שיחה א

772שיחה א

א. על הפסוק "ויהיו חיי שרה וגו'" מביא המדרש¹ את הפסוק² "יודע ה' ימי תמימים וגו'", ומפרש: "כשם שהן (צדיקים – כמוזכר קודם בפסוק) תמימים כך שנותם תמימים" ומביא דוגמא לכך משרה, ששנותיה היו תמימות, שלא נגרע מאומה מהשנים שנקצבו לה.

וצריך להבין: הרי היו צדיקים וצדקניות רבים לפני שרה ולאחריה, שגם שנותיהם היו תמימים. – מדוע איפה, מביא דוגמא דוקא משרה?

בפשטות יש לומר: כל הצדיקים, כיון שקיימו את "ועבדתם את ה' אלקיכם" בתמידות, שילם להם הקב"ה בברכה הנאמרת בהמשך הכתוב³, "את מספר ימיך אמלא", ונתן להם שנים תמימות ומלאות, ואם כן אין חידוש בזה שהיו שנותיהם תמימות (ובצדיקים שמשום סיבה צדדית הפחיתו משנים שנקצבו להם, היה אכן חסר ממספר שנותם המלא)⁴ אבל שרה, שנפטרה פתאום מחמת סיבה צדדית – ש"פרחה נשמתה" מבשורת עקידת יצחק⁵ – חידוש הוא, שעם כל זה היו שנותיה תמימות.

אבל מאחר שעניני התורה הם בדיוק רב, בהכרח לומר שהדוגמא שהביא המדרש משרה, הוא לא רק בגלל החידוש שבזה, שסיבה צדדית לא פגמה את "שנותם תמימים" (שזה הרי אינו מוסיף בהבנת הענין עצמו), אלא גם, ובעיקר, משום שתוכן הענין של "שנותם תמימים" יש לה שייכות מיוחדת לשרה, יותר מאשר לשאר צדיקים.

גם צריך להבין, מהי כוונת המדרש באומרו "הן (הצדיקים) תמימים". אין לומר שהכוונה לקיום התרי"ג מצוות שלהם – כי זה הרי מובן מכך שהם נקראים צדיקים, אפילו לפי הפירוש הפשוט של השם צדיק, וכל שכן כפי שהוא מבואר בתניא⁶. ומזה שהמדרש משתמש כאן בתואר תמימים ראיה שכוונתו למעלה נוספת בנוסף לקיום מצוות שלהם, ויש להבין מהי המעלה של "הן תמימים".

773ועוד: כשהתורה משווה שני ענינים, אין זה משום שייכות מקרית ביניהם אלא משום שענין אחד קשור לשני, או שמשמש לו סיבה. לכן, כיון שהמדרש אומר "כשם שהן תמימים כך שנותם תמימים", מובן מכך ש"הן תמימים" שייך או מביא לידי כך שיהי' "שנותם תמימים". לכאורה, היותם צדיקים ועבודתם בקיום המצוות, היתה סיבה מספקת ל"שנותם תמימים" (וכמוזכר לעיל, שעל ידי "ועבדתם את ה' אלקיכם" זוכים לשכר של "את מספר ימיך אמלא"), וצריך להבין, איך מקשר זאת המדרש דוקא בכך שהן תמימים?

ב. בפרשה זו אומר המדרש⁷ על הפסוק "ואברהם זקן בא בימים": "יש " לך אדם שהוא בזקנה ואינו בימים, בימים ואינו בזקנה, אבל כאן זקנה כנגד ימים וימים כנגד זקנה", – יכול להיות אדם שיש לו אחד משניהם או "זקן" או "בא בימים", אבל לאברהם היו שניהם: "זקן" ו"בא בימים".

