שיחה א

76שיחה א

וחנוכה

א. בקשר לפסוק: "וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען" מפרש המגיד ממזריטש¹: "וישב יעקב" – יעקב קבע מושב "בארץ" – בארציות. מדוע עשה זאת? כדי ללקט – "מגורי" (מלשון אוגר קיץ²) – את ניצוצות הקדושה הנמצאים בדברים הגשמיים ולהעלותם אל "אביו" שבשמים.

– אף שה"ישיבה" וההתעכבות בארץ מהוה ירידה, אין זו אלא זמנית, ורק על־ידי־כך אפשר להגיע לתוספת ועליה.

וזו הכוונה בהמשך הכתוב: "בארץ כנען". כנען הוא מלשון מסחר, כמו שנאמר: "ולא יהיה כנעני עוד בבית ה'"³, והנוהג במסחר הוא, שתחלה משקיעים כספים – כדי להרויח לאחר מכן, ככתוב: "יש מפזר – ונוסף עוד"⁴.

ב. ההוראה מזה:

אין ליהודי לתור אחרי דברים נעלים דוקא, ועבודתו צריכה להיות רק "לברר" ולהעלות את ניצוצות הקדושה הנמצאים בדברים גשמיים.

ומה מטרת פעולה זו? – "אביו", בשביל אביו שבשמים. "ישראל נמשלו לדבורה⁵: מה דבורה, כל מה שמסגלת אינה מסגלת אלא לבעל־הבית – כך ישראל, כל מה שעושין הוא לאביהם שבשמים". לא עבודה על מנת לקבל פרס, בגשמיות או ברוחניות⁶, כי אם כל העבודה צריכה להיות לאביו שבשמים.

להגיע לידי כך שלא יתערבו בעבודה זו "פניות" כל שהן – אפשר על־ידי עבודה בענינים פשוטים דוקא. בשעה שאדם עוסק בענינים נעלים של הבנה והשגה – עלולות להופיע פניות עצמיות, וכדי שהעבודה תהיה נקיה, ללא פניות, צריך להיות הדבר על־ידי עבודה פשוטה בענינים פשוטים דוקא.

כדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר: "הפשיטות של אנשים פשוטים מתקשרת עם פשיטות העצמות"⁷, וכך גם בעניננו: פשיטות העבודה בענינים פשוטים, מתקשרת בפשיטות העצמות.

וזוהי מעלת הקבלת־עול, שבגללה נקראים בני־ישראל בשם "צבאות הוי'"⁸ כי ענינו של חייל הוא: קבלת־עול.

– זה פירושו של "וישב יעקב בארץ 77מגורי אביו": כדי שאדם יגיע ל"אביו", כלומר – לידי כך שכל עבודתו תהיה רק לאביו שבשמים, הרי זה רק באמצעות "ארץ מגורי", עבודה פשוטה, ללא התחכמויות, ואז נעלמות הפניות והוא מתקשר עם אביו.

וזו ההוראה מיעקב אבינו: יעקב עסק בעבודת ה"ברורים", הלך לחרן ועבד בצאן לבן, ועמל קשות, כאמור: "ביום אכלני חרב וקרח בלילה ותדר שנתי מעיני"⁹, ונוסף ליגיעה, היה גם צער הגוף.

והרי מכאן מוכיח אדמו"ר הזקן¹⁰, שאף כי אין לאדם שום זכות על גופו להכותו ולענותו, משום שאין הגוף רכושו של האדם אלא של הקב"ה, הרי "לצורך" (כלומר, בשביל כסף, שמשמעותו ברוחניות היא: עבודת הבירורים) – מותר.

למרות שיעקב יכול היה לטעון: למה עלי ללכת לחרן? נכון, אמנם, כי יעקב ועשו לא יכלו להיות ביחד, אך אם משום כך היה אפשרות לשלוח את עשו מבאר־שבע לחרן ושיעקב ישאר בבאר־שבע בבית מדרשו של שם ועבר?

