שיחה לד
644שיחה לד
ואפילו אם אין אלו ענינים שהם היפך השלחן־ערוך, הרי זה, אבל, סדק צר, הנותן אחיזה לדבר שמבחוץ, וכמאמר רז"ל לגבי היצר הרע8 שמתחלה הוא הלך, לאחר מכן – אורח, עד שהוא נעשה לבעל־הבית.
וכדי לא להביא לידי כך שיצר־הרע יהיה בעל־הבית אצלו – עליו לדאוג לא להרשות את הסדק הצר, וכדי לבטל את הסדק – הרי, כאמור, קשה הדבר לכל אחד לחוד, ולשם כך יש צורך באיגוד, שיתאחדו כולם יחד, שאז עוזר איש לרעהו.
(משיחת ש"פ בראשית, תשי"ז)
עשי"ת
א. כ"ק מו"ח אדמו"ר החל פעם התוועדות שלו בענין "אכל בי עשרה שכינתא שריא"1: והרי נאמר "לית אתר פנוי מיניה"2, הקב"ה נמצא בכל מקום, ומה מועיל, איפוא, בי עשרה?
אך הענין הוא, שכשנמצאים עשרה יהודים ביחד שרויה השכינה ביתר גילוי, ולב איש ישראל מתעורר אז ביתר קלות3.
על כך ש"לית אתר פנוי מיניה" יש צורך בהתבוננות, יש להתבונן
ו בעובדה שהקב"ה ברא את העולם ומנהיג את העולם, וממילא נמצא הוא בכל מקום ובכל זמן. יש, איפוא, להתבונן בדבר.
אך כשנמצאים עשרה מישראל יחד, אף כשאינם מתבוננים בדבר, מתעוררים ללימוד התורה וקיום המצוות, שכן אז האלקות בגילוי, ולפיכך נמצאת הנשמה הישראלית בהתעוררות.
ב. יש "עולם", "שנה" ו"נפש".
כשם שיש הבדלים ב"נפש", כלומר: יש מעלה יתרה בהימצאות עשרה נפשות מישראל ביחד – כך יש הבדלים בזמן ומקום, שהם "שנה" "עולם",
בשעה שנמצאים בבית כנסת, בבית מדרש, או בישיבה – שונה הדבר לגמרי מבשעה שנמצאים ברחוב וכדומה, שכן משום מקום הקודש מגיעים להתעוררות.
כך יש גם הבדל בזמן, ובשבת ויום טוב או בעשרת ימי תשובה קיימת התעוררות עמוקה יותר מבכל השנה.
מעתה, כאשר מצטרפים שלושת 645הדברים יחד: כאן ישנם עשרה יהודים, ואף כמה פעמים עשרה, עומדים בעשרת ימי תשובה, שעליהם נאמר4: דרשו ה' בהמצאו, קראוהו בהיותו קרוב, הקב"ה קרוב לכל איש ישראל, יהיה מי שיהיה ובכל מקום שיהיה, ונמצאים בבית בו היה כ"ק מו"ח אדמו"ר מתפלל ולומד משך עשר שנים – הרי משום כל שלושת הדברים יחד ודאי ישנה שעת רצון ושעת הכושר להתעורר בכל עניני תורה ומצוות בקשר לחיי יום יום.
והרי זו תכלית התורה, להיות כדבעי לא רק בעשרה, בבית כנסת או בישיבה, ובזמן עשרת ימי תשובה, אלא שגם בכל זמן ובכל מקום להתנהג כפי ההתעוררות שהיתה שרויה בצבור, בעשרת ימי תשובה, בבית הכנסת.
וכדי להתנהג בכל השנה כדבעי – מצטיידים בכח ותוקף בזמן עשרת ימי תשובה, במדה שבכל השנה תהיה ההתנהגות כפי הצריך, ובקירבה אל הקב"ה.
– הקב"ה הוא השליט היחיד והאמתי על העולם כולו, וע"י "עשה רצונך כרצונו" – "יעשה רצונו כרצונך"5, והקב"ה יתן את כל הצריך, הן ברוחניות והן בגשמיות.
