שיחה לג

641שיחה לג

לפיכך על אלו הנמצאים כאן, שהענין התקבל על דעתם, לפרסם את הדבר גם בישיבות אחרות. לעבור בישיבות ולדבר עם הנהלות הישיבות שידאגו שהתלמידים ימצאו בישיבות בזמן של אלול ותשרי ובהשגחה. כן לדבר עם התלמידים, שגם אם ההנהלה לא תורה זאת בתורת פקודה – ירצו הם את הדבר בקבלת עול עצמית וידרשו להשאר בישיבה.

יש למסור את הענין, והעיקר – לדאוג שהדברים יבואו לידי פועל.

וההתחזקות והתוספות בקבלת עול, ובקבלת עול כללי ועצמותית דוקא¹⁸, מביאות לידי כך שהקב"ה יקבל את ההכתרה שלנו "שתמליכוני עליכם"¹⁹, וכתפלתנו: מלוך על העולם כולו בכבודך כו'.

(משיחת ח"י אלול, תשי"ב)

נצבים

א. ... נאמר במדרש¹ שבני ישראל נמשלים לקנים. כשהקנים נמצאים בנפרד, כל קנה לחוד, קל " לשברם, ואילו כשהקנים קשורים יחד אי אפשר לשברם. הוא הדבר בבני ישראל: כשבני ישראל אחודים, "אתם נצבים כולכם", מ"ראשיכם שבטיכם" עד "חוטב עציך ושואב מימיך" – אז הם נצבים! –

זה גם יסוד למאמר "החלצו"² בו מדובר בענין האחדות. השרויים באחדות – חזקים ואין למישהו שליטה עליהם, יתר על כן: מהוים כלי לברכתו של הקב"ה. הכלי לברכתו של הקב"ה הוא השלום והאחדות, כדבר משנה (סוף עוקצין), וכמו שכתוב:

ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך".

שכן לאמתו של דבר, אין אפשרות לשום גורם חיצוני לשלוט על בני ישראל, חלק הוי' עמו. מנין נפתח פתח לכך שתהיה גישה לגוף חיצוני?

ע"י כך שהיהודי עצמו עושה סדר צר בקרבו פנימה, ובשעה שישנו סדר צר, ואפילו כקרני חגבים, עלול לקבל אחיזה גם דבר שמבחוץ.

שלא ייוצר אפילו סדק צר – אפשרי רק ע"י אחדות, שכן כל אחד לכשעצמו אינו חש תמיד במגרעת שלו, שהרי על כל פשעים תכסה אהבה. משום אהבת עצמו אינו רואה 641אפילו סדק גדול, וכל שכן סדק קטן, ו ברם, בשעה ששרויה האחדות – רואה ומבחין השני. ככל שתהא גדולה מדת הקיום של "ואהבת לרעך כמוך" – אין האהבה, ברובא דרובא, במדה כזו שלא תיראנה מגרעות החבר. וכאשר אחר מרגיש במגרעת, ומוכיח עליה באופן המתאים, ידאג כבר לתקנה.

וכידוע³ דרש אדמו"ר האמצעי שיהיה לכל אחד חבר לשם הידברות הדדית בקשר לעניני תורה ומצוות, שאז נמצאות שתי "נפשות אלקיות" " מול "נפש בהמית" אחת.

ואם בזמן אדמו"ר האמצעי היה דרוש הדבר – כל שכן עתה, כשהחושך גדול יותר, חשך כפול ומכופל. יש להיות באחדות, וע"י כך יסולקו אפילו סדקים צרים, ולא תהיה אחיזה לשם דבר שמבחוץ, ואז נהיה שלמים, "נצבים וקיימים".

ב. מה משמעותם של הסדקים הצרים, שלשם סילוקם יש צורך באחדות?

– ידוע שהנסיונות נחלקים, כללית, לשני סוגים: א) נסיון העוני. ב) נסיון העושר, ובדרך כלל גדול יותר הנסיון שבעושר, וקשה יותר לעמוד בו מבנסיון העוני.

לפיכך, כשהנביא דן בגאולה העתידה, בביאת המשיח, הוא אומר^* "ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים". המושגים "אשור" "מצרים" מבטאים את שני הנסיונות של עוני ועושר⁴.

"מצרים" מציין את נסיון העוני, כיווץ, מלשון: מיצרים וגבולים. כך היו גם גלות ושעבוד מצרים: עבדות, עבודה קשה המפרכת את הגוף ומשברתו.

לעומתו – "אשור" – מציין את נסיון העושר. באשור לא היה כל שעבוד, ולא חסר דבר מבחינה גשמית. אדרבה: גלות אשור היתה, כנאמר,

ארץ כארצכם". אפילו לגבי ענינים רוחניים של תורה ומצוות איננו מוצאים שם זירות והפרעות. במה מתבטאת הגלות שבאשור? – היציאה מארץ הקדש ובעקבותיה נסיון של עושר. "אשור" מלשון: באשרי, תענוג ורחבות בענינים גשמיים.

סנחרב לא עשה כל רע לישראל, הוא לא פגע בהם לא בגשמיות ולא ברוחניות. הדבר היחיד שסנחרב היה מעונין בו היה שבני ישראל יצאו מהר הקדש, ירושלים וארץ ישראל הרוחניים – ולכן התבטא הדבר גם בגשמיות. – ירושלים ברוחניות היא, כשמה, יראה־שלם⁵, שלמות היראה.

– וכשיוצאים מן היראה, חסר ממילא בכללות התורה והמצוות, שכן היראה היא ראשית העבודה ועיקרה ושרשה, כדאיתא ב"תניא"⁶. כן יש פסק המשנה: לעולם יקבל עליו עול 642מלכות שמים תחלה, ואחר כך יקבל עליו עול מצוות. יסוד העבודה: קבלת עול.