מפרשי המדרש, על פי פשוטו, " מפרשים כאן, שאפשר שיהיה אדם "זקן" ועדיין אינו "בא בימים" – כמו ר' אלעזר בן עזרי' שנהיה "זקן" בגיל שמונה עשר שנה⁸ – ואפשר שיהיה גם "בא בימים" בלא "זקנה", שעם היותו מופלג בשנים הרי הוא נראה צעיר. –

אבל לפי פירוש זה אינו מובן: לכאורה שתי מעלות אלו – "זקן" ו"בא בימים" הן מעלות חיצוניות ושטחיות, שאינן מבטאות את גדולתו של אברהם אבינו: "אחד היה אברהם"⁹ – היחיד בזמנו שעבד את ה' אחד; הראשון ש"התחיל להאיר"¹⁰ את העולם באלקות; אברהם אבינו היה זה שבו החלה תקופת "שני אלפים תורה"¹¹ (ללמוד ולהפיץ תורה בעולם). אבל מזה שהתורה מציינת את אברהם באותן שתי המעלות, מובן, שבהן מתבטאת גדולתו המיוחדת של אברהם אבינו.

ג. רז"ל מפרשים את המעלות של

זקן" ו"בא בימים": "זקן – זה שקנה חכמה"¹²; "בא בימים" – בא עם כל ימיו¹³, שלא היה חסר יום אחד שבו לא קיים אברהם מצוות (מסוג המצוות שהיו בזמנו, לפני מתן תורה).

פירושו של דבר, ששתי מעלות אלו נחלקות לשני סוגים שונים: מעלת

זקן" קשורה בשלימות נשמתו, שקנה חכמה בנפשו. ומעלת "בא בימים" 774ענינה הוא שפעל והמשיך בתוך הימים, שכל יום מילא במצוות.

ובזה יובן הדיוק "בא בימים", שכל יום ממולא במצוות: אילו קיום המצוות היה חשוב רק לשלימות נשמתו, לא היה הבדל אם הוא מקיים מצוות בכל יום, או שהוא מקיים אותו מספר מצוות רק במשך יום אחד מכל הימים, שכן ביחס לנשמתו הרי יש לו אותו מספר מצוות. ובהכרח לומר, שמעלת "בא בימים" היא בפעולה בהימים, ולכן הודגש כאן שכל יום היה מלא במצוות.

ד. ביאור הענין: ההבדל בכללות בין תורה ומצוות הוא¹⁴, שתורה – חכמתו של הקב"ה – היא שכל ורוחניות, ועל ידי זה שאדם לומד תורה, נוספת שלימות בנפשו; מצוות מלובשות הם בדברים גשמיים, וענינם בעיקר אינו כל כך לצורך שלימות נפשו כי אם כדי להאיר את העולם הגשמי, ולעשות הימנו דירה לו יתברך בתחתונים.

לפיכך, כשמדובר בחכמה (תורה), הלשון הוא "שקנה חכמה", הוא קלט חכמת התורה בנפשו; וכשמדובר במצוות הלשון הוא "בא בימים", על ידי קיום המצוות הוא פעל זיכוך בתוך עולם הזה, שעולם שהוא בגדר של זמן, "ימים".

ובדיוק הלשון "ימים" כוונתו לציין על גשמיות כזו שנתונה לשינויי הזמן (שעיקר ענין הזמן הוא שינויים). כי ישנם דברים גשמיים שהם "חזקים כיום הבראם"¹⁵, כמו צבא השמים, השמש, הכוכבים וכיו"ב, שהזמן אינו פועל כל שינוי בחוזקם, והם תמיד חזקים כיום הבראם, וכן בארץ ישנם דברים שהם נצחיים, כמו המשכן¹⁶, ארון ושמן המשחה¹⁷, מעשי ידיו של משה רבנו, שהוטמנו והם קיימים בשלמותם לעד. אבל עיקר כוונת הבריאה היא לעשות דירה להקב"ה בתחתונים, "שאין תחתון למטה ממנו"¹⁸, בענינים הנחותים ביותר שבעולם הזה הנתונים לשינויי הזמן, שזוהי ההדגשה של בא בימים.

ה. זו היתה גדולתו של אברהם אבינו, שהיו בו שתי המעלות יחד: "בזקנה" (שלימות עצמית) ו"בימים" (פעולתו בעולם), אף ששני הדברים הם משני סוגים שונים ומנוגדים לגמרי ואין הכל יכולים להגיע לשתי המדריגות כאחד.