ג. כך יובן הקשר שבין יום הכפורים לבין תפלת הכהן הגדול, אותה היה אומר מיד לאחר עבודתו.
יום הכפורים הוא הקדוש ביותר בכל השנה ("שנה"), ואז התעוררות הנשמה חזקה בהרבה מבשאר ימות השנה ("נפש"), ורוב היום נמצאים בבית הכנסת, במקום קדוש ("עולם"), ובפרט בזמן שבית המקדש היה קיים והיה הכהן הגדול בקדשי־קדשים ומיד לאחר העבודה היה מתפלל תפלה קצרה לפני ה' על פרנסת כל עם ישראל. שכן מתוך כך שבני ישראל קשורים וקרובים אל הקב"ה אפשר אז לקבל מן הקב"ה את כל הדרוש, ללא בקשות יתרות. מספיקה תפלה קצרה, שתהיה פרנסה, ופרנסה בכבוד, וגם ילדים, גם בגשמיות, כפי שהדברים מפורטים בתפלה הקצרה של הכהן הגדול.
ד. אני מאחל לכם הצלחה רבה בכל עניניכם הפרטיים, וכן הצלחה רבה בעבודתכם למען הישיבה, שיהא באפשרותה של ישיבת תומכי תמימים לפתוח שעריה לקליטת תלמידים רבים יותר, שיהיו אחר כך למנהיגים בישראל ויפיצו אלקות בעולם.
וע"י כך תזכו לחתימה וגמר חתימה טובה בתוך כלל ישראל.
(משיחה לעסקני ישיבת תו"ת,
הערות
עמוד 644
- 8. סוכה נב, ב.
- 1. סנהדרין לט, א.
- 2. תקוני זהר תיקון נז. הובא בשער היחוד והאמונה פרק ז.
- 3. ראה אגרת הקדש סימן כג. תניא פרק ו. וצע"ק מתניא ספי"א, תו"א נד, ג. עפמ"ש בלקו"ת דברים סט, ב. ואכ"מ.
עמוד 645
- 4. ראש השנה יח, א. רמב"ם הלכות תשובה פ"ב ה"ו.
- 5. אבות פרק ב משנה ד. ו' תשרי תשט"ז)
תניא, ליקוטי אמרים ו׳ - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, זֶה לְעוּמַּת זֶה עָשָׂה אֱלֹהִים.
כִּי כְּמוֹ שֶׁנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית כְּלוּלָה מֵעֶשֶׂר סְפִירוֹת קְדוֹשׁוֹת, וּמִתְלַבֶּשֶׁת בִּשְׁלֹשָׁה לְבוּשִׁים קְדוֹשִׁים, כָּךְ הַנֶּפֶשׁ דְּסִטְרָא אָחֳרָא מִקְּלִיפּוֹת נוֹגַהּ הַמְלוּבֶּשֶׁת בְּדַם הָאָדָם, כְּלוּלָה מֵעֶשֶׂר כִּתְרִין דִּמְסָאֲבוּתָא, שֶׁהֵן: שֶׁבַע מִדּוֹת רָעוֹת הַבָּאוֹת מֵאַרְבַּע יְסוֹדוֹת רָעִים הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל, וְשֵׂכֶל הַמּוֹלִידָן הַנֶּחְלָק לְשָׁלֹשׁ, שֶׁהֵן חָכְמָה בִּינָה וָדַעַת – מְקוֹר הַמִּדּוֹת, כִּי הַמִּדּוֹת הֵן לְפִי עֵרֶךְ הַשֵּׂכֶל, כִּי הַקָּטָן חוֹשֵׁק וְאוֹהֵב דְּבָרִים קְטַנִּים פְּחוּתֵי הָעֵרֶךְ, לְפִי שֶׁשִּׂכְלוֹ קָטָן וְקָצָר לְהַשִּׂיג דְּבָרִים יְקָרִים יוֹתֵר מֵהֶם, וְכֵן מִתְכַּעֵס וּמִתְקַצֵּף מִדְּבָרִים קְטַנִּים, וְכֵן בְּהִתְפָּאֲרוּת וּשְׁאָר מִדּוֹת.
