שיחה לה

646שיחה לה

א. קביעת ימי השבוע שבהם חלים שמיני עצרת ושמחת תורה היא כשל ראש־השנה.

ראש השנה הוא הרי בן שני ימים¹. מדאורייתא, ראש השנה, ככל חג אחר, הוא יום אחד בלבד, אלא שמחמת סיבות שונות ישנם בגלות שני ימי חג – "יום טוב שני של גליות" – ואילו ראש השנה, מסיבות מסוימות, גם בארץ־ישראל הוא בן שני ימים, וקביעת הימים בשבוע של שמיני־עצרת ושמחת־תורה היא כשל שני ימי ראש השנה.

ב. מראש־השנה ועד שמיני־עצרת ישנם עשרים ואחד יום, תקופה דומה לזמן צמיחתם של שקדים. כידוע, זמן הצמיחה הקצר ביותר של פירות הוא בשקדים, שזמן צמיחתם כ"א יום².

בשקדים ישנם שקדים מרים ושקדים מתוקים, וזמן של כ"א יום, שבצמיחה הוא הזמן הקצר ביותר, מורה על "מהירות ההמשכה", כמבואר

– ב"לקוטי תורה"^* שזהו ענין של "עד מהרה ירוץ דברו".

וזה תוכנם של עשרים ואחד הימים שמן היום הראשון של ר"ה עד שמע"צ, דבר זה מורה על "מהירות ההמשכה": ה"המשכה" ה"נמשכת" בראש־השנה מתקדמת במהירות, ללא עיכובים, ונקלטת בשמיני־עצרת.

ג. כשם ששמיני עצרת חל באותו יום כשל היום הראשון של ראש־השנה, ובין שני אלה – כ"א יום, כך חל שמחת־תורה באותו יום כשל היום השני של ר"ה ועשרים ואחד יום ביניהם.

הסבר הדברים הוא:

ביום הראשון של ר"ה ישנה, הרי, הכתיבה הטובה. כלומר, אז מתחילה ה"המשכה". ודבר זה נמשך בכ"א יום עד לשמיני עצרת, שבו נקלטה ה"המשכה".

ביום השני של ראש־השנה – ה"המשכה" כבר מוכנה, מאז הכתיבה הטובה של יום הראשון של ראש־השנה, ואז מתחילה הקבלה. כדי לקבל

יש להזדקק לתורה, שהרי התורה היא כוס ישועות, כלי לקבלה. משום כך קשור סיומם של כ"א הימים, מן היום השני של ראש־השנה, בשמחת־תורה.

647כפי שאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר כמה פעמים ששמיני עצרת ושמחת תורה הם אותו ענין כשל ראש־השנה אלא שאת אשר מקבלים בראש־השנה בקו המרירות – מקבלים בשמע"צ ושמח"ת בקו השמחה**2.

ד. הלילה (ליל שמחת תורה) משמשת כ"ממוצע" המחבר את שני הימים שמיני־עצרת ושמחת־תורה.

ידוע הכלל שהיום הולך אחר הלילה³ ובקדשים – "הלילה הולך אחר היום"⁴. לפיכך יש קשר לליל זה לשמע"צ ולשמח"ת. לשמע"צ משום ענין הקדשים ש"הלילה הולך אחר היום", ולשמח"ת משום סדר הבריאה, לפיו היום הולך אחר הלילה.

ההבדל בין שמיני־עצרת לשמחת־תורה הוא בכך ששמיני־עצרת הוא מדאורייתא והוא נחוג גם בארץ־ישראל, ואילו שמחת־תורה בפני עצמו הוא מדרבנן ונוהג בחוץ לארץ בלבד.

ולכאורה בלתי מובן:

כיצד זה שבחוץ לארץ יש יום־חג נוסף שאינו קיים בארץ־ישראל. ארץ ישראל היא הרי "ארץ אשר עיני ה' אלקיך בה" וגו' והיא פלטין של מלך.