אבל יעקב לא הקשה קושיות, והלך לעשות "עבודתו" בעבודת הבירורים בדרך קבלת־עול. ואף שעשה זאת בקבלת־עול – עשה בחיות ושמחה, כאמור: "וישא יעקב רגליו"¹¹.

ועל־ידי־כך, לא זו בלבד שלא היתה זאת "ירידה" בשבילו, אלא, אדרבה: מטתו שלימה, עם כל הענינים שלקח משם¹².

וזה המובן "בארץ כנען", מלשון מסחר, שכן הרויח בזה, כי "בירר" את כל הניצוצות אצל לבן ועשו, עד כדי כך שעל־ידי "המשכת המקיף" ש"המשיך" על עשו – השיג את ה"וישקהו"¹³ בכל לבו.

ל"כנען" מובן נוסף: מסחר בגשמיות, שכן התעשר בעשירות מופלגה, במדה רבה יותר מבתחלה.

ד. וזו הוראה לכל יהודי, שעל־ידי ה"וישב בארץ מגורי אביו" אז – "בארץ כנען". "יש מפזר ונוסף עוד", על־ידי פיזור וירידה, מרויח פרנסתו ברוחניות ופרנסתו בגשמיות.

עד שמביאים לאחר מכן ל"עד אשר אבוא אל אדוני שעירה"¹⁴. כי עבודת הבירורים בדרך קבלת־עול וחיות, המגיעות עד לפנימיות הנפש, גורמת ביאת משיח הפרטי אצלו – הוא¹⁵, שזו גם הכנה לביאת משיח הכללי – "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו"¹⁶.

(משיחת ש"פ וישב, כ' כסלו, תשטו"ב) 78ה. בפרשת וישב מספרת התורה על יוסף הצדיק, שהיה יפה תואר ויפה מראה, והיה מסלסל בשערו¹⁷, ומשום כך "ותשא אשת אדוניו" גו' עד שניתן במאסר, ואף בהיותו שם – אשר הוא עושה ה' מצליח.

לסיפור זה שני חלקים: א) ביחס ליוסף, שהיה יפה תואר ויפה מראה. ב) ביחס לאשת פוטיפר. שני החלקים, ככל עניני התורה, מהוים הוראות נצחיות להתנהגות שלנו בחיי יום־יום.

ו. לגבי יוסף נאמר: "יוסף הוי' לי בן אחר", וכ"ק אדמו"ר ה"צמח־צדק"¹⁸ מפרש שעבודתו של יוסף היתה לעשות את ה"אחר" ל"בן", כלומר – לעשות בעלי תשובה.

ליוסף היה הכח הדרוש לשם כך שכן הוא עצמו היה "יפה תואר ויפה מראה", הוא היה יפה הן במצוות עשה והן במצוות לא־תעשה (כמוסבר במקומות רבים¹⁹ שענינו של "תואר" הוא מצוות עשה, ושל "מראה" – מצוות לא־תעשה), ולפיכך היה באפשרותו להשפיע גם על אחרים, להפוך מ"אחר" – ל"בן".

וזו הוראה לכל אחד, שהרי כל אחד נדרש לעסוק לא עם עצמו בלבד כי אם גם עם אחרים: עליו לזכור, לשם השפעה על אחרים, את הכלל "קשוט עצמך, ואחר־כך קשוט אחרים"²⁰. עליו להיות "יפה תואר ויפה מראה", ואז יהיה מסוגל להשפיע גם על אחרים.

– אין פירוש הדבר, שיש לאדם להמתין ב"טיפול" באחר עד שיגיע הוא עצמו לשיא השלמות. ודאי שלא זו הכוונה, כי למרות מצבו הוא עליו לעסוק גם עם אחרים ואסור לדחות את הדבר.

אך מצד שני עליו לזכור שהוא חייב לטפל גם בעצמו, לתקן את חסרונותיו הוא, ודבר זה – תיקון החסרונות העצמיים – חשוב לא רק לעצמו כי אם גם לשם האחר.