וְעֶשֶׂר בְּחִינוֹת אֵלּוּ הַטְּמֵאוֹת, כְּשֶׁאָדָם מְחַשֵּׁב בָּהֶן אוֹ מְדַבֵּר אוֹ עוֹשֶׂה, הֲרֵי מַחֲשַׁבְתּוֹ שֶׁבְּמוֹחוֹ וְדִבּוּרוֹ שֶׁבְּפִיו וְכֹחַ הַמַּעֲשִׂיי שֶׁבְּיָדָיו וּשְׁאָר אֵיבָרָיו, נִקְרָאִים ״לְבוּשֵׁי מְסָאֲבוּ״ לְעֶשֶׂר בְּחִינוֹת אֵלּוּ הַטְּמֵאוֹת, שֶׁמִּתְלַבְּשׁוֹת בָּהֶן בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה אוֹ דִּבּוּר אוֹ מַחֲשָׁבָה.
וְהֵן הֵם כָּל הַמַּעֲשִׂים אֲשֶׁר נַעֲשִׂים תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ, אֲשֶׁר ״הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ״, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר בְּשַׁלַּח, שֶׁהֵן ״תְּבִירוּ דְרוּחָא כוּ׳״, וְכֵן כָּל הַדִּבּוּרִים וְכָל הַמַּחֲשָׁבוֹת אֲשֶׁר לֹא לַה׳ הֵמָּה וְלִרְצוֹנוֹ וְלַעֲבוֹדָתוֹ, שֶׁזֶּהוּ פֵּירוּשׁ לְשׁוֹן ״סִטְרָא אָחֳרָא״, פֵּירוּשׁ – צַד אַחֵר, שֶׁאֵינוֹ צַד הַקְּדוּשָּׁה.
וְצַד הַקְּדוּשָּׁה אֵינוֹ אֶלָּא הַשְׁרָאָה וְהַמְשָׁכָה מִקְּדוּשָּׁתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, וְאֵין הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא שׁוֹרֶה אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁבָּטֵל אֶצְלוֹ יִתְבָּרֵךְ, בֵּין בְּפוֹעַל מַמָּשׁ – כְּמַלְאָכִים עֶלְיוֹנִים, בֵּין בְּכֹחַ – כְּכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל לְמַטָּה, שֶׁבְּכֹחוֹ לִהְיוֹת בָּטֵל מַמָּשׁ לְגַבֵּי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בִּמְסִירַת נַפְשׁוֹ עַל קְדוּשַּׁת ה׳.
וְלָכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁאֲפִילוּ אֶחָד שֶׁיּוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה – שְׁכִינָה שְׁרוּיָה כוּ׳, וְ״כָל בֵּי עֲשָׂרָה שְׁכִינְתָּא שַׁרְיָא״ לְעוֹלָם.
אֲבָל כָּל מַה שֶּׁאֵינוֹ בָּטֵל אֶצְלוֹ יִתְבָּרֵךְ, אֶלָּא הוּא דָּבָר נִפְרָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ, אֵינוֹ מְקַבֵּל חַיּוּת מִקְּדוּשָּׁתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מִבְּחִינַת פְּנִימִית הַקְּדוּשָּׁה וּמַהוּתָהּ וְעַצְמוּתָהּ בִּכְבוֹדָהּ וּבְעַצְמָהּ, אֶלָּא מִבְּחִינַת אֲחוֹרַיִים, שֶׁיּוֹרְדִים מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה רִבְבוֹת מַדְרֵגוֹת, בְּהִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת דֶּרֶךְ עִלָּה וְעָלוּל וְצִמְצוּמִים רַבִּים, עַד שֶׁנִּתְמַעֵט כָּל כָּךְ הָאוֹר וְהַחַיּוּת, מִיעוּט אַחַר מִיעוּט, עַד שֶׁיָּכוֹל לְהִתְצַמְצֵם וּלְהִתְלַבֵּשׁ בִּבְחִינַת גָּלוּת תּוֹךְ אוֹתוֹ דָּבָר הַנִּפְרָד, לְהַחֲיוֹתוֹ וּלְקַיְּימוֹ מֵאַיִן לְיֵשׁ, שֶׁלֹּא יַחֲזוֹר לִהְיוֹת אַיִן וָאֶפֶס כְּבַתְּחִלָּה מִקּוֹדֶם שֶׁנִּבְרָא.