– לכך יש צורך בזהירות יתרה כדי להיות בארץ־ישראל, ואלו שאינם מסוגלים לעמוד בה צריכים להמנע מלנסוע לארץ ישראל⁵, שכן משום שנמצא בהיכלו של מלך, חמור שם כל ענין יותר מבחוץ לארץ: א) יש ענינים שבחוץ לארץ אינם מהוים חטא ובארץ ישראל הם נחשבים לחטא. ב) בארץ ישראל פוגם יותר החטא שהרי מורד, ח"ו, בפני המלך –

יש, איפוא, לארץ ישראל שייכות יתר לקדושה, ואם כן כיצד זה שבחוץ לארץ יש חג נוסף, מקרא קדש, שאינו קיים בארץ ישראל?

אמנם נאמר במדרש שלשמירת יום אחד של חג בארץ ישראל ניתן שכר כשל שני ימים בחוץ־לארץ, אך הדברים אמורים לגבי קבלת שכר, והרי אין עיקר המצוות והימים־טובים לשם קבלת שכר. עיקרה של מצוה הוא הרי בכך ש"מצוה" היא מלשון: צוותא וחיבור, שכן באמצעותה מתחבר הוא עם הקב"ה, ומבחינה זו יש תוספת ענין בחוץ־לארץ שאינו מצוי בארץ־ישראל, זו תוספת הגילוי של יום־טוב שני של גליות.

אך הענין הוא ש"היא הנותנת": משום שבחוץ לארץ עוברת, כידוע, ההשפעה דרך ע' שרים – גדול שם החושך יותר, וככל שגדול יותר החשך יש צורך באור גדול ורב יותר שדי להאיר את החשך.

משום כך ניתן בחוץ לארץ גם גילוי זה של יום טוב שני של גליות שבאמצעותו אפשר להאיר גם את החשך של חוץ־לארץ, ולעשות גם מחוץ לארץ – ארץ ישראל.

ה. מתכוננים לגשת להקפות, 649בהן הפסוק הראשון הוא: אתה הראת לדעת כי הוי' הוא האלקים, אין עוד מלבדו. כ"ק מו"ח אדמו"ר פירש בשם אדמו"ר הזקן⁶: אתה, עצמות אין־סוף ברוך־הוא, הראת, התגלית, לדעת, כדי שתהיה אפשרות לדעת אותך, שהוי' הוא האלקים ואין עוד מלבדו, שכל העולם אינו אלא אלקות.

דבר זה נדרש מכל איש ישראל: לדעת שכל העולם אינו מהוה כל מציאות, הוא אין ואפס, ומציאותו אינה אלא העובדה שהקב"ה מהוה אותה תמיד מאין ליש, וממילא – כל מציאותו אינה אלא האלקות.

משום כך גם בשעת ההימצאות בעניני עולם יש להיות בה בשעה בשעבוד לאלקות, וגם את הענינים גופם לשעבד להקב"ה.

כפי שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר על חסיד אחד, שהיה סוחר גדול, שערך חשבון מסוים במסחר, ובסיום החשבון נכתב על־ידו בסיכום: אין עוד מלבדו.

אם מבינים את הדבר אם לאו, אך למעשה יש להתנהג כן. "בכל דרכיך דעהו", לעשות את העולם לכלי לאלקות. הכלי לפרנסה צריך להיות כלי טהור, על פי התורה. צדקה יש לתת כפי היכולת, ויותר מן היכולת, מתוך ידיעה ודאית שאת העולם מנהיג הקב"ה וכיון שכתב בתורה שלצדקה יש לתת חומש "וארבעת הידות יהיו לכם" הרי בשעה שיהודי נותן צדקה – נותן לו הקב"ה את ארבעת הידות.

ופירוש הדברים כפשוטם: כשיהודי מנדב סכום מסוים לצדקה ואינו רואה בינתיים צנורות, לקבל באמצעותם את הסכום, פותח לו הקב"ה צנורות לא רק כדי לקבל את הסכום שנדב, אלא אף להשיג את "ארבעת הידות שיהיו לכם". ולכן, סוחר שיודע פרק בחשבון, יבין שכדאי לתת חומש גדול יותר, כדי שארבע הידות יהיו גדולים יותר.

כל זה בא משום הידיעה שאין עוד מלבדו והוי' הוא האלקים, הטבע הוא למעלה מהטבע, העולם מהוה כלי לאלקות.