שכן כשיש לאדם מגרעות שאינו עושה לתיקונן – חש בהן השני, ואינו יכול, איפוא, להשפיע עליו במדה הדרושה.

יש, אם כן, להכיר את גודל האחריות לתיקון החסרונות העצמיים, שכן כשאין עוסקין בכך גורמים נזק גם לאחרים.

יש להשקיע מאמצים גדולים להיות "יפה תואר ויפה מראה" שכן המדובר לא ביחיד כי אם ברבים.

ז. ההוראה מן הספור של אשת פוטיפר היא:

רז"ל מספרים לנו²¹ שאשת פוטיפר לשם שמים נתכוונה. היא חזתה שיצאו ממנה ילדים ליוסף, אך טעתה שכן לא ממנה יצאו כי אם מבתה.

יש להיווכח מכאן שעשוי להיות 79דבר שבחיצוניות ובפועל הוא היפוכה הגמור של קדושה, אך בפנימיותו הכוונה היא לשם שמים, לשם הוספה ותועלת לקדושה.

אדמו"ר הזקן מסביר בתניא²² כי בשעה שיהודי עומד ומתפלל ובה בשעה בא אליו גוי ומבלבל אותו – צריך הדבר להשפיע עליו, לא רק לא להתחשב בכך, כי אם גם, אדרבה, להתעורר ביתר שאת לתפלה ביתר כוונה ממעמקי הלב.

לכאורה, בלתי מובן: אם המטרה היא לעורר את היהודי לתפלה ביתר כוונה, מדוע מתבטא הדבר בצורה כזו שגוי יפריע לו בתפלתו, תופעה שהיא הפוכה מכך?

אך פירושם של דברים הוא שהגוי עצמו, בפנימיותו ובשרשו (והרי שרש כל דבר הוא בקדושה), יודע וחש שעליו להוסיף קדושה, אבל מאחר שהדבר עובר בעולמנו באמצעות גוי שהיא היפוכה של קדושה, מתבטא הוא בצורה הפוכה. אך הכוונה הפנימיות היא לסייע ולהוסיף לקדושה.

כפי שאומר המגיד ממעזריטש נ"ע, שכל הענין של רדיפת לבן אחרי יעקב לא בא אלא משום שהיה צורך בתוספת אותיות בתורה, ולפיכך רדף לבן אחרי יעקב, והרי הסיפור נכתב בתורה, כך שע"י כך נוספה פרשה בתורה.

וזו הוראה ביחס לכל ההעלמות וההסתרים לעבודת הוי', האמת היא, כפי שהענין הוא בפנימיותו ובשרשו, שלא זו בלבד שאינו מנגד לקדושה, כי אם, אדרבה, מסייע לקדושה, אלא שמאחר שהדבר עובד דרך "צנור" כזה – מתבטא הוא בפירוש הפוך, אבל בפנימיות יש כאן סיוע ותוספת לקדושה.

וכשהאדם לא יטעה באותה טעות של הגוי, כי אם ידע ש"אין רע יורד מלמעלה"²³, ואין קיימים כלל העלמות והסתרים, כי הענינים הם סיוע לקדושה – הרי לא זו בלבד שההעלם לא יגרום רפיון, אלא, אדרבה, הדבר יוסיף כח וחיזוק.

– כאשר יחוש בעובדה זו ויחליט כך החלטה איתנה באמת, ומול האמת בטל הכל, יתבטלו כל ההעלמות וההסתרים, המניעות והעיכובים, משום שמתוך כך שהוא יודע את האמת שיש בכל דבר ניצוץ אלוקי והכל מהוה סיוע לקדושה – משפיע הוא גם על הגוף המעלים לעורר בו ולגלות את הניצוץ שלו, וממילא נראית גם כאן, באופן גלוי, הכוונה האמתית, להביא תוספת בקדושה.

