652
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
פשוט: להיות שמח. שישו ושמחו בשמחת תורה.
ט. בכלל, כל הענינים של ראש השנה ויום הכפורים באים בבחינת "עצרת" וקליטה – בשמיני עצרת, אלא שבשמיני עצרת הם בקו השמחה.
ידוע הרי שבראש השנה יש ענין הדורמיטא: בערב ראש השנה ובליל ראש השנה – עליית העולמות, ולאחר – מכן, ע"י תפלות ראש השנה ותקיעת שופר ישנה ההכתרה וה"המשכה", עד גמר ההמשכה והקליטה בשמיני עצרת.
כשם שהדבר, באופן כללי, במשך ימי השנה – כך הוא באופן פרטי במשך ימי השבוע. בכל ערב שבת וליל שבת, מעלי שבתא, יש עליית העולמות, ענין דורמיטא, ובשבת – ההמשכה11.
כך גם בבריאת אדם הראשון – ביום הששי היה "ויפל תרדמה על האדם", ולאחר מכן הנסירה, ולאחר מכן היחוד, וההמשכה – בשבת קדש.
הרבי נ"ע סיפר12 שאדמו"ר הזקן היה נרדם ביום ששי לפנות ערב, לפי שאז זמן שינה למעלה, ויש לומר שזהו ענין עליית העולמות בערב שבת.
י. כשם שישנו לענין הדורמיטא בימי השבוע וימי השנה – כך, בכללות, לגבי שית אלפי שנין דקיימא עלמא: בסוף שית אלפי שנין, יום ששי לפנות ערב שבכללות – יש עליה וסילוק שמהם נובעים חבלי משיח וכל הגזירות, ר"ל, ולאחר מכן באה ההמשכה בביאת המשיח.
בנוגע לעניננו:
מאחר שהיום הצטרפו יחד כל שלשת הענינים: יום ששי לפנות ערב
התחלת השבת, שמיני־עצרת, וסיומם של שית אלפי שנין, לפני משיח, – צריך כבר, איפוא, להתחיל סדרן של ה"המשכות", שמיד אחרי שמיני עצרת ושמחת תורה – נלך לקראת הגאולה האמתית והשלמה שתהיה בקרוב ממש, לא "בעגלא דידיה" כי אם "בעגלא דידן", למטה מעשרה טפחים, במהרה בימינו, אמן.
(משיחת יום שמח"ת, תשי"ז)
יא. כדי שה"המשכות" של חדש תשרי, החדש הכללי, יתבטאו בעבודה של "ויעקב הלך לדרכו" ללמוד ולעשות בכל השנה – ידוע, הרי, שכל ה"המשכות" נמשכות למטה־מטה ע"י צדקה. כפי שכתוב באגרת הקדש13 שע"י צדקה וגמילות חסד, חס דלי"ת, דלית ליה מגרמיה כלום, מתוך כך שאדם מחיה רוח שפלים ומשפיע רב חסד, "נמשך" גם מלמעלה כל הדרוש לו. שכן, בכלל – כל ההמשכות שמלמעלה הם ענין של צדקה14 שהקב"ה עושה. גם הענין
הערות
- 11. ראה שער הכוונות סוכות ד"ג. פע"ח שער ראש השנה סוף פרק ב. עץ חיים שער מיעוט הירח פרק ב, ג.
- 12. תורת שלום – ספר השיחות ע' 13.
- 13. ראה שם סימן ו, י. ועוד.
- 14. ראה אגרת הקדש סימן יז.
תניא, אגרת הקדש י״ז - הטקסט מספריא
נוֹדָע, דִּבְ״אִתְעָרוּתָא דִלְתַתָּא״, שֶׁהָאָדָם מְעוֹרֵר בְּלִבּוֹ מִדַּת הַחֶסֶד וְרַחֲמָנוּת עַל כָּל הַצְּרִיכִים לְרַחֲמִים – ״אִתְעָרוּתָא דִלְעֵילָּא״, לְעוֹרֵר עָלָיו רַחֲמִים רַבִּים מִמְּקוֹר הָרַחֲמִים, לְהַשְׁפִּיעַ לוֹ הַפֵּירוֹת בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְהַקֶּרֶן לָעוֹלָם־הַבָּא.
פֵּירוּשׁ, ״הַפֵּירוֹת״ – הִיא הַשְׁפָּעָה הַנִּשְׁפַּעַת מִמְּקוֹר הָרַחֲמִים וְחַיֵּי הַחַיִּים בָּרוּךְ־הוּא, וְנִמְשֶׁכֶת לְמַטָּה מַּטָּה בִּבְחִינַת הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת מִלְמַעְלָה לְמַטָּה כוּ׳, עַד שֶׁמִּתְלַבֶּשֶׁת בָּעוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי בְּ״בָנֵי חַיֵּי וּמְזוֹנֵי״ כו׳.