(משיחת ליל שמח"ת –

קודם הקפות – תשט"ז)

ו. כ"ק מו"ח אדמו"ר אמר ששמיני־עצרת ושמחת־תורה הוא אותו ענין כשל ראש־השנה, אלא שבראש־השנה – בקו המרירות, ובשמע"צ ושמח"ת – בקו השמחה.

בראש השנה הרי מצות היום בשופר. על כך אומר הרמב"ם⁷: "רמז יש בו: עורו ישנים משינתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם".

אין הכוונה דוקא לשינה רוחנית כפשוטה, כי אם אף לשינה בבחינה נעלית יותר. ידוע שבשעת השינה עולה הנשמה למעלה "ושואבת לה חיים"⁸, דבר שהוא דרגה נעלית ביותר. דוקא כשהנשמה היא בבחינת 650עליה מן הגוף, בעת השינה, דוקא אז היא מסוגלת לשאוב את חייה הרוחניים, וכביטוי המופיע בקשר לכך – שבעת השינה כשהנשמה עולה למעלה היא "קמה לתחיה".

ולמרות שדרגה זו נעלית מאד – נאמר כלפיה: "עורו ישנים משינתכם".

משום שלא זו הכוונה העליונה. הכוונה היא קיום התורה והמצוות כאן למטה.

ז. האמור הוא דוגמת הנאמר ע"י חז"ל ביחס לאהרן הכהן, על הפסוק "ויעש כן אהרן": "להגיד שבחו של אהרן שלא שינה"⁹. ונשאלת השאלה: איזה שבח ויתרון הוא לאהרן בכך שלא שינה?

אלא שהענין הוא: אהרן ידע את הכוונות שבהדלקת הנרות, שישנם ז' נרות כנגד ז' מדות שישנם בבני ישראל, יש כאלה שהם בבחינת חסד ויש כאלה שהם בבחינת גבורה וכו', ומתוך כך שאהרן הדליק את כל נשמות ישראל, "נר ה' נשמת אדם", והעלה אותם שתהיה להם אהבה לאלקות עד "תהא שלהבת עולה מאליה". כיון שאהרן ידע וכיוון את כל ה"כוונות" והיה שקוע בהן – עלולה היתה, אם כן, העשיה בפועל למטה לא להיות כפי הסדר הראוי.

בכל זאת היה הכל כראוי: הדליק את המנורה, המתין עד שהשלהבת תהא עולה מאליה, וירד מן הכבש. הכל היה לפי הסדר.

וזה שבחו של אהרן – שלא שינה: יחד עם היותו בדרגות רמות ביותר – עשה את הפועל הממשי למטה באופן הנכון, בדיוק כפי שצוהו הקב"ה.

וזה גם הציווי: עורו ישנים משינתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם. ישנן דרגות בשינה: שינה, תרדמה, שמשמעותם כאן – דרגות נעלות, ועם זאת נאמר: עורו והקיצו, משום שלא זו תכלית הכוונה, כפי שאומר שם הרמב"ם: "אשר לא יועיל ולא יציל", כי אם – "זכרו בוראכם", כפי שציוה הקב"ה: קיום המצוה בפועל.

ח. זה גם הענין שביום הכפורים היה צורך לשמור על הכהן הגדול שלא תחטפנו שינה¹⁰. ענינה של השינה הוא שהנשמה עולה למעלה ושואבת לה חיים, לפיכך עלולה להיות שינה בכהן גדול כשר, בכל זאת שמרו עליו שלא יבוא לידי כך, משום שלא זו תכלית הכוונה.

שמיני־עצרת ושמחת־תורה הוא אותו ענין בראש השנה, אך בקו השמחה, כמוסבר לעיל. יש, איפוא, לומר גם בשמחת־תורה: עורו ישנים משינתכם וכו'. אף לא שינה סתם כי אם בדרגה נעלית מאד – אין היא הכוונה, כי אם – מצות היום בשמחה, 652פשוט: להיות שמח. שישו ושמחו בשמחת תורה.

ט. בכלל, כל הענינים של ראש השנה ויום הכפורים באים בבחינת "עצרת" וקליטה – בשמיני עצרת, אלא שבשמיני עצרת הם בקו השמחה.