ח. זו ההוראה ממאמר רז"ל, "אשת פוטיפר לשם שמים נתכוונה":

כשקיים העלם והסתר ישנן שתי דרכים כלפיהן. דרך אחת היא – להלחם בדבר המעלים, כלומר, לראותו כהעלם והסתר באמת, ולעמול בכל הכחות לשם מלחמה בו. הדרך השניה (שהיא נעימה יותר) היא – הידיעה שבפנימיותו מהוה הדבר סיוע 80לקדושה, וכשהדבר נקבע כך – מתעורר הוא ומתגלה, והוא בא לידי התגלות, כך שבאמצעות הדבר המעלים עצמו באה תוספת אור וקדושה.

(משיחת י"ט כסלו, תשח"י)

חנוכה

ט. בקשר לחנוכה אנו מוצאים שני ענינים מנוגדים:

א) נאמר בספרים²⁴ שהשם "חנוכה" הוא מלשון – חינוך, כך יש גם להבין בפשטות את ביטוי "חנוכת המזבח" ו"חנוכת בית המקדש" – כהתחלה של ביצוע עבודת הקב"ה (בבית המקדש בכלל, במזבח ובמנורה בפרט) מחדש, ענין של חינוך.

ב) נס חנוכה היה זה שנמצא פך שמן טהור חתום בחותמו של כהן גדול²⁵. למרות שלפי ההלכה היתה אפשרות להדליק את המנורה גם בשמנים טמאים, משום "שטומאה – דחויה (או: הותרה) בצבור"²⁶ – הרי, כדי להראות חבתן של ישראל, עשה הקב"ה נס לאפשר לא רק התחלה של קיום מצוה, כי אם קיום המצוה בתכלית ההידור, ללא כל היתרים ואף לא מבוססים, היתרים שעל־פי שלחן־ערוך.

נראית, איפוא, מכאן הוראה כי בכל הנוגע לענין של קדושה – יש לעשותו מיד בתחלתו עם ראשית החינוך, בתכלית השלמות ובתכלית ההידור.

י. הוא הדבר ביחס לחינוך הבנים והבנות: עם שחר ילדותם יש להעניק להם יהדות שלמה, ללא כל פשרות וללא כל היתרים.

הבטחת "גם כי יזקין לא יסור ממנה"²⁷ אינה מושגת ע"י הסתמכות על כך שכאשר יתבגר הילד ויצא לשוק יספרו לו אז שעליו להלחם, יסבירו לו שאין לו להתרשם מכל מונע ומעכב ושצריכה להיות לו מסירת נפש. אם רוצים ש"כי יזקין" יעמוד בנסיונות – יש להתחיל אתו עוד בהיותר "נער".

לפיכך השתדלו כל כך חכמי ישראל והשקיעו מאמצים גדולים בחנוך בני ובנות ישראל שיהיה על טהרת הקדש.

הם נאבקו על כל פרט, ואפילו פרטים שנראו לא חשובים במיוחד לא ויתרו ונאבקו עליהם. לפי שידעו ששנות החנוך חשובות לנער או לנערה לכל חייהם. הם ידעו שיש לתת להם תוקף וכלי נשק לשם הדיפת כל המלחמות שיבואו עליהם באורח חייהם.

האדם דומה לעץ. "כי האדם עץ השדה"²⁸.

כשנעשה חריץ באילן שכבר גדל די צרכו – הרי החריץ הוא רק בו במקום, ונוסף לכך אינו גורם כל נזק, ואילו 81כשנעשה חריץ בגרעין העומד להינטע – עלול להיות שבגלל חריץ אחד יצמח עץ שהוא כולו פגום.

יא. כך הדבר גם בענין החינוך.

אדם באמצע שנותיו, שכבר עבר את מחצית דרכו בעולמו, הסבור שהוא מוכרח להכנס לפשרות – פוגע בו הדבר לשנים אלו בלבד. ארבעים שנה חי ללא פשרות, וכשנכשל, איפוא, ועושה פשרה שנה אחת – נותנות לו ארבעים השנים שמאחוריו את הכוח לשכוח מיד את הפשרה ולהתקשר ליהדות שלמה.