והרי לגבי פסק המשנה נאמר⁷: "טעה בדבר משנה – חוזר", טעות בדבר משנה אינה בגדר של שכל אנושי, והוראתו של הטועה אינה הוראה –

ארץ ישראל היא "ארץ אשר עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה"^*, בכל העתים נראית בה אלקות, וסנחרב רצה שיצאו מזאת, ויכנסו למלכות אשור, מקום תענוגות והרחבה גשמית, ואפשרית בו, לכן, שכחת הקב"ה, ורעיון של "כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" עד "אני ואפסי עוד".

וכשישנה מחשבה של "כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" הרי זה העלם והסתר גדול ביותר. אפילו בין הגויים אין החושך במדה כה גדול, שכן ידוע שאומות העולם "דקרו ליה: אלקא דאלקיא" יודעים ומשיגים ש"מה הנשמה ממלאה את הגוף – כך הקב"ה ממלא את העולם", ורק את " "סובב כל עלמין", אינם יודעים, "לא ידעתי את הוי'", ואילו זה שוכח לגמרי את האלקות וחושב ש"אני ואפסי עוד".

לפיכך, הרי ביחס לנסיון של "מצרים" נוקט הנביא בלשון "נדחים" וביחס לנסיון של "אשור" הוא נוקט בלשון "אובדים". משמעות "נדחים" הוא לגבי כזה שנדחה, יש לו קשר לאלקות אלא שמחמת שעבוד הגלות בגשמיות וברוחניות – נדחה. ואילו משמעות "אובדים" היא לגבי מי שנאבד לגמרי, רחמנא ליצלן, ושכח לגמרי אלקות.

ג. וזה מובנו של הסדק הקטן, סדק כקרני חגבים.

בדורות קודמים התבטאו הגזירות בכך שהצרו את ישראל, אם בגשמיות, שלא ניתנו להם זכויות כלאומות העולם, להבדיל, או ברוחניות, שהיו גזירות על לימוד התורה וקיום המצוות.

בדורות האחרונים, ובמיוחד במדינה זו, אין ת"ל גזירות על לימוד התורה וקיום המצוות, אבל נוצר נסיון העשירות, סכנת האובדים בארץ אשור.

מחמת ההרחבה וההתלהבות שבגשמיות – עלולים לחשוב ש"כחי ועוצם ידי עשה לי" עד למחשבה של

אני ואפסי עוד".

עד כדי כך שישנם כמה וכמה ענינים במצוות בכלל, ובפרט בחינוך הבנים ובהידורי מצוה, שבעבר, בעיירה שמעבר לים, לא עלתה על הדעת אפשרות לא לקיים הידור זה, ואפשרות שהנהגה וענין מסוימים יימצאו בביתו, ואילו עתה באמריקה לא עולה על הדעת האפשרות לקיים הידור פלוני והאפשרות שהנהגה לענין פלוני לא יימצאו בביתו.

643ואפילו אם אין אלו ענינים שהם היפך השלחן־ערוך, הרי זה, אבל, סדק צר, הנותן אחיזה לדבר שמבחוץ, וכמאמר רז"ל לגבי היצר הרע⁸ שמתחלה הוא הלך, לאחר מכן – אורח, עד שהוא נעשה לבעל־הבית.

וכדי לא להביא לידי כך שיצר־הרע יהיה בעל־הבית אצלו – עליו לדאוג לא להרשות את הסדק הצר, וכדי לבטל את הסדק – הרי, כאמור, קשה הדבר לכל אחד לחוד, ולשם כך יש צורך באיגוד, שיתאחדו כולם יחד, שאז עוזר איש לרעהו.

(משיחת ש"פ בראשית, תשי"ז)

עשי"ת

א. כ"ק מו"ח אדמו"ר החל פעם התוועדות שלו בענין "אכל בי עשרה שכינתא שריא"¹: והרי נאמר "לית אתר פנוי מיניה"², הקב"ה נמצא בכל מקום, ומה מועיל, איפוא, בי עשרה?

אך הענין הוא, שכשנמצאים עשרה יהודים ביחד שרויה השכינה ביתר גילוי, ולב איש ישראל מתעורר אז ביתר קלות³.

על כך ש"לית אתר פנוי מיניה" יש צורך בהתבוננות, יש להתבונן

ו בעובדה שהקב"ה ברא את העולם ומנהיג את העולם, וממילא נמצא הוא בכל מקום ובכל זמן. יש, איפוא, להתבונן בדבר.

אך כשנמצאים עשרה מישראל יחד, אף כשאינם מתבוננים בדבר, מתעוררים ללימוד התורה וקיום המצוות, שכן אז האלקות בגילוי, ולפיכך נמצאת הנשמה הישראלית בהתעוררות.

ב. יש "עולם", "שנה" ו"נפש".

כשם שיש הבדלים ב"נפש", כלומר: יש מעלה יתרה בהימצאות עשרה נפשות מישראל ביחד – כך יש הבדלים בזמן ומקום, שהם "שנה" "עולם",

בשעה שנמצאים בבית כנסת, בבית מדרש, או בישיבה – שונה הדבר לגמרי מבשעה שנמצאים ברחוב וכדומה, שכן משום מקום הקודש מגיעים להתעוררות.

כך יש גם הבדל בזמן, ובשבת ויום טוב או בעשרת ימי תשובה קיימת התעוררות עמוקה יותר מבכל השנה.

מעתה, כאשר מצטרפים שלושת