775לדוגמא: בספר מגיד מישרים¹⁹ מסופר, שהובטח ל"בית־יוסף" שיזכה להשרף על קידוש השם. אבל מצד סיבה מסויימת לא זכה לזה בפועל. מובן, שאם היה זוכה ליהרג על קידוש השם, – שהוא ענין הנוגע לנפשו (זקן) – הרי לא היתה לו האפשרות לחבר את השולחן־ערוך, שממנו יצאה הוראה לכל ישראל (ואחר היה מחבר את השולחן ערוך); ואילו בפועל אכן הוא חיבר את השולחן ערוך – ופעל בעולם (בא בימים) – אבל לא זכה למסירות נפש, שהיה נוגע יותר לשלימות נפשו ולכן נחשב לגביו הדבר כעונש.

אבל אצל אברהם היו שתי המעלות בשלימות, בין בעבודה עם עצמו ובין בעבודה של להאיר את העולם, כמובא לעיל מהמדרש שאברהם "התחיל להאיר".

ו. על פי זה גם יובן מאמר הגמרא שנזכר לעיל, שמאברהם אבינו החלו "שני אלפים תורה", שכן בעבודה זו של אברהם החלה ההכנה למתן תורה, כמדובר כמה פעמים בפירוש "מעשה אבות סימן לבנים"²⁰, שעבודת האבות – שאברהם אבינו היה ראשון מהם – היתה הכנה למתן תורה.

במתן תורה נתחדש חיבור ואיחוד המעלה והמטה, כמו שמובא במדרש²¹: משל למה הדבר דומה למלך שגזר ואמר בני רומי לא ירדו לסוריא ובני סוריא לא יעלו לרומי, כך כשברא הקב"ה את העולם גזר ואמר השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם, כשביקש ליתן התורה בטל גזירה ראשונה ואמר התחתונים יעלו לעליונים והעליונים ירדו לתחתונים וכו'" לפני מתן תורה היתה הגזירה ששמים יהיו לעצמם וארץ לעצמה, כלומר, שרוחניות וגשמיות לא יהיו קשורים זה בזה, ובמתן תורה ביטל הקב"ה את הגזירה, ונתן את הכח, על ידי קיום המצוות, לחבר ולייחד שמים וארץ.

ואת ההכנה לחיבור המעלה ומטה במתן תורה, החל אברהם אבינו בכך שבעבודתו נתאחדו המעלה והמטה. מעלה – העבודה הקשורה בשלימות נשמתו (זקן); ומטה – העבודה לפעול בגשמיות (בא בימים).

הצדיקים שהיו לפני אברהם אבינו, ב"שני אלפים תוהו" (שני אלפים הראשונים לבריאת העולם שהיו "תוהו", ללא ענין מתן תורה ואפילו לא ההכנה לזה), היתה עבודתם רק בקו אחד משני סוגי העבודה (כידוע 776שבמדות דתוהו²² לא היתה התכללות, אלא כל מדה האירה בנפרד בלי נתינת מקום לזולת): או בעבודת "זקן" בלבד (כבן עזאי שעבודתו היתה באופן דתוהו ולא – ב"לשבת יצרה", אמר²³ "נפשי חשקה בתורה", והתמסר ללימוד התורה בלבד ולא רצה להתמודד עם עניני העולם), או בעבודת "בא בימים" לבד²⁴. אברהם אבינו היה זה שהתחיל בעבודת חיבור שני הקוים ביחד.

ולכן מתעכב המדרש ומבאר שתי מעלות אלו דוקא לגבי אברהם – אף שמעלות של "זקן בא בימים" ביחד היו גם אצל יהושע ודוד (כמובא שם במדרש) – שכן אברהם אבינו היה הראשון שסלל את הדרך לחיבור שני הקוים, ובו החלו "שני אלפים תורה", שסדר התורה הוא לחבר ולכלול כאחד קוים שונים, כמו שכתוב ברמב"ם²⁵: "שכל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם" וענין השלום הוא הרי חיבור והתכללות ענינים שיש צורך לעשות שלום ביניהם.