וְ״הַקֶּרֶן״ הוּא כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״רְחָבָה מִצְוָתְךָ מְאֹד״, וַהֲוָה־לֵיהּ־לְמֵימַר ״מִצְוֹתֶיךָ״ לְשׁוֹן רַבִּים (וְגַם לְשׁוֹן ״רְחָבָה״ אֵינוֹ מוּבָן):
אֶלָּא: ״מִצְוָתְךָ״ דַיְיקָא, הִיא מִצְוַת הַצְּדָקָה, שֶׁהִיא מִצְוַת ה׳ מַמָּשׁ, מַה שֶּׁהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ עוֹשֶׂה תָּמִיד לְהַחֲיוֹת הָעוֹלָמוֹת, וְיַעֲשֶׂה לֶעָתִיד בְּיֶתֶר שְׂאֵת וָעֹז, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה׳ לַעֲשׂוֹת צְדָקָה כוּ׳״, כְּמוֹ דֶּרֶךְ שֶׁהוֹלְכִים בָּהּ מֵעִיר לְעִיר, עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, כָּךְ הַצְּדָקָה הִיא בְּחִינַת גִּילּוּי וְהֶאָרַת אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא ״סוֹבֵב כָּל עָלְמִין״, שֶׁיָּאִיר וְיִתְגַּלֶּה עַד עוֹלָם הַזֶּה, בְּ״אִתְעָרוּתָא דִלְתַתָּא״, בְּתוֹרַת צְדָקָה וְחֶסֶד חִנָּם, לֶעָתִיד בִּתְחִיַּית הַמֵּתִים, בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עֹז לְאֵין קֵץ מִבְּחִינַת גִּילּוּי (הֶאָרָה) [הַהֶאָרָה] בְּגַן עֵדֶן הַתַּחְתּוֹן וְהָעֶלְיוֹן, שֶׁהֲרֵי כָּל נִשְׁמוֹת הַצַּדִּיקִים וְהַתַּנָּאִים וְהַנְּבִיאִים, שֶׁהֵם עַתָּה בְּגַן עֵדֶן הָעֶלְיוֹן בְּרוּם הַמַּעֲלוֹת, יִתְלַבְּשׁוּ בְּגוּפוֹתֵיהֶם לֶעָתִיד וְיָקוּמוּ בִּזְמַן הַתְּחִיָּיה לֵיהָנוֹת מִזִּיו הַשְּׁכִינָה.
לְפִי שֶׁהַהֶאָרָה וְהַגִּילּוּי שֶׁבְּגַן עֵדֶן הִיא בְּחִינַת ״מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין״, שֶׁהוּא בְּחִינַת הִשְׁתַּלְשְׁלוּת מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה עַל־יְדֵי צִמְצוּמִים עֲצוּמִים, וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״בְּיוּ״ד נִבְרָא עוֹלָם־הַבָּא״, וְהִיא בְּחִינַת חָכְמָה עִילָּאָה, הַנִּקְרֵאת ״עֵדֶן הָעֶלְיוֹן״, הַמִּשְׁתַּלְשֶׁלֶת וּמִתְלַבֶּשֶׁת בְּכָל הָעוֹלָמוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״כּוּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ כוּ׳״, וְ״הַחָכְמָה תְּחַיֶּה כוּ׳״, וּבְגַן עֵדֶן, הִיא בִּבְחִינַת גִּילּוּי הַהַשָּׂגָה לְכָל חַד לְפוּם שִׁיעוּרָא דִילֵיהּ, כַּנּוֹדָע, שֶׁעוֹנֶג הַנְּשָׁמוֹת בְּגַן עֵדֶן הוּא מֵהַשָּׂגַת סוֹדוֹת הַתּוֹרָה שֶׁעָסַק בָּעוֹלָם הַזֶּה בַּנִּגְלֶה, כִּדְאִיתָא בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ פָּרָשַׁת שְׁלַח, וּבַגְּמָרָא, בְּעוּבְדָא דְרַבָּה בַּר נַחְמָנִי.
אֲבָל גִּילּוּי הַהֶאָרָה שֶׁבִּתְחִיַּית הַמֵּתִים, יִהְיֶה מִבְּחִינַת ״סוֹבֵב כָּל עָלְמִין״, שֶׁאֵינָהּ בִּבְחִינַת צִמְצוּם וְשִׁיעוּר וּגְבוּל, אֶלָא בְּלִי גְבוּל וְתַכְלִית, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּ״לִקּוּטֵי אֲמָרִים״ פֶּרֶק מ״ח בֵּיאוּר עִנְיַן ״סוֹבֵב כָּל עָלְמִין״, שֶׁאֵינוֹ כְּמַשְׁמָעוֹ כְּמוֹ עִיגּוּל, חַס וְשָׁלוֹם, אֶלָּא שֶׁאֵינוֹ בִּבְחִינַת הִתְלַבְּשׁוּת וְכוּ׳, וְעַיֵּין שָׁם הֵיטֵב.
וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״וְעַטְרוֹתֵיהֶם בְּרָאשֵׁיהֶם וְנֶהֱנִין כוּ׳״, ״עֲטָרָה״ הִיא בְּחִינַת מַקִּיף וְסוֹבֵב, וְנִקְרָא ״כֶּתֶר״ מִלְּשׁוֹן ״כּוֹתֶרֶת״, וְהוּא בְּחִינַת מְמוּצָּע הַמְחַבֵּר הֶאָרַת הַמַּאֲצִיל אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא לְהַנֶּאֱצָלִים, וְלֶעָתִיד יָאִיר וְיִתְגַּלֶּה בָּעוֹלָם הַזֶּה לְכָל הַצַּדִּיקִים שֶׁיָּקוּמוּ בַּתְּחִיָּיה (״וְעַמֵּךְ כּוּלָּם צַדִּיקִים כוּ׳״).
וְזֶה שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״עֲתִידִים צַדִּיקִים שֶׁיֹּאמְרוּ לִפְנֵיהֶם קָדוֹשׁ״, כִּי ״קָדוֹשׁ״ הוּא בְּחִינַת מוּבְדָּל, שֶׁאֵינוֹ בְּגֶדֶר הַשָּׂגָה וָדַעַת, כִּי הוּא לְמַעְלָה מַּעְלָה מִבְּחִינַת הַחָכְמָה וָדַעַת שֶׁבְּגַן עֵדֶן, כִּי ״הַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא״ כְּתִיב, הוּא בְּחִינַת ״כֶּתֶר עֶלְיוֹן״ הַנִּקְרָא ״אַיִן״ בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ, וְהַשְׁפָּעָתוֹ וְהֶאָרָתוֹ בִּבְחִינַת גִּילּוּי – הוּא דַוְקָא כְּשֶׁהַנְּשָׁמָה תִּתְלַבֵּשׁ בְּגוּף זַךְ וְצַח אַחַר הַתְּחִיָּה, כִּי ״נָעוּץ תְּחִלָּתָן בְּסוֹפָן״ דַּוְקָא, וְ״סוֹף מַעֲשֶׂה בְּמַחֲשָׁבָה תְּחִלָּה כוּ׳״, כַּנּוֹדָע.
אַךְ אִי אֶפְשָׁר לְהַגִּיעַ לְמַדְרֵגָה זוֹ, עַד שֶׁיְּהֵא בְּגַן עֵדֶן תְּחִלָּה, לְהַשִּׂיג בְּחִינַת חָכְמָה עִילָּאָה (כוּ׳) [אפשר צריך להיות: כָּל חַד] כְּפוּם שִׁיעוּרָא דִילֵיהּ, וְ״טַל תּוֹרָה מְחַיֵּיהוּ״, ״וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ כוּ׳״, וְדַי לַמֵּבִין.
וְזֶהוּ ״רְחָבָה מִצְוָתְךָ מְאֹד״, הִיא מִצְוַת הַצְּדָקָה, שֶׁהִיא כְּלִי וְשֶׁטַח רָחָב מְאֹד, לְהִתְלַבֵּשׁ בָּהּ הֶאָרַת אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא (וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״לְבוּשׁוֹ צְדָקָה״), אֲשֶׁר יָאִיר לֶעָתִיד בִּבְחִינַת בְּלִי גְבוּל וְתַכְלִית בְּחֶסֶד חִנָּם בְּ״אִתְעָרוּתָא דִלְתַתָּא״ זוֹ, הַנִּקְרֵאת ״דֶּרֶךְ ה׳״. וְזֶהוּ לְשׁוֹן ״מְאֹד״, שֶׁהוּא בְּלִי גְבוּל וְתַכְלִית.
אֲבָל ״לְכָל תִּכְלָה רָאִיתִי קֵץ״, ״תִּכְלָה״ הִיא מִלְּשׁוֹן ״כְּלוֹת הַנֶּפֶשׁ״ שֶׁבְּגַן עֵדֶן, שֶׁהִיא בִּבְחִינַת ״קֵץ״ וְתַכְלִית וְצִמְצוּם כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, וּ״לְכָל תִּכְלָה״ הוּא לְפִי שֶׁיֵּשׁ כַּמָּה וְכַמָּה מַעֲלוֹת וּמַדְרֵגוֹת גַּן עֵדֶן זֶה לְמַעְלָה מִזֶּה עַד רוּם הַמַּעֲלוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּלִקּוּטֵי הַשַּׁ״ס מֵהָאֲרִיזַ״ל בְּפֵירוּשׁ מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״תַּלְמִידֵי חֲכָמִים אֵין לָהֶם מְנוּחָה כוּ׳״, שֶׁעוֹלִים תָּמִיד מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה בְּהַשָּׂגַת הַתּוֹרָה שֶׁאֵין לָהּ סוֹף כוּ׳, עַד אַחַר הַתְּחִיָּה שֶׁיִּהְיֶה לָהֶם מְנוּחָה כוּ׳:
מצוטט ב־3 עמודים
אגרות קודש 3
- כרך י ‹ ג'עג לקו"ש ח"ב ע' 652
- כרך כא ‹ ח'נח לקו"ש ח"ב ע' 652
- כרך כא ‹ ח'קלג לקו"ש ח"ב ע' 652
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.