב״, וּ״מַשְׁוֶה קָטָן וְגָדוֹל וְכוּ׳״.
וְלָכֵן ״מַעֲבִיר אַשְׁמוֹתֵינוּ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה״, וְכָל הַחֲטָאִים שֶׁמִּתְוַודִּים בְּ״עַל חֵטְא״ מִדֵּי שָׁנָה, אַף שֶׁחָזַר וְעָבַר עֲלֵיהֶם – חוֹזֵר וּמִתְוַדֶּה עֲלֵיהֶם בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים בְּשָׁנָה הַבָּאָה, וְכֵן לְעוֹלָם. וּ״בְכָל שָׁנָה וְשָׁנָה״ לָאו דַּוְקָא, אֶלָּא כְּמוֹ כֵן בְּכָל יוֹם וָיוֹם ג׳ פְּעָמִים מְבָרְכִים: ״בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ חַנּוּן הַמַּרְבֶּה לִסְלוֹחַ״.
וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״תְּפִלָּה כְּנֶגֶד תְּמִידִין תִּקְּנוּהָ״, וְתָמִיד שֶׁל שַׁחַר הָיָה מְכַפֵּר עַל עֲבֵירוֹת הַלַּיְלָה, וְתָמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּייִם עַל שֶׁל יוֹם, וְכֵן מִדֵּי יוֹם בְּיוֹם לְעוֹלָם: אֶלָּא שֶׁיּוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר עַל עֲבֵירוֹת חֲמוּרוֹת, וְהַתָּמִיד, שֶׁהוּא קָרְבַּן עוֹלָה, מְכַפֵּר עַל מִצְוֹת עֲשֵׂה בִּלְבַד, וְכֵן הַתְּפִלָּה בִּזְמַן הַזֶּה עִם הַתְּשׁוּבָה, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
וְאֵין זֶה ״אֶחֱטָא וְאָשׁוּב״, כִּי הַיְינוּ דַוְקָא שֶׁבִּשְׁעַת הַחֵטְא הָיָה יָכוֹל לִכְבּוֹשׁ יִצְרוֹ, אֶלָּא שֶׁסּוֹמֵךְ בְּלִבּוֹ עַל הַתְּשׁוּבָה, וְלָכֵן, הוֹאִיל וְהַתְּשׁוּבָה גּוֹרֶמֶת לוֹ לַחֲטוֹא – ״אֵין מַסְפִּיקִין וְכוּ׳״. וְאַף גַּם זֹאת ״אֵין מַסְפִּיקִין״ דַּיְיקָא, אֲבָל אִם דָּחַק וְנִתְחַזֵּק וְנִתְגַּבֵּר עַל יִצְרוֹ וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה – מְקַבְּלִין תְּשׁוּבָתוֹ.
אֲבָל אָנוּ שֶׁמְּבַקְשִׁים בְּכָל יוֹם: ״סְלַח לָנוּ״ – אָנוּ מַקְדִּימִין לְבַקֵּשׁ: ״וְהַחֲזִירֵנוּ בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵימָה לְפָנֶיךָ״, דְּהַיְינוּ שֶׁלֹּא נָשׁוּב עוֹד לְכִסְלָה, וְכֵן בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים מְבַקְשִׁים: ״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁלֹּא אֶחֱטָא עוֹד״ – מַסְפִּיקִין וּמַסְפִּיקִין, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״הַבָּא לִטַּהֵר מְסַיְּיעִין אוֹתוֹ״ – ״הַבָּא״ דַיְיקָא, מִיָּד שֶׁבָּא. וְאֵי לָזֹאת, גַּם הַסְּלִיחָה וְהַמְּחִילָה הִיא מִיָּד.
וּמַה שֶּׁכָּתוּב ״וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד״ – אֵין הַמְכֻוָּון לִהְיוֹת תָּמִיד עָצֵב נִבְזֶה חַס וְשָׁלוֹם, דְּהָא כְּתִיב בַּתְרֵיהּ: ״תַּשְׁמִיעֵנִי שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה וְגוֹ׳ וְרוּחַ נְדִיבָה תִסְמְכֵנִי וְגוֹ׳״, וּמִשּׁוּם שֶׁצָּרִיךְ לִהְיוֹת כָּל יָמָיו בִּתְשׁוּבָה עִילָּאָה, שֶׁהִיא בְּשִׂמְחָה רַבָּה כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. אֶלָּא ״נֶגְדִּי״ דַיְיקָא, כְּמוֹ: ״וְאַתָּה תִּתְיַצֵּב מִנֶּגֶד״, ״מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ״, וּפֵירֵשׁ רַשִׁ״י ״מֵרָחוֹק״. וְהַמְכֻוָּון, רַק לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ, וְלִהְיוֹת שְׁפַל רוּחַ בִּפְנֵי כָל הָאָדָם, כְּשֶׁיִּהְיֶה לְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינָיו שֶׁחָטָא נֶגֶד ה׳.
וְאַדְּרַבָּה, לְעִנְיַן הַשִּׂמְחָה יוֹעִיל זִכְרוֹן הַחֵטְא בְּיֶתֶר שְׂאֵת, בִּכְדֵי לְקַבֵּל בְּשִׂמְחָה כָּל הַמְּאוֹרָעוֹת הַמִּתְרַגְּשׁוֹת וּבָאוֹת, בֵּין מִן הַשָּׁמַיִם, בֵּין עַל־יְדֵי הַבְּרִיּוֹת, בְּדִיבּוּר אוֹ בְּמַעֲשֶׂה (וְזוֹ עֵצָה טוֹבָה לְהִנָּצֵל מִכַּעַס וְכָל מִינֵי קְפֵידָא וְכוּ׳). וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״הַנֶּעֱלָבִין וְאֵינָן עוֹלְבִין, שׁוֹמְעִין חֶרְפָּתָם וְאֵין מְשִׁיבִין, עוֹשִׂים מֵאַהֲבָה וּשְׂמֵחִים בְּיִסּוּרִים וְכוּ׳״, וְ״כָל הַמַּעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו – מַעֲבִירִים לוֹ עַל כָּל פְּשָׁעָיו״:
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.