ז. כמו כל הסיפורים שבתורה גם סיפור של "ואברהם זקן בא בימים" הוא הוראה²⁶ בעבודתנו:

ישנם כאלו שלהוטים תמיד רק להשפיע בעולם ועל עצמם שוכחים הם לגמרי. לעומתם אחרים להוטים לרכוש קנינים לנפשם הם, הם, עסוקים תמיד עם עצמם – והרי בקניני הנפש כך הוא, ככל שמשיג אדם יותר, כן הוא מיצר על מה שטרם השיג, "ויוסיף דעת יוסיף מכאוב"²⁷, ו"מי שיש לו מנה רוצה מאתיים"²⁸ (גם בקניני הנפש) – ואינם עוסקים בהארת סביבתם.

ועל זה באה ההוראה של "זקן בא בימים" שצריכים להיות שני הקוים ביחד, כי – כאמור לעיל – דרך התורה היא ביחוד והתכללות.

ח. אף שיש ערך בשני הקוים, מכל מקום עיקר הדגש לפי החסידות צריך להיות על עבודת "בא בימים".

ויובן על פי ביאור החסידות על מאמר רז"ל²⁹ "יפה שעה אחת בתשובה 777ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא". כי עד כמה שיהיו נעלים חיי עולם הבא, הרי זה רק ביחס לתענוג שיש לנברא, אבל מעבודת התשובה ומעשים טובים יש תענוג לבורא, והרי תענוג הבורא נעלה באין ערוך מתענוג הנברא, שכן הנברא אין לו כל ערך לגבי בורא, ולכן יפה שעה אחת של תשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל התענוג בעולם הבא. על דרך זה לעבודת "זקן" (שלימות נפשו) אין כלל ערך לגבי עבודת "בא בימים", שדוקא על ידי העבודה של עשייה בעולם מתמלאת הכוונה של דירה בתחתונים וזה מביא תענוג לבורא.

לכן תבעו רבותינו כל כך להשלים את הכוונה העליונה דוקא בענינים תחתונים ביותר, עד לענינים גשמיים הנתונים מאוד לשינויי הזמן.

תכלית ועיקר העבודה של דירה בתחתונים הוא בימינו אלה הרבה יותר מבעבר: דוקא עתה, בזמן של חושך והעלם ובפרט במדינה זו, שיש בה רדיפה אחר גשמיות, כזו הנתונה לשינויים, עד שזה מתבטא אפילו גם³⁰ בלבושים, שכל יום צריך לבוש אחר, ואם אין נוהגים כן, חושבים שחסר בשלימות. הרי דוקא כאן ועתה הוא עיקר העבודה, לעשות מהענינים הנתונים ביותר לשינויים, דירה וכלי ל"אני הוי' לא שניתי"³¹.

ט. עבודת "בא בימים" צריכה להיות לא רק ביחס לפעולה עם הזולת, אלא גם לפעול בעצמו.

כל אדם יש לו מצוות אותן הוא מקיים בתדירות ובעקביות: אצל אחד זוהי מצות הצדקה, שמורגל בה יותר; אצל השני זוהי מצות קריאת שמע, שבה הוא זהיר תמיד, ואצל שלישי מצוה אחרת. אבל יש מצוות שאין האדם מקיימם תמיד בשוה, אלא משתנות אצלו מזמן לזמן, ולא כל העתים שוות. לגבי מצוות אלו עליו לעמול ביגיעה רבה לקיימם כראוי.

אדם הרי עלול לחשוב: לשם מה עלי להתייגע בענינים שאינם בני קיום אצלי? הרי מוטב להשקיע יגיעתי ומאמצי בענינים שיש להם קיום אצלי, וכך אוכל להשיג יותר. יתרה מזו: מכך שמצוות מסויימות מתקיימות יותר אצלו ואינן משתנות אצלו, הרי (לכאורה, ואולי באמת) הוכחה שמצוות אלו קשורות עמוק יותר לנקודת נפשו, נקודת היהדות שהיא למעלה משינויים – השכל מחייב איפוא, לנצל את הכוחות לענינים הקשורים עם נקודת נשמתו.