וְלָכֵן נִקְרָא עוֹלָם הַזֶּה וּמְלוֹאוֹ, עוֹלַם הַקְּלִיפּוֹת וְסִטְרָא אָחֳרָא. וְלָכֵן כָּל מַעֲשֵׂה עוֹלָם הַזֶּה קָשִׁים וְרָעִים, וְהָרְשָׁעִים גּוֹבְרִים בּוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר מ״ב סוֹף פֶּרֶק ד׳.
הגהה
ﬠִם הֱיוֹת בְּתוֹכוֹ ﬠֶשֶׂר סְפִירוֹת דַּﬠֲשִׂיָּה דִקְדוּשָּׁה, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּﬠֵץ חַיִּים שַׁﬠַר מ״ג, וּבְתוֹךְ ﬠֶשֶׂר סְפִירוֹת דַּﬠֲשִׂיָּה אֵלּוּ הֵן ﬠֶשֶׂר סְפִירוֹת דִּיצִירָה, וּבְתוֹכָן ﬠֶשֶׂר סְפִירוֹת דִּבְרִיאָה, וּבְתוֹכָן ﬠֶשֶׂר סְפִירוֹת דַּאֲצִילוּת, שֶׁבְּתוֹכָן אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא; וְנִמְצָא אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא מָלֵא כָּל הָאָרֶץ הַלֵּזוּ הַתַּחְתּוֹנָה, ﬠַל יְדֵי הִתְלַבְּשׁוּתוֹ בְּﬠֶשֶׂר סְפִירוֹת דְּאַרְבַּע עוֹלָמוֹת: אֲצִילוּת־בְּרִיאָה־יְצִירָה־ﬠֲשִׂיָּה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּﬠֵץ חַיִּים שַׁﬠַר מ״ז פֶּרֶק ב׳ וּבְסֵפֶר גִּלְגּוּלִים פֶּרֶק כ׳:
אֶלָּא שֶׁהַקְּלִיפּוֹת הֵן נֶחְלָקוֹת לִשְׁתֵּי מַדְרֵגוֹת, זוֹ לְמַטָּה מִזּוֹ.
הַמַּדְרֵגָה הַתַּחְתּוֹנָה, הִיא שָׁלֹשׁ קְלִיפּוֹת הַטְּמֵאוֹת וְרָעוֹת לְגַמְרֵי, וְאֵין בָּהֶם טוֹב כְּלָל, וְנִקְרְאוּ בְּמִרְכֶּבֶת יְחֶזְקֵאל ״רוּחַ סְעָרָה״ וְ״עָנָן גָּדוֹל וְגוֹ׳״.
וּמֵהֶן נִשְׁפָּעוֹת וְנִמְשָׁכוֹת נַפְשׁוֹת כָּל אוּמּוֹת הָעוֹלָם, וְקִיּוּם גּוּפָם, וְנַפְשׁוֹת כָּל בַּעֲלֵי חַיִּים הַטְּמֵאִים וַאֲסוּרִים בַּאֲכִילָה, וְקִיּוּם גּוּפָם, וְקִיּוּם וְחַיּוּת כָּל מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת מֵהַצּוֹמֵחַ, כְּמוֹ עָרְלָה וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם כוּ׳, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר מ״ט פֶּרֶק ו׳, וְכֵן קִיּוּם וְחַיּוּת כָּל הַמַּעֲשֶׂה דִּבּוּר וּמַחֲשָׁבָה שֶׁל כָּל שַׁסַ״ה לֹא תַעֲשֶׂה וְעַנְפֵיהֶן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב שָׁם סוֹף פֶּרֶק ה׳:
תניא, ליקוטי אמרים י״א - הטקסט מספריא
וְזֶה לְעוּמַּת זֶה, רָשָׁע וְטוֹב לוֹ לְעוּמַּת צַדִּיק וְרַע לוֹ.