אבל כשמדובר בדור צעיר, שאותו רוצים לחנך לפשרות, ניטלת ממנו החמימות והקנאות ליהדות לכל החיים. נוסף על החריץ והפגם הנעשה בנשמה בעת שחרות – עלול גם להיות שלאחר מכן יגדל יהודי פגום ובעל מום.

יב. נכון, אמנם, ש"אף־על־פי שחטא – ישראל הוא"²⁹, אך יש גם כזה שעליו אומרת הגמרא במסכת סנהדרין: "עכור אתה בעולם הזה"³⁰, אם כי למרבה המזל הובטח לו העולם הבא. ברם, אנו זקוקים לדור יהודי צעיר בעולם הזה, דור של יהודים בריאים, יהודים חיים, ברוחניות, ומשום כך גם בריאים וחיים בגשמיות, כך שיהיו מסוגלים לכבוש את העולם הזה לא רק לעצמם, שחלקם בעולם יהיה מקדש לה', כי אם גם לדור האמצעי והקשיש.

יג. ישנם פרטים שממבט ראשון הם נראים כאילו אינם חשובים כל־כך ושהם רק כחוט השערה,

אבל יתכן, הרי, שחוט־השערה זה הוא זה שעליו אומרת הגמרא³¹ שממנו נובע כל היצר הרע, ש"רשעים – נדמה להם כחוט־השערה".

כיצד בא יהודי לידי כך שיהיה רשע, רחמנא ליצלן? יהודי רוצה הרי לקיים את רצונו של הקב"ה, ואיך זה יבוא לידי עשיית דברים נגד הקב"ה עד כדי שייקרא רשע?

– הדבר נובע מכך ש"נדמה להם כחוט השערה". נדמה לו לאדם שדבר זה הוא ענין קטל, ואמנם לפעמים כך הדבר, אבל במעמדו ומצבו עלול ענין קטן זה להכריע אותו או שיהיה צדיק וייכתב וייחתם לחיי עולם³², או, רחמנא ליצלן, רשע שעליו אומר הכתוב: לדראון עולם³³, ובגלל מה? – בגלל חוט־השערה.

אם אין לו תוקף ושכל במדה מספיקה כדי להבחין אם זה הפרט שבו תלויה מהותו – הרי בזמננו בו האמת הולכת ומתבהרת – ישנה הבחנה מן הצד שכנגד:

כשרואים שהצד שכנגד מתיצב בתוקף כזה, ומוכן להפסיד כספים במיליונים, להפסיד כמה וכמה מאנשיו, להפסיד תמיכה מכל הצדדים, ובלבד שלא לוותר בפרט 82קטן, דבר שאינו מובן לגמרי בשכל – יש בכך הבחנה והוראה לדידנו שאסור לוותר אפילו בפרט זה שלגביו רוצים לשכנע אותנו שאין זה אלא פרט קטן, משום שזה כ"ערקתא דמסאני"³⁴ בשעת גזירת השמד, וזה חוט השערה בו תלוי הדבר אם בהמשך הזמן ישאר הוא יהודי.

יד. הוכחה נוספת למדת חשיבותו של "חוט־השערה" ניתן למצוא בכך שכל הצרה שבאה, החלה – כהגדרתם של רז"ל³⁵ – "כל המחניף לחברו" או לפי הגירסא השניה: "כל המחניף לרשע" [גירסה אחת מופיעה בגמרא והאחרת ב"עין יעקב"], "לסוף נופל בידו".

בשנים האחרונות נוכחו לדעת שכל אלו שצעדו לפני שנים לקראת פשרות וסברו שע"י כך יצליחו לכבוש את הדור הצעיר (מתוך מחשבה שאלו הנמצאים בצד החרדי יישארו ממילא שלמים) – הרי, כפי שמתברר באופן מוחשי, לא זו בלבד שהפסידו את הנוער אותו רצו להוליך בדרך הפשרות, אלא אף הכניסו רפיון בנוער שהיה תחת השפעתם וראו עצמם חרדים לגמרי.