ידוע הרי שבראש השנה יש ענין הדורמיטא: בערב ראש השנה ובליל ראש השנה – עליית העולמות, ולאחר – מכן, ע"י תפלות ראש השנה ותקיעת שופר ישנה ההכתרה וה"המשכה", עד גמר ההמשכה והקליטה בשמיני עצרת.

כשם שהדבר, באופן כללי, במשך ימי השנה – כך הוא באופן פרטי במשך ימי השבוע. בכל ערב שבת וליל שבת, מעלי שבתא, יש עליית העולמות, ענין דורמיטא, ובשבת – ההמשכה¹¹.

כך גם בבריאת אדם הראשון – ביום הששי היה "ויפל תרדמה על האדם", ולאחר מכן הנסירה, ולאחר מכן היחוד, וההמשכה – בשבת קדש.

הרבי נ"ע סיפר¹² שאדמו"ר הזקן היה נרדם ביום ששי לפנות ערב, לפי שאז זמן שינה למעלה, ויש לומר שזהו ענין עליית העולמות בערב שבת.

י. כשם שישנו לענין הדורמיטא בימי השבוע וימי השנה – כך, בכללות, לגבי שית אלפי שנין דקיימא עלמא: בסוף שית אלפי שנין, יום ששי לפנות ערב שבכללות – יש עליה וסילוק שמהם נובעים חבלי משיח וכל הגזירות, ר"ל, ולאחר מכן באה ההמשכה בביאת המשיח.

בנוגע לעניננו:

מאחר שהיום הצטרפו יחד כל שלשת הענינים: יום ששי לפנות ערב

התחלת השבת, שמיני־עצרת, וסיומם של שית אלפי שנין, לפני משיח, – צריך כבר, איפוא, להתחיל סדרן של ה"המשכות", שמיד אחרי שמיני עצרת ושמחת תורה – נלך לקראת הגאולה האמתית והשלמה שתהיה בקרוב ממש, לא "בעגלא דידיה" כי אם "בעגלא דידן", למטה מעשרה טפחים, במהרה בימינו, אמן.

(משיחת יום שמח"ת, תשי"ז)

יא. כדי שה"המשכות" של חדש תשרי, החדש הכללי, יתבטאו בעבודה של "ויעקב הלך לדרכו" ללמוד ולעשות בכל השנה – ידוע, הרי, שכל ה"המשכות" נמשכות למטה־מטה ע"י צדקה. כפי שכתוב באגרת הקדש¹³ שע"י צדקה וגמילות חסד, חס דלי"ת, דלית ליה מגרמיה כלום, מתוך כך שאדם מחיה רוח שפלים ומשפיע רב חסד, "נמשך" גם מלמעלה כל הדרוש לו. שכן, בכלל – כל ההמשכות שמלמעלה הם ענין של צדקה¹⁴ שהקב"ה עושה. גם הענין 653שבאתערותא דלתתא – אתערותא דלעילא אינו דבר מוכרח, אלא שכך עלה ברצונו של הקב"ה¹⁵, דבר שהוא צדקה.

מאחר שהשנה היא שנת־עיבור, והשנה מונה שלש מאות ושמונים ושלשה ימים – הייתי מציע שכל אחד יתן לצדקה מספר של שלש־מאות ושמונים ושלשה: חצאי סנטים, סנטים, ניקלים, דיימים, דולרים, מאות דולרים, ח"י מאות, שעל ידם "יימשכו" אליו כל ההמשכות בגשמיות וברוחניות.

– מובן מאליו שבמדינות אחרות יש לתת מספר זה במטבעות הנהוגים במדינה.

ומובן שאין הדבר צריך למעט את הצדקות הקבועות, או אלו שניתנו שלש פעמים בלי אמירת "בלי נדר"¹⁶. צדקה זו היא נוספת לצדקות הקבועות.

כן מובן שכל אחד צריך לתת כפי יכלתו. אי אפשר לצאת ידי חובה במנחת עני, שכן עשיר שהביא קרבן עני – לא יצא¹⁷.

יב. מובן שכל אחד רשאי לחלק את הכסף לצדקה כפי רצונו. אבל משום בלבולים ופיזור הנפש קרוב הדבר לשכוח לתת בכל יום. כן יש ספק אם יצליח לתת למקום הראוי.