778אבל ההוראה עבורנו היא, שהעבודה העיקרית היא "בא בימים". דוקא בעבודה בדברים הנתונים לשינויים, מתמלאת הכוונה של דירה בתחתונים. כמו שכתוב בכתבי האריז"ל ומבואר בחסידות³², שלכל נשמה יש מצוה מיוחדת, ותפקידה לפעול בענינים מיוחדים, שעל ידן היא ממלאה את תכלית ירידתה בעולם הזה. ומזה עצמו שענינים מסויימים באים לאדם זה בקשיים הרי זו הוכחה שדוקא בהם מתבטאת משימתו העיקרית; ומאחר והם עיקר תפקידו, עומד יצר הרע נגדם ביתר תוקף שלא להניח לקיימם³³.

ואת זאת דורשים מכל אחד מישראל: לבל יתייאש מכך שענינים מסויימים של תורה ומצוה אינם בני קיימא אצלו בצורה מספקת ומרגיש בהם רפיון מזמן לזמן; ואפילו אם נופלים בקרבו ח"ו ספיקות בעניני אמונה, אינו צריך לבוא לידי יאוש מכך, אלא אדרבה, עליו לעמול ולחזק כל הענינים הנתונים אצלו לשינוי – וכשיעשה כן, ודאי יסייעוהו מלמעלה.

י. ועתה יובהר לשון מאמר רז"ל "כשם שהן תמימים כך שנותם תמימים", וכן יתרון התואר "תמימים" על תואר "צדיקים"³⁴: צדיקים נקראים גם אלו שעבודתם בקיום התורה ומצוות היא בקו אחד בלבד, כפי שהיה ב"שני אלפים תוהו". אבל המיוחד בתואר תמימים הוא, שעשייתם היא שלימה ותמימה, בשני הקוים גם יחד, כסדר העבודה שהחל ב"שני אלפים תורה".

ובזה גם מובן מה ש"הן תמימים" הוא סיבה ל"שנותם תמימים": כשם שהם "תמימים", שעבודתם תמימה, ומשלימים ומאחדים שני הקוים המנוגדים זה לזה, כך גם "שנותם תמימים", שגם את "שנותם" (שנה מלשון שינוי), הענינים הניתנים לשינויים הם עושים אותם לתמימים.

ולכן מתארים חז"ל את שרה (בעת פטירתה) במעלת התמימות, משום שמאברהם ושרה החלה ההכנה למתן תורה, "שני אלפים תורה", סדר העבודה של תורה תמימה, השלימות וההתאחדות של הקוים השונים.

וזה מתאים גם לפירוש הפשוט שהוזכר לעיל, כי הטעם לכך שהמדרש מספר כי שנותיה של שרה, היו תמימות, הוא משום החידוש 779שבדבר, שאף ש"פרחה נשמתה" בגלל בשורת העקידה, עם כל זה היו שנותיה תמימות, כך הוא גם בפנימיות הענין, כאמור לעיל: "פרחה נשמתה", הוא תנועה של כליון, יציאה מן העולם ומשיכה אל הנעלה יותר, ואם כן הרי אינו מסוג של "בא בימים", של פעולה בעולם, אלא בסוג של "זקן שקנה חכמה"; ועל כן מדגיש המדרש, שאעפ"כ, יחד עם זה היו שנותיה תמימות, עבודת "בא בימים".

יא. ויש גם להנ"ל שייכות מיוחדת לשבת זו שלפי קביעות שנה זו היא שבת מברכים חודש כסלו, חודש השלישי³⁵ בו נתגלתה פנימיות התורה, וענינה של פנימיות התורה הוא הרי שלימות ההתכללות של שני הקוים, כמו שנאמר בזוהר³⁶ על פנימיות התורה: "דלית תמן לא קשיא מסטרא דרע ולא מחלוקות מרוח הטומאה", אין שם לא קושיות ולא מחלוקות אלא שלום והתכללות.

(משיחת ש"פ חיי שרה,

מבה"ח כסלו, תשכ"ב)