דְּהַיְינוּ, שֶׁהַטּוֹב שֶׁבְּנַפְשׁוֹ הָאֱלֹהִית שֶׁבְּמוֹחוֹ וּבֶחָלָל הַיְמָנִי שֶׁבְּלִבּוֹ, כָּפוּף וּבָטֵל לְגַבֵּי הָרָע מֵהַקְּלִיפָּה שֶׁבֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי.
וְזֶה מִתְחַלֵּק גַּם כֵּן לְרִבְבוֹת מַדְרֵגוֹת חֲלוּקוֹת, בְּעִנְיַן כַּמּוּת וְאֵיכוּת הַבִּיטּוּל וּכְפִיפַת הַטּוֹב לָרַע חַס וְשָׁלוֹם.
יֵשׁ מִי שֶׁהַכְּפִיפָה וְהַבִּיטּוּל אֶצְלוֹ מְעַט מִזְּעֵר, וְאַף גַּם זֹאת אֵינוֹ בִּתְמִידוּת, וְלֹא תָּדִיר לִפְרָקִים קְרוֹבִים, אֶלָּא לְעִתִּים רְחוֹקִים מִתְגַּבֵּר הָרָע עַל הַטּוֹב, וְכוֹבֵשׁ אֶת הָעִיר קְטַנָּה הוּא הַגּוּף, אַךְ לֹא כוּלּוֹ אֶלָּא מִקְצָתוֹ לְבַד, שֶׁיִּהְיֶה סָר לְמִשְׁמַעְתּוֹ, וְנַעֲשֶׂה לוֹ מֶרְכָּבָה וּלְבוּשׁ, לְהִתְלַבֵּשׁ בּוֹ אֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה לְבוּשֶׁיהָ הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל. דְּהַיְינוּ, אוֹ בְּמַעֲשֶׂה לְבַד, לַעֲשׂוֹת עֲבֵירוֹת קַלּוֹת וְלֹא חֲמוּרוֹת חַס וְשָׁלוֹם; אוֹ בְּדִיבּוּר לְבַד, לְדַבֵּר אֲבַק לָשׁוֹן הָרָע וְלֵיצָנוּת וּכְהַאי גַּוְונָא; אוֹ בְּמַחֲשָׁבָה לְבַד, הִרְהוּרֵי עֲבֵירָה הַקָּשִׁים מֵעֲבֵירָה. וְגַם אִם אֵינוֹ מְהַרְהֵר בַּעֲבֵירָה לַעֲשׂוֹתָהּ אֶלָּא בְּעִנְיַן זִיוּוּג זָכָר וּנְקֵיבָה בָּעוֹלָם, שֶׁעוֹבֵר עַל אַזְהָרַת הַתּוֹרָה: ״וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע״ – ״שֶׁלֹּא יְהַרְהֵר בַּיּוֹם כוּ׳״; אוֹ שֶׁהִיא שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר לַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה וְהוּא מְפַנֶּה לִבּוֹ לְבַטָּלָה, כְּדִתְנַן בְּאָבוֹת: ״הַנֵּיעוֹר בַּלַּיְלָה כוּ׳ וּמְפַנֶּה לִבּוֹ כוּ׳״ שֶׁבְּאַחַת מִכָּל אֵלֶּה וְכַיּוֹצֵא בָהֶן נִקְרָא ״רָשָׁע״ בָּעֵת הַהִיא, שֶׁהָרָע שֶׁבְּנַפְשׁוֹ גּוֹבֵר בּוֹ וּמִתְלַבֵּשׁ בְּגוּפוֹ וּמַחֲטִיאוֹ וּמְטַמְּאוֹ.