ולכן, מי שרוצה לסמוך עלי יכול לתת על דעתי לקופה הכללית הנמצאת כאן שממנה מתחלק כסף מדי יום. כך יבוא כל דבר, סוף סוף, למקומו הראוי.

– כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע אמר פעם, כלפי העובדה שמשום הענינים של שמחת־תורה מתרחש לפעמים עירבוב ובלבול בתפלות – שהמלאכים מסדרים לאחר מכן שכל תיבה תגיע למקומה הראוי, כאותו מפקח מסלת הברזל המכוין ושולח את הרכבות, כל קרון למקומו המתאים.

יג. יתרון נוסף בנתינה לקופה כללית ובחלוקת הצדקה ע"י קופה כזו דוקא:

בצדקה ישנם הרי שני חלקים: א) עצם הנתינה, כאשר הכסף יוצא¹⁸ מרשותו של אדם, ונעשה לכסף־צדקה. דבר זה נעשה מיד עם הנתינה לגבאי הצדקה. ב) בכסף זה מתבצע פדיון שבוי פלוני, הכנסת כלה פלונית, החייאת נפש עני פלוני וכו', או שיש לו, לפחות, חלק בדבר.

השגת החלק השני – ובהיקף האפשרי הגדול ביותר – אפשרית ע"י מסירת הצדקה לקופה כללית, אז 655נעשה הדבר כתערובת לח בלח, ובכל סכום הניתן מקופה זו יש חלק לנותן.

דוגמת הידוע בהלכה של מחצית השקל שניתנה ללשכה – שלכל נותן היה חלק¹⁹ בכל קרבן תמיד ובקרבנות הצבור בכלל, ואפילו כשהשתתפותו היתה בפחות משוה פרוטה²⁰.

יד. יתרון גדול נוסף בנתינה דוקא לקופה הכללית הנ"ל.

אנו עומדים עתה מספר שבועות לאחר תחלת השנה. מה יהיה על הימים שכבר חלפו, וההמשכות השייכות לימים, שבועות, שבתות ומועדים שחלפו? ובמיוחד – שהרי הם ימים כללים, שבת כללי, וחגים כלליים לשנה כולה?

פתרון לדבר ניתן ללמוד מנתינת מחצית השקל ללשכה. למרות שבמחצית השקל היתה לכתחלה מצוה של זריזות להשתדל שמחצית השקל תגיע למטרתה בכל ההקדם – עם זאת הרי גם אלה שמסיבות שונות התאחרו בנתינתם, היה להם, למרות כן, חלקם בכסף שניתן מהלשכה עוד בטרם נתקבלה מחצית השקל שלהם²¹.

לגבאי של קופה כללית ישנו הכוח לתרום היום על הגבוי ועל העתיד לגבות.

כך גם בנידון דידן: התרומות שמן הקופה הכללית הותנה עליהם שגם אלו שיתנו סכומיהם לאחר זמן – יהיה להם חלק בתרומות.

טו. בכל זאת נכון במאוד מאוד שהנתינות האמורות יינתנו בהקדם, מיד מחר. נוסף על מעלת הזריזות, שהיא עיקר ענינה של העקידה, משום שהעקידה עצמה אינה מהוה נסיון כה גדול, כפי שמסביר²² אדמו"ר הזקן שרבים מסרו נפשם על קידוש השם והעיקר כאן היתה הזריזות הנפלאה שהיתה כרוכה בכך: וישכם אברהם בבקר וגו', וזכות זריזותו של אברהם היא שעומדת לדורות לנו ולבנינו עד עולם – הרי נוסף על כך כיון שהדבר צריך להתחלק כל יום – יש לתת כבר מחר, מאחר שהדבר תלוי בנותן ואינו אנוס בזה. וכשתהיה ע"י כך תוספת הרחבה בקופת הצדקה תהיה גם תוספת הרחבה בענינים שלצרכיהם ניטל מקופה זו, ודבר זה יביא גם תוספת בכל ההמשכות הבאות ע"י זה מלמעלה, בין בגשמיות ובין ברוחניות.

(משיחת ש"פ בראשית

(המשך דשמח"ת), תשי"ד)