ואילו אלו שצעדו, לפני עשר, חמש־עשרה ועשרים שנה, לפי השיטה שאסור לוותר בשום פרט ובמיוחד בחינוך – אלה הצליחו.

טו. תוספת כוח לחינוך הכשר נותנים כל אלה העוסקים בחינוך הנוער בגופם ובנשמתם, וכל אלה התומכים אותו בכספם.

אפילו כשמגיעים אל כזה ואומרים לו: שים נא לב! מדוע הנך עומד על דעתך לתת את הכסף לישיבה שתגדל בטלנים, אנשים שאין להם כל מגע עם הויות העולם הזה, פלוני יגדל זקן, פלוני – בבגד ארוך ואתה תהיה הגורם לגידול אנשים שבשעה שיצאו לאויר העולם לא ידעו איך להסתדר.

– למרות זאת יש לו התוקף לא להתרשם מכך, כי אם, אדרבה, ללמוד מכאן הוראה שמאחר שמפעילים עליו לחץ במדה כה גדולה – הרי זו הוכחה שדווקא כאן טמונה הצלת עם ישראל, ולכן – לא זו בלבד שאינו מצמצם עבודתו למען החינוך הכשר בנשמתו או בגופו או בממונו, או בשלשתם, כי אם, אדרבה, מכאן ולהבא עושה הוא בתוקף גדול יותר.

דבר זה מעניק תוקף לדור הצעיר עצמו. כשהם נשאלים: חבריכם מקבלים אף הם חינוך יהודי, אבל ללא קנאות וללא דקדוקים, ומדוע, איפוא, צריכים אתם להיות מן המהדרים?

– מראים הם: הרי סוחר הסובר כמותנו, הרי גביר שהוא אתנו, הרי רב התומך בו, איש או אשה קשישים המעודדים אותנו – וכל זה מעניק תוקף לעבור את כל הנסיונות שיש להם בד' אמותיהם.

ו"היישר כח" מגיע לאלו הלומדים עם התלמידים ואינם מתרשמים מן 83הנסיונות וממשיכים בדרך זו של חינוך, וכן לעסקני החינוך שאינם חוסכים מנשמתם, מגופם וממונם, ונותנים כפי אפשרותם, ובהמשך הזמן יתנו ודאי יותר מכפי יכלתם, ובלבד להחזיק את החינוך על טהרת הקדש ביראת שמים טהורה.

טז. כשמתיצבים בדרך של "חנוך לנער על־פי דרכו" ללא כל פשרות, כפי ההוראה שניתנה בחנוכה, כאשר לא רצו אפילו באותן "הקלות" שעל־פי השלחן־ערוך. ואמרו: אנו רוצים בנס, לפי שרצוננו במקדש טהור, מנורה טהורה ושמן טהור ולכן יהיה גם האור במדה כזו.

– הרי כשם שאז עזר הקב"ה ותוך זמן קצר היה "נתת" של כל הדרגות "ביד עוסקי תורתך" וחינכו את בית המקדש בנורות כאלו המאירים אותנו עד היום עד שאף "משתשקע החמה", כשברחוב הולך החשך וגדל, יש אור בבתים היהודיים ו"מוסיף והולך", בכל לילה הולך האור וגובר.

כמו שעשה נסים לאבותינו בימים ההם כך בזמן הזה אנו רשאים להיות בטוחים שבמהרה בימינו נזכה שירד מקדש טהור הבנוי מלמעלה – יש רק להכין כאן מקום להצבתו – וילדי ישראל, ויהודים מן הדור האמצעי ומן הדור הקשיש יאירו את בית המקדש ואת העולם שמסביב, לא רק בנר מצוה כי אם גם בנר טהור בתכלית וקדוש בתכלית, דבר ש"ימשיך" את שכינתו יתברך בתחתונים ממש שהעולם הזה שהיה עד עתה חומרי, או, לפחות, גשמי, יהיה בית מקדש לשכינתו יתברך.