וְאַחַר כָּךְ גּוֹבֵר בּוֹ הַטּוֹב שֶׁבְּנַפְשׁוֹ הָאֱלֹקִית, וּמִתְחָרֵט וּמְבַקֵּשׁ מְחִילָה וּסְלִיחָה מֵה׳, וַה׳ יִסְלַח לוֹ, אִם שָׁב בִּתְשׁוּבָה הָרְאוּיָה עַל פִּי עֲצַת חֲכָמֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה בִּשְׁלֹשָׁה חִלּוּקֵי כַפָּרָה שֶׁהָיָה רַבִּי יִשְׁמָעֵאל דּוֹרֵשׁ כוּ׳, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר.
וְיֵשׁ מִי שֶׁהָרָע גּוֹבֵר בּוֹ יוֹתֵר, וּמִתְלַבְּשִׁים בּוֹ כָּל שְׁלֹשָׁה לְבוּשִׁים שֶׁל הָרָע, וּמַחֲטִיאוֹ בַּעֲבֵירוֹת חֲמוּרוֹת יוֹתֵר, וּבְעִתִּים קְרוֹבִים יוֹתֵר. אַךְ בֵּינְתַיִים מִתְחָרֵט, וּבָאִים לוֹ הִרְהוּרֵי תְשׁוּבָה מִבְּחִינַת הַטּוֹב שֶׁבְּנַפְשׁוֹ, שֶׁמִּתְגַּבֵּר קְצָת בֵּינְתַיִים, אֶלָּא שֶׁאֵין לוֹ הִתְגַּבְּרוּת כָּל כָּךְ לְנַצֵּחַ אֶת הָרָע לִפְרוֹשׁ מֵחֲטָאָיו לְגַמְרֵי לִהְיוֹת ״מוֹדֶה וְעוֹזֵב״. וְעַל זֶה אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: ״רְשָׁעִים מְלֵאִים חֲרָטוֹת״, שֶׁהֵם רוֹב הָרְשָׁעִים, שֶׁיֵּשׁ בְּחִינַת טוֹב בְּנַפְשָׁם עֲדַיִין.
אַךְ מִי שֶׁאֵינוֹ מִתְחָרֵט לְעוֹלָם, וְאֵין בָּאִים לוֹ הִרְהוּרֵי תְשׁוּבָה כְּלָל – נִקְרָא ״רָשָׁע וְרַע לוֹ״, שֶׁהָרָע שֶׁבְּנַפְשׁוֹ הוּא לְבַדּוֹ נִשְׁאַר בְּקִרְבּוֹ, כִּי גָּבַר כָּל כָּךְ עַל הַטּוֹב עַד שֶׁנִּסְתַּלֵּק מִקִּרְבּוֹ וְעוֹמֵד בִּבְחִינַת מַקִּיף עָלָיו מִלְמַעְלָה.
וְלָכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״אַכָּל בֵּי עֲשָׂרָה שְׁכִינְתָּא שַׁרְיָא״:
משנה תורה, הלכות תשובה ב׳:ו׳ - הטקסט מספריא
אע"פ שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרה הימים שבין ראש השנה ויום הכפורים היא יפה ביותר ומתקבלת היא מיד, שנאמר: "דרשו ה' בהמצאו" (ישעיהו נה, ו). במה דברים אמורים? ביחיד. אבל צבור, כל זמן שעושים תשובה וצועקין בלב שלם הם נענין, שנאמר: "כה' אלהינו בכל קראנו אליו" (דברים ד, ז).
משנה אבות ב׳:ד׳ - הטקסט מספריא
הוא היה אומר. עשה רצונו כרצונך. כדי שיעשה רצונך כרצונו. בטל רצונך מפני רצונו. כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך. הלל אומר אל תפרוש מן הצבור ואל תאמן בעצמך עד יום מותך. ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו. ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע שסופו להשמע. ואל תאמר לכשאפנה אשנה. שמא לא תפנה: